פסק דין

החלטת בית דין שניתנה בידי שני דיינים בלבד – גדרי סמכות בית הדין לדון בתביעה לאכיפת הסכם גירושין – תביעה לתשלום דמי נזק עקב הפרת הסכם גירושין – הוצאות משפט

הצדדים חתמו על הסכם גירושין, והוא קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין. על פי ההסכם התחייב הנתבע להעביר את רישום חלקה של התובעת בדירת הצדדים על שמו, ולפעול להֶפְטֵרָהּ של התובעת מחוב המשכנתא ומכל החובות המשותפים. כן הוסכם כי אם הנתבע לא יצליח לעמוד בהתחייבותו תחזור הבעלות במחצית הדירה על שם התובעת והיא תישא במחצית מן החובות המשותפים. משנקפו שנים והנתבע לא עמד בהתחייבותו הוגשה תביעה לאכוף על הנתבע את התחייבויותיו בהסכם. במהלך הדיון הרחיבה התובעת את חזית התביעה וביקשה לחייב את הנתבע בנזקים שנגרמו לה לטענתה עקב האיחור במילוי התחייבויות הנתבע. הנתבע טען כי בית הדין חסר סמכות לדון בתביעה, ולחילופין טען כי עמד בהתחייבויותיו לפי ההסכם.

מסקנות

א.   לא תישמע טענת בעל-דין שהעובדה שלא היה מיוצג בחלק מן ההליך יש בה כדי להשפיע על שאלת סמכות בית הדין, כאשר הוא בחר בצורה מודעת שלא להיעזר בשירותים משפטיים של בעלי מקצוע, ואח"כ – תוך הסתתרות תחת טענת חוסר ייצוג – הוא מעלה בשלב הסיכומים טענת חוסר סמכות שאם היה בה ממש, מן הדין היה להעלותה כטענה ראשונה.

ב.   (1) החלטת בית דין שניתנת בהמשך לדיון שהתקיים בפני מותב שלושה, חייבת להיחתם בידי שלושה דיינים, בין פה אחד ובין ברוב דעות. משלא נחתמה החלטה על ידי הדיין השלישי שישב בדין, בהסכמה או בדעת רוב, אין היא בת תוקף והריהי בטלה.

      (2) באופן תיאורטי קיימת אפשרות לתת תוקף מאוחר להחלטה שנחתמה בידי שני דיינים, אילו סבר הדיין השלישי שישב אז בדין כי חרף הזמן שחלף מאז, יש הצדקה לצרף את חתימתו לאותה הצעת החלטה ובכך לתת לה תוקף של החלטה. ברם, במקרה כזה ההחלטה היתה נעשית בת תוקף אך ורק מן התאריך שבו היה חותם הדיין השלישי על ההחלטה, ולא ניתן היה לנקוט הליכי הוצאה לפועל ביחס לתקופה שלפני חתימת הדיין השלישי.

ג.   (1) בית הדין מוסמך להטיל קנס עקב בזיון בית הדין לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, ואולם דינו של קנס זה להיות משולם לאוצר המדינה ולא לצד שכנגד, וכמו כן יש להודיע לנשיא בית המשפט העליון על הטלת הקנס.

      (2) לפי סעיף 6(2) לפקודת בזיון בית משפט, "לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה".

      (3) מטרת הטלת קנס במסגרת הליכי בזיון בית הדין היא להביא לביצוע פסק דין של בית הדין, ולא על מנת לשפות את התובע בגין נזקיו עקב אי-קיום פסק הדין.

ד.   (1) אין ללמוד מפסקי דין בפרשת סימה אמיר ובפרשת סימה לוי הלכה כללית הנוגעת לסמכותו של בית הדין לדון בגלגולים מאוחרים של סכסוך רכושי שהוכרע בפסק דין גירושין של בית הדין ומובא מחדש להכרעתו. הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני.

      (2) כך, למשל, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו בדרך של מתן צו על פי פקודת בזיון בית המשפט, וכן למנות כונס נכסים לביצוע פסק הדין כאשר מתעורר צורך מיוחד.

      (3) גם לאחר פסק הדין בפרשת סימה לוי וחרף האמור בו, חזר בית המשפט העליון וקבע בפרשת ורבר כי אין מניעה שצדדים להסכם גירושין יסכימו במפורש כי אותה ערכאה שאישרה את ההסכם תהיה בעלת הסמכות לדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בו.

ה.   כאשר ניתן להסיק שהסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בבית הדין, אין בו סוף פסוק לכל העניינים שנכרכו בגירושין וצפויה התדיינות נוספת בין הצדדים באותם עניינים – ואין נפקא מינה אם מדובר בענייני רכוש או בעניינים אחרים – כי אז אין זה אלא פסק דין חלקי, וקיימת לבית הדין הרבני סמכות נמשכת להשלים את הדיון, ולדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בהסכם.

ו.    (1) במקרה דנן נקבע "מנגנון מדורג" לפיו, ראשית, ינקוט הנתבע את כל הצעדים הדרושים כדי לפטור את התובעת מן החובות המשותפים וכדי להעביר את הזכויות בדירה על שמו בשלמות, ושנית, אם לא יעלה הדבר בהצלחה, כי אז תשוב התובעת להיות בעלת זכויות בדירה, ואולם אז תשוב ותחויב בתשלום מחצית משכנתא ובשאר החובות המשותפים.

      (2) ברור אם כן, כי מלאכתו של בית הדין בנושא פירוק השיתוף בין הצדדים וחלוקת נכסיהם לא הסתיימה עם מתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין, וכבר באותה עת היתה זו ציפייה סבירה של הצדדים כי תידרש התדיינות נוספת של הצדדים בבית הדין כדי לחסל סופית את כל המחלוקות שביניהם. עמדה זו מקבלת חיזוק חד משמעי מהצהרתם של הצדדים במבוא להסכם הגירושין כי "הצדדים מסכימים לסמכותו של ביה"ד בהליך זה ובהליכים הנובעים ונגזרים ממנו".

ז.    (1) פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה לאכיפת פסק דין, ובכלל זה ההתייחסות לסוגיה זו בהלכת אמיר, עוסקת בתביעה שעילתה הפרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ותביעה לפיצויים בגין ההפרה.

      (2) אין לשלול אפשרות כי במהלך דיון באכיפת הסכם גירושין ידון בית הדין בשאלת הפיצוי הנזיקי עקב איחור בביצוע התחייבויות לפי הסכם הגירושין, כאשר נושא זה טפל לעניין העיקרי שלפני בית הדין, וזאת לפי ההלכה כי "הטפל הולך אחר העיקר".

      (3) יש בסיס לסברה כי טעמים של שיהוי, מניעות ותום לב יחסמו העלאת טענת חוסר סמכות נגד קיום דיון בבית הדין בתביעה עיקרית לפיצוי נזיקין עקב הפרת הסכם גירושין, כאשר זו מועלית בשלב מאוחר של הדיון.

ח.   (1) כאשר הסכם הגירושין אינו ניתן להוצאה לפועל עקב חוסר פרוט מתאים בהסכם או בפסק הדין שאישרו, יש צורך להגיש תביעה חדשה על פי "עילת פסק הדין" המוסכם, ובפשטות תביעה שכזו אינה בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני.

      (2) תביעה לאכיפה על פי "עילת פסק הדין" מרוחקת קִמְעָא מתביעה רגילה לאכיפת סעיפים מפורשים בהסכם הגירושין.

      (3) השאלה מתי פסק דין שניתן בהסכמה הינו אכיף בלא שיהא צורך בהגשת תביעה חדשה לאכיפתו תלויה במידת הבהירות של פסק הדין. הוא בר אכיפה אם הוראותיו ברורות ומסוימות במידה המאפשרת את אכיפתו ללא נקיטת הליך משפטי חדש. אם הוא אינו נהיר דיו, אין מנוס מהגשת תביעה חדשה אשר עילתה פסק הדין המוסכם.

      (4) לא כל אי בהירות תמנע את אכיפתו של פסק הדין המוסכם. כאשר מדובר באי בהירות הניתנת להסרה באמצעות המנגנונים המיועדים לכך בהליכי האכיפה, כגון בקשת הבהרה, הדבר לא מונע אכיפה ישירה. כך הוא הדין גם כשמדובר בהליכי בזיון בית הדין לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) או הליכי כינוס נכסים לפי סעיף 7ד לאותו חוק.

ט.   קיים שיקול דעת לבית הדין לדון אף בתביעת-אגב המועלית לראשונה בדיון לפניו, ובלבד שהיא נרשמה בפרוטוקול הדיון. בית הדין ינחה את שיקול דעתו אם לדון בתביעה או להורות על הגשת התביעה בכתב, על פי שיקולי צדק ויעילות.

פסק דין

לפנינו תביעה לאכיפת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני.

עובדות והליכים

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 18/6/1989 ונולדו להם שלושה ילדים. הצדדים ניהלו בבית הדין הליכי גירושין שנכרכו בהם, בשנת 2005, ענייני מזונות ורכוש. ביום 5/1/2006 חתמו הצדדים על הסכם גירושין, והוא קיבל תוקף של פסק דין ביום 16/5/2006. לאחר דחיות מספר התגרשו הצדדים ביום 26/11/2006 על פי הסכם הגירושין.

במבוא להסכם הגירושין נאמר:

"והואיל: וברצון בני הזוג להסדיר בהסכם זה את כל העניינים המשותפים הכרוכים בגירושיהם… וכן העניינים הנוגעים ליחסי הממון שביניהם.

"והואיל: ובדעת הצדדים לפנות בבקשה משותפת לביה"ד הרבני האזורי בחיפה ליתן להסכם זה תוקף של פסק דין, בתיק הגירושין שפתח הבעל נגד האשה, ולהסדיר את הגירושין ואת סידורי הגט, והצדדים מסכימים לסמכותו של ביה"ד בהליך זה ובהליכים הנובעים ונגזרים ממנו."

וזה לשונו של סעיף 7 להסכם הגירושין:

"7. רכוש

א. דירת מגורי הזוג

לצדדים דירה משותפת הרשומה ע"ש שניהם […] הידועה כגוש […] (להלן: "הדירה"). על הדירה רובצת משכנתא.

1. זכויותיה של האשה בדירה יועברו ללא תמורה לבעל.

2. הבעל מתחייב להעביר את רישום הזכויות הדירה על שמו, ובכפוף לאישור של הבנק, לפעול להפטרה של האשה והערבים מטעמה מחוב המשכנתא. על הבעל להתחיל בפעולה זו בתוך חודש ימים מיום החתימה על הסכם זה.

3. ידוע לאשה כי השלמת פעולות אלו תלויה בהסכמתו ובאישורו של הבנק, ועל הבעל לעשות כמיטב יכולתו לשחרר את האשה והערבים שלה מכל חובותיהם והתחייבויותיהם אלו בהקדם.

4. הבעל מתחייב לשחרר את האשה מכל חוב שהוא הקים בחשבונות הבנקים, רשויות מקומיות, שלטונות מס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי, שלטונות מע"מ ו/או כל חוב אחר הקיים לכל גורם פרטי ו/או מוסד ממשלתי ו/או מוסד בנקאי, זאת בכפוף להסכמת הנושים הרלוונטיים.

5. הבעל מצהיר בזאת כי מעתה הנו הנושא הבלעדי בכל חוב ידוע ו/או שאינו ידוע שנוצר אי פעם לצדדים, וכי האשה פטורה ומשוחררת מכל חוב ו/או התחייבות גם אם בעבר חתמה על מסמך כלשהו.

6. לאור חובות הבעל למוסד לביטוח לאומי מעוקלת קצבת הילדים אותה זכאית לקבל האשה.

הבעל מתחייב להסדיר את ענייניו עם המוסד לביטוח לאומי תוך חודש ימים מיום חתימה על הסכם זה ולהמציא אישור מהמוסד לביטוח לאומי, לפיו הוסר העיקול וקצבת הילדים תועבר לאשה במועד.

במידה ולא יומצא אישור עד למועד שנקבע, יוסיף הבעל על תשלומי המזונות את קצבת הילדים המגיעה על פי דין מהמוסד לביטוח לאומי ויעבירה ישירות לידי האשה.

7. במידה והבעל לא יבצע בפועל את המתחייב על פי סעיפים לעיל, יבוטלו הסעיפים 7א (6-1) והאשה תשוב להיות בעלת זכויות בדירה, ואולם אז תשוב ותחוייב בתשלום מחצית משכנתא ובשאר החובות המשותפים.

בהתאם, היה וישולם סכום כלשהו בגין החובות או המשכנתא ע"י אחד הצדדים, יהיה הצד המשלם שרשאי לקזז את התשלום ששילם עבור הצד השני מהחוב שהוא חייב לו.

ב. עסק

1. לצדדים מסגריה באזור התעשייה ב[…] (להלן: "העסק").

2. האשה מוותרת על כל טענות בנוגע לעסק ועל זכויותיה בעסק.

3. הבעל מתחייב לגרום להפטרה של האשה מכל חוב הקיים על העסק, הן לגורמים פרטיים והן לשלטונות המס (מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי וכיוצ"ב) הרשות המקומית וכל מוסד ממשלתי ו/או פרטי.

4. הבעל מתחייב להמציא לאשה תוך חודש ימים אישור משלטונות מע"מ ומס הכנסה, לפיו שוחררה האשה מכל חוב ו/או התחייבות לשלטונות. כל האמור לעיל הוא בכפוף להסכמת הנושים הרלוונטיים.

5. הבעל מצהיר בזאת כי מעתה הנו הנושא הבלעדי בכל חוב בגין העסק וכי האשה פטורה ומשוחררת מכל חוב ו/או התחייבות גם אם בעבר חתמה על מסמך כלשהו."

ביום 13/8/2007 הגישה התובעת תביעה לאכיפת הסכם הגירושין. בתביעה נטען כי חיי הנישואין של הצדדים התאפיינו מלכתחילה בשליטתו של הנתבע שליטה מוחלטת בחיי המשפחה. הנתבע נהג ברודנות כלפי בני המשפחה ובפרט בתובעת. הנתבע נהג באלימות פיזית, מילולית ונפשית קשה מאוד כלפי התובעת, עד שאזרה התובעת אומץ והחליטה לסיים את מערכת היחסים עם הנתבע. לטענת התובעת, היא אולצה לחתום על הסכם גירושין עוין ומפלה, על מנת לרצות הנתבע, שנֵאות להסכים ולתת לתובעת את גיטה אך ורק אם תעביר לו התובעת את זכויותיה בדירת הצדדים וכן תוותר על זכויותיה בעסקו של הנתבע, וכן תקבל דמי מזונות זעומים עבור ילדי הצדדים. התובעת עמדה בכל תנאי ההסכם ועפ"י ההסכם ויתרה כאמור על כל זכויותיה בדירת הצדדים המשותפת, עזבה את הדירה ושכרה דירה אחרת בשכ"ד חודשי של 1,700 ₪ לחודש. למרות ויתוריה המפליגים של התובעת, בהסכם הגירושין, ולמרות שהתובעת עשתה כל הדרוש מצידה לצורך עמידה בהסכם הגירושין, עשה הנתבע דין לעצמו, והפר, הלכה למעשה, את ההסכם, הפרה יסודית ומתמשכת. הנתבע לא קיים את האמור בסעיף 7 להסכם, ולא פעל להעברת זכויות התובעת בדירה על שמו והפטרתה מחוב המשכנתא. כמו כן, הנתבע לא שיחרר את התובעת, כפי שנדרש בהסכם, מכל חוב שהוא והתובעת חבה עם הנתבע יחד בכל החובות למס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי ועוד. לטענת התובעת, הנתבע לא עשה מאום לצורך העברת הזכויות בדירה על שמו והפטרת התובעת מהחובות, ועד ליום הגשת התביעה, בניגוד להסכם הגירושין שנחתם ואושר ע"י בית הדין, נותרה התובעת כצד לחובות הנתבע, הן חובות הרובצים על הדירה והן חובות הנתבע מעסקו. בנסיבות אלו דרשה התובעת לחייב את הנתבע לקיים את הוראות ההסכם ולהורות כי עפ"י ההסכם התובעת תשוב לקבל את זכויותיה בדירת הצדדים.

דיון ראשון בתביעה נקבע ליום 1/11/2007. לדיון התייצב רק ב"כ התובעת והסביר כי נבצר מן התובעת להתייצב מאחר שהיא סועדת את אביה המאושפז בבית חולים. הנתבע לא התייצב ועקב כך הוצא נגדו צו הבאה.

דיון ראשון לגופו של עניין התקיים ביום 12/12/2007. ב"כ התובעת טען כי במסגרת הסכם הגירושין העבירה התובעת הכול לנתבע, והוא התחייב לפטור אותה מכל החובות ומהמשכנתא. סעיף 7(א) להסכם "קבע מפורשות שאם הוא לא יפעל כאמור, התובעת רשאית שלא לוותר על זכויותיה. אנחנו מבקשים לאכוף את ההסכם". לאחר שיג ושיח עם בית הדין הודיע הנתבע כי יעביר את רישום הדירה על שמו "בזמן הקרוב. אני צריך לארגן קצת כסף כדי לסדר זאת. אני צריך לפחות חצי שנה". ב"כ התובעת טען כי עקב העיכוב ברישום הדירה נגרמים לה נזקים מאחר ש"היא לא יכולה לרכוש דירה כי יש דירה על שמה. לא יכולה לקבל משכנתא". התובעת הוסיפה: "אני גרה היום בשכירות ואפילו שכר דירה אני לא יכולה לקבל בגלל שיש דירה על שמי". לאחר הדיון, החליט בית הדין ביום 13/12/2007:

"על הנתבע להסדיר פגישה עם באת כוחו ובא כח התובעת בתוך שבעה ימים, כדי להסדיר את כל המסמכים הדרושים לצורך ביצוע הסכם הגירושין, רישום הדירה על שם הנתבע, והוצאת התובעת מהמשכנתא, וכל זאת בתוך תשעים יום."

הנתבע לא קיים את החלטת בית הדין. משהוגשה בקשה בעניין ע"י ב"כ התובעת, החליט בית הדין ביום 10/07/2008 כי הוא רואה זאת בחומרה, והורה לנתבע לבצע את החלטת בית הדין לאלתר. כן הורה בית הדין לקבוע דיון ולהזמין את הצדדים. בדיון שנקבע ליום 22/04/2009 התייצבו התובעת ובא-כוחה, והנתבע לא התייצב. ב"כ התובעת חזר על טענתו כי הנתבע טרם קיים את התחייבותו להעביר את הדירה על שמו ולהוציא את האשה מחיוב המשכנתא, והפנה לסעיף 7 להסכם הגירושין. לדברי ב"כ התובעת: "היא מאבדת כל יום סכומי כסף אדירים. אני מפנה לסעיף 7 להסכם, לפיו אם הוא לא יבצע את המתחייב, תשוב התובעת להיות בעלת הדירה באופן בלעדי. בפועל הנתבע גר בדירה עם אשתו הנוכחית. מרשתי שוכרת דירה וגרה שם עם שני קטינים ואחד בגיר. היא לא מקבלת סיוע בשכר דירה כי יש לה זכויות בדירה. לדיון הקודם הוא לא הגיע, הגענו אז להסכם בענין המזונות ונתתי לו ארכה שפגה לפני 50 יום. אני מבקש הוצאות על אי הופעתו לדיון היום. בנוסף, נבקש לחייב אותו בקנס כספי חדשי בגין בזיון בית הדין שלא יפחת מסך 1,000 ש"ח לחודש החל מתאריך 1.3.2009 ועד סוף השנה האזרחית. במידה ועד ינואר 2010, הוא לא יקיים אחר הוראות בית הדין, ינתן צו לפיו הדירה עוברת כולה למרשתי ואז היא תדרוש את פינויו מהדירה".

הדיון האמור התקיים בפני הרכב הדיינים: הרב ישראל שחור – אב"ד, הרב דניאל אדרי והרב יצחק אושינסקי. מסיבה שלא הובררה לנו, יצאה מלפני בית הדין למחרת הדיון, ביום כ"ט בניסן תשס"ט (23/4/2009), החלטה בחתימת שני דיינים בלבד, וזו לשונה:

"א.  בפנינו תביעת המבקשת לקיום הוראות הסכם הגירושין מתאריך 5.1.2006 באשר לדירת הצדדים, מאחר ואי קיומם גורם למבקשת נזק כספי כאמור בפרוטוקול.

ב.    תביעה זו נפתחה בתאריך כ"ט באב תשס"ז 13.8.2007 ועד היום המשיב לא שיתף פעולה על אף החלטות מפורשות שניתנו. זאת לא הפעם הראשונה שהמשיב לא התייצב ובעבר בית הדין הוציא כנגדו צו הבאה ע"י משטרת ישראל.

ג.     לאור האמור, מחליט בית הדין שיש הצדקה לטענת ב"כ המבקשת, ומשכך בית הדין מחייב את המשיב לשלם למבקשת סך 1,000 ש"ח לחודש, החל מתאריך 1.3.2009 ועד להודעה אחרת של בית הדין.

ד.    אם המשיב לא יקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו, אזי בתאריך 1.10.2009 (או בסמוך לו), ישקול בית הדין את בקשת ב"כ המבקשת לקיום סעיף 7 בהסכם, ולהחזיר למבקשת את הבעלות על הדירה. (סעיף זה, תלוי בכך שב"כ המבקשת יגיש הודעת עדכון בסמוך למועד הנזכר).

ה.    החלטה זו ניתנה במעמד צד אחד, מאחר והמשיב לא התייצב לדיון, על אף שהוזמן כחוק.

ו.     המשיב רשאי להעביר את תגובתו להחלטה זו, בתוך 30 יום.

(-) הרב ישראל שחור – אב"ד  הרב יצחק אושינסקי – דיין"

עקב חוסר פעילות בתיק במשך זמן רב בוצעה ביום 28/07/2011 סגירה מינהלית של תיק התביעה (מספר ישן: 9555-64-1; מספר חדש של התיק שנסגר: 574721/1). ביום 10/9/2011 חזר ב"כ התובעת והגיש "בקשה דחופה למתן החלטה", ולצורך הדיון בבקשה נפתח התיק שבכותרת לפסק דין זה. בבקשה הפנה ב"כ התובעת אל סעיף ד' בהחלטת ביה"ד שצוטטה לעיל, וטען כי "עד היום, וכמנהגו בקודש, לא ביצע המשיב את החלטת בית הדין הנכבד". ב"כ המבקשת הוסיף כי המשיב מפר באופן סדרתי את החלטות בית הדין, עושה דין לעצמו ויוצר למבקשת נזקים עצומים. עקב רישום הדירה ע"ש המבקשת נמנעת זכותה הבסיסית לקבלת סיוע בדיור. לאור האמור, התבקש בית הדין "לקבוע כי הבעלות בדירה היא של המבקשת והכול כעולה מסעיף 7 להסכם הגירושין…".

הבקשה הועברה לתגובת הנתבע, ולאחר קבלת תגובתו שאליה צורפו מסמכים שונים המלמדים כי באותה עת עוסק עו"ד מטעם הנתבע בהעברת רישום זכויות התובעת על שם הנתבע, הוחלט לקיים דיון. הדיון התקיים ביום י"ט בשבט התשע"ב (12/02/2012) בנוכחות הצדדים ובא-כוח התובעת, ונשמעו טענות ומענות הצדדים. המתייצבים לדיון לא ראו צורך בקיום דיון נפרד להוכחות, לכן הוחלט על הגשת סיכומים, והם הוגשו ע"י ב"כ הצדדים. ביום 18/7/2012 הגיש ב"כ התובעת "סיכומי תגובה לסיכומי הנתבע", וביום 5/9/2012 הגישה ב"כ הנתבע "סיכומי תשובה מטעם הנתבע".

להשלמת פֵּרוט העובדות וההליכים יש לציין כי ביום 16/11/2011 הועברו בספרי מינהל מקרקעי ישראל זכויות התובעת בדירה על שם הנתבע, וביום 23/11/2011 הועבר רישום הזכויות בספרי "עמיגור ניהול נכסים בע"מ" המשמשת, כפי הנראה, "חברה משכנת" עבור הדירה שאינה רשומה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 12/02/2012 נענה בית הדין לבקשת ב"כ התובעת בתיק 531026/11 למתן עיקול ברישום על מחצית זכות הנתבע בדירה "לצורך הבטחת ביצוע פסק דין שיינתן ולמען שמירת זכות האישה בדירה".

עוד יש לציין כי ביום 07/06/2012 נעתר בית הדין לבקשת ב"כ הנתבע והורה על עיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל של ההחלטה מיום 23/04/2009 שנחתמה בידי שני דיינים בלבד.

טענות התובעת

התובעת טוענת כי חיי הנישואין של הצדדים התאפיינו מלכתחילה בשליטתו של הנתבע שליטה מוחלטת בחיי המשפחה. הנתבע נהג ברודנות כלפי בני המשפחה בכלל, ובתובעת בפרט, משך שנים רבות, ולמעשה מאז יום הנישואין. הנתבע נהג באלימות פיזית, מילולית ונפשית קשה מאוד כלפי התובעת – זאת עד שאזרה התובעת אומץ והחליטה לסיים את מערכת היחסים עם הנתבע. לטענת התובעת, היא אולצה לחתום על הסכם גירושין עוין ומפלה, על מנת לרצות הנתבע, שנאות להסכים ולתת לתובעת את גיטה אך ורק אם תעביר לו התובעת את זכויותיה בדירת הצדדים וכן תוותר על זכויותיה בעסקו של הנתבע, וכן תקבל דמי מזונות זעומים עבור ילדי הצדדים. התובעת עמדה בכל תנאי ההסכם ועפ"י ההסכם ויתרה כאמור על כל זכויותיה בדירת הצדדים המשותפת, עזבה את הדירה ושכרה דירה אחרת בשכ"ד חודשי של 1,700 ₪ לחודש. למרות ויתוריה המפליגים של התובעת, בהסכם הגירושין, ולמרות שהתובעת עשתה כל הדרוש מצידה לצורך עמידה בהסכם הגירושין, עשה הנתבע דין לעצמו, והפר, הלכה למעשה, את ההסכם, הפרה יסודית ומתמשכת. הנתבע לא קיים את האמור בסעיף 7 להסכם, ולא פעל להעברת זכויות התובעת בדירה על שמו והפטרת התובעת ומי מטעמה מחוב המשכנתא, כמו כן, הנתבע לא שיחרר את התובעת, כפי שנדרש בהסכם, מכל חוב שהוא והתובעת חבה עם הנתבע יחד בכל החובות למס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי ועוד.

התובעת מפנה אל החלטת בית הדין בה קבע "שיש הצדקה לטענת ב"כ המבקשת, ומשכך בית הדין מחייב את המשיב לשלם למבקשת סך של 1,000 ₪ לחודש, החל מתאריך 1/3/09 ועד להודעה אחרת של בית הדין… אם המשיב לא יקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו, אזי בתאריך 1/10/09 (או בסמוך לו), ישקול בית הדין את בקשת ב"כ המבקשת לקיום ס' 7 בהסכם, ולהחזיר למבקשת את הבעלות על הדירה". לדברי התובעת, בעת יציאתה מן הדירה לפני כשש שנים, הסתמכה על סיוע חודשי בשכר דירה, ממשרד השיכון, ועל כן סך המזונות שהוסכמו היה נמוך. אולם בכל פניה לסיוע בשכר דירה, נדחתה התובעת, זאת משום שהדירה עדיין הייתה רשומה על שמה. הנזק שנגרם לתובעת – כך לטענתה – הוא סך של כ-1,000 ₪ לחודש, לכל הפחות, למשך תקופה של 72 חודשים (6 שנים), קרי, נזק בסך של 72,000 ₪, זאת בעבור הקרן בלבד, ללא תוספת הפרשי ריבית והצמדה. הנתבע נהג ונוהג בחוסר תום לב משווע, בזלזול ובביזוי, הן של התובעת והן של בית הדין. התובעת מוסיפה כי טענת הנתבע שהתובעת היא שעיכבה את העברת הזכויות הינה מגוחכת וראויה לגינוי, וכי הוא לא הציג בפני בית הדין כל דרישה ו/או מסמך בו הוא פנה כביכול לתובעת לשם הסדרת העברת הזכויות בדירה על שמו. "די בעובדה כי את העברת הזכויות הדירה, אותה נאות סוף סוף הנתבע לבצע, עשה הנתבע לבדו, ללא כל צורך בחתימה ו/או בנוכחותה של התובעת, להוכיח כי דבריו של הנתבע מופרכים ושקריים!!!".

בפן המשפטי מפנה התובעת אל פסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי תל-אביב, ביום 28/4/09, בתיק 30641-64-1 פלונית נ' פלוני, ואל פסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ביום 23/10/03, בתיק 2769 א' י' ואח' נ' א' א'. בסיכומי התגובה טוען ב"כ התובעת כי בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלונית (27/7/2008) תומך בעמדתו, וכך גם בג"ץ 5358/95 ורבר נ' ורבר נב (5) 817, שבו נקבע כי לבית הדין סמכות לדון במחלוקות בין בני זוג לאחר הסכם גירושין אם נקבע בהסכם במפורש כי לבית הדין הרבני שאישר את ההסכם הסמכות לדון במחלוקות העתידיות הנגזרות מההסכם, כבמקרה שלפנינו. ב"כ התובעת מוסיף כי מכוח עקרון תום הלב, שיהוי ומניעות יש לדחות את טענת הנתבע לעניין סמכות בית הדין לדון בתובענה (עמש (י-ם) 9910-02-12 י' ק' ו-6 אח' נ' ש' ק' (3.6.12); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, נו(6) 295).

באשר לטענה כי ההחלטה שחייבה את הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,000 ש"ח לחודש והמצויה בהליכי ביצוע בלשכת ההוצל"פ, נחתמה בידי שני דיינים בלבד ועל כן היא חסרת תוקף, טוען ב"כ התובעת כי מדובר בהחלטת ביניים שגם דיין אחד מוסמך לתת אותה ועל כן אין פגם בכך שניתנה בידי שני דיינים. לתמיכה בעמדתו מביא ב"כ התובעת פסיקה רבנית ואזרחית, וטוען כי פסק דין בבג"ץ 1555/05 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי מחוז תל-אביב עוסק במקום בו ניתנה החלטה בהרכב חסר של שני דיינים במקום מותב תלתא, ולא במקרה בו ניתן היה לתת החלטה אף בהרכב של דיין אחד. כמו כן, פסק הדין בבג"ץ 1555/05 הנ"ל ניתן לאחר ההחלטה שנחתמה בידי שני דיינים. כך גם חוות הדעת של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, שבו ניתנה הנחיה בהמשך לבג"ץ 1555/05 הנ"ל שלא להוציא בשום אופן החלטות חתומות בידי שני דיינים, ניתנה ביום ח' חשון תש"ע (26/10/2009), זמן רב לאחר ההחלטה נשוא דיוננו, ועל כן דין טענות הנתבע נגד אותה החלטה – להידחות.

נציין כי התובעת מתייחסת בהרחבה אף לטענותיו של הנתבע לגופו של עניין – מדוע התעכבה העברת רישום הדירה על שמו, וטוענת שאין לקבל הסברים אלו וזאת מן נימוקים שהיא מפרטת.

לאור האמור מבקשת התובעת לפעול עפ"י סעיף 7(א) להסכם הגירושין – להורות להעביר מחצית הזכויות בדירה על שם התובעת, ובנוסף להורות כי על הנתבע לשאת בסך של 100,000 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לתובעת עקב התנהגותו של הנתבע והפרת ההסכם על ידו משך שש שנים.

טענות הנתבע

הנתבע טוען לראשונה בסיכומיו באמצעות באת-כוחו, כי הסכסוך הוא בעל אופי ממוני אזרחי והוא נתגלע בין הצדדים לאחר הגירושין ביחס להסכם הגירושין, ועל כן בית הדין משולל סמכות לדון במחלוקת רכושית זו. הלכה פסוקה היא כי אין בית הדין מוסמך לדון בתביעות שעניינן הפרה מאוחרת או פרשנות של הסכם גירושין בענייני רכוש. הפרה מאוחרת בעניין רכושי של הסכם גירושין לאחר גירושי הצדדים אינה ניתנת לכריכה בדיעבד בהסכם גירושין ובפסק גירושין שנתגבשו בעבר. ב"כ הנתבע מפנה אל בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פד מח(4) 591 (להלן – פרשת סימה לוי), ואל בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח' פד נ(3) 321 (להלן – פרשת סימה אמיר).

לטענת ב"כ הנתבע, על אף העובדה שהטענה בדבר חוסר סמכות עולה לראשונה בשלב הסיכומים, אין בכך משום מניעות או השתק מצידו של הנתבע, מאחר ומלכתחילה לבית הדין אין סמכות לדון בתביעה לאכיפת הסכם לאחר גירושין, ואין כל משמעות לשלב ההתדיינות הואיל ועסקינן בחוסר סמכות עניינית. ב"כ הנתבע מציינת בהקשר זה כי במשך ההליכים המשפטיים הנתבע לא היה מיוצג וזכויותיו לא היו ידועות לו. לדבריה, אם התובעת חפצה לאכוף את הסכם הגירושין, ומאחר ומדובר בסכסוך רכושי-ממוני לאחר מתן פסק דין ולאחר גירושין, עליה להגיש את התביעה בבית משפט אזרחי. לאור זאת מבקשת ב"כ הנתבע לדחות את תביעת התובעת על הסף וכן להורות על ביטול כל החלטות הביניים אשר ניתנו, לרבות ההחלטה מיום 23.4.09, ולחייב את התובעת בהוצאות משפט. כמו כן, מתבקש בית הדין להורות להשיב לנתבע כל סכום כסף אשר שילם במסגרת החלטות הביניים אשר נקבעו.

מוסיפה ב"כ הנתבע כי אף אם תאמר כי אין לדחות על הסף את התביעה, הרי שיש להורות על בטלות החלטת בית הדין מיום 23.4.2009 (להלן: "ההחלטה"), אשר נחתמה ע"י שני דיינים בלבד ואשר חייבה את הנתבע בתשלום קנס בסך 1,000 ₪ מידי חודש לידי התובעת, עד להודעה אחרת (אשר טרם ניתנה עד היום). אסמכתא לכך יש בבג"ץ 1555/05 יחזקאל לוי נ' בית הדין הרבני אזורי מחוז ת"א ואח' בו נדון מקרה בו ניתנה החלטה שיפוטית בבית דין בהרכב חסר של שני דיינים בלבד. נפסק שם כי דיון והכרעה בבית דין רבני בהרכב של שני דיינים בלבד נגוע בפגם מהותי היורד לשורשי הסמכות הפונקציונאלית של בית הדין ומביא לבטלותם של ההליכים לרבות ההכרעות אשר ניתנו במסגרתם. ב"כ הנתבע מדגישה כי בעקבות בג"ץ יחזקאל לוי פורסמה בשנת תש"ע הנחיה של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, עו"ד הרב שמעון יעקבי, לפיה אין להפיק "בשום צורה ובשום אופן" החלטה החתומה ע"י שני דיינים בלבד. נמצא כי ההחלטה שנחתמה בידי שני דיינים בלבד ניתנה שלא בסמכות, מתוך חריגה מהותית ובניגוד לעיקרון החוקיות ועל כן בהתאם להלכה ולהנחיה היא בטלה מעיקרא.

עוד מוסיפה ב"כ הנתבע כי אי-הופעת הנתבע לדיונים בבית הדין לא נבעו מזלזול או רצון שלא לשתף פעולה חלילה, אלא מקורם בכך שהנתבע לא קיבל לידיו את הזימונים לדיונים.במשך זמן מה הנתבע לא התגורר בביתו מתוך חשש מנושים שפקדו את ביתו. כמו כן, נמנע הנתבע מלמשוך דברי דואר רשום. לכן הנתבע כלל לא ידע על מרבית הדיונים בבית הדין ולא הופיע.

לגופם של דברים, טוענת באת-כוח הנתבע, כי בשום פנים ואופן אין לאכוף את סעיף 7.א.7. להסכם הגירושין, זאת מן הטעם כי הסיבה לעיכוב הרישום והעברת הזכויות על שם הנתבע לא היתה תלוי בו אלא בבנק הממשכן אשר סרב לפטור את התובעת מחיוביה כלפיו וכן בתובעת אשר סירבה לשתף פעולה ולחתום על המסמכים הנדרשים לצורך כך. עובר לגירושי הצדדים והחתימה על ההסכם היו לצדדים "חובות עתק", כלשון ב"כ הנתבע, בשל עסקיו של אשר לא צלחו. היה חוב משכנתא לבנק הפועלים כ-50,000 ₪, כאשר בעת החתימה על ההסכם חוב זה נשא חוב פיגורים הגדל משנה לשנה. היה חוב לעיריית קריית ים בסך כ-600,000 ₪, כאשר חוב זה כולל חוב ארנונה על נגריה שהפעיל הנתבע בעת הנישואין. היה חוב למע"מ וכן חוב לביטוח לאומי. מסמכים לעניין החובות הוגשו ע"י הנתבע.

ב"כ הנתבע טוענת כי המצב הכלכלי הקשה וכן רומן שניהלה התובעת עם אחר עימו היא חיה עד היום, הביאו את בני הזוג למשבר בנישואיהם שסופו גירושין. לדבריה, טענות התובעת כי הקרע בנישואין נעוץ באלימות הנתבע אינן נכונות וכל מטרתן להשחיר את פניו של הנתבע בפני בית הדין.

ב"כ הנתבע מדגישה כי הזכויות בדירה שהעבירה התובעת לנתבע אינן בגדר מתנה. "אין המדובר בחסד שעשתה התובעת עם הנתבע! המדובר למעשה באיזון הזכויות והחובות של בני הזוג ובחלוקה שוויונית של הרכוש באופן שהתובעת אינה לוקחת חלק לא בזכויות ולא בחובות וכלל החובות במלואם הוטלו על כתפי הנתבע. ויתור התובעת על הדירה לטובת הנתבע נבע ממניעים כלכליים גרידא ונוחות בלבד. התובעת ויתרה על הדירה מתוך ידיעה כי החובות הרובצים על הצדדים גבוהים מערך הדירה!!!". כמו כן, היה נהיר לתובעת כי לא די בהצהרה של הנתבע להעברת הזכויות בדירה וכי העברת רישום הזכויות תלויה בהסכמת הבנק והנושים, וכך אף נכתב במפורש בהסכם. כאמור, הבעיה העיקרית הייתה סירוב הבנק הממשכן למחוק את שמה של התובעת ולפטור אותה מחובותיה כלפיו, זאת בשל חוב פיגורים שהיה אותה עת במשכנתא. עקב חוב הפיגורים לא אישר הבנק את הפטרת התובעת מהמשכנתא ודרש את תשלום מלוא הלוואת המשכנתא ע"י שני הצדדים יחד ולחוד. עפ"י ההסכם והלכה למעשה, הנתבע עמד לבדו מול כל הנושים, ושילם לבדו את כל החובות אשר נוצרו במהלך נישואי הצדדים. הנתבע לווה כספים, עבד קשה מאד בכדי לפרוע את החובות, עד אשר שילם את מלוא המשכנתא ואת שאר החובות אשר עמדו בדרכו ומנעו ממנו מלהעביר הזכויות. כאשר שולמו כל דמי המשכנתא, נתברר לנתבע כי לצדדים חוב בעירייה אשר נבע מאי תשלום חלקה של התובעת עצמה באגרות החינוך ועל כן, הרישום התעכב שוב, ובהמשך, כאשר ביקש הנתבע סוף כל סוף לרשום את הזכויות בדירה על שמו נתברר לו כי קיימת טעות בפרטי הדירה בהסכם, ועל כן, פנה בבקשה מתאימה לבית דין נכבד זה, כאשר גם הטעות עיכבה את הליך הרישום. יתרה מכך, משך תקופה ארוכה עיכבה התובעת את הליכי הרישום בכך שדחתה שוב ושוב את חתימתה על יפוי כח בלתי חוזר. בתחילה לא הבין הנתבע מדוע התובעת אינה משתפת פעולה ואינה חותמת על יפוי הכח, וסבר בתמימות כי התובעת באמת לא הצליחה למצוא זמן לבוא לעורך דינו, אולם, בדיעבד מתברר כי דחיית החתימה באה מתוך אסטרטגיה ורצון של התובעת להפעיל את סעיף 7.א.7 להסכם ולקבל לידיה מחצית מהזכויות בדירה.

בסופו של דבר, לאחר שהנתבע נשא לבדו בכל החובות, חיסל את חוב המשכנתא, שילם את חובות שאר הנושים, תיקן את פרטי הדירה בהסכם והצליח להביא את התובעת לחתום על יפויי כוח בלתי חוזר, רק אז הצליח הנתבע להשלים את העברת רישום הזכויות בדירה על שמו. בחודש נובמבר 2011 הושלמה פעולת הרישום, וכיום הדירה רשומה על שמו של הנתבע בלבד, כפי שהוסכם.

ב"כ הנתבע מציינת כי ניתן להתייחס לפעולות העברת הזכויות רק מיום בו חתמה התובעת על יפוי כח בלתי חוזר (בסוף שנת 2010) אשר הוא הבסיס והמקור להעברת הזכויות. על כן, אל לה לתובעת לומר כי ההליכים עוכבו חמש שנים וחצי, אלא יש לומר כי ההליכים עוכבו רק כשנה וארבעה חודשים – התקופה מאז שהתובעת חתמה על יפוי כח בלתי חוזר ועד יום העברת הזכויות, כאשר זמן זה נחשב בגבול הזמן הסביר לצורך העברת זכויות בדירה. ב"כ הנתבע מפנה את תשומת הלב כי סעיף 7.א.7 להסכם אותו מבקשת התובעת להפעיל קובע כי ביטול העברת הזכויות מהתובעת לנתבע כפוף גם לכך שהתובעת תשוב ותחויב בתשלום הוצאות המשכנתא ושאר החובות המשותפים. במקרה דנא, מבקשת התובעת ליהנות אך ורק מהזכויות, ומתעלמת מהחיובים הכרוכים בקבלת זכויות אלה.

בפן המשפטי טוענת ב"כ הנתבע כי בבוא בית הדין לבחון האם הנתבע הפר את שהוטל עליו עפ"י ההסכם אם לאו, עליו לברר מה הייתה כוונת הצדדים בעת החתימה על ההסכם. עפ"י סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, פירושו של חוזה יעשה לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמדיה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות. ראה בענין זה: תמ"ש (ת"א) 61292/98 ב.ת. נ' ב.מ. (פורסם באתר פסק דין). בעת החתימה על ההסכם אומד דעת הצדדים היה ברור ומובן: הבעל לקח על עצמו את כל החובות של בני הזוג ובתמורה קיבל את חלקה של האישה בדירה, שהייתה פחותה משווי חלקה של האשה בחובות הצדדים. מדובר בהסכם גירושין הכולל מסגרת כלכלית ותנאים ממוניים מפורטים. ויתור התובעת על חלקה בדירה לא נעשה בתוך חלל ריק. הויתור נעשה מאחר והנתבע לקח על עצמו את חובות בני הזוג שערכם נאמד דאז במאות אלפי שקלים. בע"א 105/83 מנשה נ' מנשה פ"ד לח (4) 635, נקבע כי הסכם גירושין כולל ומורכב, שההתחייבויות שלו שלובות זו בזו, אינו ניתן להפרדה. אם ביקשה התובעת להפריד חלק אחד מן ההסכם מחלקיו האחרים היה עליה לתבוע את ביטול ההסכם ועריכת איזון כולל מלכתחילה. על כן בבוא בית הדין לפרש את ההסכם ולבחון האם הייתה הפרה מצד הנתבע אם לאו, עליו להתייחס למכלול התנאים, ולא לנתק את עניין העברת הזכויות מנושא תשלום החובות. כל פרשנות אחרת של ההסכם יש בה כדי לקפח באופן מהותי את הנתבע, שכן בהתאם להסכם הגירושין כנגד קבלת הזכויות בדירה הנתבע לקח על עצמו את כל החובות אשר היו לבני הזוג ואשר הצטברו במהלך הנישואין. שנים ארוכות נהנתה התובעת מחירות בכל הנוגע לנושים אשר היו לבני הזוג. שנים ארוכות נהנתה התובעת מחיים שלווים, מזכות להתחיל את חייה מחדש ללא כל עכבות מהעבר, בעוד הנתבע נאבק בכל רגע ורגע עם חובות עתק, עם נושים רבים המבקשים לקבל את כספם, עם שעות על גבי שעות בעבודה, עם בירוקרטיה בלתי נגמרת. לא ייתכן כי כעת, עם תום השנים בהם שילם הנתבע חובות עתק ועם תום ההליכים המפרכים תזכה התובעת לקבל לרשותה מחצית מהזכויות בדירה ובלא כל הצדקה שבדין. התובעת אינה יכולה לברור לעצמה רק חלק מהוראות ההסכם. ההסכם הינו מקשה אחת והתנאים בו שלובים זה בזה. התובעת מנסה לנתק את הקשר שבין העברת הזכויות בדירה לבין נשיאת הנתבע בחובות, ויש בכך בכדי ללמד על חוסר תום ליבה. לטענת ב"כ הנתבע חוסר תום הלב משתקף גם בסרובה של התובעת לשאת בחלקים שווים בהוצאות אגרות החינוך של הקטינים, בניגוד להתחייבותה בהסכם הגירושין. בשל התחמקות התובעת מתשלום חלקה בהוצאות האגרות, ומאחר והעירייה אינה מבחינה בין ההורים לצורך תשלום, נפתחו כנגד הנתבע הליכי הוצל"פ וננקטו כנגדו הליכים מבצעיים, ובלית ברירה נאלץ הנתבע לשלם את חובה של התובעת לעירייה, כאשר גם חוב זה היה חלק מהעיכובים הרבים אשר מנעו את העברת הזכויות בדירה.

באשר לזכאות לכאורה, לסיוע בדיור, טענה ב"כ הנתבע כי לא נגרע חלקה של התובעת בזכאות לקבלת סיוע שכן ממילא לא עמדה התובעת בקריטריונים של הסיוע. כעקרון, אם חד הורית זכאית לסיוע בשכר דירה, ברם התובעת לא חיה בגפה אלא עם בן זוג, ולכן היא אינה מוגדרת כמשפחה חד הורית לצורך הכרה בזכות.

כאמור, ב"כ התובעת השיב כי אין לקבל את הסברי הנתבע למחדליו, וכי יפוי כוח בלתי חוזר ניתן בסמוך לגירושין, כי אין מדובר בחובות בסדר הגודל שצוין, וכן כי הנתבע הוזמן כדין לדיונים בבית הדין.

דיון והכרעה

ראשית יש לקבוע, כי הנתבע הוזמן כדין לדיוני בית הדין וכן כי כתבי בית הדין לרבות ההחלטות שניתנו, הומצאו אליו כדין. מסקנה זו עולה מבדיקה שנערכה ברשומות מערכת המחשב של בית הדין – וניתנה לצדדים האפשרות להתייחס אליה – ובה נמצא כי חלק מכתבי בית הדין נמסר ישירות לנתבע וחלק אחר הודבק על דלת ביתו או הוכנס ע"י שליח ביה"ד מתחת לדלת. אין לקבל את הטענה כי הנתבע נעדר מביתו לתקופה ארוכה, וזאת מאחר וגם אם כך אירע, היה בידו לתת לבית הדין כתובת אחרת להמצאת כתבי בית דין.

כן אין לקבל את הטענה כי הוא לא היה מיוצג בחלק מן ההליך לפני בית הדין. ראשית, הנתבע ניהל הליכים משפטיים שונים גם מחוץ לבית הדין והיה מיוצג בהם, בין היתר, ע"י עו"ד טל איטקין. הנתבע הזכיר את שמה בדיון בביה"ד שאליו התייצב בעקבות צו ההבאה שהוא נגדו. היה בידו לדאוג להתייצבות באת-כוחו בבית הדין. כמו כן, בית הדין הורה במעמד הנתבע כי תקוים ישיבה משותפת של הצדדים ובאי-כוחם – והכוונה היתה לעו"ד טל איטקין מטעם הנתבע – כדי לסכם את פרטי העברת רישום הבעלות על שם הנתבע, אך הוא לא קיים את ההחלטה. הנתבע היה מודע אפוא להליכים המשפטיים נגדו, והחליט באופן מודע מתי וכיצד להתייחס אליהם. מאליו מובן, כי אם לנתבע לא היו מספיק אמצעים כספיים כדי לשכור ייצוג פרטי, יכול היה לפנות ללשכה לסיוע משפטי של משרד המשפטים.

המסקנה העולה מדברים אלו, כי טענת הנתבע שהעובדה שלא היה מיוצג בחלק מן ההליך יש בה כדי להשפיע על שאלת סמכות בית הדין, דינה להידחות. הנתבע מבין היטב בטיבם של הליכים משפטיים ויודע להיעזר בשירותיהם של עורכי-דין. לא יעלה על הדעת, כי בעל דין יבחר בצורה מודעת שלא להיעזר בשירותים משפטיים של בעלי מקצוע, ואח"כ – תוך הסתתרות תחת טענת חוסר ייצוג – יעלה בשלב הסיכומים טענת חוסר סמכות שאם היה בה ממש, מן הדין היה להעלותה כטענה ראשונה. עם זאת, כפי שיובהר להלן, תינתן לעובדת היות הנתבע בלתי מיוצג בחלק מן ההליך, נפקות מוגבלת לגבי אחד מרכיבי התביעה.

עוד יש לציין, כי עקב השינוי שחל בהרכב בית הדין, החילונו מחדש את הדיון בתביעה שלפני בית הדין. לשם כך שמענו מחדש את טענות ומענות הצדדים, ולאחר שויתרו על קיום דיון להוכחות, הגישו לנו ב"כ הצדדים את סיכומיהם ותגובות לסיכומים (ראו תקנה עא לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג).

השאלות הטעונות הכרעה

כאמור, התובעת הגישה ביום 13/8/07 תביעה לאכיפת הסכם גירושין. הסעד שהתבקש שם היה "להורות כי עפ"י ההסכם התובעת תשוב לקבל את זכויותיה בדירת הצדדים". בבקשה שהגישה התובעת ביום 10/9/11, לאחר שבוצעה סגירה מינהלית לתיק התביעה עקב הזנחתה, חזרה התובעת וביקשה "לקבוע כי הבעלות בדירה היא של המבקשת והכול כעולה מהורא' סעיף 7 להסכם הגירושין". בשלב ההוא לא ביקשה התובעת כל סעד כספי נגד הנתבע.

ואולם בדיון שהתקיים לפני הרכב זה של בית הדין הרחיב ב"כ התובעת את חזית תביעתו, ותבע לתת סעד כספי לתובעת בגין הטענה שהשיהוי הרב בהסרת שמה של התובעת מן הבעלות בדירת הצדדים, גרם לה נזק עקב אי יכולתה לקבל סיוע בשכר דירה כאם חד-הורית שאין דירה בבעלותה. ב"כ התובעת ביקש בדיון, ודבריו נרשמו בפרוטוקול, לחייב את הנתבע, בנוסף לאכיפת סעיף 7 להסכם הגירושין, לשלם על הנזקים שנגרמו לתובעת, "ומדובר בכ-1,000 ₪ לחודש ורק הנזק ב-60 החודש הללו הוא 60,000 ₪ קרן בלבד ללא ריבית והצמדה והכל בגלל מחדליו של המשיב".

וכך, ב"סיכומים מטעם התובעת", מבקשת היא כי בית הדין יפעל לפי סעיף 7.א.7 להסכם הגירושין ויורה על העברת מחצית הזכויות בדירה על שם האשה, "ובנוסף להורות [כי] על הנתבע לשאת בסך של 100,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לתובעת עקב התנהגותו של הנתבע והפרת ההסכם על ידו משך 6 שנים".

כפי שפורט לעיל תחת הכותרת "טענות הנתבע", הנתבע כופר בסמכותו של בית הדין לדון בתביעה – הן בתביעה להשבת הרישום על שם התובעת והן בתביעה לתשלום דמי נזק – ולחילופין טוען הוא שדין התביעה להידחות לגופו של עניין.

כמו כן, טוענת באת-כוח הנתבע כי החלטת בית הדין שנחתמה בידי שני דיינים הינה בטלה. נפנה לנושא זה תחילה.

דין החלטת בית הדין מיום 23.4.2009 ("ההחלטה")

כאמור, בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 22.4.2009 ביקש ב"כ התובעת לחייב את הנתבע "בקנס כספי חדשי בגין בזיון בית הדין שלא יפחת מסך 1,000 ש"ח לחודש החל מתאריך 1.3.2009 ועד סוף השנה האזרחית. במידה ועד ינואר 2010, הוא לא יקיים אחר הוראות בית הדין, ינתן צו לפיו הדירה עוברת כולה למרשתי ואז היא תדרוש את פינויו מהדירה".

במענה לכך, קבע בית הדין בהחלטה שניתנה למחרת היום, "שיש הצדקה לטענת ב"כ המבקשת, ומשכך בית הדין מחייב את המשיב לשלם למבקשת סך 1,000 ש"ח לחודש, החל מתאריך 1.3.2009 ועד להודעה אחרת של בית הדין".

דא עקא, ההחלטה נחתמה בידי שני דיינים למרות שהדיון עצמו נערך לפני הרכב של שלושה דיינים. בנסיבות אלו אין לקבל את טענות ב"כ התובעת לגבי התחולה, לרבות התחולה הרטרואקטיבית, של הלכת בג"ץ 1555/05 יחזקאל לוי נ' בית הדין הרבני אזורי מחוז ת"א ואח'. נפסק שם – ופסק הדין בבג"ץ ניתן לאחר החלטת בית הדין נשוא דיוננו – כי דיון והכרעה בבית דין רבני בהרכב של שני דיינים בלבד, אף שנערך בהסכמת הצדדים בפני מותב של שני דיינים, נגוע בפגם מהותי היורד לשורשי הסמכות הפונקציונאלית של בית הדין ומביא לבטלותם של ההליכים לרבות ההכרעות אשר ניתנו במסגרתם. בפרשה דנא, לא היתה הסכמה של הצדדים כי ההחלטה תינתן ע"י שני דיינים, מה גם שהדיון עצמו התנהל בפני שלושה דיינים. לעניין זה אין נפקות לאפשרות כי הדיון כולו יכול היה להתקיים על פי החוק בפני דיין אחד בלבד. החלטת בית דין שניתנת בהמשך לדיון שהתקיים בפני מותב שלושה, חייבת להיחתם בידי שלושה דיינים, בין פה אחד ובין ברוב דעות. בנסיבות העניין אין מנוס מן הקביעה כי ההחלטה אינה אלא בגדר הצעת החלטה, ומשלא נחתמה על ידי הדיין השלישי שישב בדין, בהסכמה או בדעת רוב, אין היא בת תוקף והריהי בטלה.

אמנם באופן תיאורטי קיימת אפשרות לתת תוקף מאוחר לאותה החלטה, אילו סבר הדיין השלישי שישב אז בדין – קרי: אב בית הדין במותב הנוכחי אשר ממשיך לדון בעניינם של הצדדים לאחר שינוי ההרכב ­– כי חרף הזמן הרב שחלף מאז, יש הצדקה לצרף את חתימתו לאותה הצעת החלטה ובכך לתת לה תוקף של החלטה. ברם, במקרה כזה ההחלטה היתה נעשית בת תוקף אך ורק מן התאריך שבו היה חותם הדיין השלישי על ההחלטה, ולא ניתן היה לנקוט הליכי הוצאה לפועל ביחס לתקופה שלפני חתימת הדיין השלישי.

שנית, מנוסחה של ההחלטה והקשרה ניתן להתרשם כי כוונת בית הדין היה להטיל חיוב לתקופה מוגבלת ביותר של חודשים מספר, ובעת חתימת ההחלטה בידי שני דיינים בית הדין ציפה שהתובעת תשוב ותפנה אליו בבקשה מתאימה ביום 1.10.2009 או בסמוך אליו. לעומת זאת, התובעת הזניחה את התביעה במשך של כשנתיים, ולא פעלה כמצופה.

שלישית, הסעד שביקש ב"כ התובעת בדיון שהתקיים לפני בית הדין בהרכבו הקודם, היה הטלת קנס עקב בזיון בית הדין בסך של 1,000 ₪ לכל חודש של עיכוב בהשלמת חיוביו לפי הסכם הגירושין. בית הדין מוסמך להטיל קנס כאמור לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, ואולם דינו של קנס זה להיות משולם לאוצר המדינה, וכמו כן יש להודיע לנשיא בית המשפט העליון על הטלת הקנס. לא זו בלבד, אלא שלפי סעיף 6(2) לפקודת בזיון בית משפט, "לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה". כזכור, ההחלטה ניתנה שלא בפני הנתבע.

דומה אפוא כי שגגה נפלה בידי עמיתינו, שני דייני ההרכב הקודם שדנו בעניין דנא, ואף נתעלם מהם כי בהחלטתם לפיה על הנתבע לשלם לידי התובעת – ולא קנס לאוצר המדינה – סך של 1,000 ₪ לחודש, הם נותנים לתובעת סעד שהיא כלל לא ביקשה, לא בכתב התביעה ולא בדיון שלפני בית הדין.

רביעית, מטרת הטלת קנס במסגרת הליכי בזיון בית הדין היא להביא לביצוע פסק דין של בית הדין, ולא על מנת לשפות את התובע בגין נזקיו עקב אי-קיום פסק הדין. בענייננו מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה יעביר הנתבע את רישום הדירה על שמו. כיום, לאחר שהושלמה העברת הבעלות על שם הנתבע, ובנסיבות שפורטו בהרחבה בטענות ומענות הצדדים וכפי שעוד יובהר להלן, אין הצדקה להטלת קנס, גם לא קנס רטרואקטיבי.

לאור האמור, אין מנוס מן המסקנה כי ההחלטה מיום 23.4.2009 שנחתמה בידי שני דיינים בלבד, אינה אלא הצעת החלטה שלא קיבלה תוקף מחייב, וכך אנו קובעים.

נבהיר בזאת, כי פשוט הדבר שבקביעתנו זו איננו עושים עצמֵנו ערכאת ערעור על חברינו בבית הדין האזורי, ואכמ"ל.

גדרי סמכות בית הדין לדון בתביעה לאכיפת הסכם גירושין

נפתח את דיוננו בשאלת הסמכות בהבאת דברי בית המשפט העליון בבג"ץ 488/12 פלונית נ' פלוני (השופט י' עמית):

"6. שאלת סמכותו של בית הדין להמשיך לדון בענייני הרכוש לאחר מתן הגט אכן אינה נקיה מספקות. העותרת נסמכה על פסק הדין בעניין סימה לוי אך שם נדונה שאלת הסמכות של בית הדין לדון בתניית שיפוי במסגרת הסכם גירושין שבית הדין נתן לו תוקף של פסק דין. נקבע כי תניית השיפוי עומדת על רגליה שלה ובית הדין לא קנה סמכות לדון בתניית השיפוי, לא מכוח סמכותו על פי חוק ולא מכוח סמכותו הנמשכת (לביקורת על פסק הדין, ולדעה כי לבית הדין סמכות רחבה יותר, במיוחד לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, התשל"ג – 1973, ראו ברכיהו ליפשיץ "גן התעתועים של 'ענייני נישואין וגירושין'" משפחה במשפט ב 107 (תשס"ט)). ענייננו בעתירה זו בתביעת רכוש שנכרכה כדין לתביעת הגירושין, ושני הצדדים הסכימו כי תביעת הרכוש תידון לאחר סידור הגירושין. לכך יש להוסיף כי שאלת סמכות בית הדין לאחר מתן הגט טרם הוכרעה באופן חד משמעי בפסיקה וקיימות דעות שונות בנושא (ראו: בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 1 (1982) והשוו לבג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 27.7.2008), בפסקה 10 לפסק דינו של השופט לוי. כמו כן ראו בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הגדול, פ"ד סא(1) 259, 295-294 (2006) והשוו לבג"צ 7716/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 27.8.2007), בפסק דינה של השופטת ברלינר). נוכח הסוגיות המתעוררות בהקשר זה, הורה הרכב בית משפט זה לפי קביעת הנשיא לקיים הרכב מורחב בנושא זה (בג"ץ 6929/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (החלטה מיום 7.3.2012))."

וראו גם דברי השופטת נאור והשופט רובינשטיין בבג"ץ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים.

בפסק הדין בפרשת סימה אמיר, נקבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בענין רכושי-ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו. פסק דין אמיר הלך בעקבות פסק הדין בפרשת סימה לוי, שם נפסק כי אין לבית דין רבני סמכות לדון לאחר הגירושין באכיפת הסכם שיפוי בקשר לתשלום מזונות. אין ללמוד מפסקי דין אלו הלכה כללית הנוגעת לסמכותו של בית הדין לדון בגלגולים מאוחרים של סכסוך רכושי שהוכרע בפסק דין גירושין של בית הדין ומובא מחדש להכרעתו. הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני. כך, למשל, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו בדרך של מתן צו על פי פקודת בזיון בית המשפט, וכן למנות כונס נכסים לביצוע פסק הדין כאשר מתעורר צורך מיוחד. בקשר למינוי כונס נכסים יש לציין כי כאמור בסעיף 7ד לחוק הנ"ל הוא נועד בעיקרו לביצוע פסק דין. משמע, אף שבית הדין סיים את מלאכתו בפסק הדין, חוזרת אליו סמכותו להידרש לגלגול מאוחר של הסכסוך כל אימת שמתעורר צורך במינוי כונס נכסים. דעת לנבון נקל כי תביעות להטלת קנס לפי סעיף 7א הנ"ל או למינוי כונס נכסים לצורך מימוש פסק דין, הריהן תביעות לאכיפת פסק הדין לכל דבר ועניין!

ואכן, עוד לפני חקיקתם של של סעיפים 7א ו-7ד הנ"ל, נפסק על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 566/81 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד לז (2) 1, כי משנכרך עניין דירת המגורים כדת וכדין בהליך הגירושין, ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בעניינה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר שלא הגיע בעניין הדירה לפתרון סופי ומוחלט. אמנם השופט חשין, בפרשת סימה לוי, מנסה לאבחן את פסק הדין בפרשת עמרני, אך גם מדבריו עולה כי הלכת עמרני אינה תואמת את הגישה הנקוטה על ידו בפסיקתו החדשה, ומכל מקום נסיבות פרשת סימה לוי שונות לחלוטין מזו של הלכת עמרני, ועל כן אין לומר כי הלכת סימה לוי ביטלה את הלכת עמרני (והשוו: בג"ץ 1555/05 הנ"ל).

כך גם בע"א 336/68 מנוחה לויץ נ' יעקב לויץ פ"ד כב (2) 944, שם דובר בסכסוך שהתעורר בין בני זוג לאחר הגירושין, נפסק כי במידה ועילת האשה מבוססת על התוספת להסכם הגירושין, נתונה הסמכות לדון בעילה לבית-הדין הרבני, הן משום שהוא היה הטריבונל שדן בענין והן משום שזהו ענין שהיה כרוך בתביעת גירושין. נדחתה שם עמדת האשה כי תביעתה לבעלות על מחצית רכושו של הבעל בגין החיים המשותפים הינה בסמכות בית-המשפט המחוזי. בית המשפט העליון פסק כי כל העניינים הרכושיים שבין בני-הזוג הוסדרו בהסכם הגירושין, שעל-פיו ניתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני, ואם ברצון האשה לשנות או להוסיף על האמור בפסק-הדין, מצוי גם ענין זה בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני.

חשוב לציין כי גם לאחר פסק הדין בפרשת סימה לוי וחרף האמור בו, חזר בית המשפט העליון על הלכת עמרני בפסק דין עקרוני בע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ו' ורבר נ' מ' ורבר ואח' פ"ד נב(5) 817, 838, ובו נקבע כי אין מניעה שצדדים להסכם גירושין יסכימו במפורש כי אותה ערכאה שאישרה את ההסכם תהיה בעלת הסמכות לדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בו:

"אכן, אין בכך כדי למנוע מצדדים להסכם פשרה להסכים במפורש כי אותה ערכאה שאישרה את ההסכם תהיה בעלת הסמכות לדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בו. כך אירע בבג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' [24]. אך ראו בג"ץ 6103/93 הנ"ל [21], לעיל פיסקה 22, בעמ' 604."

הלכה זו נקבעה בפרשת ורבר בד בבד עם הקביעה באותו פסק דין שאין די בהסכמת הצדדים כשלעצמה להעניק סמכות שיפוט לבית הדין הרבני (שם, 837). כלומר, כאשר ניתן להסיק שהסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בבית הדין, אין בו סוף פסוק לכל העניינים שנכרכו בגירושין וצפויה התדיינות נוספת בין הצדדים באותם עניינים – ואין נפקא מינה אם מדובר בענייני רכוש או בעניינים אחרים – כי אז אין זה אלא פסק דין חלקי, וקיימת לבית הדין הרבני סמכות נמשכת להשלים את הדיון, ולדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בהסכם.

בדומה לענייננו, נדונה בבית הדין הרבני בתל אביב (תיק רבני ת"א 313373/3 פלונית נ' פלוני; י"א באייר התשע"א – 15/05/2011), תביעה לאכיפת הסכם גירושין, בו דרש התובע למכור את דירת הצדדים ולחלק את תמורתה בחלקים שווים, וזאת לאחר שהנתבעת לא עמדה בהתחייבותה בהסכם הגירושין להעביר על שמה את חוב המשכנתא ואת רישום מלוא הזכויות בדירה. בכל הנוגע לדירת המגורים של הצדדים קבע ההסכם שני מסלולים: ראשית, כי מלוא הזכויות בדירה יועברו לידי העותרת; שנית, כי אם העותרת לא תמציא ערבים (אשר יחליפו את ערבותו של אבי המשיב) למשכנתא המוטלת על הדירה בתוך חודשיים ממתן הגט, יבוטל המסלול הראשון, הדירה תימכר ולאחר תשלום החובות הרובצים עליה יתחלקו הצדדים בשוה בתמורה. לא היה שם חולק, כי לא הוחלפה ערבות אבי העותר, והמשיב הגיש לבית הדין הרבני תביעה למימוש המסלול השני. משטענה הנתבעת כי בית הדין חסר סמכות לדון בתביעה לאור פסק הדין בפרשת סימה אמיר, החליט בית הדין:

"פסק הדין בפרשת סימה אמיר חזר, בין היתר, על הקביעה המשפטית היסודית לפיה מחזיק בית הדין בסמכות שיפוט ראשונית מכוח סמכות שנקנתה כדין, כל עוד לא ניתן באותו ענין פסק דין סופי ובלתי מותנה:

'…כן נתונה סמכות טבועה לערכאה השיפוטית, ולבית הדין בכלל זה, להמשיך ולהחזיק בידיה סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד מלפניה עד לסיומו של ההליך. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה. משניתן פסק דין סופי ובלתי מותנה, תמה המלאכה' (פרשת סימה אמיר, פיסקה 14).

על מנת להיוודע אם פסק הדין סיים את הסכסוך בפסק דין סופי ובלתי מותנה, יש לקרוא את פסק הדין ולבחון את הוראותיו. לענין זה, הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין, כמוהו ככל פסק דין אחר.

במקרה דנן, כפי שניתן להיווכח מתוכנו של ההסכם, הותנה במפורש כי העברת הזכויות בדירה מן הבעל אל האשה, תלויה בפעולות שעל האשה לנקוט תוך פרקי זמן שהוגדרו בהסכם. כן הוסכם, כי אם האשה לא תצליח לפעול כאמור שם, תימכר הדירה וכי כל צד יהיה רשאי לפנות לבית הדין ולבקש מינויו של כונס נכסים. עוד הוסכם במפורש, כי בית הדין ידון לאחר הגט בכל הסכסוכים הקשורים לחלוקת הרכוש. המסקנה המתבקשת היא, כי פסק הדין שנתן תוקף להסכם חלוקת הרכוש לא סיים את הסכסוך שבין הצדדים לענין אופן חלוקת רכוש הצדדים שנכרך בגירושין.

משמע, כי ההסכם לענין הזכויות בדירה, כמוהו כמו כל פסק דין לפירוק שיתוף בדירת בני זוג, אשר בו קובע בית הדין מנגנון מדורג לענין חלוקת זכויות הצדדים בנכס. במלים אחרות: פסק הדין שנתן תוקף להסכם שבין הצדדים, קבע בד בבד, כי מלאכתו של בית הדין טרם הסתיימה, וכי לשם חלוקת הזכויות בפועל עשוי בית הדין להידרש בעתיד להתדיינויות נוספות בין הצדדים…"

נגד ההחלטה הנ"ל הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בתיק בג"ץ 7706/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (24.4.2012). וכך פסק שם בית המשפט העליון:

"…לא נפל פגם בהחלטת בית הדין הרבני האזורי לגופה; ובודאי שלא במידה המצדיקה את התערבות בית משפט זה. זאת, בשל קיומה של סמכות נמשכת נוכח טיב ההסכם והוראותיו, ונוכח מהות תביעת המשיב.

בענייננו יש יסוד לקביעת בית הדין האזורי, לפיה בהינתן המסלול השני בהסכם הגירושין "מלאכתו של בית הדין טרם הסתיימה". חרף הזמן הניכר שחלף, ומבלי להביע עמדה לגבי סבירות דרישתו של המשיב למכירת הדירה במועד זה, בנסיבות – למצער במישור העקרוני – יש ממש בקביעת בית הדין הרבני:

'כי ההסכם לעניין הזכויות בדירה, כמוהו כמו כל פסק דין לפירוק שיתוף בדירת בני זוג, אשר בו קובע בית הדין מנגנון מדורג לעניין חלוקת זכויות הצדדים בנכס'."

ואכן גם במקרה דנן נקבע "מנגנון מדורג" לפיו, ראשית, ינקוט הנתבע את כל הצעדים הדרושים כדי לפטור את התובעת מן החובות המשותפים וכדי להעביר את הזכויות בדירה על שמו בשלמות, ושנית, אם לא יעלה הדבר בהצלחה, כי אז תשוב התובעת להיות בעלת זכויות בדירה, ואולם אז תשוב ותחויב בתשלום מחצית משכנתא ובשאר החובות המשותפים. ברור אם כן, כי מלאכתו של בית הדין בנושא פירוק השיתוף בין הצדדים וחלוקת נכסיהם לא הסתיימה עם מתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין, וכבר באותה עת היתה זו ציפייה סבירה של הצדדים כי תידרש התדיינות נוספת של הצדדים בבית הדין כדי לחסל סופית את כל המחלוקות שביניהם. עמדה זו מקבלת חיזוק חד משמעי מהצהרתם של הצדדים במבוא להסכם הגירושין כי "הצדדים מסכימים לסמכותו של ביה"ד בהליך זה ובהליכים הנובעים ונגזרים ממנו".

לאור האמור, בית הדין מוסמך לדון בתביעה להשבת רישום הדירה על שם התובעת.

התביעה לתשלום דמי נזק

ומשעוסקים אנו בשאלת סמכות בית הדין, ובטרם נפנה לדיון בגוף התביעה להשבת רישום הדירה על שם התובעת, נדון בשאלת סמכות בית הדין לדון בתביעה לתשלום סך של 100,000 ₪ עקב הנזקים שנגרמו לתובעת בגין האיחור ברישום הבעלות בדירה על שם הנתבע. כפי הנראה, רואה התובעת תביעה זו כחלק בלתי נפרד מתביעתה לאכיפת הסכם הגירושין.

סוגיית אכיפת הסכם גירושין כבר עלתה על מדוכת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב גם בתיק (רבני ת"א) 30641-64-1 פלונית נ' פלוני (ד' אייר תשס"ט – 28/04/2009), ועמדתו שתובא מיד, מקובלת עלינו:

"אכן, קיימות דרכים אחדות לאכוף פסקי-דין וצווים של בית הדין הרבני, כפי שאלו עומדות לרשות בתי המשפט. ניתן לחלק דרכים אלו לשתי קבוצות עיקריות: דרכי אכיפה ישירות ודרכי אכיפה עקיפות.

הדרך השכיחה הקיימת בין דרכי האכיפה הישירות היא, ביצוע פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 באמצעות המוציא לפועל. הדרך הפחות שכיחה היא על ידי מינוי כונס נכסים על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון). דרכי אכיפה אלו אינן מתאימות לביצוע פסק דין לגירושין, ולצורך כך ניתן להפעיל במקרים המתאימים, כדרך אכיפה ישירה, את סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 או סעיפים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. ראוי לציין כי חלק מסעיפי החוק האחרון, אשר הינם מקבילים ל"הרחקות דרבינו תם", אינם בגדר אכיפה ישירה כי אם אכיפה עקיפה.

דרכי אכיפה עקיפות הן, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק-הדין. דרך האכיפה העקיפה הראשונה הרלוונטית למקרה שבפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ותביעה לפיצויים בגין ההפרה. פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה לאכיפת פסק דין, ובכלל זה ההתייחסות לסוגיה זו בהלכת אמיר, עוסקת בתביעה מן הסוג האמור, ונראה כי, ככלל, מדובר בתביעה שענינה רכושי (ההדגשה הוספה – ביה"ד חיפה). לעומת זאת, הדרך השנייה העקיפה היא הטלת סנקציה דיונית לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) או לפי תקנות הדיון או בהתאם לסמכות טבועה של בית הדין כאשר בעל-דין מפר הוראה דיונית במהלך המשפט (למשל: מחיקת כתב טענות, הטלת הוצאות ועוד). הדרך השלישית היא הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט בהתאם להפניה על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), לכוף בקנס או במאסר את הצד האחר להסכם לציית לפסק-דין שנתן תוקף להסדר שהושג בין הצדדים. לצד אלה קיימת דרך נוספת, רביעית, והיא העמדתו לדין של המפר על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. דרך זו אינה עומדת על הפרק בענייננו (לעניין דרכי האכיפה ראו והשוו: רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט נט (4) 49, 59 והאסמכתאות שם).

פסק דין המאשר הסכם גירושין או פשרה אליה הגיעו הצדדים, שונה מבחינה מסויימת מפסק דין "רגיל", שכן הוא מורכב משני חלקים. החלק ההסכמי – ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – החלטת בית הדין אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין. לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון, רואים את פסק-הדין המאשר הסכם גירושין כאילו הוא עצמו מורה על עשיית מעשים המפורטים בהסכם הגירושין או אוסר את עשייתם, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק-הדין. כעיקרון, פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק-דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו והשוו: רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק נג (3) 337, 346). באשר לאכיפה בדרך זו, פשיטא שכל הדברים האמורים בפרשנותו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט יחולו על בית הדין הרבני, בדונו בענין שבשיפוטו (ערעור 2769/סג (רבני גדול) א' י' ואח' נ' א' א', פורסם בנבו, 2003)

מן האמור לעיל מתבקשת כמו מאליה המסקנה כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשה שבפניו, הן לענין האכיפה לפי הליכי בזיון (בגדרי אכיפה עקיפה) והן לענין מינוי כונס נכסים (בגדרי אכיפה ישירה)."

נכון ציין בית הדין בתל אביב בקטע שצוטט לעיל, כי "דרך האכיפה העקיפה הראשונה הרלוונטית למקרה שלפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ותביעה לפיצויים בגין ההפרה. פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה לאכיפת פסק דין, ובכלל זה ההתייחסות לסוגיה זו בהלכת אמיר, עוסקת בתביעה מן הסוג האמור, ונראה כי, ככלל, מדובר בתביעה שענינה רכושי". במקרה דנא, בנוסף לתביעה להעברת רישום מחצית הדירה בחזרה על שם התובעת, תבעה היא פיצויי נזיקין בגין האיחור הבלתי-סביר לטענתה בהעברת הרישום על שם הנתבע. זכרם של דמי נזק עקב איחור בהשלמת חיובי הנתבע, לא בא בהסכם הגירושין שאושר בידי בית הדין, ולא נמסרו מלכתחילה לסמכותו. אמנם אין לשלול אפשרות כי במהלך דיון באכיפת הסכם גירושין ידון בית הדין בשאלת הפיצוי הנזיקי עקב איחור בביצוע התחייבויות לפי הסכם הגירושין, כאשר נושא זה טפל לעניין העיקרי שלפני בית הדין, וזאת לפי ההלכה כי "הטפל הולך אחר העיקר" (בג"ץ 17/51 שטינהרדט ואח' נ' יו"ר וחברי בי"ד הרבנות, חיפה, ואח', פ"ד ה 661, 664; א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, 64 בהערה 62). כמו כן, יש בסיס לסברה כי טעמים של שיהוי, מניעות ותום לב יחסמו העלאת טענת חוסר סמכות נגד קיום דיון בבית הדין בתביעה עיקרית לפיצוי נזיקין עקב הפרת הסכם גירושין, כאשר זו מועלית בשלב מאוחר של הדיון (ראו בג"ץ 488/12 פלונית נ' פלוני הנ"ל, סוף פסקה 7). ברם, במקרה דנן התביעה לפיצויי נזיקין עקב האיחור בהעברת רישום הבעלות בדירה על שם הנתבע הועלתה בעל-פה רק בדיון האחרון שהתקיים בבית הדין. הצדדים נשאלו אם הם מבקשים דיון להוכחות, והם ויתרו עליו. יש להניח כי התובעת ויתרה על דיון ההוכחות מתוך שסברה כי יש תוקף חוקי להחלטת בית הדין שנחתמה בידי שני דיינים ובו חויב הנתבע בסכום של 1,000 ₪ לחודש – סכום שכבר הצטבר לעשרות אלפי ש"ח והיא נקטה לגביהם הליכי ביצוע בהוצל"פ. מצד שני, ייתכן שהנתבע ויתר על דיון להוכחות עקב הבנתו המוגבלת בהליכי משפט. כמו כן, אף שדחינו את טענת הנתבע בקשר להשלכות עובדת אי-ייצוגו בדיון לעניין סמכות בית הדין, אינה דומה שאלת סמכות בעניינים הרגילים בסוגיית אכיפת פסקי דין לגירושין, לשאלת סמכות בית הדין ב"תביעה לאכיפה על פי עילת פסק הדין". תביעה מסוג זה מרוחקת קִמְעָא מתביעה רגילה לאכיפת סעיפים מפורשים בהסכם הגירושין.

ונסביר: פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. פסק דין הנותן תוקף להסכם שהושג בין בעלי הדין מחייב ככל פסק דין אחר. השאלה המתעוררת בעניין הנדון היא איזו השלכה יש למאפיין ההסכמי שבפסק הדין על אופן אכיפתו. עקרונית, לפני בעל דין המבקש לאכוף פסק דין מוסכם פתוחים שני מסלולי פעולה: האחד, הנשען על הפן ההסכמי של פסק הדין, הינו הגשת תביעה חדשה בה יתבקש סעד של אכיפת פסק הדין. מסלול זה מתבסס על התפיסה שלפיה ההסכם שאומץ בפסק הדין יוצר עילה חדשה אשר ניתן לתבוע על פיה. כזו היא תביעה לתשלום פיצויי נזיקין עקב הפרת ההסכם. כך גם כאשר הסכם הגירושין אינו ניתן להוצאה לפועל עקב חוסר פרוט מתאים בהסכם או בפסק הדין שאישרו, יש צורך להגיש תביעה חדשה על פי עילת פסק הדין המוסכם, ובפשטות תביעה שכזו אינה בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני (ע"א 556/75 ל' צביק נ' ד' צביק, פ"ד לא(1) 7). מסלול הפעולה  השני, הנשען על הפן השיפוטי של פסק הדין, הינו אכיפה של פסק הדין כפסק דין רגיל. השאלה מתי פסק דין שניתן בהסכמה הינו אכיף בלא שיהא צורך בהגשת תביעה חדשה לאכיפתו תלויה במידת הבהירות של פסק הדין. הוא בר אכיפה אם הוראותיו ברורות ומסוימות במידה המאפשרת את אכיפתו ללא נקיטת הליך משפטי חדש. אם הוא אינו נהיר דיו, אין מנוס מהגשת תביעה חדשה אשר עילתה פסק הדין המוסכם (רע"א 5112/07 אלברט סיבוני נ' דידי יזרעאלי). אך לא כל אי בהירות תמנע את אכיפתו של פסק הדין המוסכם. כאשר מדובר באי בהירות הניתנת להסרה באמצעות המנגנונים המיועדים לכך בהליכי האכיפה, כגון בקשת הבהרה, הדבר לא מונע אכיפה ישירה (שם). כך הוא הדין גם כשמדובר בהליכי בזיון בית הדין לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) או הליכי כינוס נכסים לפי סעיף 7ד לאותו חוק.

כזכור, התביעה לתשלום דמי נזק עקב האיחור בהשלמת הרישום לא הועלתה בכתב התביעה, אלא הועלתה לראשונה בדיון לפנינו. לא למותר לציין כי תקנה לב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, קובעת:

"תביעת-אגב ותביעת-נגד

לב.  (1)   במהלך המשפט רשאי התובע להגיש תביעת-אגב, היינו: תביעה הקשורה לתביעה העיקרית או שיש לה יחס אליה; וכן רשאי הנתבע להגיש במהלך המשפט תביעת-נגד נגד התובע.

       (2)   תביעות כאלה, אם הן מובאות בשעת הדיון, אין מן הצורך להגישן בכתב, ומספיק אם נרשמו בפרוטוקול, אלא אם החליט בית-הדין אחרת.

       (3)   בית-הדין רשאי להחליט שלא לצרף תביעת-אגב או תביעת-נגד לתביעה העיקרית. במקרה זה על בית-הדין לנמק את החלטתו."

כלומר, קיים שיקול דעת לבית הדין לדון אף בתביעת-אגב המועלית לראשונה בדיון לפניו, ובלבד שהיא נרשמה בפרוטוקול הדיון. בית הדין ינחה את שיקול דעתו אם לדון בתביעה או להורות על הגשת התביעה בכתב, על פי שיקולי צדק ויעילות.

לפיכך, אף שבסיכומי הצדדים הם טענו בהרחבה, זו בְּכֹה וזה בְּכֹה, לעניין הנזקים, איננו סבורים כי די בכך בנסיבות עניין זה כדי להוות תחליף ראוי לדיון הוכחות מפורט. צירופם של כל אלו – הרחבת חזית התביעה לעניין פיצויי הנזיקין בדיון בע"פ בלבד, היותה של תביעה נזיקית בגדר "תביעה על פי עילת פסק הדין", אי קיום דיון הוכחות והיותו של הנתבע לא מיוצג בעת ויתורו על דיון ההוכחות – מביא אותנו לידי מסקנה כי עלינו לקבל את טענת ב"כ הנתבע, אף שהועלתה רק בשלב הסיכומים, כי בכל הנוגע לתביעת הנזיקין בגין האיחור בהעברת רישום הדירה על שם הנתבע, מן הראוי שנמשוך ידינו ממנה ולא נדון בה. אנו קובעים אפוא כי בית הדין אינו מוסמך על פי החוק לדון בתביעה האמורה, והתובעת רשאית להגיש את תביעתה בנושא זה לבית המשפט לענייני משפחה.

התביעה להשבת רישום הדירה על שם התובעת

לאחר שקבענו כי בית הדין מוסמך לדון בתביעה להשבת רישום הדירה על שם התובעת, נדון בה לגופה.

בכתב התביעה ביקשה התובעת "לחייב את הנתבע לקיים את הוראות ההסכם ולהורות כי כי עפ"י ההסכם התובעת תשוב לקבל את זכויותיה בדירת הצדדים".

נזכיר כי התביעה הוגשה בעת שהדירה היתה רשומה עדיין על שם התובעת. התביעה "לקיים את הוראות ההסכם" אין משמעה בהכרח כי התובעת ביקשה להפעיל אך ורק את סעיף 7.א.7 להסכם לפיו מחצית הדירה תחזור לבעלות התובעת והיא תשוב לחוב עם הנתבע בכל החובות המשותפים. הפרשנות המסתברת לתביעה באותה עת היא, כי התובעת מבקשת לכוף את הנתבע לבצע את "המסלול הראשון" עליו הוסכם בהסכם הגירושין, היינו: הֶפְטֵרָהּ של התובעת מכל החובות המשותפים והעברת רישום הדירה בשלמות על שם הנתבע. רק אם במהלך הדיונים יתברר כי הנתבע אינו מסוגל לבצע את המסלול הראשון תוך פרק זמן שייראה לעיני בית הדין, או אז באופן אלטרנטיבי תגיע העת למימוש "המסלול השני". ואכן בדיונים שהתקיימו בפני בית הדין בהרכבו הקודם ננקטו פעולות על פי בקשת ב"כ התובעת למימוש המסלול הראשון דווקא.

בהקשר זה נציין כי איננו רואים צורך להתייחס לטענות ומענות הצדדים ביחס לרקע לכריתת הסכם הגירושין – אם הדבר נעשה תחת אילוץ או כפיה, כטענת התובעת, או בהסכמה תוך איזון שוויוני בין הזכויות והחובות המשותפים של שני הצדדים, כטענת הנתבע. טענות אלו עשויות להיות רלבנטיות אילו היתה לפנינו תביעה לביטול הסכם הגירושין. לעומת זאת, לפנינו תביעה לאכיפת ההסכם. משמע, כי התובעת מסכימה כי ההסכם תקף לכל דבר ועניין, אלא שהיא מבקשת לתת נפקות לסעיפים מסוימים בהתאם להוראות שנקבעו בהסכם, לאור ההתפתחויות שארעו לאחר כריתת ההסכם. למחלוקת בדבר הרקע לכריתת ההסכם, אין אפוא השפעה על התביעה להשבת רישום מחצית מזכויות הבעלות על שם התובעת, ועל כן לא נידרש לה.

כפי שפורט בטענות הצדדים, הם חלוקים בשאלה אם הנתבע חב בפיצויי נזיקין לתובעת עקב שיהוי רב השנים ברישום הדירה על שם הנתבע. במחלוקת זו לא הכרענו, וקבענו שהיא עשויה להיות מושא לתביעה חדשה שתוגש ע"י התובעת בבית המשפט. אף שבהחלטת ביניים שניתנה על ידי שניים מדייני ההרכב הקודם שדן בתיק נקבע כי יש הצדקה לטענות התובעת בהקשר זה, ואף בהתעלם משאלת תוקף החלטה שניתנה בידי שני דיינים בלבד, אין לשכוח כי זו היתה החלטת ביניים בלבד שאין בה כדי לקבוע מסמרות סופיים, וכן כי ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, ובית הדין ציפה באותה עת לקיום דיון נוסף תוך מספר חודשים.

יחד עם זאת, לשיהוי רב השנים בהעברת רישום הזכויות עשויה להיות השפעה על הפעלת סעיף 7.א.7 להסכם, ועלינו להכריע אם צודקת האשה בתביעתה.

מאליו מובן, כי אם נחליט להורות על החזרת רישום מחצית הזכויות בדירה על שם האשה, יהיה עליה לשאת בכל החובות המשותפים שהיו לצדדים ערב הגירושין, ולא רק בחובות המשכנתא. למעשה, יהיה צורך באיזון מחדש של יחסי הממון שבין הצדדים נכון ליום הגירושין תוך ביצוע שִעְרוכים מתאימים בהתאם לטיעוני הצדדים ולראיות שיוצגו לפני הערכאה המוסמכת.

לאחר העיון הגענו למסקנה כי דין תביעת האשה להשבת רישום מחצית הזכויות בדירה על שמה, להידחות לגופה.

מן הראיות שהציג לפנינו הנתבע ניתן להיווכח כי ביום 30.12.2010 חתמה התובעת על טופס של חברת עמיגור שכותרתו "הודעה בדבר העברת זכויות והתחייבות ביחידה בחכירה מהוונת, בבניה רוויה". בטופס זה מאשרת התובעת כי היא מעבירה את כל זכויותיה בדירה אל הנתבע. אל הטופס האמור צמוד טופס של מינהל מקרקעי ישראל שנושאו "שטר העברת זכות שכירות – חכירה לדורות", והוא חתום על ידי התובעת. אף ששטר זה אינו נושא תאריך ניתן להניח במידה רבה של סבירות, על פי הפרקטיקה הנוהגת במשרדי עורכי דין העוסקים במקרקעין, כי גם הוא נחתם במועד הנ"ל או בסמוך אליו. ניתן להסיק מחתימתה של האשה כי במועד האמור, הייתה הסכמה מצידה כי הנתבע ישלים את התחייבויותיו לפי סעיף 7 להסכם הגירושין ע"י העברת רישום הדירה בשלמות על שמו והפטרה מן החובות המשותפים. כזכור, האשה הזניחה את תביעתה במשך תקופה ארוכה עד שהתיק נסגר מינהלית, וביום 10/9/2011 נפתח תיק חדש לבקשה למתן החלטה בתביעה לאכיפת פסק דין. ניתן להסיק מכך, שבכל הקשור למועד סיום העברת הזכויות בדירה על שם הנתבע, הסכימה היא להאריך את המועד לפחות על למועד פתיחת התיק מחדש – 10/9/2011. על פי הודעת מינהל מקרקעי ישראל שהוגשה לנו ע"י הנתבע, הדירה הועברה באופן סופי על שם הנתבע ביום 16/11/2011, דהיינו כחודשיים לאחר פתיחת התיק מחדש.

לעניין החובות המשותפים נציין, שלא שוכנענו כי בעת הזאת יש אדם או גוף הנושה בתובעת בגין אותם חובות, וככל שהתובעת שילמה בפועל חוב שלטענתה חב בו הנתבע לפי הסכם הגירושין, איננו רואים מניעה כי התובעת תנקוט הליך מתאים בלשכת ההוצאה לפועל על סמך הסכם הגירושין.

בנסיבות אלו, איננו סבורים כי קיימת הצדקה להחזיר עתה את הגלגל לאחור ולהורות על העברת מחצית הזכויות בדירה על שם התובעת, ובכך לפתוח מסכת חדשה ומורכבת של התדיינויות בין הצדדים בכל הקשור לפירוק השיתוף בדירה ולאיזון כולל מחדש של כל יחסי הממון שביניהם. אין באמור כדי לפגוע בזכותה של האשה, להגיש נגד הנתבע בבית המשפט לענייני משפחה תביעה לתשלום דמי נזק בגין האיחור בביצוע התחייבויות הנתבע על פי הסכם הגירושין, ואיננו מביעים כל דעה לגופה של תביעה כאמור.

הוצאות משפט

הנתבע הוזמן כדין לדיונים בבית הדין ולא התייצב, ובכך גרם לתובעת הוצאות יתרות. כמו כן, הנתבע לא שיתף פעולה עם בית הדין ולא פעל בהתאם להוראותיו שהומצאו אליו כדין, ובכך גרם להכבדה שלא כדין על האשה ולהארכה יְתֵרָה של ההליך המשפטי. לפיכך, הננו מוצאים הצדקה לחייב את הנתבע בהוצאות משפט לטובת התובעת בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ובהוצאות לטובת המדינה בסך 2,000 ₪.

מסקנות

• התביעה להשבת רישום מחצית הדירה על שם התובעת, נדחית.
• התביעה לתשלום דמי נזיקין בגין האיחור בהעברת רישום הדירה על שם הנתבע, נמחקת עקב חוסר סמכות.
• החלטת בית הדין שניתנה בתיק 9555-64-1 ביום כ"ט בניסן תשס"ט (23/4/2009) ושנחתמה בידי שני דיינים בלבד, בטלה מיום נתינתה. כספים שנגבו בהליכי ביצוע של ההחלטה האמורה, אם נגבו, יושבו לנתבע לאחר קיזוז הוצאות משפט שחויב בהן לפי פסק דין זה.
• העיקול שהוטל לטובת התובעת ביום כ"ג בשבט התשע"ב (16/2/2012) בתיק 531026/11 על הדירה ברח' […], מתבטל בזאת.
• הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
• הנתבע ישלם למדינה הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. מזכירות בית הדין תעביר פסק דין זה לביצוע למרכז לגביית קנסות והוצאות משפט לטובת המדינה.

ניתן ביום ה' בכסלו התשע"ג (19/11/2012).

הרב דניאל אדרי – אב"ד                הרב אייל יוסף – דיין        הרב דוד בר שלטון – דיין