פסק דין

בפני ביה"ד תביעת כתובה ותוספת כתובה בסך 180,000 ש"ח.

ביה"ד בדעת רוב, מחייב את הנתבע בדרך של "דין כעין פשרה", לשלם לתובעת סך 60,000 ש"ח כתשלום דמי כתובתה ותוספת כתובתה, שליש מהסכום הנקוב בכתובה, תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה.

דעת המיעוט הינה כי הנתבע חייב לשלם לנתבעת רק את עיקר כתובתה בסך 800 ש"ח, והוא פטור מלשלם לתובעת את תוספת כתובתה.

נימוקי פסק הדין

דעת הרוב

רקע עובדתי

הצדדים התחתנו כדמו"י בשנת תשע"ה (2015). לצדדים בת אחת משותפת.

ביום 13.6.2017 פתח הבעל לשעבר תיק יישוב סכסוך. שני הצדדים לא הופיעו לפגישה ביחידת הסיוע והתיק נסגר.

האשה עזבה את הבית בחודש 9.2017 ועברה לבית הוריה עם הבת.

ביום 21.1.2018 הגישה ב"כ האשה תביעת גירושין וכתובה. סך הכתובה 180,000 ש"ח. ב"כ הבעל הגישה כתב הגנה ביום 12.2.2018 (בתיק כתובה).

התקיים דיון ביום כ"ד באייר תשע"ח (9.5.2018). בהחלטה מיום א' בסיון תשע"ח (15.5.2018), קבע ביה"ד:

"לאחר שמיעת הצדדים, ביה"ד מתרשם שהקרע ביניהם הינו רחב וקשה לאיחוי, אין בסיס של אימון ביניהם ולמעשה גם הבעל רוצה להתגרש […]

לנוכח זאת, פוסק ביה"ד כי על הבעל לתת גט לאשתו. מאשר לפתוח תיק לסדור גט.

אין בפסק דין זה כל קביעה בנושא חיוב הכתובה, אם האישה תעמוד על תביעה זו יקבע דיון להוכחות."

בדיון שהתקיים ביום הגט, כחמישה חודשים לאחר מכן ביום ח' בחשון תשע"ט (17.10.2018), נאמר:

"האיש: אני רוצה החלטה על הכתובה ורק אז אגרש.

ב"כ האישה: לא היה עדיין דיון על הכתובה. יתקיים דיון ואז תוכל להתקבל החלטה.

האיש: האישה בגדה בי, לא מגיעה לה כתובה.

ביה"ד עורך לצדדים בירור שמות."

כאמור, הצדדים התגרשו באותו יום.

ביום ז' באדר תשע"ט (12.2.2019) התקיים דיון הוכחות בתיק הכתובה. דיון נוסף התקיים ביום י' באייר התשע"ט (15.5.2019). ביה"ד הורה לצדדים להגיש סיכומים.

התקבלו סיכומי האשה ביום 29.5.2019. הבעל השתהה בהגשת סיכומים. בהחלטה מיום כ"ב בתמוז תשע"ט (25.07.2019) נתן ביה"ד לבעל ארכה נוספת ואחרונה להגיש את סיכומיו, ובהמשך אף יצר עם הבעל קשר טלפוני. אולם, עד היום הבעל לא הגיש סיכומים. ב"כ האשה ביקש לפסוק לפי החומר שבתיק, כפי שהזכיר ביה"ד בהחלטה הנ"ל.

יש לציין שבתיק זה, כאמור לעיל, האשה היא זאת שעזבה את הבית, וכן הגישה את תביעת הגירושין. ביה"ד התרשם בדיון הראשון (כחצי שנה לאחר הפירוד) שהקרע בין הצדדים רחב וקשה לאיחוי. זאת ועוד, הבעל טען שהאשה בגדה בו. לאור כל זה, אין הדבר פשוט שהאשה זכאית לתוספת כתובה, ויש לעיין היטב בטענותיה, הן העובדתיות והן ההלכתיות.

במקביל לזה, התנהלו הליכים בתיק פלילי נגד הבעל, בטענת האשה על אלימות ואיומים. בהחלטה מיום י"ג בחשון תש"פ (11.11.2019) הורה ביה"ד לב"כ התובעת להגיש את הפרוטוקולים או מסמכי הכרעת הדין במסגרת ההליך הפלילי, אשר עשויים להשפיע על הכרעת הדין בתביעה שבפנינו. ביום 9.2.2020 הגישה ב"כ התובעת הכרעת ביהמ"ש מיום ג' שבט תש"פ (29.1.2020), המרשיעה את הנתבע. נתייחס לדברים בהמשך, בעז"ה.

טענות האשה

ב"כ התובעת האריך בסיכומיו להביא מקורות הלכתיים לכך שכאשר הבעל גרם לגירושין, כגון ברועה זונות, הוא חייב במלוא הכתובה, גם כאשר האשה תובעת גירושין. לדבריו, בנידון זה הבעל גרם לגירושין.

עוד טען ב"כ התובעת שגם הבעל לא רצה בשלו"ב כבר מתחילת ההליך, ושהסיבה שהתובעת לא רצתה בבעלה היא כתגובה על כך שלא חפץ בה.

עוד טען שהבעל הכה את האשה, ושהרשעתו בהליך הפלילי אינה מותירה מקום ספק בעניין זה.

עוד טען שהבעל הוא "רועה זונות" מכיוון שהוא חי עם אשה אחרת בלא חו"ק.

לחיזוק טענותיו בעניין מצב שבו הבעל הוא הגורם לגירושין, ואפילו כשאינו מתנגד לגירושין שיזמה האשה הוסיף ב"כ התובעת וכתב (פיסקה 26 בסיכומיו): "במקום שהאישה מעלה עילות של ממש לגירושין באשמתו ובעטיו, וגם אם ביה"ד לא השתכנע […] מכל מקום, במקום שגם הבעל חפץ בגירושין עצמם וזורם עם מגמת התביעה, לענ"ד לא הפסידה כתובתה אלא אם כן הבעל מעלה עילות שיש בהם כדי לחייב את האישה בקבלת הגט. וראויים בכאן דברי התשב"ץ הבאים (שו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ח)…"

עוד כתב (פיסקה 28): "כאשר התביעה של האישה לגירושין אינה מעידה על כך שהיא היוזמת את הגירושין ואת הפירוד, וטוענת בתביעתה שהבעל הוא זה שמוביל לגירושין ולא רק שאינו מתנגד להם אלא גם הוא מציג תביעת גירושין משלו […] בכה"ג, לשאלה מי קדם אין משמעות, וחזר הדין לחזקת החיוב של המשיב בכתובה."

בענין טענתו שהנתבע עונה להגדרה ההלכתית "רועה זונות", הוסיף ב"כ התובעת פרטים כדלהלן:

הנתבע חי עם אשה בשם [א'], אשר היא בהריון מתקדם ממנו בעת כתיבת הסיכומים (5/2019), בעוד שהצדדים התגרשו בחודש 10/2018.

כראייה לטענה זו, הציג ב"כ התובעת סיכום ביקור של האפוטרופא לקטינה [שמונתה לקטינה ע"י ביהמ"ש עקב טענות לאלימות מצד הבעל, אשר בעקבותיהן קבע בימה"ש שהסדרי השהות של הקטינה עם אביה יתקיימו רק במרכז הקשר]. בביקור של האפוטרופא בחודש 8/2018 מתואר שהבעל חי עם בת זוגו ועם הילד שלו, ושלדברי האב היא מסיעה אותו לכל מקום.

בסיכומים (סעיף 52ד) כתב ב"כ התובעת שמתברר כי הנתבע חי עם [א'] הנ"ל כבר מחודש 4-5/2018.

עוד טען ב"כ התובעת, כי הנתבעת הגיעה בטהרתה ובבתוליה לחו"ק, והבעל מוציא עליה שם רע, ונאלם כאשר ביה"ד דרש ממנו להביא את פרטי העדים על טענתו לבגידתה.

עוד טען שהעמיס עליה חובות כלכליים של עסק שהיה בבעלותו, שרבצו עליו עוד לפני הנישואין.

לחיזוק טיעוניו בעניין אלימות, צירף תצהיר של אשתו הראשונה של הבעל על אלימות כלפי הילדה המשותפת שלהם.

[הערת ביה"ד: בעניין הטענות למסוכנות כלפי הילדה, מעיון בפרוטוקול ועדת המסוכנות (שצורף לסיכומים), מתברר שהוועדה לא התרשמה ביותר מדברי האם, והתרשמה שהגיעה עם "נאום" מוכן מראש, והמליצה על הפרדה בין בני הזוג למנוע הסלמה מדיבור לאלימות. כלפי הילדה לא נקבעה אלימות.]

לטענת התובעת, היא עזבה את הבית כי הנתבע נהג כלפיה באלימות ולבסוף איים עליה כי ייקח סכין וישפוך לה את הכבד. כאמור, במשפט הפלילי הורשע הנתבע על אירוע אלימות בחודש 5/2017. ההרשעה התבססה על טענת התובעת כי הנתבע בעט בה והכה באגרופו בפניה, ואף איים עליה. לטענתה היה זה ה"קש ששבר את גב הגמל" וגרם לה לעזוב את המגורים המשותפים.

דיון

• טענת "רועה זונות"

בכל דברי האשה לגבי טענת רועה זונות, לא הוכח, ואף לא הושמעה טענה שהבעל נהג כרועה זונות קודם הפירוד. אדרבה, ב"כ האשה כתב שמסתבר שהבעל לשעבר ובת זוגתו הנוכחית חיים יחד מאז 4-5/2018, כחצי שנה לאחר הפירוד, ואף מספר חודשים לאחר שהגישה תביעת גירושין.

גם המסמך שהוצג כראייה, מטעם האפוטרופא לדין של הקטינה, נכתב הרבה אחרי הפירוד.

במצב שבו הבעל פיתח קשר עם בת זוג לאחר הפירוד ואף לאחר תביעת הגירושין, ונראה שהצדדים כבר נמנו וגמרו לפרק את הנישואין, אי אפשר לחייב אותו בתוספת כתובה מכוח דין רועה זונות, כיון שהסיבות לגירושין נעוצות בדברים קודמים.

בענין זה, ראו למשל פס"ד מביה"ד חיפה (תיק 887640/1) מיום כ"ב בשבט תשע"ה (11.02.2015) שכתבו בין הדברים:

"גם טענתה כי לאחר שנפרדו, הבעל עבר לגור עם אשה אחרת בשם […] אין בה בכדי ליתן לבעל דין של רועה זונות, ולחייבו בכתובה, הואיל והאשה לא הוכיחה כי הקשר נעשה בתוך חיי הנישואים."

אולם, שם הסיקו שמסתבר שהקשר התחיל כבר טרם הפירוד, ולכן חייבו למעשה, משא"כ בנידון זה, שאין כל אינדיקציה לכך.

[אמנם יש להבהיר ולהדגיש שאסור לבעל לחיות עם אשה אחרת כל עוד לא התגרשו הצדדים. אך אם הוא עושה זאת באיסור, אין הוא מתחייב בכך אוטומטית בכתובה.]

יצוין עוד, שבתביעת הגירושין, לא עלתה כלל טענה זו של "רועה זונות" או קשר כלשהו עם [א'] הנ"ל, אם כי נטען שהבעל הלך לבלות במועדון חשפנות בתל-אביב.

בזה, מתייתרים למעשה כל המבואות ההלכתיים של ב"כ האשה בענין רועה זונות, מכיוון שעובדתית אינו נוגע לענייננו בתקופת החיים המשותפים.

• טענת האלימות

ככלל, כשהבעל מבקש להתגרש, חזקתה של האשה שהיא זכאית לכתובתה, אלא אם יוכיח הבעל שהיא אינה זכאית לה. לעומת זאת, כשהאשה היא זו שמבקשת להתגרש, הרי שאינה זכאית לכתובתה, שלכך לא תיקנו לה כתובה, אלא אם היא תוכיח שהתנהגות הבעל אינה מאפשרת חיים משותפים. פסקי דין רבים נכתבו בעניין זה [ראו למשל פסה"ד הנ"ל מביה"ד חיפה].

נמצא שעל בית הדין לבחון ולברר מי מבני הזוג הוא שגרם לפירוד ולגירושין ובשל מי לא ניתן לקיים חיים משותפים. בנ"ד תביעת הגירושין היא של האשה ועליה מוטל להוכיח שהתנהגותו של הבעל לא אפשרה חיים משותפים [או לכל הפחות להוכיח שעזבה את הבית בצדק, ואכמ"ל].

טענתו של ב"כ האשה שבמקום שגם הבעל חפץ בגירושין עצמם וזורם עם מגמת התביעה, חזר הדין לחזקת חיוב כתובה, ויש לחייב את הבעל אא"כ הוא מעלה עילות שיש בהם חיוב גט, יש מקום לדון בה, אך אין היא שייכת לנידו"ד. במקרה שבפנינו הבעל סירב בתוקף בהתחלה לתת גט, וגם בדיון ביום הגט לא רצה לתת גט עד שיסודר ענין הכתובה.

בנידו"ד, האשה טענה שעזבה את הבית בשל אלימות פיזית מצד הבעל, ובשל האיום אשר לדבריה בעקבותיו החליטה שעליה לעזוב לאלתר. טענה זו מתחזקת מקריאת פסק הדין המרשיע את הבעל על כך במשפט פלילי.

בכל זאת, יש לציין שהתלונה במשטרה היא מתאריך 31.12.2017, כחודשיים לאחר שעזבה האשה את הבית. עובדה זו מעלה חשש שהפנייה למשטרה נועדה בעיקר לקדם הליכים אחרים, כגון תביעת הגירושין והכתובה. לדברי האשה בהליך הפלילי, היא לא רצתה להגיש תלונה ולהפליל את הבעל עד שתבע הרחבת משמורת על הבת המשותפת, ואז חששה שיפגע בבת כמו שפגע בה.

הבעל מכחיש האשמות האשה כלפיו.

ביום 9.2.2020 הגיש ב"כ האשה בקשה למתן פסק דין, בה צרף החלטת בביהמ"ש בהליך פלילי נגד הבעל. הבעל הורשע באשמת איום כלפי האשה בחודש 9/2017, באומרו ש"ייקח סכין וידקור אותה בכבד וישפוך לה אותו", וכן באשמת אירוע אלימות כלפיה בחודש 5/2017, שבמהלכו בעט בה והיכה אותה בפניה באגרופו. אמנם, עשויה להיות להרשעה השלכות לתיק הכתובה, אך אין לקבל את החלטת ההרשעה בעיניים עצומות כמחייב את הבעל במלוא הכתובה באופן ודאי, מכמה סיבות, אלא יש לבחון את הדברים גם בעיניים הלכתיות. ביה"ד קרא את החלטת ההרשעה בעיון.

 יוער, שבמשפט לא הובאה נגד הבעל שום ראייה מוצקה על האיום או האלימות, ואף לא הובאה כל עדות ראייה על המעשים עצמם. ההרשעה התבססה בעיקר על קבלת גרסתה של האשה כמהימנה לעומת גרסת הבעל, והעדר הגנה מספקת נגד טענתה, על סמך המובא שם מפס"ד ע"פ 1275-09 בעניין פלשמחהוני (פורסם בנבו): "עבירות אלה מתבצעות במרבית המקרים בצנעה, ללא עדים נוספים, זולת מבצע העבירה הנטענת והקורבן, ולכן לבית המשפט אשר נדרש לקבוע את אשמתו של הנאשם אין אלא להעדיף את גרסתו של אחד הצדדים". וכן בדברי כבוד השופטת עצמה בסוף החלטת ההרשעה:

"המסקנה היא, כי אין בעדות הנאשם הסברים תמימים לראיות המפלילות ואין בידו לסתור את עדות המתלוננת. הנאשם העלה טענות בעניינים השונים במחלוקת, לראשונה בעדותו, ללא הסבר מניח את הדעת בהינתן נאשם חף מפשע ובאופן שהותיר רושם כי מדובר במי שמעיד על דרך האילתור הספונטני בהעלאת הטענות השונות בעדותו. הנאשם נמנע מלפעול בדרך המצופה גם מקום בו לשיטתו יכול היה לסתור את העדות הן בהבאת עדים וראיות והן בהטחת טענות בעדי המאשימה שנחקרו. הימנעות זו פועלת לחובתו. אין בפרשת ההגנה כדי לסתור או להפחית ממשקל התלונה ובעיקר לא ממשקל עדות התביעה ענת וריקי, התומכות בתלונה ומסייעות לה באופן שאינו מתיישב כלל עם עדות הנאשם.

אשר על כן, אני דוחה את הכחשת הנאשם את המיוחס לו בכתב האישום כבלתי מהימנה."

אמנם על פי דיני התורה, ברור שטענת צד אחד, אף שהיא נראית מהימנה יותר, אין בכוחה להוציא ממון בלא ראייה מספקת.

יצויין עוד, שאף העדות ענת וריקי, התומכות בתלונה, לא העידו ישירות על מעשה אלימות, אלא על כך שראו סימנים כחולים בגופה. בתחילה האשה תלתה את הסימנים בכל מיני דברים, אך לאחר שדובבו אותה, סיפרה שנבעו מאלימות הבעל. הרי שגם עדותן מתבססת, בסופו של דבר, על טענת האשה. הדעת נוטה שאין לעדות מסוג זה משקל הלכתי לעניין הוצאת ממון, מכמה טעמים. גם בהחלטת ביהמ"ש ההתייחסות אליהן היא כ"תומכות בתלונה ומסייעות לה" בלבד, ולא כראיות והוכחות ברורות. גם "הימנעות" הבעל מלפעול לסתירת הטענה אינה "פועלת לחובתו" בהיבט הלכתי באותה מדה שהיא פועלת בהיבט המשפטי.

נמצא שמעבר לטענת האשה, אשר נתמכת בעדות חלקית מפיה, אין הוכחה על מעשי הבעל אשר יצדיקו באופן ברור את עזיבתה מהבית ודרישתה לגירושין.

כאשר יש הכחשה גורפת בין הצדדים בהיעדר הוכחות, ראה במאמרו של חבר בית הדין הגדול הגר"י אלמליח שליט"א בספר כנס הדיינים (התשע"ז עמ' 123 ואילך). בנידון דידן, הואיל והאשה היא שעזבה את הבית, חובת הראיה עליה כאמור לעיל, ובהיעדר ראיה לא ניתן לחייב את הכתובה במלואה.

• פשרה במקום חיוב שבועה

אולם, יש לדון באופן כללי כשיש הכחשה גורפת בין הצדדים. לדברי האשה, במשך שנות הנישואים הבעל היה אלים כלפיה הן באופי פיזי והן באופן נפשית, ולפיכך חייב הוא לשלם כתובה מלאה. כנגד זה, הבעל טוען כי האשה משקרת, ולא היה ולא נברא כי הוא זה מדבריה, ולא היה שום אלימות לא פיזית ולא נפשית. גם לבעל טענות כנגד האשה, אך הוא לא ניסה אפילו להוכיח אותן. מכל מקום לטענתו, מכיוון שהוא לא פגע באשה והיא זו שהחליטה להתגרש, יש לפוטרו מחיוב הכתובה לגמרי.

כאמור לעיל, גם ההכרעה להרשעה במשפט הפלילי אין בו הוכחה גמורה לצדקות טענות האשה, אלא לכל היותר "רגליים לדבר".

בזמן חז"ל, כשהיתה הכחשה גורפת, בדרך כלל היה על הנתבע המכחיש לישבע שבועת היסת ולהיפטר. אולם, כבר בימי הראשונים כתבו שבכהאי גוונא ראוי לעשות פשרה בין הצדדים ולא להשביע.

כך כתבו התוספות בסנהדרין (ו ע"ב ד"ה נגמר הדין):

"ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה, שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה."

וכן נפסק להלכה בטור ושו"ע (חו"מ סי' יב סעי' ב), וז"ל:

"כל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים? קודם גמר דין – אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שנגמר הדין ואמר "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב" אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם […]

ואם חייב בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי בית הדין לעשות פשרה ביניהם כדיל ליפטר מעונש שבועה."

ובשו"ת הרשב"ש (סי' תקנח) כתב:

"ומיהו אפילו אחר גמר דין: אם יש עסק שבועה, כתבו המחברים ז"ל שמצוה לבצוע לפי שעדיין אין אנו יודעין אם יוכל לישבע או לא והוה ליה כקודם גמר דין, שאין הדין נגמר עד שישבע ואז נדע מי הפטור ומי החיוב."

וזו לשון החתם סופר בתשובה (חו"מ סי' צ):

"נשאלתי מאת כבוד הדרתו, מנא הא מילתא דרגיל על לשוננו דאפילו שבועת אמת עבירה היא, ועל ידי זה נמנעים מלשבוע אפילו שבועת אמת, ומתפשרים בכל מה דאפשר רק שלא לשבע אפילו באמת, גם כי אמרו חז"ל: 'אלף עייירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו על עון שבועת אמת', מכל מקום היא גופו היכי רמזא […]

וכן משמע בפרק שבועת העדות 'מי יימר דמשתבעת', עיין שם, משמע שרגיל להפסיד ממונו ולא לשבע באמת […] כי כן דרכן של בני ישראל להפסיד ממון עצמם ולעשות כל טצדקי שלא לשבע אפי' באמת, ולפי עניות דעתי די השיב בזה, ומנהג ישראל תורה ואין להרהר."

כך הוא גם מנהג בתי הדין, שבמקום חיוב שבועה מפשרים בין הצדדים, וראה באוסף פסקי דין של בית הדין הגדול (ערוך בידי ד"ר ז' ורהפטיג) בפסק דין של ההרכב בראשות הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (עמ' עז) דמסיק:

"במסיבות כאלה כשלא קיימת שום אפשרות מעשית לברר פרטי העובדות על בורין, יש כוח ביד בית הדין לכוף על פשרה כדי לפטור את הצדדים מעונש שבועה (עיין חושן משפט סימן יב סעיף ב וסעיף ה, וסמ"ע שם ס"ק יב בשם הרא"ש)."

וע"ע בפד"ר (כרך ב' עמ' 297) בהרכב הדיינים רש"מ אזולאי, רא"י וולדינברג ור"י קאפח זצ"ל, וכן בפד"ר (כרך ז' עמ' 350, ובכרך י' עמ' 29), בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' מח פרק ו אות ה'), במאמר הגר"א שרמן (קובץ זכור לאברהם תשנ"ג עמ' שנג), ובשו"ת אמרי משפט (ח"א סימן כא אות יז).

• שיעור הפשרה

יש לברר כמה הוא שיעור הממון שיש לחייב במקום שעושין פשרה. היכא דהפשרה נעשית במקום שמצד הדין איכא חיוב שבועה, אלא שאין אנו חפצים להשביעו – שיעור החיוב תלוי בשאלה מהו עיקר הדין. שהרי אין השיעור כאשר הדין נוטה להכריע את הספק לחיוב, אלא שמכל מקום הסכימו הצדדים לפשרה, שווה לשיעור הפשרה הראויה כשהדין נוטה שיש לפטור אלא שהסכימו לפשרה או שמפשרים משום חיוב שבועה.

ידוע מה שכתב בזה השבות יעקב (ח"ב סי' קמה), הובאו הדברים בפתחי תשובה (חו"מ סי' יב ס"ק ג), וז"ל:

"נשאל [השבו"י] מדיין אחד שקיבלו אותו שני צדדים על סך שלש מאות ר"ט לפשר ביניהם בפשר שקרוב לדין, כיצד ינהוג עצמו בפשר בזה שהדין נותן שמחויב לשלם כל הסך, כיצד יעשה לצאת ידי שמים.

והשיב כי סתם פשר הוא מלשון פושרין לא קר ולא חם, וכדאמרינן [בב"ב דף קל"ג ע"ב] דייני חצצתא, פירש"י דייני פשרה שחולקין הדבר והוא מלשון מחצה, כן הוא ע"פ הרוב, אלא דמ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות כפי מהות הדבר לפי ראות עיניו לעשות שלום בין הצדדים בלי נטיית צד, ובנידון זה שקיבל לעשות פשר קרוב לדין, נ"ל דפחות שליש מיקרי קרוב לדין, דהיינו אם חייב ע"פ הדין שלש מאות, יפשר בשתי מאות, שליש פחות, וזה מיקרי קרוב, ומביא שם כמה סמוכות לזה, ומסיים, אך עכ"פ לא יהיה זה שיעור מוחלט שלא לפחות מזה, ואם יראה בעיניו שבדבר מועט יכול לפשר בעל דינו בענין שיהא שלום ביניהם, ודאי טפי עדיף, כיון שע"פ הדין זוכה לגמרי. כלל הדבר הכל תלוי בראות עיני הפשרן, ועכ"פ לא יותר משליש שחייב או פטור ע"פ הדין, כי פחות משני שלישים מיקרי רחוק."

אולם יש לומר שדברי השבות יעקב איירי בפשרה בעלמא, שקיבלו הצדדים עליהם פשרה, ובזה כתב שפשרה הוא על כל פנים לא יותר משליש. אבל בנידון דידן, דעבדינן פשרה מכוח חיוב השבועה – יש להסתפק אם שיעור הפשרה הוא שליש, דיש לומר שכיון שמחויב שבועה ואינו נשבע יש מקום לחייבו יותר משליש, או להיפך, דכיוון שאם יישבע ייפטר לגמרי לא נחייבו אפילו שליש.

ראה מש"כ בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' קלג), וז"ל:

"ומה שנסתפק כת"ר אם סמכו על הדיין לפשר 'קרוב לדין'. וע"פ ד"ת צריך הנתבע לישבע וליפטר, מה נקרא בזה 'קרוב לדין'? ומ"ש השבות יעקב דקרוב לדין היינו שליש פחות. לא שייך כאן, דשם איירי בלא שבועה.

והנה מנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי הטענה, ונראה שהמקור לזה הוא מהשבו"י הנ"ל, אבל באמת לא דמי, דשם איירי בלא שבועה וכנ"ל.

 והנה מאז ניתנה עלי משא ההוראה אני נוהג באופן כזה, דהנה בפשרה כזו יש שני דרכים.

הדרך האחד: לשום כמה שוה השבועה לאיש זה, היינו כמה היה נותן כדי להיפטר ממנה, וזה תלוי בערך האיש המחויב השבועה ובערך השבועה – אם לפי אומדנא טענתו חזקה ויכול לישבע או לא.

 והדרך השני: לפי הענין – כי לפעמים ניכר שהוא דין מרומה והתביעה אין בה ממש, או להיפוך שהנתבע כופר בשקר. ובדין – ההכרח לדון כפי טענות הב"ד, וכמו"ש הרמב"ם ובח"מ (סי' ט"ו), שבזה"ז אסור לדון ע"פ אומדנא, אבל כשהדיין מפשר ביניהם – אסור לו לחייב את הזכאי באמת, ומוטל עליו לתת להתובע רק דבר מועט בעד תביעתו אם נראה לדיין שאין בה ממש, או אם דברי הנתבע אין בהם ממש צריך לוותר לו רק דבר מועט מהתביעה.

ובכה"ג שייך גם סברת הדרך הראשון. כי כיון שהדיין מרגיש שהאמת עם התובע, א"כ הנתבע אין יכול לישבע השבועה המוטלת עליו כי תהא לשקר, ושפיר השבועה שוה הרבה כי בעד כל הון אין ראוי שישבע איש לשקר ח"ו. ולזה באופן כזה בודאי צריך כל דיין ירא ד' לפשר ע"פ דרך השני, ובפרט אם התנו שהפשרה תהא קרוב לד"ת דודאי באופן כזה הוא קרוב לד"ת, וכנ"ל.

ואם דברי התובע אין בהם ממש והתנה שתהי הפשרה קרוב לד"ת, יש לצדד שכוונתו שלא ידון לפי אומדן דעתו רק לפי הדין, והיינו שישום את ערך שבועת הנתבע לפי כבוד האיש. אבל העיקר נראה שאף באופן זה צריך לפשר באופן שיתנו להתובע דבר מועט, לפי שזהו הדין האמיתי להציל עשוק מיד עושקו ולדון דין אמת לאמיתו. ובאופן כזה כשהתובע אינו רוצה להתפשר בדבר מועט, אזי מצוה לחזק את הנתבע שישבע כדי שלא יהא חוטא נשכר."

וע"ע בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק א' סו"ס לב).

נוסף על כל האמור, ראוי להזכיר את דברי הרמב"ם (פי"ד מהל' אישות הט"ז), בעניין טענות הדדיות בשאלה האם הצדדים מקיימים מצוות עונה כנדרש, וז"ל:

"איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך אם לא הודו אומרין להם התיחדו בפני עדים, נתיחדו ועדיין הם טוענין מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין."

נמצא שכאשר יש הכחשה בין הצדדים בעניין הנוגע לחיוב הכתובה, הכוח ביד ביה"ד לפשר כפי ראות עיניו.

וראה עוד בעניין דברים אלו של הרמב"ם, בפד"ר (ח"ג עמ' 267), וכן פד"ר (חלק ד פס"ד המתחיל בעמוד 267) מהרבנים ש' ב' ורנר – אב"ד, י' הלוי אפשטיין, ש' טנא זצ"ל שיסוד הדברים כמובא בשו"ע (חו"מ סי' יב ס"ה) ובסמ"ע (ס"ק יב), שכך הדין בכל חו"מ. ועוד בפד"ר (ח"י עמוד 225).

• מן הכלל אל הפרט

בנידון דידן לאשה יש טענת ברי על הכתובה. הרי לפי דבריה שהבעל נהג כלפיה באלימות לאורך הנישואין, ואף איים עליה ברצח, ובצדק ברחה מהבית המשותף ותבעה גירושין. טענתה הברורה של האשה מחייבת את הבעל, לפי הדין, בשבועת היסת להכחיש את טענתה, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' פז ס"א). אולם, מנהג בתי הדין בימינו שלא להשביע אלא לפשר, וכנ"ל.

בהתאם לאמור בשו"ת דברי מלכיאל המוזכר לעיל, נראה כי בנידון דידן, אילו הטלנו על הנתבע שבועה היה הנתבע מתקשה להישבע שמעולם לא הכה את אשתו. הסבריו שהאשה לוקה באנמיה ושקבלה מכה מדלת המקפיא אינם מניחים את הדעת. גם התנהגותו של הנתבע לאורך ההליך חיזקה את התרשמות ביה"ד כי טענותיה של התובעת כלפיו אינן מנותקות מן המציאות. התנהגות זו קיבלה התייחסות גם בפסק הדין של ביהמ"ש אשר הרשיע את הנתבע באלימות כלפי התובעת במסגרת ההליך הפלילי. מכל האמור עולה שהיו לנתבע סיבות טובות להימנע משבועה אילו הוטלה עליו, ועל כן ראוי להטיל עליו סכום גבוה לתשלום מכוח הפשרה עם ביטול השבועה.

מאידך, גם בדבריה של האשה עלו לביה"ד כמה סימני שאלה באשר לאמינותם: המועד שבו בחרה להגיש את התלונה במשטרה, ככל הנראה כאשר היתה סבורה שהדבר יסייע לה בהליכים משפטיים הקשורים לילדה או לביה"ד [אם כי במקרים אחרים של נשים מוכות קיימים מצבים שבהם הכוח להגיש תלונה מתעורר לעתים רק אחרי הפירוד ולעתים רק כשהאם חוששת לשלומם של ילדיה, ואכמ"ל], וכן דו"ח העו"ס אשר פקפקה באמינותה של התובעת באשר לרמת הסיכון הנשקפת לילדה. נוסיף כי בהתרשמותנו הכללית נאמנים יותר דבריה של התובעת, אולם, כאמור, אין לכך ראיות ממשיות ברמה הנדרשת על פי דיני התורה.

במכלול השיקולים, תוך איזון סימני השאלה העולים בדברי הצדדים, נראה לביה"ד שיש לפשר בשליש מעיקר החיוב. היות וסכום הכתובה הוא 180,000 ש"ח, הרי שיש לחייב את הנתבע בסך 60,000 ש"ח.

מסקנה

לאור כל הנ"ל ביה"ד מחייב את הנתבע בדרך של "דין כעין פשרה" לשלם לתובעת שליש מן הסכום הנקוב בכתובתה, סך 60,000 ש"ח כתשלום דמי כתובתה ותוספת כתובתה, תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה.

הרב שלמה צרור – דיין                 הרב מאיר כהנא – אב"ד

נימוקי דעת המיעוט

רקע עובדתי

בני הזוג התחתנו בשנת תשע"ה (2015), כאשר האישה הייתה בת 23 והאיש בן 38. לדברי האשה, אירוע החתונה היה לאחר 20 יום בלבד של "היכרות" (מופיע בכתב התביעה של האשה מיום 21.1.2018). החתונה היתה בלי נוכחות הורי האישה שלא הסכימו לנישואין, הואיל ולדברי האישה הייתה לאיש בת מחוץ למסגרת הנישואין ומאישה נוצריה. בני הזוג התגרשו ביום ח' בחשון תשע"ט (17.10.2018). לצדדים בת משותפת ילידת 11/2016.

האישה תבעה גירושין הואיל ולדבריה הבעל היה מכה אותה ומושך לה בשיער, והייתה מגיעה לעבודה עם סימנים כחולים. עוד אמרה שהבעל היה צריך אותה כדי לשים עליה את כל החובות שלו ולהסיע אותו לכל מקום, וכן עשה אתה הסכם ממון כדי שהידועה בציבור שלו לא תתבע אותו תביעות ממוניות. כל בעלי החובות עליה והיא מסתדרת איתם, הוא רמאי ונוכל ואפילו ברכות השחר הוא לא יודע לומר, התלוננה שהוא עזב את הדירה השכורה (פרוטוקול הדיון מיום 9.5.2018 שורה 16), והוא שוכר בית במושב מנוחה וגר שם עם אישה אחרת.

ביה"ד פנה אל האישה האם ידעה מכל הנ"ל כשהתחתנה אתו, והשיבה שכן ידעה, ואת חומרת הדברים הבינה אחר כך, והוסיפה שהוא צד נשים ומכניס אותן להיריון, אלא שאח"כ (שם שורה 28) אמרה האישה שהיא עזבה את הבית עם הבת והוא מאיים עליה שישפוך לה את הכבד. עזיבת הדירה הייתה ב-9/2017. היא תובעת גירושין ואת כתובתה בסך 180,000 ש"ח.

הבעל הכחיש את כל האשמות כנגדו, ושאין לו שום קשר עם אותה אישה שהיא אומרת, וכל זמן שהוא נשוי לא מעוניין בקשר עם נשים אחרות. עוד טען שהיא טענה שהוא אנס את הילדה הגדולה ואלו דברים הזויים, ואין לו שום צו הרחקה לא ממנה ולא מן הילדה, ויש לו עוד ילדה, ואיש לא טען שהוא מסוכן לה. הוא לא בפשיטת רגל והוא משלם כל דבר. הבעל אומר שהיא עזבה את הבית מרצון, ובתחילה התנגד לתת לה את הגט כל זמן שעלילות השווא האלו לא ירדו, הואיל וזה פגע בו בפרנסה והיא אמרה עליו שהוא אנס ופדופיל, אלא שלבסוף נעתר לתת גט.

ב"כ הבעל (שם שורה 53) טען שרק כשהאשה החלה בהליכים בבית המשפט היא החליטה, כנראה בהמלצת העו"ד, להתלונן על דברים שקרו לפני 8 חודשים. אלא שבנספח של כתב תביעתה של האישה מופיע שהגישה תביעה במשטרה בתאריך 31.12.2017, וזה כשלשה חודשים לאחר שעזבה את הבית.

עוד אמר הבעל שהיא יצאה עם ערבי והוא הוציא אותה ממנו.

מפרוטוקול הנ"ל נכתב פס"ד ביום א' בסיון תשע"ח (15.5.2018) ובו נכתבה החלטה שהאישה עזבה את הבית, ושאין עילה לעכב את הגט, ואם תרצה האישה לתבוע כתובה יתקיים דיון הוכחות.

בדיון השני ביום ז' באדר תשע"ט (12.2.2019) אמר האיש שהוא לא מיוצג, שילם הון תועפות להוכיח את חפותו על האשמות שווא, אין שום סיבה שהיא שהוא ישלם אפילו פרוטה, הוא הואשם סתם במשך שנה וחצי. האיש הסביר אחרי שנולדה הבת השניה שלו ממנה, התחילה למרר לו את החיים שהילדה שלו גויה ונולדה בטומאה, והבת שלה נולדה בקדושה, והרי היא ידעה שיש לו ילדה מחוץ לנישואין, והיה זמן שביקש שלום בית כמופיע בכתב ההגנה שלו מתאריך 12.2.2018, והגירושין נגרמו מאבא שלה שרוצה למרר לו את החיים. היא הייתה זורקת דברים בבית, ולמקווה הייתה הולכת לפי החלטה שלה, חודש הולכת וחודש לא הולכת, בערב הייתה הולכת עם גופיות וחצאיות מיני. עוד טען שאחרי החתונה גילה שהיא הייתה אצל ערבים ברהט, עוד התלונן שיש לה מישהו באזור יבנה שביום הנישואין אותו אחד שילם את השמלת כלה. עוד טען שבגדה בו עם אדם מאזור גדרה, והוא יצא זכאי מכל האשמות שאמרה עליו שהוא אנס ופדופיל, והוא מתנגד לשלם לה אפילו פרוטה על הכתובה.

האישה מכחישה את כל האשמות הנ"ל ומעולם לא הייתה עם גבר אחר, והיא לא מכירה אף אחד מרהט. על התלונות של הבעל שהיא לא הלכה למקווה השיבה שהוא לא היה מתפקד בזוגיות כלל, אולי חצי דקה וזהו, והתלוננה שהוא "רועה זונות" עם [א']. ואומרת (שם שורה 117) שהיא תגיש את הדו"ח של העו"ס מספטמבר ששם היא רושמת שיש לו בת זוג.

הבעל טוען שהוא חי איתה אחרי הגירושין והיא בהיריון רק חודשיים וחצי, וב"כ האישה טוען שלפי הדיווח הם ביחד מספטמבר והגירושין היו באוקטובר. עוד טען (שם שורה 145) שהעילה לחייב בכתובה היא שהוא רועה זונות ונושא האלימות.

האיש מכחיש שהיה בקשר עם [א'] בזמן הנישואין ורק לאחר הגירושין קיים איתה יחסים, אומר שיביא את הערבי מרהט, וטוען שהיא עברה אונס של ארבעה גברים, וכן הוא יביא את הבן אדם מיבנה. בהחלטה מפרוטוקול הנ"ל מיום 13/2/2019 ביה"ד מורה לנתבע להגיש את רשימת העדים שהוא רוצה לזמן.

אלא שבדיון השלישי ביום 15/5/2019 אמר האיש שהוא לא ירד לרמה הזאת, יש לו הרבה דברים להגיד עליה, אבל הוא לא יהרוס משפחות והוא לא יתן לה כתובה, ולדבריו לא מגיע לה כתובה, ביה"ד בהחלטה מדיון הנ"ל ביום 16/5/2019 כתב שעל הצדדים להגיש סיכומים.

ב"כ האישה הגיש סיכומים אולם האיש לא הגיש סיכומים, ובסיכומים של האישה צירפו דיון שנעשה בבית המשפט לענייני משפחה ביום 13/9/2018 בעניין חשש מסוכנות האיש שם מופיע שהעו"ס אומרת לפני השופט כשמסרה את התסקיר מיום 15/7/2018 [פלוני] חי עם אישה בשם [א'], וכן היא ידעה כן גם ב-6/5/2018 (7 חדשים לאחר הגירושין).

עוד צירפו דו"ח של העו"ס רנטה נדבדסקי מיום 6/9/2019 ושם (שורה 32) האישה מתלוננת על האיש שעיקם לה את השיניים, דבר שלא נטען כלל בבית הדין. יש לציין את התרשמות הוועדה להערכת פוטנציאל מסוכנות של משרד העבודה והרווחה והשירותים החברתיים (עמ' 4), וז"ל:

"הוועדה מתרשמת ש[פלונית] הגיעה לוועדה עם "נאום" מוכן מראש, חזרה על המוטו ש[פלוני] הוא גבר אלים, לא אמין ורבלי ובעל כושר שכנוע, הרושם היה של חוסר באמינות באופן הצגת הדברים, לעיתים הייתה הקצנה של הפרטים, השלכה מהפרט לכלל, הגיעה למסקנה ע"י ראייה של חלקי דברים כאשר אין יכולת לראות תמונה מורכבת."

עוד כתבו:

"[פלונית] הציגה תמונה אידיאלית של ילדות ושל גדילה, משפחה חמה בה כולם מתייעצים עם כולם, ומאידך תיארה התנהגות מרדנית שלא תואמת את ההתנהגות הדתית והמשפחתית, קשר זוגי עם גבר בדואי, בילוי בחברת 3 נערים ששתו אלכוהול בדירה לבד, אירוע שהסתיים בניסיון לאונס לדבריה, וחתונה בסתר ללא הסכמת ההורים, החשש של [פלונית] מפני הגבר הוא תוצר אוטנטי של מנגנון שכנוע עצמי בדבר התנהגותו, בנוסף לחוסר היכולת שלה לראות את החלקים שלה באינטראקציה עם הגבר, וחוסר בלקיחת אחריות, התרשמנו מחיבור כמעט סימביוטי עם הבת, הגורם להשלכת הפחד מקשר עם האב, ולכך שתהיה חשופה לפגיעה פיזית ולאלימות, כאשר למעשה מדברת על עצמה, במצב זה לא מתאפשר לה לראות את החלקים באבהות של הגבר ואת הצורך של הילדה באב, לא ידוע לוועדה אם אכן היה אונס (ולא רק ניסיון) אך אם היה, ההתרשמות היא מניתוק רגשי, ו[פלונית] זקוקה לטיפול".

טענות האישה ע"י ב"כ

ב"כ האישה כתב שיש לחייב את הבעל במלוא הכתובה בסך 180,000 ש"ח למרות שהאישה היא זאת שתבעה את הגירושין, שהרי הבעל היה "רועה זונות" שחי עם אישה בשם [א'], ועוד הואיל ולדבריה הבעל הכה אותה ומחמת זה הייתה מוכרחת לעזוב את הבית.

דיון

הנה לפני ביה"ד עמדו הספיקות הבאים:

• האם יש לחייב את הבעל בכתובה הואיל והוא "רועה זונות" אף שחי עם אישה אחרת לאחר הפירוד? שהרי האישה עזבה את הבית ב-9/2017, וטענתה שהבעל חי עם אישה אחרת הנ"ל הושמעה כשמונה חודשים אח"כ ב-5/2018, ואין ספק בדבר שכל זמן שלא עזבה האישה את הבית הבעל חי עם אשתו בבית אחד. ועוד אם יש לחייב את הבעל בכתובה כשלא הותרה על כך?
• האם יש לחייב את הבעל בכתובה משום שהכה את אשתו אע"פ שביה"ד לא התרו בו?
• אשה שתבעה גירושין וכתובה בטענת "רועה זונות", האם צריך התראה בבעל כדי לחייבו בכתובה?

ראשית, בעניין תביעת האישה לחייב את הבעל בכתובה הואיל והוא "רועה זונות", הנה מרן הב"י (ס"ס קנד) הביא דברי האגודה בפרק הבא על יבמתו (סימן עז), וז"ל:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא וייתן כתובה, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא ואיבעית אימא גמרא. קרא, דכתיב אם תקח נשים על בנותי. גמרא, דאמרינן ביבמות (סה.) והוא דאפשר בסיפוקייהו, ובנידון זה יאבד הון. סברא, דגרע מכל הני דפרק המדיר (עז.) ודווקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים, אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה, לא כפינן ליה, שראינו כמה נספים בעלילות, ודווקא שיכולה האישה לבקש עליו עדים שיעידו מעצמם, אבל לא פסקתי להחרים על ככה, דכל ישראל בחזקת כשרות עד שייוודע פיסולו. גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות, ואחרי שפסקתי הפסק, שלחו קרובי האישה תשובת הר"מ ז"ל והאריך בה מאוד, וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו, היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

הא קמן דמבואר באגודה הא דרועה זונות כופין אותו להוציא ויתן כתובה, חדא, דמונע מאשתו מצות עונה, ועוד שמאבד הון ואין יכול לזון את אשתו, ועוד דלא גרע זה מכל המומים המוזכרים בפ' המדיר דיוציא ויתן כתובה. אלא שהתנה זאת שיכולה האישה לבקש עדים שיעידו מעצמם, וראו אותו העדים עם המנאפים, הלא"ה אין כופין אותו, ועוד התנה שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה משום שכל ישראל בחזקת כשרות.

ולאחר שהביא מרן הבית יוסף דברי האגודה הנ"ל הביא עוד תשובת רבינו שמחה שהמכה את אשתו, אם רצתה אשתו יוציא ויתן כתובה, וכן כתב הגהות אשרי ב"ק (פ"ג סימן י) בשם האו"ז, וכתב מרן הבית יוסף על דבריהם, וז"ל:

"ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר האגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על פי דבריהם, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

אלא שהרמ"א בדרכ"מ שם (סקכ"א) כתב על דברי מרן הב"י, וז"ל:

"ואיני רואה בזה דבריו כלל, וכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שהרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהן בעניין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהן, ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם, קל וחומר מהאומר איני זן וכו', וכמו שהורה בתשובה הנ"ל, ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו, ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש, ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גויים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט, ובדרך זה לא מקרי כפייה על הגט רק שמחויב לעשות."

ולענין דינא לגבי רועה זונות, הביא הרמ"א בהגהה (סימן קנד ס"א) דברי האגודה בשם יש אומרים דכופין אותו להוציא, ובתנאי שיש עדות בדבר שראו אותו עם אנשים מנאפים או שהודה. ומדהביא הרמ"א דברי האגודה בשם י"א משמע ליה קצת דלא פסיקא ליה.

גם לענין איש המכה את אשתו, כתב הרמ"א בהגהה (סימן קנד ס"ג) דאם רגיל בכך יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבי"ד יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא. ע"כ. הא קמן שגם הרמ"א לא תפס לגמרי כדברי רבינו שמחה והג"א וכתב שיש ליסרו ולהחרימו ולהלקותו שלא יכה שוב את אשתו, ואם אינו ציית לדינא הביא דברי רבינו שמחה והג"א בשם י"א, וגם זה כתב שיש בתחילה להתרות בו.

עודהנראה לענ"ד, גם לדברי האגודה והרמ"א אין לכוף הבעל בנתינת הגט ולחייבו בכתובה אלא אם האישה קובלת כן על בעלה בעודם בבית אחד וחיים כבני זוג, משא"כ אם האישה עזבה את הבית ותובעת גירושין ושוב אינה רוצה בו, גם אם נעשה אחר הפירוד "רועה זונות" אין לחייבו משום הא בנתינת גט ובכתובה. שהרי האגודה כתב לבאר משלשה טעמי תריצי אמאי יש לכופו בנתינת גט, חדא, דמונע מאשתו ממצוות עונה, וכן לא יעמוד בסיפוקה, וכן דלא גרע משאר המומין דפרק המדיר, וכל זה לא שייך אלא שהאישה תחת רשות בעלה, ומחוייב ליתן לה מזונות וחייב במצוות עונה, משא"כ כשתובעת גירושין הרי אינה חפיצה בו, ואמאי יש לחייבו במזונות ומצות עונה, וגם משום טענת מומין כל שהוא מסכים לגרשה, אמאי מחוייב לה בכתובה כל שאין סיבה לכופו על הגט. ובנידון דידן הרי האישה עזבה את הבית ב-9/2017 ובדיון הראשון שהיה ב-5/2018 אמרה שיש לו חברה ושהוא גר איתה בבית אחד, ומעולם לא טענה כנגדו שבזמן שחיו בבית אחד שהייתה לו חבירה, נמצא שגם לדבריה אם איכא למיחש שהבעל רועה זונות הוא רק לאחר שעזבה האישה את ביתם המשותף, ולדבריו האישה היא זאת שמרדה בו שעזבה את הבית, ואדרבה בדיון הראשון עוד ביקש הבעל שלום בית.

 ואכן כן חזינא בפסקי דין הרבניים ח"א (עמ' 141) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים הגר"י עדס והגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל, וז"ל:

"לפי זה נראה הא דברועה זונות יש לחייבו לגרשה כשהיא דורשת גט, משום שרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, וגם משום שעצם היותו רועה זונות נוגע לה שהוא גורע מעונתה, אבל במקרה שהאישה מורדת בבעלה ולא רוצה לחיות אתו בגלל איזו סיבה שהיא, ואחרי זה נהיה הבעל רועה זונות אף שיש עבירה בידו, מכל מקום אין לחייבו משום זה לתת לה גט, כיון שהיא מורדת בו הרי הוא פטור ממזונותיה, ושוב אין החשש שרועה זונות יאבד הון, ולא יהיה בידו פרנסה וכו'."

לפי"ז גם בנידון דידן שמעולם לא תבעה האישה את הבעל בביה"ד שהייתה רוצה לחיות אתו אלמלא היה רועה זונות, ממילא דמשום הא לא היה מקום לחייבו לגרשה ולא ליתן לה כתובה.

זאת ועוד, שו"ר בשו"ת חכם צבי (סימן קלג) שנשאל בראובן שבא על אשת איש וחזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה, והשיב החכם צבי, וז"ל:

"ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשתו להוציא את אשתו בגט וכו', ודברי האגודה שהביא הרמ"א אינם עניין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו פרנסה, ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה, דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה, מכל מקום אפילו לדברי האגודה אין הדברים אמורים אלא במחוזק לכך."

עוד כתב החכ"צ:

"ולענ"ד הוא צריך גם כן התראה אפילו לדעת האגודה, לא מבעיא לעניין הכתובה דצריך התראה דלא יהא חמור מעוברת על דת דלהפסידה כתובתה בעיא התראה, והדברים קל וחומר, ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובה שנינו בכל מקום אעפ"כ צריכה התראה, הכא דלהוציא כתובה מן הבעל על אחת כמה וכמה דצריך התראה, ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה, אין כופין אותו לגרש אלא לאחר התראה, דלא יהא איסורא קיל מממונא, וזה ברור בעיני אף לפי דעת בעל האגודה וכו', ומכל שכן ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין, אם לא שעבר על קבלתו פעם ושתים."

הא קמן, שמבואר בחכ"צ שאף לדברי האגודה אין לכוף בעל "הרועה זונות" ליתן גט רק אם מוחזק בכך, והתרו בו ועבר על קבלתו פעם ושתים. ועוד דאין לחייבו בכתובה אלא לאחר התראה, ובנידון דידן פשיטא שלא היה הבעל מוחזק בזמן חיי הנישואין קודם הפירוד לרועה זונות, וכן לא התרו בו כלל וכלל, וממילא לדברי החכ"צ פשיטא שאין לחייבו בכתובה.

וכן חזינא בפד"ר ח"ח (עמ' 257) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים ורנר, אזולאי וצימבליסט, בנידון דידהו שהבעל היה מוחזק לרועה זונות, ואעפ"כ הביאו דברי החכ"צ הנ"ל שצריך התראה כדי לחייבו בכתובה, ובכפיית הגט אין לכופו רק לאחר שהתרו בו ועבר פעם ושניים.

וכתבו שמעין דברי החכ"צ כתב גם הנודע ביהודה תניינא חאה"ע (סימן צ) בעניין אחד שהיה נשוי לאישה והלך ונשא אישה אחרת וגירש את השניה, והראשונה תובעת גירושין הואיל ולא שהה עמה רק חצי שנה, ושתים עשרה שנה נעלם מעיניה בלי מזון ומחיה, ועוד שעבר על חרם דרגמ"ה שנשא אישה על אשתו. החכם השואל הייתה דעתו נוטה לכוף את הבעל לגרש מדברי הרמ"א (סימן קנד ס"א) שכתב ויש חולקים ואומרים שאין כופין למומר או שאר עובר על דת אא"כ פשע כנגדה וכו' או שעבר על חרם ששיעבד עצמו נגדה, וכיון שנשא שתי נשים הרי שעבר על חרם דרגמ"ה. השיב הנוב"י אפילו נסכים לדינו של הרמ"א בעבר על החרם הנוגע לדידה שכופין אותו להוציא, אכתי מאן יימר דלא בעי התראה, ולמה יוגרע כוח הבעל מכוח האישה שמבואר בסימן קטו שצריכה התראה. ע"כ.

הא קמן, דגם הנוב"י ס"ל דלכוף הבעל לגרש או לחייבו כתובה צריך להתרות בו, ולמד כן ק"ו מעוברת על דת שאינה מפסידה כתובתה בלא התראה.

גם בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאה"ע (סימן קו) נשאל באישה שטענה על בעלה שהוא רועה זונות וכו', והביא דברי החכם צבי שכתב שהבעל צריך התראה גם לספר האגודה, ומעין זה כתב הנוב"י הנ"ל.

לכן בנידון דידן שאין הוכחה כלל שהיה רועה זונות קודם עזיבת האשה את הבית, וכן לא התרו בבעל כלל אין לחייבו בכתובה בטענה שהיה רועה זונות.

• אשה שתבעה גירושין בטענה שבעלה הכה אותה, האם צריך התראה כדי לכופו לגרש ולחייבו כתובה?

מרן הבית יוסף (ס"ס קנד) כתב, וז"ל:

"מצאתי בתשובת רבינו שמחה המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו, דחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך, ואם היא רוצה לצאת יוציא וייתן כתובה, עוד כתב רבינו שמחה תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום ויוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י גויים לתת גט וכו', ואפילו לשמואל שאמר עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון, הני מילי במזונות שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה, אבל להכותה ולבזותה שענייה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפילו שמואל מודה וכו', ואפילו קיבלה עליה, יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה."

עוד הביא מרן הב"י (שם) דברי הג"א ב"ק (פ"ג סימן י) בשם האור זרוע: אסור לאדם להכות את אשתו, וגם חייב בנזקיה, ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, וכך השיב רבינו שמחה. וכתב מרן הב"י דנראה שאין לסמוך על דברי ספר האגודה (הנ"ל בעניין רועה זונות) ורבינו שמחה ואו"ז לכפות להוציא, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים.

שו"ר בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סימן קנז) שכתב כדברי מרן הב"י, וז"ל:

"שאלת ממני אודיעך דעתי מי שרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד בפני רבים מאי דיניה, תשובה, הנה נמצא כתוב בשם רבינו שמחה שכופין אותו להוציא, והפריז על המידה, וכתב שיעשוהו ע"י עכו"ם עשה מה שישראל אומר לך. ע"כ. אבל אני תמה על הוראה זו כיון שהגט מעושה לא נמצאו בניה ממזרים, ובמה הפקיעו אישות שבה, ובשלמא בעל פוליפוס וחבריו ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים ואינן יכולות לסבול, לפיכך הפקיעו חכמים קידושיה ע"י גט כזה, אבל הכא פעם מכה אותה ופעם משמח אותה, פעם מבזה אותה ופעם מכבד אותה במלבושים נאים, ובשלמא כפייה בדברים או ע"י פרעון כתובה או קנס ניחא, אבל כפייה בשוטים ע"י עכו"ם לא תהא כזאת, וכ"כ הרשב"א והרא"ש שאין כפייה אלא למה שמנו חכמים, ולכן אין אני רואה לסמוך על הוראה זו, עד שנכוף אותו להוציא, נכוף אותו ע"י כתובה, דמצינו כפייה כזאת בגמרא, אלא כיצד יעשו מנדין אותו שלא יכה אותה, אם חזר מוטב, ואם לאו מכריזין עליו שהוא מנודה, אם חזר מוטב, ואם לאו קונסין אותו בכתובה, אם חזר מוטב ואם לאו עונשין אותו ע"י עכו"ם בגופו שהרי עבר על פן יוסיף להכותה וכו'."

הא קמן דהרדב"ז מסכים לדברי מרן הב"י שאין לכופו על הגט ואין לחייבו בכתובה, אלא בתחילה מנדים אותו, ואח"כ מכריזים עליו שהוא מנודה, ואם לא חזר בו כופין אותו על הכתובה, מוכח דכל זמן שלא הכריזו עליו שהוא מנודה ולא חזר בו אין לחייבו במתן כתובה.

 אולם הרמ"א (שם) בדרכ"מ (סקכ"א) כתב להעיר על דברי מרן הב"י שאינו רואה דבריו בזה כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שהרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהם בענין הכאת אשתו, והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהם, ומה שלא הוזכר בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו'. ומכל מקום נראה הטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו ביד גויים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט, ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות.

עוד הביא הרמ"א שם מה שכתב בשו"ת בנימין זאב (סימן פח) דאם הוא הגורם חייב להוציאה, רק שבית דין יתרו בו פעם אחת או שתים, אבל אם היא הגורמת, כגון שהיתה מקללתו או מזלזלת אביו ואמו או אביה ואמה, והוכיחה בדברים טובים ולא הועיל, אז פשיטא דשרי להכותה ולייסרה, ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן עליה לומר שהיא הגורמת ולאחזוקה בפרוצה, כי כל הנשים בחזקת כשרות. והעיר הרמ"א מתשו' מהר"ם שאף אשה רעה אסור להכותה, וסייע לבנימין זאב מדברי תרומת הדשן (סימן כ"ח) דשרי להכותה. והרמ"א בהגהת השו"ע (סימן קנד ס"ג) כתב, וז"ל:

"איש המכה את אשתו עבירה היא בידו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבי"ד, יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותיים הוא, וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחינם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת, יש אומרים דמותר להכותה, וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה, והסברא הראשונה היא עיקר, ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חינם יוצאת בלא כתובה, ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר התראה."

הא קמן גם הרמ"א שכתב להעיר על דברי מרן הב"י והביא דברי רבינו שמחה והג"א והאו"ז והרמב"ן והר"מ בשם יש אומרים שכופין אותו להוציא, התנה זאת ובלבד שיתרו בו פעם אחת או שתים, משמע הלא"ה אין כופין אותו להוציא, וכן אין מחייבים אותו כתובה. ובנידון דידן לא התרו הבי"ד בבעל שלא יכה את אשתו, ובפרט שהבעל הכחיש כל זאת.

ותשובת הרמב"ן שהזכיר הרמ"א היא בתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן קב) שנשאל בבעל המכה את אשתו בכל יום ומצערה עד שהצריכה לצאת מביתו והלכה לבית אביה, והוא טוען שמקללתו בפניו והיא מכחישתו, והיא אומרת שחמותה מחרחרת ריב בינו לבינה, ואינה רוצה לדור עם חמותה בחצר אחת. והשיב הרמב"ן שאין לבעל להכות ולענות את אשתו, ואם הוא מכה ומצער אותה שלא כדין, הדין עמה, שאין אדם דר אם נחש ובכפיפה אחת. אבל אם מקללתו חינם, הדין עמו, שמקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה. וכתב עוד:

"ומכל מקום אם הדבר מסופק לביה"ד מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין, איני רואה שיכולים בי"ד להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ולבית המשפחה וכו' הוא מוציא ונותן כתובה, כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה, וקרוב הדבר בעיני שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדך בנות ישראל ההגונות, ר"ל שמתמיד להכותה שאין נאמן לטעון שהיא הגורמת, שהיא מקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה."

הרי מבואר ברמב"ן שאפילו הגיעו בי"ד לדבר ברור שהבעל מכה את אשתו שלא כדין, בי"ד גוערים בו ומודיעין לו שאם יכה שלא כדין יהא חייב להוציא וליתן כתובה, משמע כל שלא התרו והודיעו לו כן, לא רק שאין חייב להוציא, אלא אין חייב גם ליתן כתובה, הגם שהתברר לבי"ד שהבעל היכה את אשתו שלא כדין.

וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ז (סימן תעז) שבית דין חוקרים ודורשים מי הגורם, ואם הבעל מכה אותה ומצערה שלא כדין והיא בורחת, הדין עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואם היא הגורמת שמקללתו חינם, הדין עמו, שהמקללת בעלה בפניו תצא שלא בכתובה. ומכל מקום אם הדבר מסופק לביה"ד מי הגורם, או אפילו הגיעו לדבר הברור, איני רואה שיהיו הבי"ד יכולים להשביע שלא לעשות כן, אלא גוערין בו ומייסרין אותו ומודיעים אותו שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה ולבית המשתה וכו', הוא מוציא ויתן כתובה. והביא הרשב"א דברי רבי יוסף אביתור שכתב:

"ומשרין אותה עמו ע"י נאמן, ואם שנה באיוולתו תצא בכתובה, ואם אמרה היא איני רוצה לשהות עמו ע"י נאמן, משפטה כדין המורדת ונוטלת נדוניתה והולכת, ואע"פ שנמצא דבר אמת שהכה אותה פעם אחר פעם, אין כופין הבעל ליתן גט ולגבותה כתובתה עד שידירו אותו בי"ד וזקני הקהל ויאמרו לו הוי יודע וכו', וכשמקבל עליו התראה ומשרין אותו ע"י נאמן, אם יעיד אותו נאמן ששנה באיוולתו, מגבין לה כתובה."

וכן חזינא בכנסת הגדולה (סימן עד הגב"י אות ד) שכתב, וז"ל:

"מצאתי בכ"י תשובה לרבי יוסף בן אביתור בלשון הזה, על שאלה זו משרין אותה עמו ע"י נאמן, ואם שנה באיולתו תצא בכתובה, ואם אינו רוצה להשהות עתה ע"י נאמן, משפטה כמשפט המורדת (נראה שצריך לגרוס: המורד) ונוטלת כתובתה ויוצאה. ואעפ"י שנמצא הדבר אמת שהכה אותה פעם ופעמים אין אנו כופין את הבעל ליתן גט להגבות כתובה עד שיתרו בו בי"ד וזקני הקהל, ויאמרו לו הוי יודע שמחוייב עליך בשטר כתובה שתכבדנה, וכשמקבל אותה התראה ומשרין אותו ע"י נאמן, ומעיד אותו נאמן ששינה באיולתו מגבין לה כתובה."

הרי גם לרבי יוסף בן אביתור הגם שנמצא הדבר אמת שהכה את אשתו פעם ופעמים אין כופין את הבעל ליתן גט וליתן כתובה עד שיתרו בו בי"ד וזקני הקהל, ורק אם יעיד עליו אותו נאמן ששנה באיולתו מגבין לה כתובה, ומוכח מדברי הרשב"א הנ"ל שמסכים לדברי ה"ר יוסף בן אביתור מדהביאו בשתיקה.

והכי משמע מדברי האור זרוע ב"ק (פ"ג סימן קס"א) שהובא בהג"א הנ"ל, דאין כופין על בעל שהכה את אשתו ומחייבים אותו בכתובה רק לאחר שהתרו בו, שכתב שם, וז"ל:

"קבל לפנינו רבי ירמיה על חתנו שהיה מכה את בתו תדיר ומבזה אותה בפריעת ראשה שלא כדת יהודים, דלחיים ניתנה ולא לצער וכו', ואם דבריו אמיתיים תקנסוהו קנס חמור בין בגופו בין בממונו על מה שעבר. אמנם צריך כפרה גדולה ותכבידו עליו להבא לפי הנראה בעיניכם שיוכל לעמוד שיהא מותרה ועומד מיכן ולהבא, ותטילו שלום ביניהם ותבררו שנים או שלשה שיהיו מוכיחים ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שיוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים אחריכם להיות מנודה בבי"ד העליון ובבי"ד התחתון ויעשוהו ע"י גויים לתת גט."

הא קמן הרי גם לאו"ז שהובא בב"י וברמ"א דס"ל שכופין אותו לגרש זה אינו אלא לאחר שהיה מותרה ועומד, ושוב אחר כך שנה באיולתו והכה את אשתו כופין אותו לגרש, וממילא מחייבים אותו ליתן כתובה, הלא"ה כשם שלא יכפו אותו לגרש, כך אין לחייבו בכתובה, ופשוט.

ומה שכתבנו שאין לחייב את הבעל בכתובה רק היכא שכופין את הבעל או מחייבים אותו בנתינת גט, כן מבואר בתשב"ץ ח"ב (סימן ח) שכתב, וז"ל:

"וההפרש שיש בין יוציא ויתן כתובה, ובין כופין אותו להוציא, הוא, שכשאמרו במשנה יוציא ויתן כתובה אין כופין אותו לגרש אלא מגבין אותה כתובתה, ואם גירש מעצמו מוטב, ואם לא קרינא ליה עבריינא."

 הא קמן דלא מחייבים אותו בכתובה אלא היכא שהדין שחייב להוציא אע"פ שאין כופין. וכן הוא במרדכי כתובות (ריש פ' המדיר סימן קצד) בשם הר"מ, וז"ל:

"כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה, מ"מ נפיק מיניה ממונא כאן, דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה, אם לא הרשינו לכוף להוציא, דאם היינו כופין הו"ל מעשה שלא כדין, מ"מ כתובה מאי טעמא לא נפיק מיניה, כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה, הלכך מפקינן מיניה כתובה, ויהבינן לה מנה ומאתיים ונדוניא דהנעלת ליה, אבל תוספת כתובה איכא פלוגתא דרבוותא, ר"ת פירש בריש אע"פ דתוספת נמי אית לה, דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה, ורבינו חננאל פירש דוקא להני מילי דמייתי בריש פ' אע"פ, אבל למידי אחריני לא, ומספיקא לא מפקינן מיניה תוספת כיון דפליגי בה רבוותא."

וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א (סימן אלף קצב) דהיכא שחייבוהו חכמים להוציא חייב ליתן לה כתובה, וכ"כ הר"ן כתובות (לו. בדפי הרי"ף ד"ה ודאמרינן). ובפסקי דין הרבנים ח"א (עמ' 216) כתבו כן גם בשם הריטב"א והרשב"א בחי' לכתובות (עז.), וכ"כ הריב"ש (סימן קכז) והרלב"ח (סימן לג), ומהריב"ל ח"ג (סימן קב) ומהרש"ך ח"ג (סימן מב) ומהרי"ט ח"א (סימן קיג) ומהרח"ש חאה"ע (סימן מג), וכ"כ המהרי"ק (סוף שורש קז), וכ"כ הרמ"א (סימן קנד סכ"א) וז"ל:

"וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא הגט מעושה וכו', ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין אם לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן נדוניא דאנעלת ליה."

ולקמן נביא בעזה"י עוד מדבריהם אם מחייבים את הבעל בתוספת כתובה.

 כל הנ"ל לדברי הרמ"א, וכל שכן לדעת מרן הבית יוסף דס"ל דאין כופין בעל המכה את אשתו לגרש שאין לחייבו בכתובה. והגם שהיד אהרן (אלפנדרי) (סימן קנד סקכ"ב) כתב לסייע לרמ"א מתשו' התשב"ץ ח"ב (סימן ח), וכתב אילו היה רואה רבינו המחבר דברי הרשב"ץ ז"ל אפשר שלא היה כותב שאין לסמוך על דברי ספר האגודה [ול"ג רבינו שמחה] כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים, מכל מקום חזינא בשו"ת דברי בניהו ח"ב (סימן לו עמ' רמב) לרב הגאון בניהו דיין שליט"א שציין לכמה מהפוסקים דלא ס"ל כיד אהרן. חדא, הביא מש"כ בספר אות היא לעולם (מערכת המ"ם אות לא, מורדת) שהעיר על דברי הרשב"ץ הנ"ל שהרי המרדכי בפרק המדיר כתב בשם הראבי"ה אע"פ שנכפה לגבי אישה הוי מום, אין משם ראיה להחשיבו מום אצל האיש. וביותר תימה שעינינו רואות דעליה דהרמב"ם דס"ל שבאומרת מאיס עלי כופין לגרש פליגי עליו כמה מרבוותא ומכללם התשב"ץ בתשו' ח"ב (סימן רנו) ובח"א (סימן ד), ואם כן תימה איך כתב בתשובה זו סימן ח' שכופין לגרש ולא חשש לגט מעושה, וכתב, שהרשב"ץ לא כתב כן הלכה למעשה כי רק להגדיל את חומר הענין, ולכן אין לכוף לגרש גם בנידון התשב"ץ דחיישינן לגט מעושה, אלא דיכולים לכוף אותו ליתן כתובה, ואם יגרש על ידי זה יגרש, ולכן בודאי שהב"י לא היה חוזר בו.

וכן כתב בספר ראש משביר חאה"ע (סימן כז) דאף שהב"י היה רואה דברי התשב"ץ אפשר שלא היה מסכים עם זה, ותדע דהא מצינו לכמה גדולים שפסקו באדם שהכה את אשתו ועשה בה חבורות שאין כופין לגרש כמבואר בתשובות הגאונים (סימן קלה), וכ"כ הבנימין זאב (סימן פח) שאחר שהביא דברי רבינו שמחה והאו"ז והג"א כתב דמשום איסורא דאשת איש אין להקל.

עוד הביא תשו' הרדב"ז הנ"ל ח"ד (סימן קנז) שלא סמך על תשובת רבינו שמחה, ושכן כתב בשו"ת פרח מטה אהרן (סימן ס) שאין לכוף הבעל להוציא את אשתו, ותמה על הרמ"א שכתב שכופין להוציא, וכ"כ בספר בית אהרן קריספין (מערכת הג' אות ח) באחד שהכה את אשתו ועשה בה חבורות והיא רוצה להתגרש והוא אינו רוצה לגרש, והביא תשובות הגאונים (סימן קלה) שקונסין אותו בממון לפי כוחו, אבל אין כופין אותו לגרש. וגם מצאתי בספר דבר משה אמריליו יו"ד (סימן מה) שגם המ"צ ח"א (ס"ס נט) ס"ל כדעת מרן הב"י.

ויש להוסיף דגם לתשב"ץ ח"ב (סימן ח) הנ"ל שכתב שכופין בעל המכה את אשתו לגרש, הוא דוקא דומיא לעובדא דהתשב"ץ שנשאל באשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם הוא מרעיבה עד שהיא שונאה את החיים, ועל זה השיב התשב"ץ שקרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער, ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה, כל שכל בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואפילו בבעל פוליפוס, דהיינו שיש לו ריח הפה כופין אותו להוציא, קל וחומר בצער תדיר שהוא מר ממוות. הרי שגם לתשב"ץ אין לכופו במתן גט אלא בבעל שידוע לכל שהוא אדם קשה הרבה, ובנידון דידן לא ידוע כלל שהוא אדם קשה מאוד.

וחזינא בספר משפטי שמואל להגר"ש ורנר (סימן כג) שדן בבעל שהודה או שהוכח שהכה את אשתו, והוזהר שימנע מכך, וכן בית הדין התרו בו שאם ישוב ­­­­­­­­לכסלה יחייבוהו במתן גט, ומאידך חייבו את האשה שאם בעלה יפייס אותה, עליה להתפייס ולעשות ניסיון לשלום בית, וזה כמבואר ברמ"א הנ"ל, וכתב שדברי הרמ"א לקוחים מתשו' הרשב"א ח"ז (סימן תעז) הנ"ל שגם לכוף הבעל לגרש אין כופין, אא"כ התרו בו. ועוד כתב לדקדק מדברי רבי יוסף בן אביתור הנ"ל שאף לאחר שהבעל הכה את אשתו אם אמרה האשה שאינה רוצה לשהות עמו ע"י שליש דינה כמורדת, ואין לחייבו בגט ולא במזונות, ולכן פסקו בנידון הנ"ל שהאשה חייבת לעשות שלום בית, אלא ששוב האיש שנה באווילתו אלא שטען שהאשה היא הגורמת, ובזה כתב הואיל שבנידון דידן הבעל הודה בפני ביה"ד שהכה אותה ושנה ושילש והחזיק עצמו ברשעות, ברור שאין הבעל כעת נאמן לומר שהיא הגורמת, ואין לדון בזה משום המוציא מחבירו עליו הראיה, הואיל והבעל מודה שהכה אותה מבלי שהיא היתה הגורמת לכך, הרי הוא חייב במזונותיה.

אלא שמרן הראש"ל הגאון המופלא הרב עובדיה יוסף ז"ל בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע (סימן טו אות טז בדפוס החדש הערה 9) כתב לחלוק על הגר"ש ורנר וס"ל דגם בכה"ג אין להוציא מהבעל שהוא המוחזק במזונות. עכ"פ מוכח מכל הנ"ל שאם לא התרו בבעל כלל, או שהאשה לא רצתה לחיות עם הבעל המכה ע"י שליש דינה כמורדת, ובמורדת כשם שאין לה מזונות כך אין לה כתובה, אלא שלכאורה היתה צריכה הכרזה, ויעויין עוד לקמן בעז"ה בענין זה.

שו"ר בפד"ר חי"ט (עמ' 289 ואילך) פסק דין מהדיין הרב הגאון א. היישריק בבעל שאשתו תבעה גירושין וכתובה הואיל והבעל הכה אותה, בעט בה בבטנה בזמן שהיתה בהריון, הכה באגרופיו ואף זרק אותה ממיטתה על הריצפה, ועובדות אלו אף תועדו בצילומים ובאישורים רפואיים מבית החולים, והבעל לא הכחיש מאומה מכל האשמות הנ"ל, ואף בבית המשפט שהועמד שם, הודה הבעל בפירוש בכל העובדות, וכתב שבכגון זה אף שנעשתה ההודאה בבית המשפט ולא בבית הדין, מכל מקום לא שייך לומר טענת משטה אני בך, שהרי ידע הבעל שבהודאותיו אלו חורץ את דינו בבית המשפט, והביא דברי הרמ"א ורבינו שמחה והאו"ז והרמב"ן והתשב"ץ הנ"ל, והוסיף כל שבהתנהגות הבעל יש סיכון לחיי האשה, בזה פשוט דלא זה בלבד שנחייבנו ליתן גט, אלא אף נכופנו לגרשה, וחובה על הבי"ד לעשות כך, ויפה שעה אחת קודם. ונראה שמה שלא התרו בבעל שלא יוסיף להכותה משום שחששו לפיקוח נפש, ובמקום חשש סכנת נפשות אין נכון להכניס את האשה לסכנה, ולכן ס"ל דבכה"ג כופין אותו להוציא, וממילא מחייבים אותו אף ליתן כתובה, ומעין זה נכתב בפד"ר חט"ו (עמ' 153).

עוד חזינא בפד"ר ח"ג (מעמ' 220) פסק דין ממרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף ז"ל והגרא"י וולדינברג והגר"י קאפח בבעל שהיה מכה את אשתו בעודם בחו"ל, וכן לאחר עלייתם לא"י היה מכה בה, והביאה האשה לפני ביה"ד איש ואשה שהעידו שהכה בה, ובית הדין גלגל עם בני הזוג והשפיע על האשה שתחזור לחיות עם בעלה לניסיון בשלום בית, אולם מיד הבעל הפך את הקערה על פיה במעשה מחריד בניסיון לרצוח את האשה ואת אחיה בנשק חם, והצליח לפצוע קשה את התובעת ואת אחיה ובדרך נס נצלו ממות, והורשע בבית המשפט לחמש שנות מאסר.

וכתבו שם שלפני שנאסר הבעל שהיו עדויות שהבעל הכה את אשתו, וגם הבעל הודה "במקצת" ההכאות שבזה פליגי רבוותא אם יש לכופו לגרש, כתבו דמשום הא בלבד אנן לא נעביד מעשה לכופו ממש בהיות והדבר תלוי באשלי רברבי, וגם הרמ"א בדרכ"מ כתב דמכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט, אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי עכו"ם או בשוטים שלא להכותה, או שיוציא ויתן גט, ושוב הביאו דברי הבנימין זאב שכתב שיש להתרות בו תחילה פעם או פעמים, וכגון זה כתב הרמ"א (סימן קנד ס"ג). אלא שבנידון הנ"ל שהיו בהכאותיו כדי להמית והאשה ניצלה ממות רק בדרך נס, ברור הדבר שכופין הבעל לפוטרה בגט פשוט. ע"כ.

הא קמן דס"ל להני דייני דאף שהיה ברור לפני ביה"ד שהכה בה, עם כל זאת לא כפוהו בתחילה ליתן גט, אלא ניסו לשדל האשה לשלום בית, ומסתמא התרו בו שלא ימשיך בדרך זו וכו', ורק היכא שיש חשש סכנת ממשי כעובדא הנ"ל, כפוהו ליתן גט, ולדבריהם הואיל ולא חייבוהו בנתינת גט, כן אין לחייבו בנתינת כתובה וכנ"ל.

גם בפד"ר ח"א (מעמ' 77) פסק דין מהרבנים הגאונים הדיינים הגר"מ אזולאי והגרא"י וולדינברג והגר"י קאפח בבעל שהעידו עליו מספר עדים שהכה את אשתו מכות נמרצות שיש לכוף את הבעל לגרש את אשתו, וכן אין להפסידה את כתובתה, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, והסתמכו על דברי הרשב"ץ ח"ב (סימן ח) הנ"ל. ובעובדא הנ"ל היה ס"ל לביה"ד שאין יותר סיכויים לשלום הבית, ועוד שהבעל היה נעדר מהבית זמן רב, ולא היה ביד ביה"ד מקום לכופו לזון, ועכ"פ לא חייבו בכתובה אלא משום שהיתה עדות מפורשת שהכה אותה, ולא ראו בי"ד מקום לשלום הבית וכנ"ל.

ובנידון דידן לא היתה הוכחה כלל על אלימות, וכן לא היתה התראה בבעל על מעשה אלימות, לכן אין לחייב את הבעל בכתובה משום הטענה שהכה את אשתו. ובפרט שבכתב תביעתה של האשה מתאריך 21/1/2018 הציגה לפני ביה"ד נספח של הגשת התלונה במשטרה, והתלונה הוגשה בתאריך 31/12/2017 שזה לאחר יותר משלשה חדשים שעזבה את הדירה, ובנספח של הגשת התלונה משמע שהאירוע היה בתאריך 31/12/2017, וטענה זו שהיתה אלימות לאחר שעזבה את דירת הצדדים לא נשמעה בביה"ד, וזה מעורר ספק באמינות התלונה, וכל שכן שאין מזה ראיה כלל שהבעל היה מתמיד להכותה. ויש להוסיף מה שהובא לעיל בתיאור העובדות את התרשמות הוועדה להערכת פוטנציאל מסוכנות שבו נכתב על הרושם שהתקבל אצל הוועדה באמינות דברי האשה, " הרושם היה של חוסר באמינות באופן הצגת הדברים."

• אשה שתבעה גט וכתובה ובתחילה דרש הבעל שלו"ב ולבסוף התרצה לגרש אם יש לאשה כתובה?

אלא שיש להסתפק הואיל ולא היה הבעל חייב להוציא את אשתו בגט, והסכים לבסוף לגרש ברצון ממילא לכאורה חייב גם בכתובתה, שהרי כדי להפסידה כתובתה היה צריך להכריז עליה כמורדת, וכיון שלא עשה כן יתחייב בכתובתה. וכבר האריכו בזה בפד"ר ח"ג (מעמ' 164) דכל זמן שלא הכריזו על המורדת ולא התרו בה ולא שלחו לה כפי כל הסדר לא הפסידה כתובתה, וכ"כ בפד"ר ח"ב (עמ' 267 ואילך) ובפד"ר ח"ה (עמ' 308), וכ"כ בפד"ר ח"ו (עמ' 37 ואילך) ועוד.

אולם הנראה הואיל והאשה היא זו שתבעה גירושין וכתובה, והבעל בתחילה בקש שלום בית כמבואר בכתב ההגנה שלו ובפרוטוקול מיום 5/18, הגם שלבסוף נתרצה לגרש, מ"מ כיון שהגירושין היו לבקשת האשה, כל שלא נעשתה התראה בבעל שלא יכנה שוב, ואם שוב יכנה יחוייב במתן הכתובה, שוב אין לחייבו בכתובה. וראיה לזה מתשו' הרשב"א ח"א (סימן אלף רלה) שנשאל במורדת על בעלה בטענת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה שלשיטת הרשב"א אין כופין הבעל לגרש, האם גובות מנכסי הבעל כתובתן ומתנתן, והשיב, וז"ל:

"כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו, ואם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם כתובתן, כלומר נכסי צאן ברזל, אבל מה שנתן להם משלו, אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש, דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב. אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן, בזה יש הפרש, שאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מכריזין עליה ד' שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ושולחין לה מבית דין ואומרים לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת וכו', אבל אם הוציאה קודם זה, לא הפסידה הכל, אבל האומרת מאיס עלי יגרשני ואיני חפצה בו ולא בכתובתו, אינו מוציא עד שנים עשר חדש, ואין מכריזין עליה, ואם הוציא תוך שנים עשר חדש ורצה הבעל לגרש מגרש, ואין לה עיקר כתובה ותוספת ולא אפילו נדונייתה, אלא אם תפסה בלאות הקיימין, אין מוציאין מודה."

הא קמן שמבואר בתשובת הרשב"א כל שהאשה מורדת ותבעה גירושין, והוציאה הבעל מרצונו אין לאשה אלא נכסי צ"ב שהכניסה, אבל מה שנתן משלו אינן נוטלות כלל. ואם אינו רוצה להוציא והוציא מחמת המרד, באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מכריזין עליה ד' שבתות וכו', ואם לא חזרה בה הפסידה את הכל [כולל נכסי צ"ב], אבל אם הוציאה קודם לא הפסידה הכל. ובאומרת מאיס עלי יגרשני ואיני חפצה בו ולא בכתובתו, אינו מוציא עד י"ב חודש ואין מכריזים עליה, ואם רצה הבעל לגרש תוך י"ב חודש מגרש, ואין לה עיקר כתובה ותוספת ולא אפילו נדונייתה, אלא אם תפסה בלאות הקיימין אין מוציאין מידה.

אלא שמרן הבית יוסף (סימן עז דף צב ד"ה ז"ל הרשב"א) הביא תשובה אחרת לרשב"א והיא בח"ו (סימן עב) שכתב ככל הנ"ל אלא שבבאה בטענת מאיס עלי, כתב הרשב"א שאם בא לגרשה תוך י"ב חודש לא איבדה מכתובתה וגובה את כל כתובתה, וכן פירש ר"ח, וזה שלא כמו שכתב בתשו' הקודמת שאם בא לגרש בטענת מאיס עלי תוך י"ב חודש אין לה עיקר כתובה ותוספת ונדוניה, אלא אם תפסה בלאותיה הקיימין, אין מוציאים מידה. ומרן הב"י שם (דף צו) כתב שגם הרב המגיד ס"ל כדעת הרשב"א שאם חזרה בה תוך י"ב חודש לא הפסידה כלל, וגובה כל כתובתה.

וכתב הרשב"א בתשו' הנ"ל דהאומרת מאיס עלי ורוצה להתגרש וליטול כתובתה, חוששין לה שמא עיניה נתנה באחר, ואם מורדת בכך בתשמיש נותנים לה דין מורדת האומרת מצערנא ליה, והיינו ששולחים לה מבי"ד ומתרים בה ומכריזים עליה כדי להפסידה כתובתה. וכ"כ מרן הב"י שם (דף צז) בשם תשו' הר"ן (סימן יג) דהאומרת מאיס עלי ורוצה להתגרש וליטול כתובתה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר, וחזר דינה לדין המורדת [היינו שמכריזים עליה], וכן פירש"י דהמורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובה, אבל אמרה מאיס עלי, לא הוא ולא כתובתו, לא כייפינן לה, הא אמרה רוצה להתגרש וליטול כתובה, כופין אותה ע"י פחיתת כתובה כדין המורדת. וכן כתב הרמ"א לדינא (סימן עז ס"ב) דכל שטענה מאיס ותובעת גט וכתובה יש לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא לה.

ולכאורה לפי"ז בנידון דידן הואיל והאשה תבעה גירושין וכתובה בטענה שהבעל רועה זונות והכה אותה, הוי כאילו טענה דמאיס עלי, וכיון שתבעה גם כתובתה, הויא כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה דבעיא הכרזה, וכל שלא הכריזו עליה לא הפסידה כתובתה.

אלא דהאי מילתא שכתבו הר"ן והרשב"א והרמ"א דכל שתבעה גט וכתובה דינה כמורדת ולא הפסידה כתובתה אלא לאחר הכרזה לאו מילתא פסיקתא, ומדברי הרמב"ם (פי"ד מאישות ה"ח) לא משמע כן, שכתב וז"ל:

"האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה, היא המורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה, ותצא בלא כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימין, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין מנכסי מלוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה וכו', וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא."

ומרן השו"ע (סימן עז ס"ב) כתב כדברי הרמב"ם לבד מה שכתב הרמב"ם שבטענת מאיס עלי כופין הבעל לגרש, כתב מרן השו"ע אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ומשמע מדברי הרמב"ם והשו"ע שאין נפק"מ אם תבעה כתובתה או לא תבעה כתובתה, בכל ענין אם מרדה בטענת מאיס עלי כנידון דידן, אין לה כתובה כלל.

ובטענת מאיס עלי לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע להפסד כתובתה לא בעינן הכרזה ולא המתנת י"ב חודש, שלא כתבו כן אלא בטענת בעינא ליה ומצערנא ליה שמכריזין עליה ד' שבתות, ואין נותנים גט עד י"ב חודש. ואכן כן חזינא בפד"ר ח"ו (עמ' 341) פסק דין ממרן הראש"ל הרב הגאון עובדיה יוסף ז"ל באשה המורדת בטענת מאיס עלי ותבעה גם כתובתה, והביא דברי הר"ן והרשב"א והרמ"א הנ"ל דבמורדת בטענת מאיס עלי ותבעה גט וכתובה דינה כמורדת דבעינא ליה וכו' דלא הפסידה כתובתה אלא לאחר הכרזה, אלא שהביא מש"כ הרב הגאון אברהם די ביטון בשו"ת לחם רב (ס"ס נג) דמה שכתב הר"ן דבתובעת גט וכתובה דינה כמורדת דבעינא ליה, הוא חוכך בזה, דהרא"ש בתשובה (כלל מג סימן יד) כתב באשה שטענה מאיס עלי איני רוצה לדור עמו, ואני רוצה שיגרשני ויתן לי כתובתי, ונתן לה הרא"ש דין מאיס עלי, ומשמע שחולק על הר"ן, ושם כתב להשיג על מה שכתב הגר"א גולדשמידט לדחות את הראיה מדברי הרא"ש דלא ס"ל כהר"ן.

עוד הביא דברי החקרי לב חאה"ע (סימן לה) שנשאל במורדת בטענת מאיס עלי ותבעה גם כתובה, וכתב שמדברי הרמב"ם והשו"ע מבואר דבטענת מאיס עלי לא בעיא הכרזה להפסידה כתובתה, וכ"כ בשו"ת הר"ן (סימן יג). וכ"כ הבית שמואל (סימן עז סק"ח) לכל השיטות. אלא דבתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן קלח) כתב דגם בטענת מאיס עלי בעיא הכרזה ד' שבתות, ובתשובות הרשב"א יש סתירה, וכתב החקרי לב שיש ליישב דמש"כ דבעיא הכרזה, זה דוקא בתובעת גם כתובה דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ולא באמת מאוס עליה, משא"כ שלא תבעה כתובתה לא בעיא הכרזה, וכתב החק"ל ולפי"ז בנידון דידיה שתבעה כתובתה בעיא הכרזה.

אלא שכתב החק"ל שמדברי הרא"ש הנ"ל שהובא בשו"ת לחם רב נראה דמאיס עלי ותובעת כתובתה אין דינה כמורדת, היפך מהרשב"א, וגם מספק אינה צריכה הכרזה דספק דדבריהם לקולא, שאין בדבר הזה חזקת ממון, או איסור תורה להחמיר, וגם דסתמיות כל דברי הפוסקים ובטענת מאיס עלי לא בעיה הכרזה. הא קמן דהחק"ל ס"ל דבמורדת בטענת מאיס עלי וגם תבעה כתובתה, אין לה דין דמורדת דבעינא ליה וכו'. ולפי"ז אינה צריכה הכרזה, ולדעת מרן השו"ע מפסידה כתובתה מיד.

והעיר הרב ז"ל על הנ"ל שבשו"ת המהרשד"ם חאה"ע (סימן קלה) כתב שלדעת רוב הפוסקים כל שתובעת כתובתה, אין הדין נותן שתטול מה שהכניסה מבלאותיה הקיימים, והיינו דס"ל כהר"ן והרשב"א שדינה כמורדת דבעינא ליה, וכ"כ בשו"ת פאת נגב חאה"ע (סימן טז), וכ"כ בשו"ת שמן המשחה (דף מה).

ועוד, דהשטמ"ק כתובות (סד.) כתב בשם הריטב"א דאפ' לרמב"ם דבטוענת מאיס עלי לא צריך הכרזה ד' שבתות, מכל מקום צריכה התראה לפני שתפסיד הכתובה, וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן נה) שכלל גדול בתורה אין מלקין עד שמתרין, והכי נמי בטוענת מאיס עלי אין להפסידה כתובתה בלא התראה, וכ"כ מהר"ם אלשיך בתשו' (סימן ח). ועוד, דבשו"ת מהרלב"ח (סימן פא) כתב, אע"פ שמדברי הרמב"ם נראה שא"צ התראה, אלא מפסידה כתובתה מיד, היינו לרמב"ם דס"ל שכופין הבעל לגרש, משא"כ לדידן צריכה התראה.

אלא שכתב הרב ז"ל שהתובעת גט וכתובה מפסידה כתובתה מיד ללא התראה הואיל וכן משמע מדברי מרן השו"ע שהעתיק לשון הרמב"ם, וסמך בזה על דברי החקרי לב שתפס במושלם בדעת הרא"ש שאף בתובעת כתובתה יש לה דין מורדת ומאיס עלי, וכמש"כ ג"כ הלחם רב בדעת הרא"ש, ושכן נראה מסתמות דברי כל הפוסקים, וכ"כ בשו"ת דברי שמואל ארדיטי (סימן ח דף קמב ע"ב) שמדברי מהר"א ששון בתשו' (סימן קה) מוכח דאע"פ שלא התרו בה שאם לא תחזור תפסיד כתובתה, אפ"ה נקראת מאיס עלי, וכ"כ בפשיטות הגאון מהר"ש מטאלון בשו"ת עבודת השם (חאה"ע סימן יח). ולכן כתב בנידון דידיה שכבר הפסידה כתובתה אפי' ללא התראה, ממילא קשה להוציא ממון מן הבעל המוחזק, וכתב להעיר על דברי החזון איש אהע"ז (סימן סט סוף אות א) שכתב, וז"ל: "ומן האמור נלמד מדברי השו"ע שהעתיק דעת הרמב"ם במאיס עלי שהפסידה כתובתה מיד, ולא הפסידה בלאותיה קיימין, תמוהין, דכיון דלא פסק כהרמב"ם דכופין לגרש לא מצינו שיחלוק הרמב"ם על שאר פוסקים, אלא נקטינן לדינא שאינה מפסדת כתובתה עד אחר י"ב חודש", שדבריו אלו שלא כדעת מרן השו"ע, וכן מבואר בדעת הרשב"ש שכתב בתשו' (סימן מה) דבמורדת במאיס עלי תפסיד כתובתה והתוספת וכל מה שיעשה לה הבעל, והרשב"ש גופיה פסק כרמב"ן והרשב"א ועוד שאין כופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי.

 ושוב העיר מדברי דהרדב"ז בתשו' ח"א (סימן שסד) שכתב דבאמרה מאיס עלי סתם, וגם בשעת ההמלכה לא התרו בה שתפסיד כתובתה, שיש לדון אם חזרה בה אם הפסידה כתובתה לא, וכתב הרדב"ז ומסתברא דבכה"ג לא הפסידה, שעיקר הדין תלוי בפלוגתא דרבוותא, וכמה גאוני עולם ובכללם הרא"ש ס"ל שלא הפסידה כתובתה אלא לאחר י"ב חודש, ולא אמרינן בכה"ג דאין מוציאים ממונא מספיקא, כיון שהחוב ברור, ולשון המחילה יהיה ג"כ מבורר.

אולם כתב הרב ז"ל שדברי הלחם רב מבואר שלא כדברי הרדב"ז שכתב (סימן נב) בדין המורדת דאיכא פלוגתא, אין להוציא מהבעל שהוא מוחזק, הרי דס"ל לרב לחם רב כל דאיכא פלוגתא דרבוותא אם הבעל חייב בכתובה אין להוציא מהבעל שהוא המוחזק. ולכן כתב למסקנא שהגם שלא התרו באשה שתפסיד כתובתה, וכן לא המתינו י"ב חודש, הפסידה כתובתה דהבעל מוחזק בכתובה ויכול לומר קים לי כפוסקים הנ"ל.

והנה בנידון דידן לפי טענות האשה שרוצה להתגרש הואיל והבעל "רועה זונות", וכן שהכה אותה כמה פעמים הוי כטוענת מאיס עלי, וכך נראה מהחלטת ביה"ד מהדיון הראשון בתאריך 15/5/2018 שביה"ד מתרשם "שהקרע ביניהם הינו רחב וקשה לאיחוי ואין בסיס של אימון ביניהם", וזאת בודאי מהטענות שנטענו ע"י האשה וב"כ, ומטענות קשות אלו בודאי שהאשה מואסת בבעלה, והגם שבפועל לא אמרה זאת האשה, מכל מקום סגי בהתרשמות ביה"ד דהוי כאילו אמרה זאת, וכמש"כ מהרא"ש ששון בתשו' (סימן קפו) והובא בבה"ט (סימן עז סקי"ב) ובתשובה אחרת הארכנו בזה.

ולפי דברי מרן הראש"ל הרב הגאון הרב עובדיה יוסף ז"ל הנ"ל דבתובעת גירושין בטענת מאיס עלי וגם תובעת כתובה, יכול הבעל לומר קים לי כמ"ד שדינה כדין אשה הטוענת מאיס עלי בלבד ומפסדת את כתובתה גם ללא התראה, גם בנידון דידן אף אם נפרש דברי האשה כטוענת מאיס עלי הגם שתובעת כתובתה, יכול הבעל לטעון קים לי כמ"ד שמפסידה כתובתה מיד גם ללא התראה.

וצריך להתבונן גם לר"ן והרשב"א והרמ"א דס"ל דבטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה, דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שאין מפסדת כתובתה רק לאחר הכרזה, הרי אם רק היתה טוענת מאיס עלי ולא תבעה כתובתה, לרמב"ם והשו"ע מפסדת כתובתה בלא הכרזה, והגם דבמורדת דבעינא ליה מפסדת בלאותיה הקיימין משא"כ בטוענת מאיס עלי, מכל מקום קולא היא שהקלנו בתובעת גם כתובתה שאינה מפסידה כתובתה רק לאחר הכרזה, והרי בטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה הרי כתב הר"ן בתשו' (ב"י עמ' צז) דחוששין שמא עיניה נתנה באחר, ולפי"ז לצד של הספק שלא נתנה עיניה באחד היה לנו גם להפסידה כתובתה. וכיצד מן הספק נוציא מהבעל את הכתובה כשלא הכריזו עליה.

שו"ר בפסק דין הנ"ל ח"ו (עמ' 346) במה שכתב הגר"ש ישראלי דאכן יש לומר דמה שכתב הר"ן דחוששין שמא עיניה נתנה באחר הוא רק להחמיר עליה, ולא להקל עליה מלהפסיד כתובתה מיד, ולפי"ז יש לומר דהר"ן והרא"ש לא פליגי, ולכו"ע דינה כאומרת מאיס עלי בלבד בחומרות שלה, ותמה על מש"כ החזון איש אהע"ז (סימן סט סק"ג), וז"ל: "אבל אם רצונה לצאת שנתנה עיניה באחר, או שרצונה בממון שתוציא ממנו, אף שרצונה להתגרש, מכל מקום אין זה בכלל מאיס עלי אלא בכלל מורדת דבעינא ליה, ובי"ד משתדלים לעשות ביניהם שלום, ומכריזים עליה ואין מפסידים כתובתה מיד". הרי כיון שאומרת מאיס עלי ומפסדת כתובתה לאלתר, איך יתכן דעל ידי זה שנתנה עיניה באחר נקל עליה שלא להפסידה ממה שמפסדת בטענת מאיס עלי.

עוד כתב, שאף שנאמר שהר"ן ס"ל דאף במקום שיש רק "חשש" שמא עיניה נתנה באחר, דינה כמורדת ולא הפסידה כתובתה רק לאחר הכרזה, מכל מקום יש לומר דהרא"ש מיירי במקום שאין חשש שמא עיניה נתנה באחר, כי אז יש לה דין מאיס עלי, ובכה"ג גם הר"ן מודה שמפסידה כתובתה לאלתר, וחילוק זה מוכרח גם בדעת הרשב"א, דמחד הרשב"א בתשו' כתב כדברי הר"ן שאם תובעת גם כתובתה דינה כמורדת, ומאידך רבינו ירוחם (כ"נ ח"ח) כתב בשם הרשב"א דגם כשלא תבעה כתובתה דינה כטוענת מאיס עלי, ועל כרחך מש"כ רבינו ירוחם בשם הרשב"א הוא בענין שאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר.

אלא שבהמשך דברי הגר"ש ישראלי שם כתב שבטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה, הגם שמעיקר הדין אין הבדל בינה לטוענת מאיס עלי בלי לתבוע כתובתה, מכל מקום לאחר שתקנו י"ב חודש יש הבדל ביניהם, והיינו כל מקום שלא מחלה האשה על כתובתה בפירוש, כיון שמכח הדין על הבעל לחכות לה שמא תחזור בה, אכתי לא יפקע חיוב הכתובה, ועכ"פ כתב הא דחיישינן בתובעת כתובתה שמא עיניה נתנה באחר, הוא דוקא כשהאשה היא זאת שתבעה את הגירושין.

וכתב (עמ' 350), ואם אין מקום לחשש שמא עיניה נתנה באחר לפי ראות עיני ביה"ד כי אז אין הבדל במאיס עלי בין שתובעת הכתובה לאינה תובעת, ובשניהם איבדה הכתובה ולא הבלאות.

עוד כתב (עמ' 353) דלשיטת הרמב"ם בטוענת מאיס עלי לא עשה בה שום תקנות נוספות, אם כן היא מאבדת הכתובה מיד, אלא מאחר דעכ"פ ודאי דין י"ב חודש יש לנו באומרת מאיס עלי מצד מחלוקת הפוסקים, אם כן הוא מוכרח לחכות לה, ונמצא מעוכב מצד תקנת חכמים ולא הפסידה כתובתה, ולכן יש לחזור לביה"ד שיודיעו לה על זמן יב"ח, שאם לא תחזור בה תפסיד כתובתה.

היוצא מדברי הגר"ש ישראלי, חדא, כל שאין חשש לפי ראות עיני ביה"ד שעיניה נתנה באחר גם אם תבעה כתובתה בטענת מאיס עלי, איבדה כתובתה ולא הבלאות. תרתי, דבטוענת מאיס עלי שהצריכו אותו משום תקנת חכמים אפי' מן הספק להמתין י"ב חודש, לא הפסידה כתובתה תוך י"ב חודש.

ולפי"ז בנידון דידן יש לפטור את הבעל מחיוב הכתובה, שהרי לפי ראות עיני ביה"ד לא היה לחוש באשה זו שמא עיניה נתנה באחר, שניכר שאמרה דבריה מתוך מרירות ליבה, ומה שתבעה כתובתה, זה לפי שהבעל הכניס אותה לחובות בזמן הנישואין של בני הזוג.

וראיה לזה מדברי החזון איש אהע"ז (סימן סט ריש סקט"ז) שהביא דברי הב"ש (סימן עז סק"ה) דאם טוענת מאיס עלי ותובעת כתובה ליתא לדינא דמתיבתא וכו', וכתב על זה החזו"א והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראים הדברים דמאיס עלה, אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס, ולמה לה לוותר על שלה, אינה מפסדת בתביעתה, וכן כתבו בפד"ר ח"ו (עמ' 261) הדיינים הרבנים הגאונים הגרי"ש אלישיב ועבודי וגולדשמידט באשה שתבעה גט וסכום כתובתה היה מועט מאוד, דכל שבית הדין משוכנע שאין עיניה נשואות לממון כלל ועיקר, יש להעניק לה הזכויות שבתקנת "דינא דמתיבתא".

ויש להוסיף, שהרי בטענת בעינא ליה ומצערנא ליה, מוכח מדברי הרמב"ם שהמרידה היא רק לצער את הבעל וכפי שכתב הרמב"ם (פי"ד מאישות ה"ט), וז"ל: "ואם מרדה תחת בעלה כדי לצערו, ואמרה הריני מצערת אותו מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחים לה מבית דין וכו'". ומרן השו"ע העתיק לשונו (סימן עז ס"ב). הא קמן דוקא המורדת כדי לצער בעלה כדוגמאות הנ"ל שולחים לה מבי"ד ומכריזים עליה כדי להפסידה כתובתה, ובודאי שבנידון דידן לא כן היתה כוונתה לפי ראות עיני ביה"ד.

ועוד, אם היה מקום לחוש שמא עיניה נתנה באחר, הואיל והבעל בקש בתחילה שלום בית כמופיע בכתב ההגנה שלו ובפרוטוקול מהדיון הראשון, היה על הבי"ד להמתין י"ב חודש מיום תביעת הגירושין ולהתרות בה שאם לא תחזור בה תפסיד כתובתה, ומשלא עשו כן מוכח שלפי ראות עיני ביה"ד לא נתנה עיניה באחר, ולפי"ז הפסידה כתובתה מיד.

ויש להקשות דאיך אפשר שתפסיד כתובתה בטוענת מאיס עלי, שהרי אפשר שאמת כדבריה ומדוע נפסידה כתובתה. וראשית, כן הוא לדינא שהרי לרמב"ם מפסידה כתובתה הגם שכופין הבעל לגרשה, ומשכופין לבעל לגרש זו הוכחה שמאמינים בהחלט לדבריה, ואעפ"כ מפסידה כתובתה, והגם שמרן השו"ע הכריע דלא כרמב"ם ואין כופין הבעל לגרש, מכל מקום גם לדבריו מפסידה כתובתה כנ"ל.

ולעיל הבאנו תשובת הרשב"א ח"א (סימן אלף רלה) שכתב להדיא שבין בטוענת מאיס עלי ובין הטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה, אם רצה הבעל לגרש מיד ולא משום מרידה אין להן רק נכסי צאן ברזל, אבל מה שנתן להם משלו, אינן נוטלות כלל, כיון שהן תובעות להתגרש, דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב. ורק אם בא לגרש מחמת מרדן יש לחלק, וכנ"ל. הא קמן דגם לרשב"א דס"ל בטענת מאיס עלי שאין כופין הבעל לגרש, ואם רצה שלו"ב ממתינים י"ב חודש, אם בא הבעל לגרש מיד מרצונו אינן נוטלות כלל משלו.

וחזינא בפד"ר הנ"ל (עמ' 349) שכתב הגר"ש ישראלי דאם אמרה מאיס עלי ולא בעינא לא בו ולא בכתובתו הגם שנחלקו הראשונים אם כופין אותה לגרש, מכל מקום לכו"ע אם בא לגרש אין חייב בכתובתה. ופד"ר ח"כ (עמ' 90) פס"ד מהגרש"מ עמר שליט"א שביאר סיפא של דברי הרשב"א הנ"ל שאם רצה להוציא מיד שמרדה בלי הכרזות ובלי התראות לא מפסדת הכל, ויש לה עיקר כתובה ונדוניא אבל לא תוספת. ומוכח בדבריו שהבין בדברי הרשב"א שאין נוטלות משלו כלום, היינו גם תוספת כתובה.

עוד חזינא בפד"ר הנ"ל שכתב הגר"ש ישראלי שם להסתפק אמאי מפסידה כתובתה האם הוא משום דמחלה על כתובתה או משום שמונעת את חיי האישות ולא מגיע לה כתובה, ודקדק מתשו' הרדב"ז ח"א (סימן שסד) שהוא מדין מחילה, ושכן נראה ממה שכתב רבינו ירוחם הנ"ל בשם הרשב"א, אולם מדברי הר"ן (כז. בדפי הרי"ף) מוכח שהוא משום שאינה רוצה בו והוא מוציאה, משום זה שאינה ממלאה תנאי האישות, היאך יתחייב בכתובתה, כיון שהיא הגורמת. ולפי"ז כן יש לומר בדעת הרמב"ם והרשב"א הנ"ל דמפסדת כתובתה הגם שאמת כדבריה וכנ"ל, דמכל מקום הואיל ואינה ממלאה תנאי האישות היאך יתחייב בכתובתה. ולקמן (עמ' 352) כתב הגר"ש ישראלי לבאר בדעת ר"ת שמפסדת כתובתה הוא משום קנס שקנסו אותה חז"ל, ואכמ"ל.

זאת ועוד, הגם דנימא דהטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה שדינה כאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, היינו שיש לדון בה כבעינא ליה ומצערנא ליה, ויש לבית דין ליתן לו אפשרות לעשות כדין בעל התובע את אשתו כמורדת דבעינא ליה שמתרין בה ומכריזין עליה ושוב שולחים לה וממתינים לה י"ב חודש, אולם בנידון דידן בהחלטת ביה"ד מהדיון הראשון ביום 15.5.2018 ביה"ד מתרשם שהקרע רחב וקשה לאיחוי ואין בסיס של אימון ביניהם, ולמעשה גם הבעל רוצה להתגרש, נמצא שכבר בדיון הראשון הביע הבעל הסכמתו לגירושין, ונמצא שהגירושין לא מחמת המרידה אלא מרצון הבעל, ובזה מבואר להדיא בתשו' הרשב"א הנ"ל שאין לאשה רק נכסי צאן ברזל, וכל מה שכתב לה הבעל משלו אינה נוטלת כלום. אולם אם הבעל היה דורש בתוקף שלום בית והאשה תבעה גירושין וכתובה בטענת מאיס עלי היה תלוי בפלוגתא הנ"ל, אולם בנידון דידן הוי כנתרצה הבעל לגרש מיד, וכנ"ל.

ואם לא נאמר הכי, נמצא חס ושלום כביכול ביה"ד גרמו לבעל לשלם את הכתובה, צא וראה בפד"ר ח"ה (עמ' 309) באשה שתבעה גט וכתובה והבעל בקש שלום בית אולם לא הכריזו עליה וכו', ולכן לא הפסידה כתובתה, ושוב כתבו, וז"ל: "וזה שביה"ד לא עשה בכזאת בזמנו להתרות באשה ולהכריז עליה דין מורדת", הואיל והאשה דרשה בתחילה שלום בית, לא רצו ביה"ד לשלול כל אפשרות לשלום הבית, משמע הלא"ה הבי"ד מחוייבים להכריז עליה כמורדת, אם ס"ל דהויא כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה.

ויש להביא ראיה לזה מדברי הרב בית יעקב (סימן עז ס"ג) שכתב במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה דמה שתפסה מבלאותיה תפסה, ומה שלא תפסה הרי זה של בעל, ואין דינה כמורדת בטענת מאיס עלי שנוטלת את בלאותיה לכתחילה, דעכ"פ אם אין הבעל תובע הכרזה בבי"ד להפסיד כתובתה, יכול הוא להוציא מידה מה שתפסה, וטעמא דמילתא שהרי החילוק בין מורדת דמאיס עלי למורדת דבעינא ליה, כתב הר"ן, דבטוענת מאיס עלי מבטלת האישות, ולכן יכול הבעל לוותר שאני מוחל על צערי ואין אני מבטל את האישות, ויש לו פירות בנכסים. ע"כ. ולפי"ז איכא למימר במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שלא עלה כלל בדיון שיתבע הבעל שיכריזו עליה שהיא מורדת, שאין דינה כמורדת דבעינא ליה.

וכן משמע מתשו' הרמ"ע מפאנו (סימן נה) שכתב, וז"ל:

"כי אמנם המצערת צריך להכריז עליה בבתי כנסיות ד' שבתות רצופות וישלחו להתרות בה לפני הכרזה ולאחריה וכו', ובלי שמירת כל הסדר הזה אינה מפסדת כלום. והני מילי נמי כשהקפיד הבעל וקבל לפנינו עליה, והנה לא שמענו עד כה וכו'."

ובנידון דידן לא נשמעה כלל בביה"ד שהבעל טוען כלפי אשתו שהיא מורדת, וממילא לא שייך בה דינא דבעינא ליה ומצערנא ליה, וכשם שהיא אין לה דין מורדת דבעינא ליה להפסידה כתובה, כך גם הוא אין עליו דין מורדת דבעינא ליה לבעלה. ובפד"ר ח"ו (עמ' 44) פסק דין מהגר"א גולדשמיט כתבו, וז"ל:

"ואם כה, איך ידון ביה"ד ויפסוק ויכריז על אשה כמורדת ויחייב את שני בעלי הדין [שהרי גם הבעל מפסיד אכילת פירות לאחר י"ב חודש] כשהוא לא נדרש לכך ע"י אחד מהם, שניהם אינם תובעים זאת, ויתכן שזה יהא בניגוד לרצון שניהם גם יחד."

וחזינא סיוע לזה בפד"ר חי"ד (עמ' 27) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים צימבליסט ואזולאי ובנימין לוי שכתבו בנידון דידהו שברור לנו שאין שום סיכויים לשלום בית, והאשה תשאר במרדה, שאין מכריזים עליה, ואין הבי"ד משתדלים לעשות שלום בית, משום שמצוה לגרשה, הרי שאין כאן מה להמתין ומיד הרי זה נחשב שהיא המוציאה אותו, וממילא אין לה כתובה. ולעיל מינה כתבו לבאר טעמא דמילתא:

"דבאמת היה ראוי שכל מורדת תפסיד את כתובתה מיד שהרי, שהרי כל ענין הכתובה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ובמורדת לא הוא מוציא אותה אלא היא מוציאה אותו, וכלשון החזו"א (סימן סט סק"ד) "כיון שהיא מואסת בו ודאי היא יודעת דאין לה זכות לתבוע כתובה דאיהי מגרשת ליה לדידיה, וכה"ג ראוי שתתן לו כתובה, וכדאמר בגיטין (מט:)". וכל מה שאמרו חז"ל במורדת לא הפסידה כתובתה אא"כ עשו בה הכרזות והתראות, היינו כדי לאלצה לחזור ממירדה ולשוב אל בעלה[…] לכן כל עוד לא עשו בה כל הסדר הזה, הרי זה נחשב שהבעל מוציא אותה ולא שהיא מוציאה אותו."

ולכן, כל שביה"ד סבור שאין מקום להתרות בה שאין סיכוי לשלום בית, הויא כמורדת שמפסידה כתובתה מיד, והביאו לזה סימוכין מתשו' הרשב"ץ ח"ג (סימן פו), וז"ל:

"כיון שמוציא אותה מן הדין מאותו מקום למקום זה, אם נמנעה אין לה כתובה כדין לעלות ושלא לעלות וכו', ואינה צריכה התראה אלא במורדת במקום דירת הבעל כדי לביישה ותשוב, אבל זו שרוצה לצאת והיא הפכה עורף גילתה דעתה שלא תשוב לעולם, ואין אוסרים אותה בכאן מפני קשיות עורף כיון שאין לה כתובתה, אין לה תוספת וכו'."

הא קמן מבואר בתשב"ץ כל שאין סיכוי שתחזור האשה לשלום בית, הויא מורדת שמפסידה כתובתה ותוספת מיד.

• מקרים שכופין הבעל לגרש ואעפ"כ הבעל פטור מלשלם תוספת כתובה

לעיל הובאו דברי הרשב"א שכל שהאשה תבעה גירושין בין בטענת מאיס עלי ובין בטענת בעינא ליה ומצערנא ליה, אם גירש הבעל מרצונו אין לה אלא נכסי צאן ברזל, אולם עיקר כתובה ותוספת הפסידה, והיינו טעמא, הואיל והתבטל תנאי האישות בין בני הזוג אין לה ממה שכתב לה כלום.

ויש עוד כמה ראיות שאף שהאשה אנוסה בתביעת הגירושין, ומאמינים לדבריה וכופין או מחייבים את הבעל לגרש, מ"מ אין לה תוספת כתובה.

[א.] התובעת גט בטענה שאינה ראויה ליבנות ממנו, ונותנת אמתלא לדבריה כדי שיהיה לה בן שתשען עליו

איתא בגמ' יבמות (סה:) דאם באה מחמת טענה, והיינו שרוצה בבנים כדי שיהיה לה חוטרא לידה ומרא לקבורה, שומעים לה וכופין אותו לגרש, וביאר רש"י שם (ד"ה עובדא הוה) שהיתה תובעתו להתגרש, ובגמ' שם איתא שגם תובעת ממנו כתובה, ונותנים לה גם כתובתה, אלא שכתבו התוס' שם (ד"ה כי הא) בשם רבינו חננאל דכל הנך דכופין מחמתה, דוקא מנה ומאתים נותנים לה, אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה, והוכיח כן מהא דאיתא בגמ' כתובות (נד:) תנאי כתובה (היינו התוספת) ככתובה (עיקר כתובה), נפק"מ למורדת [והיינו שפוחתים לה עיקר כתובה והתוספת וכו'], ולא נאמר נפק"מ לבאה מחמת טענה וכיוצא בה, והא דלא קאמר נפק"מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאיילונית, מילתא דפשיטא היא, כיון דלא מחמתה כופין, דמה היא יכולה, אם בי"ד כופין אותו משום פריה ורביה.

וכן הרי"ף הביא כדברי רבינו חננאל בשם ויש מי שאומר, והוסיף לבאר הא דבממאנת וחברותיה יש להן תוספת ולא עיקר כתובה, הוא משום:

"מכדי ידע דקטנה היא, דילמא מיחרטא ונפקא, אמאי כתב לה, אלא רצה לזלזל בנכסיו, וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראיה, וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו, והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה, דמכללא לא מפקינן ממונא."

הא קמן דמבואר ברי"ף דוקא בקטנה ושאר נשים האסורות עליו דיודע שיצטרך להוציאן, הוא זה שוויתר בממונו, הלא"ה אין מתחייב בתוספת, ועוד מבואר ברי"ף דלהוציא מהבעל את התוספת צריך ראיה ברורה, ומכללא לא מפקינן ממונא.

גם הרא"ש שם (פ"ו סימן כ) כתב דבהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל והרי"ף ז"ל, וכ"כ הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"י), וז"ל:

"האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעים לה, אע"פ שאינה מצווה על פריה ורביה, צריכה היא בנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד. שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול."

הא קמן שמבואר ברמב"ם כל שיוצאת לרצונה, הגם שבאה מחמת טענה מוצדקת ומאמינים לה בטענתה, מכל מקום אינה נוטלת תוספת, וכ"כ בשו"ת מהר"י מיגאש (סימן קנ).

והגם שהתוס' שם כתבו בשם רבינו תם דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה, ולכן צריך ליתן לה התוספת, מכל מקום הכרעת הטושו"ע (סימן קנד ס"ו) כדברי הרי"ף והרמב"ם ור"ח והרא"ש שאין לה תוספת כתובה. וזאת לראיה שהגם שבי"ד מקבלים דבריה במה שטוענת שאינה ראויה ליבנות ממנו ובאה מחמת טענה וכנ"ל, ומשום זה גם כופין הבעל לגרש, מכל מקום כפייה זו שכופין הבעל לגרש אינה מחייבת אותו בתוספת הכתובה, וכדברי הרמב"ם שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה, והגם שתביעתה לגירושין מתקבלת, ודו"ק.

[ב.] בכל האנשים שכופין אותם להוציא השנויים בגמ' כתובות (עז.) מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי

 כתב המרדכי כתובות (סימן קצד) בשם הר"ם ז"ל:

"כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה, מ"מ נפיק ממונא מיניה, דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה, אם לא הרשינו לכוף להוציא, דאם היינו כופין הו"ל מעושה שלא כדין, מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה, הלכך מפקינן מניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתיים ונדוניא דהנעלת לה, אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא, ר"ת פירש […] דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי, ורבינו חננאל פירש דדוקא להני מילי דמייתי בריש פ' אע"פ […] אבל למידי אחרינא לא, ומספיקא לא מפקינן מיניה תוספת."

דברי המרדכי הנ"ל הובאו בב"י (סימן קנד סכ"א, עמ' שסח), ושוב כתב כן מרן הב"י לקמן (עמ' שעא) בשם מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך, וכן כתב הרמ"א בהגהה (סימן קנד סכ"א), וז"ל: "ובכל מקום דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה", וכתב הגר"א (סק"ע): "כנ"ל סעיף י'", והיינו דהתם מבואר דאין לה תוספת, וכ"כ הבית שמואל שם (סק"א) שאין להן תוספת. הא קמן שאף באלו שכופין אותו להוציא ומצדיקים את תביעת האשה לגירושין מכל מקום אין מחייבים אותו בתשלום התוספת.

איברא דלא בכל מקום שמחייבים את הבעל לגרש פוטרים אותו מתוספת כתובה, שהרי המרדכי כתובות (סימן קעז) כתב בשם רבינו חננאל דוקא להני מילי שהוזכרו בגמ' כתובות (נד:) הויא תוספת כתובה ככתובה, אבל לשאר דברים לא, ותדע דאמר בפרק אלמנה, נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה, אבל תוספת יש להן, וכל הנך דכופין להוציא וליתן כתובה לית להו התוספת מדלא חשיב להו הכא. אלא שהקשה:

"וא"ת והא ההוא דהמדיר את אשתו מכל פירות יוציא ויתן כתובה על כרחו, אית לה תוספת. דאי לית לה א"כ כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו מכל פירות שבעולם ויפטר מתוספת, ואםכן לחשוב הכא [היינו עם שאר הדברים המנויים בגמ' כתובות הנ"ל דתוספת כתובה ככתובה], וי"ל דפשיטא ליה דאית לה תוספת, ולכך לא חשיב ליה הכא."

הא קמן גם לר"ח החולק על ר"ת במוכה שחין ובעל פוליפוס שאין להן תוספת כתובה, מכל מקום פשיטא ליה דבמדיר אשתו יש לה תוספת כתובה, אלא שכתב בטעמא דמילתא דאם לא כן כל מי שרוצה לגרש את אשתו ידיר את אשתו ויפטר מהכתובה, והיינו שלא להמציא פתח לפני בעל שרוצה לגרש את אשתו וליפטר מתופסת כתובה, חייבוהו בתוספת כתובה. וצ"ע אמאי לא כתב המרדכי בפשטות שמחייבים אותו בתוספת כתובה הואיל והוא הגורם לגירושין בפשיעתו.

ואכן כן חזינא בשו"ת מהר"י מיגאש (סימן קנ) שאחר שכתב דבאה מחמת טענה שכופין אותו לגרש ומחייבים אותו בעיקר כתובה, אבל לא בתוספת, כתב וז"ל:

"ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר את אשתו מתשמיש המיטה וכל שאר הדרכים שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה, שהוא חייב בין עיקר בין תוספת. דהתם הוי איהו מורד והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה שיהו בידו לתקנו אם ירצה, והיה בידו שלא לעשותו מתחילה אם רצה, אם כן ראוי לחייבו. [ויש בהמשך הדברים כנראה ט"ס וכצל"ג:] [אבל אם] לא היה בידו מתחילה שלא יהיה, אבל הוא אנוס בו ואומדן דעתא הוא שאם היה משער בעצמו שהוא על זה הדרך ושהדבר יכריחנו להוציא וליתן כתובה, לא היה כותב לה מה שכתב מהתוספת."

הא קמן מבואר במהר"י מיגאש שרק באופן שהיה ביד הבעל לתקן אם ירצה, והיה בידו שלא לעשותו מתחילה אם רצה, כהמדיר את אשתו מתשמיש המטה שבזה וכיוצא בזה חייב הבעל גם בתוספת כתובה.

וביותר מזה כתב האור שמח (פי"ב מאישות הי"א) על מה שכתב הרמב"ם שם: "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו, עד שתמצא ידו ויתן", דבכה"ג ברור שאף התוספת חייב לה לכשיתעשר ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב הריצב"א כיו"ב בתשובות מיימוני (סימן ו') והתוספות פרק הבא על יבמתו, ופשוט.

והיינו שהתוס' יבמות שם (סה: ד"ה כי) כתבו בשם הריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והודה הבעל לדבריה שצריך ליתן גט וכתובה ותוספת כתובה, כיון שאין יכול לקיים מצוות עונה, ולא דמי למש"כ רבינו חננאל דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, "זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול, דמידע ידיע דנשאת לו מתחילה לכך".

הא קמן דהאור שמח נקיט לדינא כדעת הריצב"א דאף אם הבעל היה אנוס, וכגון שהיה עני ואינו לו במה לפרנס את אשתו, וכן שהוא אנוס שאינו יכול לבעול חייב לה בתוספת הכתובה, אלא שזה דלא כדמשמע מדברי הר"י מיגאש והמרדכי הנ"ל.

ואכן כן מבואר בשו"ת הרא"ש (כלל מג סימן ה) להדיא, שנשאל על אשה שתבעה להתגרש בטענה שבעלה סריס חמה ויש עליו סימנים דסריס חמה, וטוענת שאינו איש ולא נזקק אליה, ועדיין היא בתולה, והשיב שנאמנת בטענה זו וכופין אותו לגרש, דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, וכל זה שלא תבעה כתובתה, שאם תבעה כתובתה אין מתירים אותה לינשא, ואם תבעה להתגרש ולא תבעה כתובתה, כופין אותו לגרש, "ועיקר כתובה מגבינן ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וכן נדוניא שהכניסה לו, אבל תוספת לא יהיב לה, שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק". הא קמן שהרא"ש חולק על הריצב"א להדיא.

וכן חזינא בשו"ת המהרלב"ח (סימן לד ד"ה ובענין) שנשאל באשה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים וכתב שם, וז"ל:

"ובענין התוספת אין ספק כלל דלא שקלא ליה כפסק רבינו חננאל ז"ל בבאה מחמת טענה, וכופין אותו להוציא וליתן כתובה, דוקא מנה מאתים ונדוניא, אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה, וכ"כ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכ"כ הר"מ מקוצי, ואע"ג דכתב הריצב"א דאין ללמוד מדברי ר"ח ולומר דלא שקלא התוספת מטעם דלא כתב לה אדעתא למיפק, הרא"ש באותה תשובה (הנ"ל) כתב בפירוש דוקא כתובה מנה מאתים ונדוניא, ולא תוספת, דאדעתא למיפק לא כתב לה, ועם היות ראה הרא"ש תשובת הריצב"א שהביא ראיה ממנה באותה תשובה עצמה לקיום סברתו כמוזכר בה, ושכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ז (סימן כד) שבטוענת שאין לה גבורת אנשים שכופין אותו לגרש, מכל מקום תוספת כתובה אינה נוטלת, ואפילו תפסה מוציאין ממנה ונותנים לו, וכן כתב הריב"ש בתשו' (סימן קכז סוף ד"ה תשובה), וכ"כ הב"ש (סימן קנד) בדעת הרא"ש והרשב"א שאין לה תוספת כתובה."

עוד חזינא כן בשו"ת אמר שלמה להגר"ש בכר חיים (סימן ו) באשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים וכתב להדיא שם (עמ' נג) שתוספת כתובה אין לה וכדכתב הטור (סימן קנד ס"ז) בשם תשו' הרא"ש, ושכן כתב המהרלב"ח הנ"ל.

שו"ר בספר אמרי שמעון להגר"ש אגסי (עמ' קמא) שהביא כל הנ"ל לנידון דידיה התם, וכתב לבאר דברי הבית שמואל (סימן קנד סק"כ) שכתב שאם הוא מודה שאין לו גבורת אנשים שמשלם גם התוספת, דשאני התם דאיהו אפסיד אנפשיה, משום דכל טעמא דתוספת הוא משום דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה, וזאת אומרת הא קאימנא קמיה, ומי יתן והיה שלא יגרשני כי אלוף נעורי הוא ובצלו חמדתי וישבתי, ואם אעפ"כ הוא רוצה לגרשה, היא מה בידה לעשות, וכיון שהוא הגורם והמניעה היא מצידו, לכך אמרינן ליה זיל הב לה תוספת שכתבתה לה, כיון דמדעתא דנפשיה הוא מגרשה, משא"כ אם היא רוצה להתגרש אז אמרינן אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה.

ואם כן מה שכתב האור שמח בדעת הרמב"ם דבעני ביותר שכופין לגרש חייב ליתן לה תוספת, זה אינו אלא לשיטת הריצב"א, משא"כ לדעת הרא"ש והרשב"א והריב"ש ומהרלב"ח ועוד אין להוציא מהבעל העני תוספת כתובה.

הא קמן אפילו בדבר שהוא מעיקר חיי הנישואין ומחייבים אותו לגרש מחמת שאין לו גבורת אנשים, או בעני ביותר שאין יכול לזון את אשתו, מכל מקום אין מחייבים אותו בתוספת כתובה.

[ג.] מורדים זה על זה לאחר י"ב חודש אין לה אלא עיקר כתובה ולא תוספת

ידועים דברי רבינו ירוחם במישרים (נתיב כ"ג ח"ח) שכתב, וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אסמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לה גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

מבואר ברבינו ירוחם להדיא דבאומרת לא בעינא ליה ותובעת גט וכתובה והבעל לא רוצה ליתן לה גט, אין דנין אותה כמורדת שהבעל רוצה בשלום הבית שפוחתין לה מכתובה ע"י ששולחים לה ומתרים בה, ועכ"פ לאחר שנה הגם שכופין אותו ליתן לה גט, מכל מקום הפסידה תוספת כתובתה מטעמא דלעיל, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. ופשטא דמילתא דרבינו ירוחם היכא שלא התברר לפני ביה"ד מדוע האשה אינה רוצה בו, ואפשר שהצדק עמה מכל מקום לאחר שנה הפסידה את תוספת כתובתה.

וזה דומה לנידון דידן שהאשה טענה כלפי בעלה שהכה אותה, וכן הוגשה תביעה בבית המשפט על מעשה אלימות, מכל מקום לא היתה שום הוכחה ברורה על מעשה אלימות, ועוד התלונה על מעשה האלימות הוגשה למשטרה לאחר למעלה משלשה חדשים אחר שעזבה את ביתם. ועוד שהבעל הכחיש כל מעשה אלימות, ממילא נראה שבתוספת כתובה אין לחייבו, שאין מחייבים אותו בתוספת כתובה הואיל דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה.

שו"ר בפד"ר ח"ח (עמ' 324) פסק דין מהגרי"ש אלישיב ז"ל וכן הוא בספרו קובץ תשובות ח"ב (סימן פז) שכתב:

"יש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד, והאשה באה מחמת טענה וכל כיוצא בזה, שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך, משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות, שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, וה"ה כשהבעל מורד באשתו כבנ"ד, בכה"ג יש לומר דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה."

ושם בפסק הדין מיירי ששני בני הזוג היו מורדים זה על זה שהבעל עזב את הדירה מעפולה לאילת, וגם האשה היתה מורדת שבכל אופן לא היתה מוכנה לשוב לבעלה ודרשה גט וכתובה.

ויש לסייע לדברי הגרי"ש אלישיב ז"ל הנ"ל מדברי המרדכי הנ"ל שכתב הא דהמדיר את אשתו דחייב בתוספת כתובה, הוא משום דאי לאו הכי כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו מכל פירות שבעולם ויפטר מתוספת, וכן יש לומר בבעל המורד באשתו, דכל בעל שרוצה לגרש את אשתו ימרוד בה שגם היא תמאס בו ותתבע גט וכתובה.

וכן יש לסייעו מדברי הר"י מיגאש הנ"ל דהאומר איני זן ואיני מגרש או המדיר את אשתו מתשמיש המטה שחייב בתוספת הוא משום שיש בידו לתקן אם ירצה, והיה בידו שלא לעשותו כן מתחילה.

ועכ"פ גם בדברי הגרי"ש אלישיב ז"ל מוכח רק באופן שברור לבי"ד שהבעל הוא הגורם לגירושין ובידו להסיר את הגורם, כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, וכן בבעל שמורד באשתו ,שיכול להסיר את סיבת המרידה ולא הסירה, חייב בתוספת.

אלא דקשיא לי כיצד יתבארו דברי רבינו ירוחם לדברי הגריש"א זצ"ל, שהרי התם מיירי באשה שתבעה גט וכתובה והבעל גם מרד בה ואמר שאינו רוצה ליתן גט, ואעפ"כ לאחר שנה פטור מלשלם לה תוספת כתובה, אמאי לא נימא שיתחייב בתוספת הואיל ויכול להסיר את המרידה, זאת ועוד שהרי בתשו' הרשב"א הנ"ל ח"א (סימן אלף רלה) מבואר דבין במורדת מאיס עלי ובין במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, אם רצה לגרש מיד אין להם תוספת כתובה, הרי הוי כמורד ויש לו להסיר המרידה.

והנלענ"ד שלא כתב כן הגריש"א זצ"ל אלא כעובדא דיליה התם שהבעל התחיל במרידה שעזב את ביתם מעפולה ועבר לגור באילת, ותבע את האשה לבוא לגור עמו באילת וזה היה כשלא כדין, ובהכ"ג הגם שהאשה אח"כ אמרה שגם היא אינה חפיצה בו ותובעת גט וכתובה, יש לו לבעל לשלם לה גם את התוספת, משא"כ היכא שהאשה היא זאת שתבעה בתחילה את הגט והכתובה, ואח"כ הבעל התרצה לה שאין לחייב את הבעל בתוספת כתובה, כל שלא הוכח שהבעל הוא זה שמרד באשתו.

וכן מבואר בפד"ר ח"א (עמ' 216 ואילך) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים גולדשמידט וקרליץ ובבליקי, באשה שלא רצתה לדור בבית אחד עם חמותה הואיל ומציקין לה, והדין היה עמה, וחייבו ביה"ד את הבעל לשכור דירה אחרת ולדור שם עם אשתו, והבעל אמיד ויש באפשרותו לשכור דירה, והבעל התנגד להחלטת ביה"ד וחייבוהו בי"ד לגרש את אשתו וליתן לה כתובתה מיד, אלא שכתבו להסתפק בחיוב התוספת והביאו דברי הריצב"א והאור שמח, וכן פירש רעק"א בתשו' החדשות ח"ג (סימן נא) בדעת התוס'. אלא דמאידך הרא"ש והרשב"א פוטרים, ולפי"ז כיון שהדבר תלוי במחלוקת אין להוציא מהבעל שהוא מוחזק. אלא שכתבו כי גם לדעת הרא"ש והרשב"א יש לחלק בין אם אין הבעל זן מפני שאין לו היכולת להשתכר ולזון אותה, לבין שאינו רוצה להשתכר ולזון, דכל שיכול להשתכר ולזון ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו, שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה, יש לו היכולת להשתכר ולדון אותה, ולא יתכן בכגון זה שהגט הוא מחמתה, וכתבו להוכיח כך מדברי המרדכי בשם רבינו חננאל ומהר"י מיגאש הנ"ל.

והביאו עוד סיוע לזה מתשו' מהרשד"ם חאה"ע (סימן קצח) במי שכתב לאשתו בשטר הכתובה שלא ישא אשה על אשתו, שאם ירצה לשאת אשה נוספת חייב ליתן לראשונה כתובה ותוספת, הואיל והתנה כך בשטר הכתובה להדיא, וככ בשו"ת תורת אמת למהר"א ששון (סימן סד), וכ"כ המהרח"ש חאה"ע (סימן מ), וממילא כל מה שהתחייב הבעל בשטר הכתובה להדיא ובכלל זה חיוב מזונות, כשבא להוציא צריך ליתן לה עיקר כתובה ותוספת. [ובפד"ר חי"ט (עמ' 294) סמכו על דבריהם.] אלא שנידון דידהו התם (כמבואר בעמ' 205) ביה"ד כתבו בהחלטה שאין האשה חייבת לדבר עם חמותה, וכן חייבו את הבעל לשכור דירה אחרת, והוסיפו וכתבו שאם הנתבע לא יסדר במשך חדשיים מקום מגורים, יחליט ביה"ד בענין הגירושין. ובנידון דידן לא נעשו לבעל שום התראות, וכן לא התברר כלל אמיתות דברי האשה, וממילא גם לדבריהם אין להוציא מהבעל שהוא המוחזק.

• אשה שתבעה גירושין והסכים הבעל לגרש, האם חייב הבעל לשלם את כתובתה

הנה בנדון זה ישנן דיעות שונות בין הדיינים, ובפד"ר חכ"ב (עמ' 91) פסק דין מהרב הגאון ח. הרצברג אב"ד דחיפה שדן בענין אשה שדורשת מבעלה גט ונתן לה בהסכמה, האם חייב לשלם לה מלוא כתובתה, וכתב להוכיח מהגמ' גיטין (מט:) כל שהאשה תובעת גירושין ללא טענה המחייבת את בעלה לגרש, פטור מלשלם לה כתובתה, דאיתא התם:

"אמר רבי שמעון מפני מה אמרו כתובת אשה בזבורית שיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא. דבר אחר, אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, מאי דבר אחר, וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני רבנן כתובה מינה, ת"ש אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר דמשהי לה בגיטא."

הא קמן דמוכח מהגמ' דהוה אמינא היכא שהאשה היא המוציאה את האיש, ובפשטות היינו שדורשת גט, נימא שהיא תתחייב לו בכתובה, קמ"ל שהיא לא מתחייבת ליתן לו כתובה, מכל מקום מוכח דעכ"פ הוא בודאי שאין חייב ליתן לה כתובתה.

ולכאורה אינה ראיה מוכרחת, דהא לאחר דקמ"ל כיון שהאיש אינו מגרש אלא מרצונו, וממילא אין היא חייבת ליתן לו כתובה, כיון שבא לגרשה מרצונו חייב ליתן לה כתובתה, וגם הוא פקפק בראיה זו.

עוד הביא ראיה מדברי התוס' כתובות (סג. ד"ה אבל אמרה) שהקשה ר"ת על שיטת הרשב"ם דבטענת מאיס עלי כופין את הבעל לגרש מגמ' גיטין (מט:) הנ"ל דאי נפקא איהי לא תקנו לבעל כתובה כיון שאינו מגרש אלא לרצונו, ואם איתא דבטענת מאיס עלי כופין את הבעל לגרש נמצא שמגרש שלא לרצונו ונתקן לו כתובה, ותירצו התוס' דבטענת מאיס עלי אין כופין לגרש רק היכא שיש רגלים לדבר, ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לבעל. ע"כ. הא משמע מהתוס' שגם בשאר נשים דנפקא איהי היה מקום לומר שנתקן לבעל כתובה, וכל שכן שלא נוכל לחייב את הבעל ליתן לה כתובה.

עוד הוכיח מהתוס' יבמות (סה: ד"ה כי הא) שכתבו בשם רבינו חננאל דהבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה אין לה רק עיקר כתובה ולא תוספת, ובשאר נשים הדורשות גירושין ללא טיעונים מספיקים אפי' עיקר כתובה אין לה.

ולכאורה הראיה אינה מוכרחת, אדרבה במקום שכופין אותו לגרש וכגון שבאה מחמת טענה דהו"א דיתחייב לה עיקר כתובה ותוספת, קמ"ל ר"ח דתוספת אין נותן לה דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה, משא"כ היכא שאין יכולים לכוף הבעל לגרש וכגון שבאה בטיעונים שאין מספיקים לגרש, אם לבסוף נתרצה לגרש אפשר דחייב ליתן לה עיקר כתובה ותוספת.

והעיר מאשה המורדת שבתוך זמן המרידה אם יבוא הבעל ויגרש מעצמו, חייב ליתן לה עיקר כתובה ותוספת, ואי נימא שבכל אשה התובעת גירושין והבעל מתרצה לגרשה שפטור מליתן לה כתובה מאי שנא ממורדת, וכתב לבאר עפ"י מש"כ התוס' רי"ד והמאירי [והדברים מבוארים גם ברמב"ם פי"ד מאישות] דבמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, למעשה היא רוצה בבעלה ורק מחמת שהכה אותה או קלל אותה, היא רוצה להתנקם בו, תקנו חז"ל להפחית מכתובתה, שמא ביני לביני תחזור בה ויחזור השלום ביניהם. משא"כ באשה שאינה חפצה בבעלה אין לה זכות לתבוע כתובתה.

ושוב העיר מהמורדת בטענה דמאיס עלי שכתב רש"י שאומרת שאינו רוצה בו ולא בכתובה, משמע דאינה מפסדת הכתובה רק היכא שאומרת שאינה רוצה בכתובה, הלא"ה צריך ליתן לה כתובתה, וכתב ליישב שהרי יש חילוק בין המורדת מאיס עלי למורדת בטענה דבעינא ליה, דבטענת מאיס עלי לא הפסידה נכסי צ"ב ונכסי מלוג לדעת הרמב"ם והשו"ע, ולרשב"א והרמ"א בנכסי צ"ב לא זוכה אא"כ תפסה בהם, ובטענת בעינא ליה וכו' מפסדת נצ"ב, וכדי שלא נחוש שטוענת מאיס עלי כדי לא להפסיד נצ"ב ונ"מ בעינן שתאמר שאינה רוצה גם בכתובתו, הלא"ה חיישינן שטוענת כן כדי לא להפסיד הנכסים הנ"ל.

והביא [בקיצור ונביא באריכות] דברי הבית יעקב כתובות (סג: על דברי התוס' ד"ה אבל אמרה) שכתב לבאר בדעת רש"י דבטוענת מאיס עלי ולא רוצה בו ולא בכתובתו, היינו כשהבעל רוצה לגרשה מיד אין צריך ליתן לה כתובה משום שמחלה על הכתובה, ודלא כר"ת דס"ל דהויא מחילה בטעות, ואפי' בא לגרשה מיד יש לה כתובה, אולם אם שהה הבעל מלגרשה עד אחר שנים רבות, בודאי שאין דעתה למחול לו הכתובה והוא יעגן אותה, ולכן אם חזרה בה ורוצה לחיות אתו יש לה כתובה, אבל כשלא חזרה בה, אין סברא כלל לומר שצריך ליתן לה כתובה כשמונעת ממנו תשמיש אף שלא מחלה על הכתובה, והביא הבית יעקב ראיה מגמ' גיטין הנ"ל:

"דהא בש"ס מקשה דלתקנו ליה כתובה מינה, ומשני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, ואם נאמר כנ"ל קשה טובא, דכשהאיש אומר האשה מאיסה עלי ומונע ממנה התשמיש, כופין אותו ליתן גט וכתובה, ומאי שנא כי אמרה היא מאוס עלי שאין די שאין כופין אותה ליתן כתובה לבעל, ואף כופין אותו ליתן לה כתובה, ועוד מאי שנא מרואה דם מחמת תשמיש שאסורה לדור עמו ואפ"ה פטור מכתובה, מכל שכן שאומרת מאיס עלי. ועוד נהימנה כשאומרת טמאה אני עכ"פ שיהיה אסור לדור עמה, במיגו דמאיס עלי שאינו יכול לכופה לדור עמו, וכשיתן גט מעצמו, יתן כתובה. ואפילו באשת כהן שנאנסה אמרינן בנדרים (צא.) דאי לא דמצי אמרה קדושת כהונה גרמה לאסור היה פטור מכתובה […] מכל שכן במאיס עלי שלבה גרם לה האונס, דהא איתתא בכל דהו ניחא לה, והיא יצאה מגדר סתם נשים מהיכי תימא יתחייב לה כתובה. לכך נראה כוונת הר"ן […] דכשאומרת מאיס עלי יגרש אותה בלא כתובה תיכף, דאז אין בי"ד נזקקים להם ליתן לה דין מורדת, ואם רוצה לגרשה מיד בלא כתובה א"צ בי"ד, כיון שהוא והיא רוצים כך. ואם אין רוצה לגרשה מיד, אין הבי"ד נזקקין ליתן עליה דין מורדת, כי אם לא ירצה לגרש מאן ימחה בידו, ואם תחזור בה והוא ירצה לגרשה, מחויב ליתן לה כתובה, כיון דלא ניתן עליה דין מורדת עדיין, ואם לא תרצה לחזור ותרצה עדיין לגרשה בלא כתובה, והוא גם כן רוצה בכך כיון ששניהם רוצים אין כאן דין בי"ד כלל, ואם תחזור רק ממחילת הכתובה ולא תרצה לדור עמו, יהיה לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, כנ"ל ברור."

וכתב הרב הרצברג לדקדק מדברי הבית יעקב שכתב להקשות דמאי שנא איש מהאשה, דכשהאיש טוען מאיסה עלי ולא רוצה לשמש, כופין אותו לגרש וליתן כתובה, וכשהיא תטען מאיס עלי לא די שלא תתן לו כתובה, אלא גם הוא יצטרך ליתן לה כתובה, מוכח דכל שהאשה תובעת גירושין אין לה כתובה.

אלא דלכאורה דברי הבית יעקב סותרים מרישא לסיפא, דברישא כתב הא דפטור הבעל מליתן לה כתובה כשטוענת מאיס עלי הוא משום דלא גרע מאם הוא היה אומר מאיסה עלי, ולפי"ז משמע אפי' היתה תובעת כתובתה אין לה כתובה, וכן משמע ממה שכתב להוכיח מהרואה דם שמונעת ממנו תשמיש מחמת אונס דילה, ואעפ"כ פטור מליתן לה כתובה, וכן משמע מהא דאיתא בגמ' נדרים (צא.) דבאשת כהן שנאנסה שחייב ליתן לה כתובה, זה אינו אלא משום שקדושת כהונה גרמה לה ליאסר עליו, משמע הלא"ה היה פטור מכתובה שהרי אין יכול לשמש עמה, וכל שכן בטוענת מאיס עלי שיצאה מכלל נשים דניחא להו דטב למיתב טן דו, ומאידך בסוף דבריו משמע שפטור מליתן לה כתובה רק משום שמחלה על הכתובה כמבואר להדיא בסוף דבריו.

ולענ"ד צריך לבאר בדברי הבית יעקב שאכן ס"ל כל שהאשה לא רוצה בבעלה ומונעת ממנו תשמיש, הרי היא מורדת מתשמיש שלא נוטלת כתובה וכדמוכח מהרואה דם מחמת תשמיש וכו', אלא שאם לא מחלה על הכתובה דינא כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה דשמא עיניה נתנה באחד, ושמא משום הפחתת הכתובה תחזור בה.

עוד כתב להוכיח כן מדברי החזו"א חאה"ע (סימן סט סק"ד) שכתב, וז"ל:

"ומש"כ רש"י במ"ע דלא בעיא כתובה, לא משמע כלל דכוונת רש"י כדי להאמינה, אלא נראה לפרש דהוא רהיטת הענין, דרש"י סבר כיון דהיא מואסת בו, ודאי היא יודעת דאין לה זכות לתבוע כתובה, דאיהי מגרשת ליה לדידיה, וכה"ג ראוי שתתן לו כתובה וכדאמר בגיטין (מט:)."

אלא שהרב הרצברג לא הביא תשלום דברי החזו"א שהוסיף וכתב:

"מיהו הר"ן בתשו' לא פירש כך דברי רש"י, ומשמע דאף לענין למנוע ההכרזה לא מהימנא, ומ"מ נראה דלחובתה מהימנא, והלכך אע"ג דלא הכריזו איבדה מיד כתובתה, ואע"ג דמשהינן לה י"ב חודש מ"מ יש נפקותא שאין לה מזונות מבעלה, ולאחר יב"ח הפסידה כתובתה בלא הכרזת ד' שבתות."

והיינו, דמשמע מדברי הר"ן בביאור רש"י דכל שתבעה כתובתה חיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ודינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, ואם כן בדוקא כתב רש"י שלא תבעה כתובתה, וזה דלא כמש"כ החזו"א בדעת רש"י שהוא רק רהיטת הענין. ועכ"פ כתב החזו"א דלחובתה מהימנא דמאיס עלה, ועל כן אפי' לא הכריזו עליה איבדה כתובתה מיד. ומשמע מהחזו"א דכיון דהמורדת בטענת מאיס עלי נותנים לה י"ב חודש, לא הפסידה כתובתה רק לאחר י"ב חודש, ועכ"פ מוכח מדבריו שלרמב"ם והשו"ע שאין נותנים לה י"ב חודש הפסידה כתובתה מיד, והוא מטעמא הנ"ל שכתב החזו"א.

ושוב העיר על דבריו ממה שכתב הרא"ש בתשו' (כלל מג אות יב) באשה הטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים והבעל מכחיש כופין אותו לגרשה, משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ומכל מקום אין חייב בכתובה, אולם אם בלא כפייה התרצה לגרשה יתן כתובה, כיון שמדעתו מגרשה. ע"כ. הא קמן דמבואר ברא"ש כל שניאות הבעל לגרש את אשתו ברצון יש לה כתובה, וכתב לדחות שאין ראיה מדברי הרא"ש דשאני התם בטוענת שאין לו גבורת אנשים והתרצה לגרשה, כיון שניאות לגרשה ללא כפייה, הרי הוא מגלה דעתו שהוא מאשר את דבריה, וחייב לשלם לה כתובתה.

ולעיל הבאנו את דברי הגר"ש אגסי ז"ל בספרו אמרי שמעון שעמד בזה, וכתב ליישב דשאני אשה הטוענת שלבעלה אין גבורת אנשים ומגרשה מרצונו שחייב גם בתוספת כתובה, כיון שהוא הגורם והמניעה היא מצידו, לכך אמרינן ליה זיל הב לה תוספת כתובה, כיון דמדעתא דנפשיה מגרשה.

ועכ"פ מסקנת דברי הרב הרצברג שמכל הנ"ל מבואר שהמבקשת גט מבעלה והוא מסכים לגרשה שאין לה זכות לבקש את כתובתה, וכן ששניהם רוצים להתגרש זה מזה, ולבי"ד לא ברור מיהו הגורם המניע והמאיץ את הגירושין, אין לאשה רק עיקר כתובתה ולא תוספת. דעיקר כתובתה היא מקבלת מכח תקנת חז"ל, וכל זמן שלא הוכח שהיא הגורמת, זכאית לעיקר כתובתה, משא"כ תוספת כתובתה שכתב לה מדעתיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה. וביאר כך גם מדברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ב ה"ח) שכתב אשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה, ואינו רוצה ליתן גט, מסתברא שאין דנים אותה כמורדת להפסידה מעיקר כתובה נדוניא, ומיהו משהינן לה י"ב ירחי דילמא הדרי בהן, ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה את תוספת כתובתה.

אלא שוב העיר על דבריו מגמ' כתובות (לט:) תניא אידך אע"פ שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום, כשיוציא מי מצי מפיק לה, אימא כשתצא היא אין לה עליו כלום, רבי יוסי ב"ר יהודה אומר יש לה כתובה מנה, במאי קמיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה, ורבי יוסי ב"ר יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. ומשמע מדברי רש"י שדרשה גט מעצמה, ודוקא באונס לא תקנו לה כתובה כיון שאין יכול להוציאה, משא"כ בשאר נשים שיוצאה מעצמה יש לה כתובה, וכתב ליישב גמ' גיטין עם גמ' כתובות, דגמ' גיטין מיירי למ"ד דחיוב כתובה מדרבנן, ולכן כל שהיא דורשת את הכתובה, אין לה כתובה, משא"כ גמ' כתובות מיירי למ"ד דכתובה מדאורייתא, ולפי"ז דוקא באונס אין לה כתובה, משא"כ בשאר נשים יש להן כתובה.

ולאחר המחילה והסליחה הרי בגמ' כתובות הנ"ל איתא מאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מוכח דמיירי למ"ד דכתובה דרבנן, והכי מוכח מטעמא דנקט בגמ' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שהרי למ"ד כתובה דאורייתא לא הוי מטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכן חזינא בשטמ"ק כתובות (לט: ד"ה טעמא מאי), שכתב דהכא בין לרבנן ובין לרבי יוסי ב"ר יהודה אין לה כתובה מדאורייתא.

ועכ"פ אפשר דלא הוי ראיה לסתור דבריו, ויש לפרש דברי רש"י שם (ד"ה כשתצא היא) "אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט", היינו שהבעל אינו מעוניין בגירושין, ולעולם חיוב הכתובה לבעל כמו כל חיובי בעל לאשתו, והיינו דוקא היכא שהבעל הוא הגורם לגירושין, ולעולם אם אין הבעל הגורם לגירושין אינו חייב בכתובה.

וחזינא בפסקי הרי"ד כתובות (לט: ד"ה והמפתה לכשיוציא) שכתב, וז"ל:

"תניא אע"פ שאמרו האונס נותן מיד לכשהיא יוצאה, כגון שנתרצו שניהם בגירושין אין לה עליו כלום, רבי יוסי ב"ר יהודה אומר יש לה כתובה מנה, וקי"ל כת"ק."

ומהא דכתב התוס' רי"ד כגון שנתרצו שניהם בגירושין, משמע ששניהם רוצים בגירושין, ומשמע שאם לא היה באונס, ונתרצו שניהם בגירושין יש לה כתובה, וזה דלא כדברי הרב הרצברג הנ"ל, אלא שיש לומר שביאור דברי התוס' רי"ד שנתרצו שניהם בגירושין, היינו ששניהם נתרצו בגירושין בשוה, אולם אם האשה דרשה גירושין, ובלית ברירה התרצה הבעל למלאות בקשתה, לא הוי כשניהם נתרצו בגירושין, ובפרט כנידון דידן שביה"ד כתבו בהחלטה שהקרע רחב וקשה לאיחוי, והתרשמות זו כנראה לא נתנה אפשרות לבעל להמשיך ולדרוש שלום בית, לא הוי ששניהם התרצו לגירושין.

וכראיה לנ"ל יש להוכיח מדברי נכדו של הרי"ד בפסקי הריא"ז (פ"ג דכתובות ה"ג) שכתב, וז"ל:

"האונס כונסה על כורחו ואינו מוציא לעולם, ואפי' אם היא חגרת או סומא, שנאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו, ואם נתרצית גם היא בגירושין מוציאה בלא כתובה, וכן אם נתאלמנה אין לה כתובה לפי שיצא כסף קנסה בכתובתה."

 הרי משמע מדברי הריא"ז שפירש דברי הגמ' שהאיש דרש את הגירושין והאשה גם היא נתרצית בגירושין ובאונס אין לה כתובה, ומשמע דבשאר נשים בכה"ג שהבעל דרש את הגירושין והאשה התרצתה לו יש לה כתובה, משמע שהאם האשה היא הדורשת את הגירושין בכל ענין אין לה כתובה, דאם לאו הכי רבותא היה קמ"ל דבאונס דאף שהיא דורשת את הגירושין אין לה כתובה, ומינה נילף דבשאר נשים יש להן כתובה.

והכי משמע גם מתשו' הנוב"י קמא חאה"ע (ויש סימן פד) שכתב לבאר בדברי הגמ' הנ"ל דאם היא מרוצה להתגרש יכול לגרש, משמע שהבין דברי רש"י דקאמר אם יצתה מאליה, היינו שהיא מרוצה להתגרש לבקשת הבעל, וקמ"ל דבאונס אין לה כתובה, הא בשאר נשים יש לה כתובה, ולעולם היכא שהיא דורשת את הגט אין לה כתובה.

אלא שמאידך בפד"ר חכ"ב הנ"ל הובא פסק דין מהדיין הרה"ג גמזו שכתב לחלוק על הרב הרצברג והביא מספר ראיות:

א. בגמ' יבמות (קטז.) איתא: "היכי דמי קטטה בינו לבינה, אמר שמואל באומרת לבעלה גרשני". ומקשינן כולהו נמי אמרי הכי, ופרש"י בשעת כעסן, ואם כל הנשים אומרים לבעליהן גרשני כיצד איתא בגמ' כתובות (פח:) אשה שהוציאה גט ואין עמו כתובה, גובה כתובתה, הרי רוב הנשים הם הדורשות את הגט. ולאחר המחילה והסליחה, בגמ' לא קאמר שרוב המתגרשות הן בתביעת הנשים שלא בצדק, אלא שכל הנשים אומרות כן לבעליהן, וכי משום שהנשים שאומרות כן לבעליהן שהם עמן בבית אחד, זו גם ראיה לרוב נשים שמתגרשות, ומתגרשות ללא סיבה מוצדקת בדרישת הנשים.

ב. כתב לדחות הראיה מגמ' גיטין (מט:) הנ"ל, דהא דאיתא התם כי נפקא איהי לא תקנו לבעל כתובה משום שמגרש ברצונו, היינו אפי' שמגרשה מדעתו. ע"כ. ועכ"פ זו אינה ראיה למקרה שהאשה תובעת להתגרש והבעל התרצה ליתן לה גט, שיתחייב הבעל ליתן לה כתובה.

ג. עוד כתב להוכיח מגמ' כתובות (סג:) דבמורדת דמאיס עלי כתב רש"י דוקא אם אמרה שאינה רוצה בו ולא בכתובה אין לה כתובה, משמע הלא"ה יש לה כתובה. ע"כ. ולאחר המחילה כשלא ויתרה על הכתובה יש חשש שמא עיניה נתנה באחד, והצריכו חז"ל הכרזה והתראות שמא תחזור בה.

ד. עוד הביא ראיה מדברי התוס' רי"ד בגמ' כתובות שם שכתב, וז"ל:

"אבל אם אמרה מאיס עלי ואיני חפצה בו כלל יתן לי גיטי איני חוששת מכתובתי, לא כייפינן לה לעגנה ולעכבה שתפחית כתובתה מעט מעט, אלא אם רוצה הבעל נותן לה גיטה ותפסיד כתובתה מיד, שהתובעת גירושין ורוצה להפסיד כתובתה צריך להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת כתובתה, אם תחזור הרי טוב, ואם לא נותן לה גיטה ומפסדת כל כתובתה."

הא קמן מבואר בתוס' רי"ד כדי להפסידה כתובתה בעינן התראה, הלא"ה לא מפסדת כתובתה. ולענ"ד אינו מוכרח דלדבריו יש להוכיח כך גם מהמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שאינה מפסדת כתובתה רק לאחר ששולחים לה ומכריזים עליה, משמע הלא"ה אינה מפסדת כתובתה, ועל כרחך שאין ראיה מהתם דאיכא למימר שמה שהצריכו חז"ל שישלחו לה ויתרו בה שמא מורדת זו תחזור בה, שהרי הבעל דורש שלום בית, ואם כן, אפשר דגם במורדת דמאיס עלי, התוס' רי"ד מיירי שהבעל דורש שלום בית, ובזה ס"ל לתוס' רי"ד שצריכה התראה כדי שתחזור בה מהמרידה, ויחזור שלום הבית ביניהם, משא"כ כשהבעל מתרצה מיד לגרשה לדרישתה ואינו דורש שלום בית, עם תביעתה לגירושין תכף מפסדת כתובתה, או עכ"פ תוספת כתובתה כמבואר בתשו' הרשב"א ח"א (סימן אלף רלה) וכנ"ל.

ה. עוד כתב להוכיח כן מדברי הרשב"א והריטב"א והר"ן דוקא באומרת אינה רוצה בו ובכתובתו מפסדת כתובתה, הלא"ה לא, וכ"כ הרמ"א, וכבר כתבנו לעיל לדחות הראיה, ובפרט שלדבריו נמצא שהפוסקים שהבאנו לעיל שבמורדת בטענת מאיס עלי מפסדת כתובתה מיד בלא התראה, יש להוכיח דס"ל דתכף ומיד מפסדת כתובתה, וממילא הבעל שהוא מוחזק בכתובה יכול לומר קים לי כוותייהו, וכנ"ל.

ו. עוד כתב להוכיח מתשו' הרא"ש (כלל מג אות יב) דבטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים אם מגרשה מרצונה נותן לה אף תוספת כתובה, וכנ"ל. כבר הבאנו לעיל דברי הגר"ש אגסי בספרו אמרי שמעון שהתייחס לזאת, וכתב דשאני התם שהבעל מודה שהוא הגורם לגירושין, ולכן צריך ליתן לה אף תוספת כתובתה, משא"כ במקום שאין הבעל מודה שהוא הגורם לפירוד.

ז. עוד הביא דברי רבינו ירוחם (משרים נתיב כב ה"ח) הנ"ל דהתובעת גט וכתובה והבעל לא רוצה ליתן גט, ממתינים י"ב חודש, ולאחר י"ב חודש כופין אותו ליתן גט והפסידה תוספת כתובתה, והביא מש"כ הגרי"ש אלישיב ז"ל בפד"ר ח"ח (עמ' 324) להקשות דהא במורדת בטענה דבעינא ליה ומצערנא ליה אינה מפסדת כתובתה אלא לאחר התראה והכרזה, ולכאורה קל וחומר אם גם הבעל מורד שלא תפסיד אלא אחר התראה והכרזה, וכתב הגרי"ש אלישיב ז"ל ליישב דשאני מורדת והבעל רוצה באשתו תיקנו חז"ל הכרזות והתראות כדי ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, אבל אם גם הבעל אומר לו בעינא לה, הרי אין מקום לתקנת חז"ל, וממילא נשאר הדין שכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא נתן לה. ע"כ. ודקדק בדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל דס"ל שאם האשה תבעה הגירושין והבעל נתן לה את הגט בהסכמה, אין לאשה תוספת כתובתה, וכתב וצ"ע מתשו' הרא"ש הנ"ל.

ולאחר המחילה כבר כתבנו לעיל שאין ראיה מתשו' הרא"ש הנ"ל דכשהסכים הבעל לגרש מיד הרי הוא מודה שהוא הסיבה לגירושין, ולכן חייב ליתן לה תוספת כתובתה. ועוד שהא הגרי"ש אלישיב זצ"ל הביא ראיה לדבריו מדברי הרשב"א בתשו' הנ"ל שכתב דבין התובעת גט בטענת מאיס עלי ובין בטענה דבעינא ליה ומצערנא ליה, אם רוצה הבעל להוציא מיד אין לה תוספת כתובה.

ולא נעלם מהרה"ג גמזו דברי הרשב"א הנ"ל, אלא שכתב הואיל ומוכח מדברי הרא"ש הנ"ל שאינה מפסדת כתובתה וכנ"ל, יש לבאר דברי הרשב"א במה שכתב דאינה נוטלת ממה שנתן לה, "אין הכוונה על התוספת כתובה אלא על המתנות שנתן לה שצריכה להחזיר, וכן על מה שהוסיף לה בכתובה יותר ממה שהכניסה לו".

ולענ"ד זה דוחק לדחות דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, דאי כדברי הרה"ג גמזו מדוע כתב הרשב"א דנותן להן כתובתן, והיינו נכסי צאן ברזל, רבותא הוה לרשב"א להשמיענו שגם תוספת כתובתה צריך ליתן לה, ולמה לרשב"א למימר שנותן להם כתובתן, כלומר נכסי צאן ברזל, רבותא להשמיענו שגם התוספת שנתן לה מדעתו צריך ליתן לה, ומהא דכתב שנותן להם נכסי צאן ברזל, מוכח דתוספת כתובה אין לה, וידוע שטובה סתימת הראשונים מפירושים של האחרונים, וכמש"כ בשו"ת גלי ים (סימן כט ד"ה שוב) ועוד.

ח. עוד כתב להוכיח מדברי הטור (סימן קיח עמ' שעב) שכתב, וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת, ותברר מסכום נדונייתא ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל, ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, ובענין זה אמרו חז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה."

וכתב לדקדק מהטור שאם היא תובעת הגירושין אין לה מה שהוסיף לה, אבל לא כתב שאין לה תוספת, ושוב חזר בו וכתב ואפשר שגם תוספת אין לה.

והנראה שמתחילה כתב לדקדק מהסיפא של דברי הטור שכתב ולא נחוש למה שימצא כתוב בכתובה כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל, ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל, וסבר דרק מה שהוסיף במתנה לא תטול.

ולאחר המחילה פשט דברי הטור מורה שבודאי תוספת לא נוטלת, שהרי כתב הטור מי שתובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה וכו'. הרי מוכח שאפי' מנדונייתה דהיינו הנכסי צאן ברזל לא תטול רק מה שתברר שזה הנדוניא שהכניסה, ותכף ביאר הטור דמדוע צריכה לברר כמה הכניסה "נדוניא" שלפעמים הבעל מוסיף בכתובה בסכום הנדוניה שהכניסה האשה יותר ממה שהכניסה לו באמת. ואם בנדוניא והיינו נצ"ב שלה לא תטול אלא מה שתוכיח שזה מה שהכניסה, ולא מה שהוסיף לה בכתובה, וזה משום דאדעתא למיפק לא נתן לה, קל וחומר שאת התוספת שכתב לה שלא תטול כלל מהאי טעמא, דלמשקל ולמיפק לא כתב לה.

ט. עוד כתב להוכיח מדברי הטור (סימן פה ס"ח) שכתב בעל שנתן לאשתו מתנה, לאחר שנתאלמנה או נתגרשה נוטלת המתנה חוץ מכתובתה, "אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה, הפסידה כל מה שנתן לה". משמע דוקא כשכתבו עליה אגרת מרד הפסידה הכתובה והתוספת. ע"כ. ולאחר המחילה לדבריו עד שהביא ראיה מאלמנה וגרושה יביא ראיה ממורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שלא הפסידה כתובתה רק לאחר ששלחו לה והתרו בה, והרי זה אינו וכנ"ל, דבמורדת כיון שתקנו חז"ל שיפחתו לה מכתובתה שמא תחזור בה, וכל זמן שלא התרו בה לא הפסידה כתובתה, וזה אינו ענין לאשה שתבעה גירושין והסכים לה בעלה שאין לה כתובה.

ועל כל פנים כתב כל שתובעת את הגירושין והסכים לה הבעל צריכה להחזיר את המתנות, ולא דמי תוספת כתובה דהוא ככתובה, וגם בזה כתב לחלק בין מתנה גמורה שנתן לה הבעל שאין הבעל אוכל פירות שזוכה במתנות אלו, לבין מתנות שהבעל אוכל פירות שצריכה להחזיר, וכן מסקנת דבריו שם, ודבריהם התפרסמו שוב בשורת הדין ח"ו (עמ' רפה).

וממה שכתבנו לעיל אדרבה מפשט דברי הרשב"א בתשו' והטור (סימן קיח) הנראה כל שהאשה תובעת את הגט והבעל התרצה לגרשה אין לה תוספת כתובה, ושאני הטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים והסכים לגרש שיש לה תוספת כתובה, הואיל והבעל הודה שסיבת הגירושין באה ממנו וכמש"כ הגר"ש אגסי בספרו אמרי שמעון.

שו"ר בספר שורת הדין חי"א (מעמ' ריד) מאמר ארוך מהרב הגאון דוד לבנון שליט"א בענין זה שהאשה תובעת גירושין והבעל אומר שלא יעמוד בדרכה ומוכן לתת לה גט, ונקט לדינא שיש לה כתובה והוכיח כן מגמ' כתובות (לט:) הנ"ל דבאונס לא תקנו חכמים לבעל כתובה אפי' כשתצא היא, ופי' רש"י כשתצא היא, אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט, ומשמע דבשאר נשים אם תבעה גט יש לה כתובה, וכתב שדוחק לומר שמדובר כאן במקרה שיש חיוב וכפיית גט על הבעל שאז מגיע לה כתובה.

וכבר לעיל הבאנו לעיל דברי הפסקי רי"ד כתובות (שם) שכתב לכשהיא יוצאה, היינו שנתרצו שניהם בגירושין דבכה"ג בשאר נשים חייב בכתובה, ומדכתב שנתרצו שניהם בגירושין, משמע שלא קדמה האשה בתביעת הגירושין, משא"כ כשהאשה תבעה גירושין אפשר דגם בשאר נשים פטור הבעל מכתובה, וביותר מזה אשכחן בפסקי הריא"ז נכדו בכתובות (שם) שכתב ואם נתרצית גם היא בגירושין מוציאה בלא כתובה, ומשמע בשאר נשים יש להן כתובה, היינו שהבעל תבע את הגירושין והאשה נתרצת, משא"כ כשהאשה תבעה גירושין והאיש התרצה אפשר דגם בשאר נשים אין להם כתובה. ועוד, אף אי נימא שיש מגמ' הנ"ל ראיה זה אינו אלא לעיקר כתובתה ולא לתוספת, דהא התם מיירי שתקנו חז"ל כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וזה בעיקר כתובה ולא בתוספת.

עוד הביא ראיה מגמ' גיטין (מט:) דכל שהבעל מגרש מרצונו אפי' נפקא איהי יש לה כתובה, ולעיל הבאנו דברי הרב הרצברג שהביא דברי החזו"א (סימן סט סק"ו) שכתב אדרבה מגמ' זאת משמע שבמורדת דנפקא איהי הפסידה כתובתה מיד, וכ"כ הגרי"ש אלישיב וכנ"ל, ולא זאת בלבד אלא שבגמ' שם מבואר דכיון שהבעל מגרש מרצונו לא תקנו לו כתובה, ואין רמז בגמ' דהיכא דנפקא איהי שיש לה כתובה. ועכ"פ לכל היותר אין ראיה מהגמ' הנ"ל לא לכאן ולא לכאן.

ושוב הקשה על דברי החזו"א הנ"ל דלפי דבריו די לגמ' למימר שהאיש מגרש מרצונו, ולא שייך לומר שנתקן לו כתובה שלא יהא קל בעיניה לגרשו, ולמה הוסיפה הגמ' לומר אפשר דמשהי לה בגיטא, ופי' רש"י: "אפשר דמשהי לה – ולא יהיב לא גיטא, וכיון דלא אשהי, מדעתיה גירשה", היינו שהגירושין נחשבים מדעתו, לכן כתב הנראה שהגמ' מנמקת מדוע יש לחייב בכתובה. ע"כ. ולאחר המחילה והסליחה מניין יש הכרח לומר שבזה שהוסיפה הגמ' וכתבה אפשר דמשהי לה בגיטא, כוונת הגמ' שהואיל ומגרשה ברצון חייב בכתובתה היפך מההוא אמינא של הגמ', לעולם אפשר דמשהי לה בגיטא הוא הסבר להא שמגרשה ברצונו בלבד.

וכןחזינא בספר אמרי בינה להגאון רבי שמואל גרמיזאן גיטין (מט: ד"ה מאי דבר אחר) שכתב לבאר שאלת הגמ' שתיקנו לבעל כתובה, היינו:

"דתקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הכי נמי לתקנו ליה כתובה מינה כדי שלא תהא קל בעיניה להקניטו וכו', ומשני האשה יוצאה [לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו], ואפשר דמשהי לה בגיטא, ולא נהירא להו לרבנן למיתקן הכי, דדוקא לה תקינו דיוצאה בעל כרחה והוי קלה בעיניו, אבל איהו אינו יוצא בעל כרחו, ואינו כל כך בעיניה להקניטו, וכו', והשתא משני שפיר, בשלמא לה תקינו דיוצאה בעל כרחה, וליה לא תקינו דאינו יוצא בעל בעל כרחו, אלא אפשר דמשהי לה בגיטא."

הא קמן שהגר"ש גרמיזאן ביאר דברי הגמ' דקאמרה אפשר דמשהי לה בגיטא שהוא הסבר מדוע אינו מוציאה אלא לרצונו.

עוד הביא ראיה את דברי הרא"ש בתשו' (כלל מג את יב) שבטוענת שאין לו גבורת אנשים והסכים לגרש נותן לה גם תוספת כתובה, ולעיל כבר דחינו את הראיה עפ"י דברי הגר"ש אגסי בספרו אמרי שמעון דשאני התם שהודה שהוא הגורם לגירושין, ולכן יש לה גם תוספת כתובה, ואינו ענין להיכא שאינו מודה כלל שהוא סיבת הגירושין.

עוד הביא דברי רבינו ירוחם הנ"ל דבמורדים זה לזה יש לה עיקר כתובה. אכן זו ראיה, אולם זה אינו לראיה אלא לעיקר כתובתה, ואדרבה לתוספת כתובתה מוכח מרי"ו שאין לה.

עוד הביא תשו' הרשב"א ח"א (סימן אלף רלה) וכתב, דלכאורה נראה מדברי הרשב"א כשהן תובעות כתובה והסכים לגרש שיש לה עיקר כתובה ואין לה מתנות ואפשר דגם תוספת כתובה אין להן, ושוב כתב, וז"ל:

"אולם לאחר עיון בתחילת התשובה נראה לדייק שהרשב"א לא דבר על התובעת להתגרש, אלא רק במורדת בעינא ליה או במאיס עלי […] ולפי זה, הרשב"א לא התייחס כלל לתובעת גירושין שבעלה הסכים לגרשה."

 ולאחר המחילה והסליחה מכת"ר הרי נעלם ממנו לשון הרשב"א שמבואר בהם להדיא דמיירי שהן תובעות את הגירושין, וז"ל הרשב"א (שם):

"ומה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל בכתובתן ומתנתן, כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו, בין בזו ובין בזו נותן להם כתובתן, כלומר נכסי צאן ברזל, אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל, כיון שהם תובעות להתגרש, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב, וכו'."

הא קמן מבואר להדיא ברשב"א דמיירי שהן היו תובעות להתגרש, ובזה קאמר הרשב"א שאין להם אלא נכסי צאן ברזל.

עוד כתב שיש סברא חזקה לומר שהטעם לתקנת כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שרירה וקיימת גם כאשר האשה תובעת גירושין, כדי למנוע מבעלה אפשרות לגרום לה שתתבע גירושין ע"י שיצער אותה, וראיה מגמ' כתובות (לט:) דפליגי תנאי אם יש כתובה באונס דלת"ק אין לה כתובה, דהא תקינו לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ובאונס אינו יכול להוציאה, ורבי יוסי ב"ר יהודה סבר שיש לה כתובה דהא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. ומדברי רבי יוסי ב"ר יהודה יש ללמוד שגם באונס שאסור לו לשלחה, מכל מקום יש חשש שיצער אותה עד שהיא תתבע גירושין. ואם כן ק"ו באשה רגילה שיכול לגרשה בע"כ שצריך לעגן את חיוב הכתובה כך שלא תפסיד את הכתובה.

ולאחר המחילה והסליחה, חדא אנן קי"ל כת"ק ודלא כרבי יוסי ב"ר יהודה. ועוד, אף אם יש ראיה מגמ' זאת, זה דוקא לעיקר כתובה דאנוסה שהיא מנה ולא לתוספת כתובה. ועוד בלא"ה תקנו חז"ל לכל אשה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ומה זה ראיה לחייבו בכתובה כל זמן שהאשה לא ביארה דבריה מדוע הבעל הוא הגורם לגירושין.

עוד האריך בשיטות הפוסקים בטענה דמאיס עלי האם מפסידה כתובתה מדין מחילה או משום ביטול האישות, וכבר לעיל הבאנו בזה מש"כ הגר"ש ישראלי. וגם יתר הראיות שהביא מהרא"ש ומדין מורדת שמפסידה רק את המתנות כבר כתבנו לעיל לדחות את הראיות, ועכ"פ כתב למסקנא כשהאשה תובעת גירושין והבעל הסכים לגרש בלא לתבוע שלום בית, יש לה כתובה ותוספת כתובה וגם המתנות שלה, ולא נאריך עוד לשאת ולתת בדבריו בזה, דבכלל הדברים שכתבנו להשיב על דברי הרה"ג גמזו הנ"ל הם נכללים.

ומכל מקום אנכי לא כן עמדי, הואיל ומפשט דברי הרשב"א בתשו' (סימן אלף רלה) והטור (סימן קיח) ורבינו ירוחם אין לה תוספת כתובה, וכן נראה דעת החזו"א והגרי"ש אלישיב ז"ל, וכן דעת מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף ז"ל אף בטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה, ולכן הבעל שהוא מוחזק בתוספת הכתובה אין להוציא מהבעל אא"כ התרו ביה"ד בבעל ואיימו עליו שיחזור בו מכל מעשיו, ואם לא יחזור בו יגרש ויתן כתובה ותוספת.

ולאור הנ"ל יש להוכיח כן גם מדברי החכם צבי (סימן קלג) הנ"ל שכתב, האשה הטוענת על בעלה שהוא "רועה זונות" שאין מחייבים אותו בכתובה אלא לאחר התראה, ולמד כן ק"ו מאשה שאינה מפסדת כתובתה אלא בהתראה. ואם איתא דאף בסתם אשה התובעת להתגרש והסכים לגרש שחייב לה בכתובה, כל שכן היכא שמן הדין יש לחייבו בגט משום שהוא רועה זונות, הרי לכאורה סגי בהכי גם לחייבו בכתובה, ולמה כתב החכם צבי שצריך גם להתרות בו. ועל כרחך שאין לחייב בעל בכתובה הגם שאשתו תתבע גט, אא"כ התרשמו ביה"ד שיש סיבה לגירושין והתרו בו על הכתובה. ועכ"פ בהתרצה הבעל לגרש הדין הוא שיש לה עיקר כתובה ונכסי צאן ברזל, ולא תוספת כתובה וכמו שכמו שכתבו רבינו ירוחם והרשב"א והטור וכנ"ל.

וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ן במיוחסות תשו' (סימן קב) הנ"ל שאפילו הגיעו לדבר הברור שהבעל מכה את אשתו גוערים בו ומייסרים אותו ומודיעין לו שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה, וכן הוא בתשו' הרשב"א ח"ז (סימן תעז) שמודיעים אותו שלא יכה את אשתו שלא כדין ואם יעשה כן חייב להוציא וליתן כתובה, אמאי יש להודיעו כלל על הכתובה, הרי לכאורה סגי לחייבו על הגט והכתובה ממילא מגיע לה אף שלא יודיעוהו על כך, וכן מבואר בדברי הרמ"א (סימן קנד ס"ג) ומכאן מוכח דאין לחייב בעל בכתובה בלא התראה קודם.

 ואין לומר דמסתמא כשהסכים לגרש הסכים ליתן כתובה, דאדרבה סתמא דמילתא שהסכמתו היתה להתגרש בלא שתטול כתובה, שאם היה צריך ליתן כתובתה, לא היה מסכים לגרש.

זאת ועוד, מהפתיחה שפתח הגר"ד לבנון שליט"א, וז"ל:

"מה הדין כאשר האשה תובעת גירושין, והבעל אומר שהוא לא יעמוד בדרכה, ואם היא רוצה בגירושין הוא מוכן לתת לה גט, האם במקרה כזה שיש הסכמה לגירושין מגיע לאשה כתובה ותוספת כתובה ומתנות שקבלה מבעלה."

משמע מפתיחה זאת שהאשה תובעת כתובה והתוספת וכו' לאחר הגירושין, דאם מיירי לפני הגירושין הרי הבעל יביע התנגדותו ליתן גט עד שתתברר חובתו ליתן כתובה, ותצטרך האשה להוכיח שהוא הגורם בגירושין, ואם מיירי שהאשה תובעת כתובתה וכו' מיד לאחר הגירושין, הרי לא טוב עשו הבי"ד שהניחו ביודעין ענייני הממון שבין בני הזוג לאחר הגט והוא אינו במקום עיגון, שהרי אפשר שהבעל יוציא לעז על הגט וכמש"כ הרמ"א בסדר הגט (סעיף פא) בשם מהר"י מינץ, וז"ל:

"וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזור לבעל הכתובה, או תמחול לו, כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטט מחמת הכתובה, ושיאמר הבעל על מנת כן לא גרשה."

וחזינא בספר סדר הגט לגאון הרב מיכל טיימר (סעיף רמה) שכתב, וז"ל:

"ותחזיר האשה הכתובה או תתן שובר, מכל מקום נראה דר"ל דווקא אם מבקש כן, אבל אם אינו מבקש כן, אע"פ שאפשר שתוכל לגבות ממנו עיקר כתובתה, או אפילו התוספת, אם הביא [נראה שצל"ג הביאה] ראיה שגירשה, אע"פ שלא תוציא הגט עם הכתובה כדקי"ל בסימן ק, מ"מ אם הוא אינו חושש לזה אין לנו לחוש. ועוד נראה דבזמנינו שהמנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים כדלעיל, אם תרצה לגבות הכתובה ממנו, לא ישמעו לה הבי"ד, אף אם לא יהיה הרב והעדים בחיים להעיד על זה, כי יסמכו הבי"ד על המנהג, וכן ראיתי נוהגין שאין הרב מזהיר אותה אחר הנתינה להחזיר לו הכתובה או לכתוב לו שובר."

ולפי"ז גם בזמנינו רובא של המתגרשים מוחלת האשה על כתובתה על פי הסכם הגירושין ביניהם, ולפי"ז גם אם תתבע כתובתה יש בפשטות לסמוך על מנהג זה אם התגרשו בלא לפרש ענין הכתובה, וכן הוא בפד"ר ח"ו (עמ' 101). ויעו"ע בפד"ר ח"ד (עמ' 77) שלא משמע כן, ואכמ"ל.

וכן חזינא בשו"ת אגרות משה האה"ע ח"ד (סימן קטו) באם יכולה האשה לתבוע איזה חיובים מהבעל אחר הגט, וכתב שהדבר מפורש בדברי הרמ"א הנ"ל, וסיים וז"ל:

"ומהאי טעמא אמרתי לבעל שהגט עצמו הוא כמזהיר לאשה שאין הבעל חייב לה כלום, ובבי"ד של ישראל לא תוכל לתבוע כלום אף אם תרצה, ובערכאות נמי ברור שלא יתבעו, מאחר והיא וכל משפחתה לא יעברו על מנהג כל ישראל, שיש לחוש ללעז שיוציא הבעל לומר שעל מנת כן לא גירשה וכו'."

הא קמן דפשיטא ליה לאג"מ דלאחר נתינת הגט אין מקום לתבוע כלום מהבעל מחשש הוצאת לעז.

עוד חזינא בשו"ת משנה הלכות חי"ד (סימן ח-ט) שכתב, וז"ל:

"בכל אופן צריך מן הדין שיסדרו כל העניינים קודם שיתנו הגט כמבואר בשו"ע דכל העניינים צריכים להיות מסודרים הכל קודם נתינת הגט ויהיה הכל בבי"ד של ישראל וכו', וכל דבר שיש להם שותפות או שייכות ועושה איזה קשר ביניהם, הכל חייבים לסדר ביניהם קודם נתינת הגט, כדי שלא יהא שום דבר המקשר עוד ביניהם, הן דיני ממונות והן שאר דברים אלא יהיה פירוד גמור לגמרי, כי לאחר נתינת הגט וקבלתו אין עוד שום טענות, ואסורים לבוא לבי"ד הבעל או האשה, ולא תוכל לתבוע עוד ממנו או הוא ממנה שום דבר, לכן בע"כ יסדרו הכל מקודם, והוא דבר הכרחי בנתינת הגט."

 וציין לדברי הטושו"ע (סימן קיט ס"ט) שגרוש וגרושה שבאו לדין היו מנדים אותם או מכין אותם מכת מרדות. עוד הביא דברי הרב קב ונקי (סימן רמה ואותיות ריט-רכ) שכתבו שישאל הרב המסדר אחר הכתובה שתחזיר לבעל או תמחול לו קודם הגט, וכן יזהירם הרב שלא יהיו קשורים מהיום והלאה בשום דבר, באופן שצריכים לסדר כל העניינים שלהם קודם נתינת הגט, שלאחר הגט יהיו כרותים לעולם זה מזה.

ושוב הביא דברי האג"מ הנ"ל וכתב, וז"ל:

"הנה לך פוסק הדור בזמנינו זצ"ל שפסק להבדיא שכיון שכל העניינים צריכים להסתדר קודם הגט, בשום אופן לא תוכל לתבוע ממנו לאחר הגט שום דבר, ואפי' מה שהבטיח בכתב וע"י [עורכי דין] וכו', ואם תעבור ותתבע יש חשש לעז על הגט, אלא שהוסיף, 'וכל בי"ד שבעולם לא ישמעו, אף שיש בידם שטרות החיובים, מצד שידוע לכל בי"ד שבעולם שכיון שנתגרשה כבר אין שום תביעות'."

 עוד כתב שם המשנה הלכות, וז"ל: "ופלא מה ששמעתי וראיתי אינם בקיאים בטיב גיטין, שמניחין הסידור על לאחר נתינת הגט".

• התייחסות לכתב התביעה של האשה ע"י בא כחה עו"ד עמנואל שרעבי

א. ציין לפד"ר ח"ח (עמ' 324) הנ"ל פסק דין מהגר"ש אלישיב זצ"ל שכתב, וז"ל: "מה שאין בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה". והוסיף והיא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנידון דידן, בכה"ג יש לומר שדינו כמגרש ברצונו וחייב בתוספת כתובה.

ויש להעיר, פסק דינו של הגריש"א ז"ל הנ"ל עסק בבעל שביה"ד התרה בו מספר פעמים, והבעל חזר על מעשיו הרעים, והיה בידו לשנות את דרכו ולא עשה זאת, משא"כ בנידון דידן כבר מעיקרא הבעל הכחיש את המעשים המיוחסים לו, ולא היתה התראה בבעל, ולא היתה הוכחה שנהג באלימות כלפיה, לבד מהמקרה ביום עזיבת האשה את הבית, שהוגשה התלונה במשטרה שלשה חדשים לאחר שעזבה את הבית, ויש לציין גם את הדו"ח של הוועדה להערכת פונטציאל מסוכנות שהרושם של הוועדה של חוסר באמינות בהצגת הדברים של האשה, וכו'. כיעו"ש.

ב. גם מה שציין לדברי הגר"י אלמליח בשו"ת אמרי משפט ח"א (סימן יח) שכל שהבעל הוא הגורם לגירושין חייב גם בתוספת כתובה, כבר לעיל הבאנו שכן כתבו המרדכי והגר"י מיגאש, אולם הם עסקו באופן שהבעל גרם ברצונו לריחוק בינו לבין אשתו, כמדיר את אשתו מתשמיש המיטה, והיה בידו להסיר זאת, וזאת לא שייך בעניינו וכנ"ל.

ג. ציין גם לפס"ד בביה"ד הגדול מהדיינים הרבנים הגאונים זמיר ונהרי ולוז שליט"א (תיק 1075070/1) שאין תביעת האשה לגירושין כשלעצמה סיבה להפסידה כתובתה. זה אכן מוכח מדברי הפוסקים שגם הבאנו לעיל, אולם ציין לדבריהם, שכתבו: "כדי להבליט את זה מצהירה, שאלמלי הדברים הללו לא היתה מבקשת להתגרש, ואכן אם יחזור בו מהתנהלותו היא תסכים ותרצה שלום בית". וזה בודאי לא נעשה בנידון דידן שהאשה טענה שאכן אם יחזור בו הבעל מהתנהגותו זו מסכימה לשלום בית. הרי שהגירושין נעשו על ידה, ואף שהבעל הסכים לבסוף לגרש, וזאת לאחר גילוי דעת הבי"ד שהקרע ביניהם רחב וקשה לאיחוי, שאין לחייבו בתוספת כתובה, וזאת בהסתמך על תשו' הרשב"א ודברי הטור (סימן קיח) הנ"ל.

ד. מה שטען שהבעל הוא בגדר "רועה זונות" הבאנו כבר לעיל בזה מדברי הפוסקים ודברי החכם צבי שאין לחייבו בכתובה אא"כ יתרו בו בתחילה, דלא גרע מאשה המורדת שמפסדת כתובתה רק לאחר התראה, וזה לא נעשה בוודאי בנידון דידן. ועוד, כבר הערנו שהקשר היה לאחר הפירוד.

וכן מה שטען שהאשה סבלה מאלימות, כבר לעיל הבאנו דברי הרמב"ן ודברי הרשב"א בשם רבינו יוסף בן אביגור והרדב"ז ועוד שלא מתחייב בכתובה רק לאחר התראה בלבד.

ה. מה שטען שהבעל מנע ממנה את עונתה ומזונותיה, כדי לחייבו לגרש בטענות אלו יש צורך בהוכחה מי הגורם, וגם בזה היה צריך להתרות בבעל ולהוסיף לה על כתובתה, וזאת בודאי שלא נעשה.

המורם מן האמור:

• אשה התובעת גירושין וכתובה בטענה שהבעל "רועה זונות", לדעת מרן הב"י אין לכופו לגרש את אשתו, אולם הרמ"א הביא את דיעות הפוסקים שיש לכופו, וזה דוקא לאחר שהתרו בו פעם אחת ושתים ולא חזר בו. אלא שגם לדעת הרמ"א אין לחייבו בכתובה אלא לאחר שהתרו בו וכמו שכתבו החכם צבי והנודע ביהודה.
• גם לרמ"א שכופין אותו להוציא וליתן כתובה, זה דוקא שנעשה הבעל רועה זונות בעודם חיים בבית אחד, אולם אם האשה עזבה את הבית ואינה רוצה יותר בשלום בית, ושוב נעשה רועה זונות, אין משום טענת "רועה זונות" לחייבו בנתינת גט וכתובה.
• אשה התובעת גירושין וכתובה בטענה שהבעל הכה אותה, כל שלא הוכח שהבעל הכה אותה, וכן אם לא התרו בבעל שאם יחזור ויכנה שיתחייב לגרש וליתן כתובה, אין לכופו ליתן גט, וכן אין לחייבו בכתובה, ולכתחילה יש לביה"ד לנסות להחזיר את בני הזוג לשלום בית.

אולם אם לפי ראות עיני ביה"ד יש חשש סכנת נפשות ממשי לאשה, וכגון שלבעל היה עבר פלילי של אלימות קשה, וכן אפילו אין חשש לסכנת נפשות אלא שלפי ראות עיני ביה"ד אכן הבעל היה מוחזק להכותה, וביה"ד מתרשם שאין סיכוי להשכין שלום ביניהם, וכן אם בני הזוג היו אצל יועצי נישואין לנסות לטפל באלימות של הבעל והטיפול לא צלח, יש לכוף את הבעל לגרש וליתן כתובה ולא להכניס את האשה למקום שבו היא עלולה לחזור ולהיפגע מאלימות נוספת, ובכה"ג אין צורך בהתראה לחייבו בכפיית הגט ומתן כתובה, הואיל וכל ההתראה נועדה רק לנסות להחזיר את בני הזוג לשלום בית, וכל שאין סיכוי לשלום הבית וכגון במקום חשש של סכנת נפשות או אלימות קשה, יש לחייב בגט וכתובה הואיל והבעל היה הגורם לגירושין.

• אשה שתבעה גירושין וכתובה בטענה שהבעל רועה זונות והכה אותה, אם הוכחו הטענות הנ"ל והתרו בבעל לבל ישוב לעשות כן, והבעל לא שב מדרכו, יש לה כתובה, ואע"פ שהתובעת גט וכתובה דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שמתרין בה ומכריזין עליה להפסידה כתובתה, מכל מקום אם הוכח לפני ביה"ד כדבריה לא הפסידה כתובתה, וכ"כ החזו"א אהע"ז (סימן סט סק"א). אולם אם לא הוכח כדברי האשה, כיון שהאשה תבעה גט וכתובה, אין לה אלא עיקר כתובה מנה מאתיים ונכסי צאן ברזל שהכניסה לו, ולא תוספת כתובה.
• אשה התובעת גירושין וכתובה בטענות הנראות לביה"ד שהבעל מאוס עליה, פליגי רבוותא אם מפסידה כתובתה מיד או דינה כמורדת בטענת בעינא ליה ומצערנא ליה, והואיל והבעל מוחזק בכתובה, יכול הבעל לומר קים לי כמ"ד שמפסידה כתובתה מיד. אולם אם נראה לביה"ד שמה שתבעה כתובתה לא היה משום שעיניה נתנה באחר, לכו"ע הפסידה כתובתה מיד.
• פעמים שאף שהאשה צודקת בתביעתה ותובעת גט ומחייבים את הבעל לגרשה, מכל מקום אין לה אלא עיקר כתובתה ולא תוספת כתובה, וכגון בטענת שאינה ראויה ליבנות ממנו, ונותנת אמתלא לדבריה שבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה, וכן בכל השנויים בפ' המדיר מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו' שכופין את הבעל לגרש, מ"מ אין לה תוספת כתובה.
• התובעת גירושין הואיל ואין לבעלה גבורת אנשים, והודה הבעל, נותן לה גט וכתובתה ותוספת כתובה. וכתב הגר"ש אגסי בספרו אמרי שמעון כיון שמודה שאין לו גבורת אנשים, והמניעה היא מצידו, הוי כאילו מוציאה מדעתו, ולכן בזה יש לה תוספת כתובה.
• התובעת גירושין הואיל ואין לבעלה מה לפרנסה כלל, וכופין אותו לגרש, פליגי רבוותא אם יש לה תוספת כתובה, דלריצב"א יש לה תוספת כתובה, אולם לרא"ש ולרשב"א אין לה תוספת כתובה. וכתבו המהרלב"ח ועוד הואיל והבעל מוחזק, אין מוציאים מידו תוספת כתובה.
• התובעת גירושין שאינה רוצה בבעלה ותובעת גט וכתובה, והבעל אומר שגם הוא אינו רוצה בה, כתב רבינו ירוחם בשם רבו שממתינים להם י"ב חודש שמא יחזרו בהם, ואם לא חזרו בהם כופין הבעל לגרש, אולם אינה נוטלת רק עיקר כתובה ולא תוספת כתובה.
• המדיר את אשתו מתשמיש או מכל פירות שבעולם וכדו' שמחייבים את הבעל או כופין אותו לגרש, בכה"ג מחייבים אותו גם בתוספת כתובה, הואיל ומרצונו גרם לפירוד ביניהם, וכן היה יכול ברצונו לסלק את סיבת הפירוד. וה"ה לכל מקרה שבו הבעל גרם לפירוד, ואם היה רוצה היה מסלק זאת, יש לחייבו גם בתוספת כתובה.
• אשה שתבעה גירושין ובעלה התרצה להתגרש, אין לביה"ד להניח ענייני הממון לדיון ולהוכחות לאחר מסירת הגט, אלא יש להסדיר כל ענייני הממון שביניהם קודם סידור הגט וכמש"כ הרמ"א בסדר הגט (סעיף פא) בשם מהר"י מינץ, וכ"כ האגרות משה והמשנה הלכו, ובמקום עיגון שאני.
• אשה שתבעה גירושין וכתובה והתרצה הבעל ליתן גט וסודר הגט, כל זמן שלא הוכח שהבעל היה סיבת הגירושין, וגם לא היה מקום להתרות בו כדי שיחזור בו ממעשיו שגרמו לגירושין, אין לחייב את הבעל רק בעיקר כתובה ולא בתוספת.

מסקנא דינא בנידון דידן

הואיל והאשה תבעה גירושין וכתובה ולא הוכח שהבעל "רועה זונות" ושהכה אותה וכן לא התרו בו על כך, אין לחייב את הבעל אלא בעיקר כתובה במאתיים זוז כפי דעת השו"ע, הואיל ובני הזוג מבני ספרד, והוא בערך 112.5 גרם כסף לפי יום התשלום, וכיום הוא כ800- ש"ח , אולם אין לחייב את הבעל בתוספת כתובה.

הרב דניאל גודיס – דיין

התייחסות הרוב לדעת המיעוט:

קראתי את דבריו הנפלאים של כב' ידידי הרה"ג דניאל גודיס שליט"א. עם כמה מהם הסכמתי ועם כמה מהם לא הסכמתי, אלא שהזמן אינו מאפשר כעת התייחסות לכל העניינים הגדולים והעצומים שהעלה בדבריו, ובכלל זה סוגיית המורדת לענפיה. על כן אתייחס רק אל הנקודות המשפיעות ישירות על פסק דין זה, ואם אספיק, אוסיף גם אל נקודות הקשורות לשגרת העבודה בבית הדין. והואיל וזכיתי לשבת בדין בקביעות עם הרה"ג גודיס שליט"א, אקווה כי בבוא העת אתייחס בלנ"ד אל סוגיות נוספות העולות בדבריו בפסק דין זה.

• הגדרת נקודות המחלוקת המרכזיות

ראשית, אבהיר כי שלוש נקודות מחלוקת עיקריות בינינו, המשפיעות ישירות על פסק הדין. שאלה אחת הלכתית, ושתי שאלות בהבנת המקרה שבפנינו.

השאלה ההלכתית היא מה היה קורה אילו הוכיחה התובעת את טענתה, שהנתבע נהג להכות אותה (וממילא, האם יש לפשר כאשר העובדות לא הוכחו, כבנידון דידן). הרה"ג גודיס שליט"א סבור שגם אז לא היינו מחייבים את הנתבע בתשלום הכתובה, הואיל ולא התרינו בו לחדול מכך בשעה שהיה עדיין מעשי להשיב את הצדדים לשלום בית. לענ"ד, אי אפשר להסכים עם פסיקה זו, וברור שבמקרה כזה היינו מחייבים את הנתבע לשלם את הכתובה במלואה, משני טעמים: האחד, שלעניין הכאה בימינו הבעל הוא "מותרה ועומד", והשני שכאשר אין סיכוי לשלום בית, אין צורך בהתראה, כפי שנראה להלן. [אמנם אחר הדיון בין דייני ההרכב כדרכה של תורה, עולה כי גם הרה"ג גודיס שליט"א מסכים לחלק מן הדברים, וכפי שנסביר להלן.]

בהבנת המקרה שבפנינו, שתי מחלוקות: האחת, האם היה עוד סיכוי כלשהו, להשיב את הצדדים לשלום בית, במועד הדיון הראשון, אלמלא התנגדותה הנחרצת של התובעת. לדעת הרה"ג גודיס, היה סיכוי כזה, ולענ"ד, לא היה כל סיכוי גם מצדו של הבעל.

והשניה היא ההתרשמות מרמת האמינות של הצדדים. לדעת הרה"ג גודיס שליט"א, הריעותות בדבריה של התובעת, אינן מצדיקות פשרה, ויש ללכת לעיקר הדין, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ואילו לדעתנו, יש רגלים לדבר שאמת בדברי התובעת, ועל כן ראוי לפשר.

• נקודת המחלוקת ההלכתית: האם היה צורך בהתראה בנידון דידן

המקורות הרבים שהביא הרה"ג גודיס לצורך בהתראה, [גם אם נקבל את הנחת היסוד שלו, שכל פוסק שדרש התראה לפני חיוב בגט ידרוש התראה גם לפני חיוב כתובה, הנחה שאיני משוכנע שהיא אכן נכונה בדעת כל הפוסקים שהובאו בדבריו, ואכמ"ל], מתבססים על ההשוואה בין עוברת על דת לבין המורד, וכך כתב בפירוש ביאור הגר"א סי' קנ"ד סקי"א על דברי הרמ"א הנ"ל. בעוברת על דת, ידועים דברי השבו"י (ח"ג סוף סי' קכז), שהובאו בפת"ש (אה"ע סי' קטו ס"ק יא), שבדבר הידוע לכל א"צ התראה. והרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון, שגם המורד בדבר הידוע לכל, אין עוד צורך להתרות בו.

נראה לי פשוט שעל דרך זו, כל בעל הוא מותרה ועומד לעניין הכאה, ואין צורך להתרות בו לחדול מכך. ואל תשיבוני מדברי הראשונים והאחרונים העוסקים בהכאה [להלן נדון בכמה מן המקורות שהביא הרה"ג גודיס, אך עוד בטרם העיון במקורות עצמם, אין להקשות מהם], שהרי אינה דומה הכאת אשה בתקופת הראשונים והאחרונים הנ"ל, להכאת אישה בימינו. וכפי שכתב שם השבו"י בענין עוברת על דת: "אפילו היא ע"ה גמורה, בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד תיזהר בנידתה". וכעין זה הוא בימינו, שכל אדם שנושא אשה, אפילו הוא עם הארץ גמור, יודע היטב את חומרת האיסור להכותה, ובכל בית ספר ובכל מוסד חינוכי עוסקים בכך, בכל מקום בארץ, ובכל המגזרים. נמצא שהמכה את אשתו הוא עבריין ההולך אחר כעסו, ומשליך מעליו כל אמת מידה של שמירה על הכללים הבסיסיים של התנהגות בחברת בני אנוש בימינו. אודה כי אם יבואו בפנינו בני זוג שהגיעו ממדינה אחרת, אשר בה עדיין לא נשתרשה בתודעה הציבורית חומרת הדבר, ייתכן שיהיה מקום להפעיל עליהם את דברי הפוסקים שהביא הרה"ג גודיס שליט"א, אך במדינות המתוקנות בימינו, אין כל מקום וצורך בהתראה זו, והמכה את אשתו מתחייב בכתובתה לאלתר, מכוח היותו "מותרה ועומד", כפי שאמר השבו"י הנ"ל בעוברת על דת.

אזכיר כי גם בדיני ממונות, בענייני שכירות פועלים, נקבע בגמ' ב"ב (דף כא ע"ב), כי בעלי מקצוע מסוימים הם "מותרים ועומדים", ואם הם קלקלו בעבודתם ניתן להעבירם מתפקידם ללא התראה, ובפוסקים מצאנו דוגמאות נוספות על אלו הנזכרות בגמרא. כללו של דבר הוא, ש"מותרה ועומד" הוא מושג התלוי במציאות החברתית, ולא רק בגדרים שנקבעו בראשונים ובאחרונים. [אמנם שם, בדיני שכירות פועלים הגמרא עצמה פותחת פתח להרחבת הגדר: "כללא דמילתא, כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא". אך אדרבא, חובת הדיין לבחון את המאפיינים של בעל המקצוע העומד בפניו, לפי אמות המידה של "מותרה ועומד" נותרה בעינה, ואכמ"ל.] לפי עיקרון זה, נראה כי הכאת בת הזוג הוא אחד הנושאים הנתפשים היום כחמורים ביותר, ועל כן כמעט לא ייתכן אדם מן היישוב שאינו נכנס לגדרי "מותרה ועומד" לעניין זה.

אחר הדיון בין דייני ההרכב, הסכים גם הרה"ג גודיס שליט"א כי ישנם מצבים שבהם הבעל ייחשב כ"מותרה ועומד", וכפי שכתב לעיל ב"מורם מן האמור" סעיף ג' והיינו כאשר לפי ראות עיני ביה"ד אכן הבעל היה מוחזק להכות את אשתו, באופן שניכר לביה"ד שאין האשה יכולה לדור עמו בכפיפה אחת כלל. אולם לדעתו כל שאין הדבר ניכר לביה"ד, עלינו לנהוג כדברי הראשונים והפוסקים, ועל ביה"ד לנסות להשכין שלום בין איש לאשתו, ולהתרות בבעל בטרם נחייב אותו בתשלום הכתובה. ואילו לענ"ד כיוון שהבעל "מותרה ועומד", הרי שהבעל כבר חייב בתשלום הכתובה, וההתראה נועדה רק להשיב את השלום כשהדבר אפשרי, וכדלהלן.

אוסיף כי גם חלק מן המקורות שהביא הרה"ג גודיס שליט"א כלל לא דרשו התראה, אלא שהרה"ג גודיס שליט"א הסביר כי גם הם מודים שצריך התראה.

דקדוק בדברי הרמב"ן הנ"ל (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קב),מלמד שאין מדובר בהתראה שהיא "זכות ממונית" של המותרה, שלא לחייבו בתשלום ללא התראה, אלא בהתראה מעשית לצורכי שלום בית כאשר הדבר אפשרי.

בתחילת דבריו הרמב"ן כותב דברים קשים מאד על הבעל המכה, ונוקט עמדה חד משמעית, שהדין עם האשה:

"אין לבעל להכות ולענות אשתו. דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבא צריך לכבדה יותר מגופו. ואם טען שהיא מקללתו ב"ד חוקרין ושואלים לשכנים מי הגורם. ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה. שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר הגר."

רק לאחר מכן מסייג הרמב"ן את דבריו, וכותב שיש לגעור בו ולייסר אותו. והשאלה מתבקשת: אם היא בורחת, והדין עמה, ו"זכר לדבר הגר", האם יכול ביה"ד לומר לאשה כפי שאמר המלאך להגר: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה"? אלא על כרחנו, שהייסורים והגערה אינם מסייגים את הכרעת הדין, הנזכרת לפני כן, אלא שהם מהווים חלק מההליך הבודק עד הסוף את הסיכויים להשיב את השלום אל ביתם של הצדדים, כל עוד הדבר אפשרי, כפי שנוהג ביה"ד גם היום במקרים רבים.

על כן גם המשך דברי הרמב"ן יתפרש כך, לענ"ד:

"ומ"מ אם הדבר מסופק לב"ד מי הוא הגורם או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין איני רואה שיכולים ב"ד להשביעו שלא לעשות כן. אלא גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה. וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות ר"ל שמתמיד להכותה שאין נאמן לטעון שהיא גורמת שהיא מקללתו בפניו. דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה. וכענין שאמרו פרק המדיר (דף עא ע"ב:) ע"מ שלא תלך לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל דלת בפניה […] וגם אם אינה רוצה לדור עם חמותה יכולה היא שתאמר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי ומרגילים קטטה בינה ובין הבעל. או שלא יבואו אמו ואחיותיו בגבולה או שירחיקנה מגבולם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות."

בלשוננו נסביר, שהרמב"ן לא יחייב אשה שאינה רוצה בכך, לחזור אל בעלה המכה אותה, שהרי אפילו לחזור אל בית חמותה היא אינה חייבת, והדברים ק"ו. נמצא שהצורך בהתראה לא נבע מזכותו הממונית של הבעל לשא להתחייב בכתובה ללא התראה, אלא מן הצורך שלנו למצות את הסיכוי לשלום, בטרם נחייב בגט ובכתובה.

וכך יש להסביר גם את הוראתו של הרמב"ן, שהיא התשובה הנקודתית לשואל: שביה"ד לא ישביעו אותו. ולכאורה, מה רע בכך שישביעו? אלא ששבועה בביה"ד היא סוג של הכרעת דין, שהנתבע נשבע ונפטר, או שהתובע נשבע ונוטל. ועלול הדבר להתפרש כהכרעת דין: שיישבע הנתבע, וייפטר מן התביעה לגירושין. על כך קובע הרמב"ן: אין רשות להשביע ולפטור את הנתבע בשבועה זו, אלא יש לגעור בו כבר עתה, ולהסביר לו שעקרונית כבר ניתן היה לחייבו עתה לגרש וליתן כתובה, אלא שאנו נותנים לו הזדמנות אחרונה מדעתנו, בגערה וייסורים, ולא בשבועה. מסתבר, אפוא, שכאשר אין סיכוי לשלום בית, כגון שהאשה אינה רוצה בשום פנים לחזור אל הבעל המכה אותה, אין זה קל יותר מלחזור אל בית חמותה, והדין עמה, כפי שכתב הרמב"ן בפירוש.

בדברי התשב"ץ (ח"ב סימן ח) לא נזכרה התראה. על כן הסביר הרה"ג גודיס ששם "הכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה", ואילו אצלנו, לא הכל יודעים בכך.ויש לשאול לכאורה: מה לי יודעים ומה לי אין יודעים? סוף כל סוף, אם המכה צריך התראה, הוא צריך גם כשיודעים שהוא קשה, ואם אינו צריך – וידוע שהוא מכה, איזה צורך יש שיידעו גם שהוא קשה? [מסתבר לומר שההבדל קשור בסיכוי שההתראה תועיל. מכל מקום למדנו שההתראה אינה "זכות" של הבעל המכה, אלא אמצעי מעשי להשבת השלום כשהדבר אפשרי. ולמעשה -] מסברת התשב"ץ ניתן ללמוד שהוא לא חילק בין מכה למכה, ועל כולם הוא פסק:

"שקרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער, ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה, כל שכל בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואפילו בבעל פוליפוס, דהיינו שיש לו ריח הפה כופין אותו להוציא, קל וחומר בצער תדיר שהוא מר ממוות."

נסביר שהרה"ג גודיס שליט"א לשיטתו: כל שיודעים בו שהוא קשה ביותר, הרי שהוא מוחזק בפנינו, ועל כן אין עוד צורך בהתראה. אולם כשאין הדבר כך, חוזר הדין לעיקרו, שיש להתרות בו כדברי הרמב"ן והרשב"א. ואילו לענ"ד, אם הוכחה הכאה כבר התחייב הבעל בכתובה וכפי שכתבנו לעיל.

גם בפסק הדין של הרה"ג היישריק שליט"א (פד"ר חי"ט עמ' 289 ואילך) כלל לא נזכרה התראה, והבעל חויב בגירושין ללא התראה. אלא שהרה"ג גודיס כתב על זה: "ונראה שמה שלא התרו בבעל שלא יוסיף להכותה משום שחששו לפיקוח נפש, ובמקום חשש סכנת נפשות אין נכון להכניס את האשה לסכנה, ולכן ס"ל דבכה"ג כופין אותו להוציא, וממילא מחייבים אותו אף ליתן כתובה, ומעין זה נכתב בפד"ר חט"ו (עמ' 153)". אולם, כל זה לא נכתב בתוך פסק הדין, ודווקא ההבנה הפשוטה היא ללמוד מדברי הרה"ג היישריק אל כל בעל מכה. נזכיר כי בנידון דידן האשה הגיעה לעבודה עם סימנים כחולים שהעלו תמיהה בעיני חברותיה לעבודה, והאשה טענה שהבעל היכה אותה קשות, עוד טענה כי באירוע אחר כיסה את פניה בכרית, ואף איים עליה שהוא ישפוך לה את הכבד. מסתבר שגם במקרה שלנו, אילו הוכחו דברי האשה, ייתכן שהיה מקום לחשוש לפיקוח נפש, אם אמנם אמר הבעל לאשה שהוא ישפוך לה את הכבד. נזכיר שוב, כי בנידון דידן דברי האשה לא הוכחו. אך, כאמור, עיקר המחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט היא בשאלה מה היינו פוסקים אילו היו דבריה מוכחים, וממילא האם יש לפשר מכוח הספק.

מפורשים הדברים עוד יותר בפד"ר ח"א (מעמ' 77) של הגר"מ אזולאי והגרא"י וולדינברג והגר"י קאפח זצ"ל, שציטט הרה"ג גודיס שליט"א: "בבעל שהעידו עליו מספר עדים שהכה את אשתו מכות נמרצות שיש לכוף את הבעל לגרש את אשתו, וכן אין להפסידה את כתובתה, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, והסתמכו על דברי הרשב"ץ ח"ב (סימן ח) הנ"ל". והוסיף הרה"ג גודיס שליט"א: ובעובדא הנ"ל היה ס"ל לביה"ד שאין יותר סיכויים לשלום הבית, ועוד שהבעל היה נעדר מהבית זמן רב, ולא היה ביד ביה"ד מקום לכופו לזון, ועכ"פ לא חייבו בכתובה אלא משום שהיתה עדות מפורשת שהכה אותה, ולא ראו בי"ד מקום לשלום הבית וכנ"ל. הרי מפורש, שכאשר העובדות ברורות, ואין סיכוי לשלום בית בגלל מעשיו של הבעל, כלל לא הצריכו התראה.

נזכיר כי גם בנידון דידן, התרשם ביה"ד בהרכבו הקודם, כבר בדיון הראשון, שאין סיכוי לשלום בית. על כן כתב ביה"ד בהחלטה מיום א' בסיון תשע"ח (15.5.2018): "לאחר שמיעת הצדדים, ביה"ד מתרשם שהקרע ביניהם הינו רחב וקשה לאיחוי, אין בסיס של אימון ביניהם ולמעשה גם הבעל רוצה להתגרש." נמצא שגם בנ"ד,כמו במקרה של התשב"ץ, כלל לא היה צורך בהתראה. כשם שמקרה של התשב"ץ היו הכל יודעים שהבעל קשה, ועל כן, ככל הנראה, לא היה סיכוי להשיב את השלום אל ביתם של העומדים בפניו, כך התרשם ביה"ד בהרכבו הקודם, כי אין סיכוי לשלום בית ועל כן אין עוד צורך בהתראה.

נציין כי לדעת הרה"ג גודיס שליט"א, התרשמות ביה"ד בהרכבו הקודם לא היתה חד משמעית באשר לחומרת האלימות של הבעל, אלא רק מעומק הקרע. וכאן יש לחדד בדברי הרה"ג גודיס, שלדעתו, אם עומק הקרע נובע רק מחוסר רצונה של האשה לחזור לשלום בית, אך ביה"ד מתרשם שאילו רצתה בכך האשה ייתכן שהיה מקום להחזיר את הצדדים לנסיון שלו"ב כלשהו, נותרה בעינה החובה להתרות בבעל לפני חיובו בכתובה. ועל כן, אם אין האשה רוצה בכך, הרי היא כטוענת "מאיס עלי", שגם אם האמתלא מבוררת לביה"ד, נוטלת האשה רק את עיקר כתובתה ולא את התוספת. וכך יש לפרש לדעת הרה"ג גודיס את דברי ביה"ד בהרכבו הקודם: הקרע אכן עמוק מאד, אבל לאו דווקא בשל מעשיו של הבעל, אלא גם ואולי בעיקר, בשל חוסר רצונה של האשה. ולענ"ד, אף על פי כן, אין להשיב את האשה למקום שאין היא רוצה בו, בעקבות אלימות שחוותה, ועל כן יש לחחיב את הבעל בכתובה אם תוכח אלימותו, ויש מקום לפשר בשליש אם יש רגלים לדבר כבנידון דידן.

העולה מכל האמור הוא, שבנידון דידן, אילו הוכחו דברי התובעת, היה ביה"ד מחייב את הנתבע במלוא תשלום כתובתה, אף ללא התראה. גם מכיוון שהבעל הוא מותרה ועומד, וגם מכיוון שבהעדר סיכוי לשלום בית אין צורך בהתראה, וזו היתה התרשמותו של ביה"ד בהרכבו הקודם. אלא שהדברים לא הוכחו כנדרש על פי דיני התורה, ועל כן ראה ביה"ד לנכון לפשר, כמוסבר לעיל.

• נקודות המחלוקת הראשונה בהבנת המקרה: האם היה טעם להתרות בבעל בנידון דידן?

השאלה בהבנת המקרה שבפנינו היא, האם בדיון הראשון שבו הופיעו הצדדים בפני ההרכב הקודם, ביום 9.5.2018, היה עוד מקום להתרות בבעל, ולבחון את האפשרות להשיב את הצדדים לשלום ולו גם לתקופת ניסיון. דעת הרה"ג גודיס שליט"א היא שהיה מקום לעשות זאת, לכל הפחות לצורך מיצוי ההתראה, דהיינו כדי לבחון אם הבעל נכון לשנות את דרכיו [אם אמנם זו דרכו]. לדעתנו, לעומת זאת, פרוטוקול הדיון מדבר בעד עצמו, ואינו מותיר כל מקום להסתפק באשר לרצונו של הבעל בגירושין. אלא שהוא ביקש לעכב את הגט לצורך זה או אחר. כך גם עולה מהחלטת ביה"ד בהרכבו הקודם. על כן נראה שבנידון דידן לא היה כל מקום להתראה מצד ביה"ד.

אלא שבהיבט ההלכתי, אף אם היתה המציאות כהבנתנו, הואיל והאשה היא שעזבה את הבית ללא פנייה לבית הדין, ועזיבתה הביאה אותנו אל מציאות זו שבה כבר אין טעם להתראה, חזרנו אל הדיון הנזכר בקצרה לעיל במסגרת נימוקי דעת הרוב: האם על האשה במצב כזה להוכיח שפעולות הבעל שהביאו לעזיבתה מחייבות אותו בכתובה מצד עצמן, או שעליה רק להוכיח שעזבה את הבית בצדק. מכיוון שלשאלה הלכתית זו אין השלכה ישירה על פסק דין זה, לא ראינו לנכון לברר אותה כעת.

• נקודת המחלוקת השניה בהבנת המקרה: נאמנותה של התובעת

כאמור לעיל, לדעת הרה"ג גודיס שליט"א יש כמה ריעותות בדבריה של התובעת: א. המועד שבו בחרה להגיש את התלונה במשטרה, רק כאשר התרשמה שהדבר משרת את תכניותיה בהליכים משפטיים אחרים בין הצדדים. ב. דו"ח העו"ס אשר התרשמה כי התובעת אינה דוברת אמת כשטענה שהנתבע מסכן את הילדה. ג. העובדה שהתובעת נישאה בגיל 23 לאדם בן 38, לדבריה לאחר תקופת היכרות קצרה, למרות התנגדות הוריה ועל אף היעדרותם מן החתונה, עשויה להעיד על חוסר יציבות, ועל כן גם על חוסר אמינות.

לדעתנו, אין בכל זה כדי לבטל את התרשמות ביה"ד מאמינות טענותיה של התובעת. העובדה שהתובעת הגיעה אל מקום עבודתה כשעל גופה סימני מכות, עד כדי הדאגת חברותיה לעבודה, מהווה רגלים לדבר לכך שהתובעת אכן הוכתה. ביה"ד אינו ממהר לראות בכך ראייה, אך אי אפשר שלא לראות בכך רגלים לדבר. ההסבר שנתן הנתבע למכה זו אינו משכנע כלל. גם הייחס של התובע אל ההליך כולו הביא את ביה"ד להתרשם כי אין מדובר באדם אמין וחף מאלימות. גם ההרשעה בהליך הפלילי, אינה עניין של מה בכך בבוא ביה"ד לבחון את אמינות גירסאותיהם של הצדדים. באשר לריעותות הנ"ל, מועד הגשת התלונה של נשים מוכות הוא לעתים זמן רב אחרי האירוע, בשל הקושי בעצם הגשת התלונה. גיל החתונה והיעדרות ההורים הם אולי עדות לתמימותה של התובעת, ואולי אף לשתלטנותו של הנתבע, אך ודאי לא לחוסר אמינות. באשר לדו"ח העו"ס, אכן עלולה להיות בכך ריעותא, אך במכלול השיקולים, נראה לביה"ד כי אין בכך כדי לפטור את ביה"ד מחובת הפשרה במקרה שבפנינו.

• הערה על סעיף יא: סידור גט טרם הסדרת כל העניינים שבמחלוקת

עוד ראיתי לנכון להעיר בקצרה על האמור בסעיף יא בדברי הרה"ג גודיס שליט"א, שרק במקום עיגון יש להתיר לסדר גט טרם סגירת כל התביעות שבין הצדדים. אעיר על כך, שהיום נהגו כל בתי הדין להיענות לבקשתם של בעל ואשה לסדר להם גט, אם הם חותמים על הסכם גירושין הקובע בפירוש שכל העניינים שנותרו במחלוקת יידונו אחרי הגט. באופן זה אין לחשוש שמישהו יוציא לעז על הגט לאחר מכן, מכיוון שהוא חתום על מסמך מפורש שהוא קיבל על עצמו לסדר את הגט עוד טרם סגירת שאר העניינים. ובמקום עיגון נהגנו לוותר אף על חתימה כזו. דהיינו, אם חוששים אנו שהבעל יסרב לסדר את הגט אם נבקש ממנו לחתום על מסמך כלשהו, וכעת הוא מסכים לסדר את הגט, מסתבר שנערוך סידור גט אף ללא הסכם כלשהו. מכל מקום, אחר חתימה כזו, המפרטת את העניינים שיידונו אחר הגט, או לכל הפחות מציינת שהכל יידון אחר הגט, אין לחוש ללעז, וניתן לסדר את הגט לאלתר, וכך מנהג בתי הדין.

הרב מאיר כהנא – אב"ד

ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים ושל בת זוגו הנוכחית של הנתבע.

ניתן ביום ד' בסיון התש"פ (27.05.2020).

הרב מאיר כהנא – אב"ד                    הרב שלמה צרור                           הרב דניאל גודיס