פסק דין

לצדדים שבפנינו שלושה ילדים קטינים, הצעירה שבהם בת 10. על פי החומר שבתיק, ביום 24.2.19 עזבה התובעת את הבית בו התגוררו הצדדים, ועברה להתגורר עם שלושת הילדים בבית אמה שבקרית אונו. בתסקיר שהוגש לבית הדין הומלץ כי "הילדים ישהו בבית האב פעמיים בשבוע מסיום המסגרת ועד למחרת, וכל סוף שבוע שני". לאור האמור, לטענת ב"כ הנתבעת יש לחייב את האב במזונות ילדיו על פי הפרוט דלהלן: בגין הבת הגדולה 3500 ₪ , עבור הבן השני3400 ₪, ועבור הבת הנוספת סך של 4,180 ₪. בכתב התביעה ציין ב"כ התובעת כי הכנסת הבעל הינה 8,500 ₪ לחודש והכנסת האשה הינה כ 9,500 ₪ לחודש.

לטענת ב"כ הנתבע משכורתה של האם הינה "בסביבות 11 או 12 אלף ₪ לחודש", ואילו משכורתו של האב הינה 7,500 ₪. לטענתו יש להתייחס אל התובעת כאל "אם אמידה ברגע שהתסקיר אומר שתי לינות, זה כמעט חצי מהזמן, הם יחלקו בהוצאות של הילדה חוגים, קייטנות". לטענתו פרט לכך אין לחייב את האב כלל במזונות הילדים.

והנה בית דיננו כבר ביאר במספר פסקי דין את עיקרי הדברים המנחים אותו בבואו לפסוק בנושא מזונות הילדים, אולם לאור הנדון שבפנינו בו אין חולק כי האם משתכרת יותר מהאב, ולאור גובה התביעה, והפער הגדול שבין הצדדים, רואים אנו לבאר את הדברים משורשיהם.

חיוב מזונות לאחר גיל שש על פי הגמרא והפוסקים

מקורו ושורשו של חיוב מזונות הילדים לאחר גיל שש מצוי בגמ' (כתובות דף נ', ע"א) הדורשת את הפסוק בתהילים (ק"ו, ג'):

אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת ? דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים.

ופירש רש"י: "שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינו חיוב עליו בהם", דברים המורים כי לאחר גיל שש חיובו של האב במזונות ילדיו אינם מעיקר הדין אלא מדיני צדקה. וכך אכן מצאנו בגמרא (שם דף מ"ט, ע"ב) :

באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים, איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה ? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! … כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד – כפינן ליה על כרחיה….

ועיין שם ברש"י שפירש שמהגמרא משמע "דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן", דברים מהם עולה כי לשיטתו אין הלכה כתקנת אושא, ועל כן אין אנו כופים אב לזון את ילדיו לאחר שעברו את גיל שש, ואנו מסתפקים בדיבור שאולי ישפיע עליו לזון אותם. 

אולם לא כך עולה מלשון הרמב"ם שציין להלכה את תקנת אושא, וכלשונו הטהור (אישות יב, יד-טו) :

כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש. במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו.

הרי שלשיטתו למעלה מגיל שש "מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים", וכן נקט גם מר"ן השו"ע (אבה"ע סי' ע"א, סעי' א') שלאחר גיל שש "זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו", וזה שלא כהסבר רש"י (שם) שאין הלכה כתקנת אושא. וכך אכן ציין גם הגר"א (שם סק"ב) על המילים "כתקנת חכמים – צ"ע", ועיין בזה גם בדברי מר"ן הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל (יביע אומר ח"ג חאבה"ע סי' יד אות ה) שכתב דצ"ל "שאין לשון מרן מדויק בזה".

וראיתי שיש שכתבו לתרץ שהרמב"ם לא הסביר את הגמ' כפרש"י שלפנינו אלא כפרש"י במהדורה קמא שלו (מובא בשטמ"ק שם) שכתב "כלומר יש לסמוך על דברי ר' אילעא שכך התקינו ?". וכן כתב בתוס' רי"ד "הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה, פי' כלום יש לסמוך על דברי ר' אילעא שכך התקינו ?". ועיין בסדר משנה (הלכות ת"ת פ"ז ה"א) שכתב שכוונת רש"י בפירוש זה הינה ליישב איך קמיבעיא ליה אי להלכה קיי"ל כתקנת אושא, וכי אפשר לחלוק על הסנהדרין שהתקינו תקנה באושא ומי ירים ראש כנגדם, ועוד הרי אין ב"ד מבטל דברי ב"ד חברו עד שיהיה גדול בחכמה ובמניין, וע"כ פירש רש"י דבעיית הגמרא אדרבי אילעא קאי והיינו שהגמ' הסתפקה האם הלכה כרבי אילעא שאמר שכן תיקנו באושא או אין הלכה כרבי אילעא, ולא תיקנו כן באושא כלל.

אולם לעניות דעתי אין בפירוש זה כדי לגהות מזור על קושייתו של הגר"א, שכן גם לשיטה זו אין הלכה כרבי אילעא, ואם כן אכתי צריך עיון מדוע כתבו הרמב"ם ומר"ן שזנם כתקנת חכמים, והרי גם לפי פירוש זה לא כך הייתה התקנה.

ועיין גם בדברי הפוסקים שהובאו באוצר הפוסקים (סי' ע"א אות ה') שפירשו נדון זה כל אחד בדרכו.

ולעניות דעתי, אני הקטן באלפי והדל בכל בית אבי, נראה שע"כ לומר שלדעת הרמב"ם ומר"ן השו"ע מסקנת הגמ' הינה שהלכה כרב אילעא ושאכן כך תקנו באושא, אלא שהתקנה הייתה שלא יכופו אלא שיגערו, יכלימו ויפצרו בו, ורק אם הוא אמיד יכופו אותו מדין כפיה על הצדקה. וכך יש לפרש את דברי הרב המגיד (על הרמב"ם שם) שהביא את הגמרא דלעיל על דברי הרמב"ם, וכן עולה במפורש מדברי הפרישה (סי' עא סק"א השני), ונראה שזוהי גם כוונתו של מר"ן הגריא"ה קוק זצוק"ל (עזרת כהן סי' נ"ז). ונתתי שמחה בלבי בראותי שכן פירש גם הגאון המשנת יעקב זצוק"ל (על הרמב"ם דלעיל), וכעין זה כתב גם המשפטי שמואל (סי' ד אות ד) וציין שזהו "עומק דברי רש"י הנ"ל".

והנה התוס' (שם) הקשו כיצד כפה רבא על מצוות צדקה והרי זו מצווה ששכרה בצדה דכתיב "בגלל הדבר הזה יברכך", וקיימא לן(מסכת חולין, דף קי, עמוד ב) שכל מצווה שמתן שכרה בצדה אין בי"ד של מטה מוזהרין עליה ? וע"ש שתירצו ג' תירוצים : חדא, שרבא אכפייה רק בדברים, א"נ דאיירי במקום שקצבו בני העיר והם רשאין להסיע על קיצתן, ועוד תירצו שבצדקה נאמרו גם שני לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ. ועיין בדינא דחיי (לאווין פא דף עו ע"א) במה שכתב לפרש את דברי התוס', ועיין בזה גם בדברי המהר"י מינץ (סי' סה). ועיין גם בריטב"א (שם) שתירץ שהכפיה משום מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית, אזהרה לב"ד שיעשוך. וע"ע בתוס' ב"ב (ח, ב) בשם הריצב"א שלמרות שאין בית הדין מוזהרין לכוף הם רשאים לכוף, ובשו"ת מהרי"ק (שורש קמ"ח ו) תי' דאין נקרא מתן שכרה בצידה הואיל ולא הוזכר בה אריכות ימים, ובקצות החושן (סי' ר"צ ס"ק ג) אזיל לשיטתיה דבצדקה יש שעבוד נכסים, והוה כממון עניים ועל כן על בית הדין לכופו, ובאבני מילואים (סי' עא סק"ד) הוסיף דלמען יברכך אינו על הנתינה דנתן תתן אלא על לא ירע לבבך ואם נותן בכפיה הפסיד את הברכה, וממילא ניתן לכופו. ועיין בזה עוד בשו"ת משפטי שמואל (סי' ד אות ב) ובשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג – אבן העזר סימן י) שהאריכו ופלפלו בזה.

ועיין עוד במשנת יעקב שהקשה איך אנו נוהגים היום בבתי הדין הרבניים לכוף אבות אמידים לשלם את מזונות ילדיהם, והרי אותם אבות יכולים לטעון קי"ל כאותם ראשונים הסוברים שאין כופים על הצדקה. ותי' על פי המבואר בשו"ע דלעיל ובשו"ע יו"ד (סי' רמ"ח סעיף א') שכופין בצדקה ומכין מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, וכפי שקבע לנו רבנו התומים בקצור תקפו כהן (ס"ק קכ"ג וקכ"ד) דאין לטעון קים לי בדבר שנפסק בשו"ע ולא הובאה שם דעה חולקת, והוסיף שאפשר שגם אין לטעון "קים לי" אלא רק לגבי חיוב ופטור ולא היכא שהוא ודאי חייב ואנו מסופקים אם גם כופין על כך או לא. והגם שהוא ז"ל השאיר זאת בצ"ע, עיין במה שכתבנו בפס"ד אחר בדברינו על חיוב אב במזונות ילדיו עד גיל שש (תיק מס'1205064/1 ) במה שהבאנו מהרב דבר יהושע אהרנברג, דמאחר שלצאת ידי שמים ודאי מחייב לא חשיב מוחזק ושפיר כופין אותו מספק, ומאי דמספקא ליה לרבנו המשנת יעקב פשיטא ליה לדבר יהושע, ואכמ"ל.

ואם כנים דברינו נמצאנו למדים שמלכתחילה הייתה לנו רק דרשת רבותינו שביבנה שמדין צדקה חייב אדם לזון את בניו עד שיגדלו, ולאחר שגלתה הסנהדרין מיבנה לאושא (ר"ה לא, ב) תיקנו באושא שהאבות יזונו את ילדיהם שאחר גיל שש גם אם אינם אמודים, וזאת למרות שאין לחייבם מדין צדקה, ושיכלימו ויפצירו בהם על כך, אך מעולם לא תוקנה כפייה על כך, וכל הכפייה אינה אלא מדיני צדקה כאשר האב אמוד, כאמור לעיל.

וכך אכן עולה גם מדברי הרב חוט השני (סימן ח') שבנידון דידן ישנה תקנה מיוחדת, ושרק על חיוב האב לזון את בניו הקטנים מכלימים ופוצרים מה שאין כן על שאר עניים, ואפילו הם קרוביו, אין מכלימים ואין פוצרים, כלשונו :

… כמו חיוב האב לזון את בניו כשהם קטנים שהוא מחויב לזונם בכל מאמצי כוחו והקרובים אחרים כולם פטורים, ואפילו בחיוב מזונות בנים הקטנים אינם, דהתם גוערין בו ומכלימין אותו אפילו אם אינו אמוד, אבל אחר שאינו רוצה לזון קרוביו אעפ"י שהוא קרוב יותר מזולתו וגם הוא יורש ודאי אין מכלימין אותו אם אינו אמוד.

וכן כתב גם הרב משפטי שמואל ורנר גם בסי' י' (אות ג) כי בתקנת אושא :

תיקנו באב שאינו אמיד ואינו רוצה לזון את בניו גוערין בו ומכלימין אותו ברבים, כמפורש בגמ' ובפוסקים, אע"ג דאסור להכלים למי שאינו אמיד המסרב לתת צדקה, עיין רמב"ם פ"ז ממתנות עניים הי"א שכתב : וגבאי שמכלימו וכו' עתיד להפרע ממנו שנאמר ופקדתי על כל לוחציו ע"ש.

חיוב מזונות מדין צדקה יכול להימשך גם לאחר שהילדים גדלו

והאמת תורה דרכה שהיות ואנו דנים מדיני צדקה הרי שגם אם הבן עבר את גיל הקטנות והינו עני מחויב אביו לפרנסו מדיני צדקה, כפי שהעלה הרשב"א (בתשובה ח"ג ס' רצ"ב) שכאשר האב אמיד והבן זקוק לצדקה כופים את האב גם כאשר הבן גדול :

… ולמעלה משית כל שהן קטנים שאינן בני מלאכה כופין אותו בדברים. וכדאמר בפרק נערה שנתפתתה כי הוו אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא. … ואלו אמיד כייפינן ליה, מדגרסינן התם ולא אמרן אלא דלא אמיד הא אמיד כייפינן ליה בעל כרחי' כי הא דרבא כפא ליה לבר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. ונראה לי דאפי' בבנו גדול אי אמיד כופין אותו לזונו מדין צדקה כי ההיא דרבא וכופין אותו לצדקה יותר משאר העשירים שבעיר וקודם להם שחייב הוא לפרנסו משום וחי אחיך עמך, ואינו יכול להמלט מחיוב זה ולומר שיפרנס אותו עם שאר העשירים על ידי גבאי צדקה שכל הנופל אינו נופל תחילה ליד גבאי. … ומחמרינן על האב יותר משאר העם ומבקשין טצדקי לחייבו יותר משאר.

הא קמן שלדעתו דע"ל כאשר הבן נזקק והאב אמיד כופים אותו לזון את בנו, והוא קודם בחיוב זה לכל אדם אחר, אפילו אם הבן הינו גדול. ומר"ן הב"י (יו"ד סימן רנ"א) הביא תשובה זו בדבריו, ופסקה להלכה בשו"ע (שם סעי' ד) :

מחייבין האב לזון בנו עני, ואפילו הוא גדול מחייבין אותו יותר משאר עשירים שבעיר.

וכ"כ גם בדרישה (סי' עא) :

אבל אם הוא אמוד ליתן וכו' וזנין אותן עד שיגדלו. דקדק לכתוב עד שיגדלו, משמע הא טפי- לא. וק"ק דביורה דעה סימן רנ"א כתב בש"ע סעיף ד' ז"ל: "כופין את האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר", ומסיק הרמ"א ז"ל וכתב ע"ז, דהוא הדין שאר קרובים, והוא מהמרדכי פ"ק דברכות … ונראה דלא קשיא מידי דודאי אם ידוע שהבן או קרוביו א"א להתפרנס ממעשה ידיהן אזי צריכין להאכילן שלא ימותו ברעב, אלא דעד שיגדלו מסתמא אין להם שום עסק ומשא ומתן משום הכי כופין אותו שיפרנסם, משא"כ לאחר שיגדלו יכול האב למימר שיתפרנסו ממעשה ידיהן או ישאלו על הפתחים. אבל אם ידוע שאי אפשר להן להתפרנס בשום צד על זה קאמר התם ביורה דעה שהאב מחויב יותר משאר עשירים או קופה של צדקה.

ומדבריו נראה שגם לאחר שהבנים גדלו ניתן לכוף את האב לפרנסם כאשר הם זקוקים לכך, וכן עולה גם מדברי הרב מעשה רקח (על הרמב"ם שם הלכה יד) שכתב שרבנו הרמב"ם :

אינו מפרש עד שיגדלו דהיינו שיהיו בן י"ג שנים, אלא הגדלות דקאמר הכא רוצה לומר שיהיו בני אדם שיודעים להסתחר ולבקש מזונות.

וכן כתב הנבחר מכסף (לגה"צ ר"י פינטו זצוק"ל סי' ע"ו, דף קנא ע"ב) דהיכא דהאב אמיד ואין לבן אמצעים כופין אותו לפרנסו אף לאחר שהבן גדל, וכ"כ בנתיבות השלום בארחות חיים (נתיב כ"א סעי' נ"ה). והרב דינא דחיי (לאוין פא דף ע"ו טור ב) הביא את תשובת המרדכי (בהגהות לקידושין סי' תקנה) ולמד ממנו שבת גדולה שהיא חולנית ועל כן אינה יכולה לספק את צרכיה יש לדונה כבת קטנה, ואם אביה אמוד כופים אותו לפרנסה, ואם אינו אמוד מכלימים אותו וכו', ולמרות שציין דחיישינן שמא תצא בתו לתרבות רעה, ואפשר שרק משום כך כופים את אביה לפרנסה או פוצרים בו וכו', הרי שהוסיף וכתב (בראש עמוד ג) שאפשר שטעם זה שייך גם בבנים. וראה בדבריו בכנסת הגדולה (הגהות טור אבן העזר סימן עא אות ה) שהעלה להלכה כדברי המהרשד"ם (חי"ד סימן קס"ו) שכאשר אין לבנים דרך להתפרנס בכוחות עצמם "דאז ודאי כופין אותו לזון את בניו כדרך שכופין אותו לזון את אחר מק"ו", ונראה דמאי דמספקא ליה בדינא דחיי שכתב בימי חורפו איפשיטא ליה בכנסת הגדולה שכתב לאחר מכן. וכ"כ רבנו הערך לחם (סי' עא) שמההגהות מרדכי הנ"ל משמע שאף אחר שהבנים גדלים עבדינן ככל הכתוב בילדים קטנים שהינם מעל גיל שש, כל שאין להם כח ויכולת לפרנס את עצמם.

 וכן העלה גם בשולחן ערוך לבעל מרכבת המשנה (סי' עא סעי' ב) שזנים את הבנים עד שיגדלו כל זמן שאינם יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם. ועיין גם בדברי הרב חינא וחסדא (ח"ג דף מד טור ד) שכתב שאחר שגדלו אם שומעים בקול אביהם וכו' זן אותם בתורת צדקה כשאין להם מזונות ממקום אחר ע"י מלאכה וכיוצא, אך אם אינם רוצים לשמוע בקול אביהם אינו חייב לזונם כדי שעל ידי זה ישובו מדרכם הרעה לדרך הטוב והישר, ועיין עוד בזה באורך בפסק דינם של חברי בית הדין הגדול מר"ן הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הגרא"י ולדנברג והגר"י קוליץ (פד"ר יג עמ' 17) שדנו בזכאות למזונות בבן סרבן קשר, ואכמ"ל.

והבית שמואל (סימן עא סק"ג) הביא את דברי הדרישה, וכתב שהב"ח בקונטרס אחרון הביא את דבריו והקשה עליו, ולא דק. ועיין שם בב"ש בהמשך דבריו שהביא את דברי רבנו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג ח"ה דף נז טור ג) שכתב :

ומכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותו, אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרוביו העניים או על שאר עניי העיר וכו'.

והסיק מהם שיש לחלק בין חיוב האב במזונות בניו עד שיגדלו לחיובו במזונותיהם אחר שיגדלו, כלשונו :

משמע דאחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה כשאר קרוביו, אבל עד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרובים.

ובנתיבות משפט (לגר"ח אלגאזי על רבנו ירוחם שם, הובא גם בדברנו על מזונות ילדים עד גיל שש, עיין בתיק מס' 1205064/1) כתב שהחילוק בין חיוב האב במזונותיהם לפני שיגדלו ולאחר שיגדלו הינו בהגדרת ה'אמידות' המביאה אותנו לכפות אותו על מזונותיהם :

דגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד גמור אבל לגבי בניו כל שאינו עני מקרי אמיד, וזה שכתב אבל אם הוא אמיד שיש לו כפי הראוי לתת להם, ולכן כתב דהאי אמיד לא הוי אלא עד שיגדלו, דלאחר שיגדלו אין כופין אותו אלא בדאמיד לאחריני שבניו קודמים, ואפשר שזוהי דעת הרמב"ם והשו"ע.

אך עיין במחנה אפרים (הלכות צדקה סימן א) שחלק על דבריו, וכתב שאין כל טעם לחלק בגדרי האמיד, ועל כן העלה שרק בעודם קטנים כופים את אביהם לזונם מדיני צדקה אך משגדלו אין כופים אותו על מזונותיהם יותר משאר עשירי העיר, וכלשונו הטהור :

אבל לעניות דעתי נראה כמ"ש, שאין כופין את העשיר לזון את קרובו יותר משאר עשירים שבעיר, דכולם חייבים לפרנסו. ודווקא גבי בניו הקטנים הוא דכופין אותו לבדו משום דסתם קטנים על אביהם סמכי, ועליו רמי יותר מאחרים וכדאמרו יארוד ילדה וכו'.

ועיין בהפלאה (קונטרס אחרון סימן עא) שמתחילה כתב כדברי המחנה אפרים שלאחר שהבנים גדלו אין דין של כפיה על מזונותיהם בייחוד, אך הניח חילוק זה בצריך עיון ושב וכתב דיותר נראה כדברי הדרישה :

וצ"ל דס"ל דדוקא כשהוא נותן מדעתו הוא מצווה על קרוב קרוב קודם ואח"כ לעניי עיר, אבל כשצריך להוציא ממנו בכפי' לעניי עיר מחלקין בשוה קרובים ושאר עניי העיר. וכן כשמוציאין ממנו בכפי' בשביל קרובים מחלקין בשוה כל הקרובים ואפי' אחד קרוב יותר מחבירו. אבל בניו [ה]קטנים מוציאין להם לבד קודם לכל הקרובים כיון דאיכא תקנת אושא, וכן משמע לשון רי"ו שם במשרים נתיב כ"ג חלק ה'. וז"ל מכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותו אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרובים או שאר עניי עיר. והטעם נראה משום דכתבו התוס' (כתובות דף מ"ט ע"ב) הא דכופין על הצדקה אף על גב דמתן שכרה בצידה משום דאיכא תרי לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ, א"כ משום קרוב קודם לא הי' מן הדין לכפותו אם הי' נותן מדעתו לזה שאינו קרוב כ"כ, להכי כיון שאין מוציאין ממנו אלא בכפיה הכל שווין וצ"ע בזה. ויותר נראה כמ"ש הדרישה דאחר שיגדלו יכולין לעשות מלאכה בעצמן מסתמא משא"כ בקטנים. וראי' לדבריו מכתובות דף ק"ז ע"ב דסתם קטנה לא ספקא במעשה ידיה, ויש להוסיף על דבריו דבגדולים אם יכולין להתפרנס אף על גב דאין רוצין לעשות מלאכה אין כופין אותו לזונם, כיון דבני דעת הם אין יכולין לומר לא נעשה מלאכה. אבל קטנים כיון דאינם בני דעת אפי' אם היו רוצים לעשות מלאכה והיו יכולין להתפרנס, אפ"ה צריך לזונם.

ונראה שגם הוא מסכים להלכה לדברי הדרישה, שגם לאחר שגדלו הילדים אם אינם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, כופים את אביהם לפרנסם והוא מחויב על כך יותר משהוא מחויב כלפי שאר קרוביו, וכפי שעולה מפשט דברי מר"ן השו"ע.

וכן כתב גם רבנו הגם שאול (חלק א סימן כ) שהביא את דברי הדרישה ואחריהם את דברי הכנסת הגדולה בשם המהרשד"ם, וכתב :

עין רואה ששני התרוצים עולים בסגנון אחד ורק יש הפרש מעט ביניהם כאשר יראה המעיין בדברי קודשם, כי רבינו הדרישה הוסיף לומר בפטור האב או ישאלו על הפתחים, ומהרשד"ם ז"ל פטר האב רק באם יש להם להתעסק באומנות או סחורות דוקא אבל מן הצדקה כתב בפרוש דאז כופין וכוליה, ובאמת לא זכינו להבין התוספת של רבינו הדרישה, שמאחר שהאב חייב לתת להם צדקה יותר מאחרים א"כ למה יוכל האב לומר להם שישאלו על הפתחים, דמה הפרש יש בין צדקה של יחיד או מן הקופה של צדקה של ציבור, ועוד בש"ע מבואר, משאר עשירים שבעיר משמע דשאר עשירים וקופה של צדקה שוים הם.

ומדבריו משמע שנראה לו להלכה כדעת הרשד"ם שאם בניו הגדולים אינם יכולים להתפרנס אין אנו מצריכים אותם לחזר על הפתחים וכופים את אביהם לזונם אם אמוד הוא לכך, וכך אכן העלה שם בסיכום דבריו :

אחר שיגדלו כנזכר ומעלה חייב ג"כ מתורת צדקה, כמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל (הלכות מתנות עניים פרק ז) והטור והש"ע יו"ד (סימן רנא סעי' ד), אמנם דוקא אם אין להם שום צד של יכולת להתפרנס רק מן הצדקה דאז כופין האב לזון את בניו אפילו גדולים ואם אפשר להם להתפרנס באומנות או סחורות פטור.

ועיין שם שהביא את דברי הרב שופריה דיעקב (חלק אה"ע סימן ס) שדייק מלשון מר"ן השו"ע (סימן ע"א סעי' א) שכתב שאם היה האב "אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בע"כ" שאם אינו אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אף על פי שהוא אמוד שיש לו קצת אך אינו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אין מוציאין ממנו כלום אלא מכלימין וכו'. והרב הגם שאול חלק עליו וכתב שמהרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ה) שפסק שגם כאשר אין ביד הנותן לספק את כל צורכי העני מחויב הוא לתת לו את אשר בידו לספק כפי גדרי ההלכה "עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בינוני, פחות מכן עין רעה", משמע שבנד"ד כוונת הרמב"ם באומרו "צדקה המספקת להם" אינה למעט אלא לרבות, ולקבוע ששיעורי הצדקה הנ"ל אינם אלא בעניים שחובתם על הכל, וכלשונו הטהור :

אבל בבנים אין הדבר כן, כי אין חובתו על אחרים או על הקופה של צדקה רק אם אין להם אב או קרוב הראוי ליתן להם … בכן חובת האב לספק צורכיהם המצטרך כפי יכולתו אף ביותר מהנהו שיעורי של צדקה האמורים בדברי רבינו בהלכות מתנות עניים, ועל זה כיוונו רבותינו במאמרם צדקה "המספקת להם" לשלול הנהו שיעורי האמורים בתורת הצדקה. כי בבנים אף שמתורת צדקה חייבוהו רז"ל בתוספת חובה אתמר בהספקת מחייתם כי אין להם על מי להשען מצדקתם של אחרים, כי כולם פטורים מהם כמ"ש וד"ק.

וכדברי כל רבותינו הפוסקים שהאב חייב גם במזונות בניו הגדולים, כל זמן שאינם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, העלה גם הראשל"צ הרב משפטי עוזיאל (אבה"ע מהדו"ת סי' עד אות ד) אודות פרנסת ילדים גדולים ש"אם ידוע שאי אפשר להם להתפרנס בשום צד על זה קאמר התם שהאב מחוייב לזונם יותר מכל שאר העשירים", ולקמן בדברנו אודות תקנת הרה"ר נרחיב בדבריו. וכן העלה הישכיל עבדי (ח"ז סי' יג סעי' ד אות יד) דגדר עד שיגדלו לכל הדברות והאמירות הוא לאו דווקא, ואליבא דכו"ע כל זמן שהבן אינו יכול להשיג את פרנסתו, ושומע לקול אביו ולקול אמו, ואביו אמיד ויכול להספיק לו די פרנסתו, כופים אותו בכל מיני אמצעים לזונו.

ונראה שלפי כל הני פוסקים אין מנוס מלהסביר את דברי רבנו ירוחם, ואת החילוק בדבריו בין בניו  הגדולים לקטנים, אלא כפי שחילק בדבר הרב משפטי שמואל (סי' ד אות ד) שלדעתו אם אין האב אמוד מפצירין בו ומכלימים אותו אך עד שהילדים יגדלו, אך אחר שגדלו אין מפצירים בו כדרך שאין מפצירין על כל צדקה לאדם אחר. ולמרות שמדבריו ברור שלא ראה את דברי הדינא דחיי והערך לחם שכתבו במפורש שגם כשהבנים גדולים מפצירין ומכלימים באביהם לזונם הגם שאינו אמיד, מ"מ כך נראה גם פשט דברי מר"ן השו"ע ביו"ד (סימן רנא סעי' ד) שכתב :

מחייבין האב לזון בנו עני, ואפילו הוא גדול מחייבין אותו יותר משאר עשירים שבעיר.

ולא ציין שמכלימים אותו ופוצרין אותו על כך, ואין כל טעם לומר שמר"ן הדר בו בהלכה זו בדבריו באבן העזר ממה שכתב במפורש ביורה דעה, ובפרט שהדברים (היינו שחזר בו) לא נכתבו על ידו בפירוש לא בב"י ולא בשולחנו הטהור.

וידועים דברי רבנו האגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קמג) שכתב, לשיטתו שהעיקר כדעת הר"ן, שכל אימת שהבנים גרים עם אמם מחויב הוא בפרנסתם "עד שיהיו כפי הדרך שהולכים להרויח", כלשונו :

ולכן נראה לע"ד ברור שהיכא שהאם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר משש ברצון האב ואף שהם גדולים כל זמן שאין הדרך שבנים כאלו ילכו להרויח לפרנס עצמן שיתחייב האב לזון גם אותם מדין מזונות אשתו, דלא גרעי מארחי ופרחי והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואינו יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בנ"א בזה"ז ובפרט במדינתנו שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו ובנותיו אף הגדולים מצד חיוב מזונות שלה עד שיהיו כפי הדרך שהולכים להרויח. ואם בני משפחתו או בני משפחתה אין הולכין להרויח עד נישואיהן אז מדין עולה עמו ואינה יורדת עמו חייב במזונותיהן כל הזמן שדרים עמהם יחד.

והגם שנראה שאין דבריו בדין זה בכללותו מוסכמים על דעת רובא דרבוותא, וכפי שהרחבתי בנושא זה, והבאתי גם את מה שתמהו עליו מר"ן הראשון לציון אביר הרועים (יחוה דעת ח"ג סי' עו עמ' רנז בהערה), ורבנו השבט הלוי (ח"ה סי' קלב אות ב), מכל מקום גם מדבריו עולה שכל זמן שהילד אינו יכול לכלכל את עצמו מחויב האב במזונותיו. 

נמצאנו למדים שלדעת רובא דרבוותא, ראשונים ואחרונים, הרשב"א, הרמב"ם, ההגהות מרדכי, ר' ירוחם, מר"ן השו"ע, הדרישה, המעשה רקח, הכנה"ג, ההפלאה, מרכבת המשנה, רבנו הגם שאול ועוד ועוד, גם לאחר שגדלו מחויב האב במזונות בניו (שאינם יכולים לפרנס את עצמם) מדין צדקה יותר ממה שמחויב הוא בצדקה ביתר עניים, ואם אמוד הוא כופים אותו על כך. ולדעת הרב דינא דחיי והרב ערך לחם ילדים גדולים שאין להם יכולת לפרנס את עצמם דינם כדין ילדים בני שש עד שיגדלו שכאשר אביהם אמיד כופים אותו לפרנסם וכאשר אינו אמיד פוצרים בו ומכלימין אותו עד שיפרנסם.

חיוב מזונות הבנים לאחר גיל שש מדין תקנת הרבנות הראשית

 והנה כל האמור לעיל מיוסד על דברי הגמרא ורבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים שאת מימי תורתם הקדושה אנו שותים, וכדרכנו בקודש בפסיקת ההלכה. אולם פנים חדשות באו אלינו בנדון שבפנינו, שכן בר"ח אדר התש"ד פרסמה מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל בנשיאות הרבנים הראשיים, רבותינו הנאדרים בקודש, הגריא"ה הרצוג והג"ר בצמ"ח עוזיאל זצוק"ל תקנה כדלהלן :

לפנים בישראל אע"פ שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל… כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו… כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי. אין צריך להאריך בדבר המובן לכל מי שעיניו פקוחות על מצב ההווי… כדי לצאת מכל המבוכות והסיבוכים יש לנו רק דרך אחת והיא לתקן תקנה כוללת שתחול על הכל. ולאחר שנקבעה תקנה זו על פי הרבנות הראשית לארץ ישראל ומועצתה המורחבת ועל פי בתי הדין הרבניים… יהא לתקנה זו כל תוקף ועוז כתקנות שו"ם… ויהא זה דין ממש… אי לזאת קבענו את התקנה … כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין… לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו וככל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים – כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה.

והנה, לכאורה, מלשון התקנה שנקטה שיש לחייב אב במזונותיהם של בניו מעל גיל שש "בחיוב משפטי גמור" עולה כי מעתה החיוב המשפטי הקיים מדינא עד גיל שש ימשיך בצלמו וכדמותו גם לאחר גיל שש ועד לגיל חמש עשרה. וכך עולה, לכאורה, גם מפסק דין שניתן ע"י כב' הרבנים הראשיים מתקני התקנה והגראמ"י וילקובסקי כשלוש שנים מאוחר יותר (פסק ביה"ד הרבני הגדול מיום כ"ד בניסן תש"ז בתיק 1/15/707 מובא באוסף פסקי דין ורהפטיג ח"א עמ' קנ) שקבעו כי תקנת הרה"ר אינה מוגבלת בשיעור הצדקה בו מחויב האב (עד חומש), כלשונם :

אשר לגוף הענין טען בא – כח המערער, שעפ"י הדין מגיעות מזונות לבנות רק עד הגיל של שש שנים, וכל מה שפוסקים לטובתן של הבנות מגיל העולה על שש עד לגיל של חמש עשרה שנה, בהתאם לתקנת הרבנות הראשית לארץ – ישראל, הרי זה מטעם צדקה בלבד, שהמסגרת שלה היא מוגבלת לחומש ההכנסה … אך לפי דעת בית הדין הגדול טענה זו איננה מוצדקת בהחלט; כי מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, אפוא, ע"י ההיקף המצומצם של דיני צדקה, תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הציבור או על האם.

וכך מצאנו גם במשפטי עוזיאל (ח"ב חאה"ע סימן צב), שכתב שלפי תקנת הרבנות הראשית, חייב האב במזונות בתו בת הארבע עשרה, ככל מה שהוא חייב במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא מדין חובת האב במזונות בניו ובנותיו. והאמת תורה דרכה דכך ניתן ללמוד גם מתשובה נוספת של הג"ר בצמ"ח עוזיאל (משפטי עוזיאל מהדו"ת סי' עד אות ד) שלאחר שהעלה שמדין צדקה כאשר אין לילדים הגדולים מהיכן להתפרנס מחויב אביהם בפרנסתם הוסיף כי :

מזה יוצא לדין שבזמן הזה שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הצבור כולו הואיל וילדים כאלה שהם מחוסרי תלמוד תורה מדע ותרבות נעשים מושחתים בעצמם ומשחיתים את הצבור כולו, והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד יב או ט"ו שנה כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הצבור לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן וחייב האב לזונם עד גיל בגרות שיוכלו להתפרנס מעבודתם.

על יסוד זה מצאנו מן הדין והיושר ולתקנת הצבור והישוב ושלום הבית לקבוע מעתה והלאה לחייב את האבות במזונות ופרנסה וחנוך בניהם ובנותיהם עדי הגיעם לגיל של חמש עשרה, ומגיל זה ומעלה מסור הדבר לראות עיני בית דין אם האב אמיד והבן אינו יכול להתפרנס משום מקום אחר מסבת מבנה גופו וכדומה מחייבין את האבות לפרנסם מדין צדקה.

וכך חזר והבהיר בית הדין הרבני הגדול לערעורים גם כשתים עשרה שנים מאוחר יותר בהרכב הרבנים הגר"ע הדאייה, הגרי"מ בן מנחם והגר"י הדס (ערעור 138/תשי"ט, הובא בפד"ר ג עמ' 306־307) כי:

לפי תקנות בית הדין שדנין לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל… הכח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל שש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש לפי הגמרא והשולחן ערוך.

אולם כל המעיין בכל דבריו של מו"ר הראשל"צ הג"ר בצמ"ח עוזיאל זצוק"ל שהובאו לעיל (משפטי עוזיאל מהדו"ת סי' עד אות ד) ייווכח מהרה שגם מתקני התקנה לא התכוונו ולא תקנו לחייב את האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש כפי שהיה הוא מחויב בהם על פי גדרי הלכה קודם הגיעם לגיל שש, דהנה שם בהמשך דבריו כתב כב' הג"ר בצמ"ח עוזיאל כדלהלן :

יוצא מכלל זה בנים שיש להם להתפרנס משלהם כגון שנפלה להם ירושה מבית אבי אמם וכדומה שבית דין מעמיד להם אפוטרופוס את אביו או כל מי שטוב בעיניהם לזונם ולחנכם משלהם שהרי גם בקטנותם עד בני שש כתב הרשב"א בתשובותיו ח"ב סי' שצא בשם יש אומרים והוא הסכים לדעתם שהאב פטור ממזונותיהם לבן אעפ"י שלהלכה פסק מרן ז"ל דעד שש חייב האב לפרנסם משלו למעלה משש ודאי הלכה כדברי הרשב"א לפטור האב ממזונות בניו כשיש לבניו להיות נזונים משלהם.

הא קמן שגם מתקני התקנה הודיעונו שלא באו להשוות את חיוב האב במזונות בניו למעלה מגיל שש לחיובו במזונות בניו טרם מלאו להם שש שנים, וכך מצאנו גם לחברי בית הדין הרבני האזורי בת"א־יפו (תיק 103/תשי"ז פד"ר ח"ב עמ' 92, ניתן בכד' כסלו תשי"ז) הרבנים הגר"א גולדשמיט, הגר"י קוליץ והגר"ש מזרחי שהעלו שהתקנה לא באה לחייב את האב במזונות ילדיו כאשר יש להם מקורות פרנסה משל עצמם, כלשונם :

אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ – ישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו, – ואין לדון על פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לארץ – ישראל את הצורך בתקנה, נוסף לדין צדקה, כי סכנות גדולות צפויות להם… אם פרנסתם לא תהיה מובטחת – וזה שייך רק באין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש; אלא כפיה על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש.

ומלשונם עולה בבירור שלא הונחה בפניהם תשובתו הנזכרת של מו"ר הג"ר בצמ"ח עוזיאל, אולם למרות זאת העלו גם הם, מלשונה של התקנה, כי מתקני התקנה לא באו להשוות את חיוב האב במזונות בניו לאחר שש לאלה הכתובים בשו"ע קודם גיל שש. וכן פסקו לאחר מכן גם חברי בית הדין הרבני הגדול (פד"ר ח"ד עמוד 7, ערעור תשי"ט /44, ניתן ביום יב באייר תשי"ט), בהרכב הרבנים הגר"ע הדאייא, הגר"י הדס, והגרי"ש אלישיב כי כאשר יש לילדים משל עצמם אין לחייב את אביהם במזונם על פי התקנה, כלשונם:

גם לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד: לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה – נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם. עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל:

"לפנים בישראל אף על פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל […] ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב […] ובתי משפט הממשלתיים פטרו אותם על יסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו […] כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי.

מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה – היא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום והם תלויים בחסדי אביהם ולא בילדים שפרנסתם מובטחת.

וחזרו על כך גם כעבור חודש, ביום י' בסיון תשי"ט, בהרכב דומה אך שבמקום הגר"ע הדאייא ישב בראשו הגרי"מ בן מנחם (פד"ר ג עמוד 172) וכתבו :

ראה בפסק דין של בית הדין הגדול לערעורים תיק תשי"ט – ארבעים וארבע האומר: גם לפי תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל […], מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה, הוא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם, לא כילדים שפרנסתם מובטחת […] ומעתה יש לדון שבמקרה דנן אין לחייב את המערער […] וביתרת הסכום חייבת האישה לשלם עבור הילדה ויש להילדה ממי לגבות ודינה כאילו יש לה ממון.

ונראה שכדי שלא יחלקו פסקי הדין האמורים עם פסק דין שניתן גם הוא בבית הדין הרבני הגדול כעבור מספר חודשים, בתאריך י"ג בשבט תש"ך, בתיק אחר (פד"ר ח"ג, עמוד 307) בהרכב שלושה מהדיינים שפסקיהם הובאו לעיל, הגר"ע הדאייא, הגרי"מ בן מנחם והגר"י הדס, בו נקבע שעל פי התקנה ממשיכים גדרי החיוב שלפני גיל שש לאחר גיל שש, כלשונם :

לפי תקנות בית הדין שדנין לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל, גם פסק דין זה באשר לבת ניתן לפי הנחה זו – הכוח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש לפי הגמרא והשולחן ערוך.

יש לומר שאין דבריהם אמורים לגבי ילדים שיש להם מזונות משל עצמם אלא אך ורק לגבי מה שנדון שם באותו פסק דין בנוגע לחיוב האב למכור מנכסיו כדי לזון את ילדיו, כלשונם שם :

ואף דלפי הגמ', הר"מ והשו"ע מה שיש לחייבו אף למכור מנכסיו הוא רק לצרכי מזונות בנו הקטן שעוד לא הגיע לגיל של שש שנים, אבל לא עבור צרכי הילדה שכבר עברה גיל השש, ואין לבוא בנ"ד מכח הטעמים בהג"ה שם דיש דאף ביותר משש יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אותן כמבואר להמעיין בדבריו, אולם כל זה לפי דינא דגמרא אבל לפי תקנות בית הדין ….

הא קמן שלדעתם על פי התקנה חויב האב במזונות ילדיו מעל גיל שש בדיוק באותם גדרי חיוב שבוארו בהלכה לילדים עד גיל שש, ובלבד שאין להם נכסים, וכפי שנקבע בהלכה (רמב"ם אישות יב, יז ומר"ן השו"ע סי' עא סעי' ב) שמוכרים מנכסיו של האב כדי לזון את בניו עד הגיעם לגיל שש. כן על פי התקנה, מוכרים מנכסיו כדי לזון גם את ילדיו שאחר גיל שש, ובלבד שאין להם נכסים משל עצמם, כמבואר לעיל. 

ואנא עבדא, הצעיר והדל, אמינא כי מצאנו לחברי בית הדין הגדול, הגר"ע הדאיה, הגר"י הדס והגרי"ש אלישיב (פד"ר ח"ד עמ' 7, הובא לעיל) שכתבו (פסק הדין נכתב ע"י הגרי"ש אלישיב כפי שעולה מקובץ תשובותיו ח"ב סי' קסה) שגם אחר התקנה אין לחייב אב שאינו אמיד במזונות בניו, וכלשונו הטהור :

אבל כשאין בידה לסלק לילדה את התחייבותה אז הדר דינא ולא פקע חיובו של האב – אם הוא אמיד – כי הילדה לא צריכה לסבול מהסכמים שנערכו ונעשו על חשבונה.

ברם השיקולים לחייב את המערער בסכום העולה על דמי השתתפותו אשר התחייב בהסכם, וחיובה של המשיבה בהתאם למה שהתחייבה בהסכם – שונים המה, כי בזמן שחיובו של המערער תלוי במצבו הכספי אם הוא בכלל אמיד הרי אצל המשיבה גם כשאיננה אמידה היא מחוייבת לסלק את החוב שקיבלה על עצמה, לפי ההלכה הפסוקה בחו"מ סי' צ"ז סכ"ג לענין מסדרין לבעל – חוב.

נמצא שלדעתם כאשר האב והאם חתמו על הסכם ולפיו האם נושאת במזונות הבת והאב משלם אך סכום מסוים, רק אם האם אינה יכולה לעמוד בהסכם והאב הינו אמיד יש לחייב את האב במזונותיה, ושם דנו בדבר אחר תקנת הרבנות הראשית, כמבואר שם.    

ועתה זכינו ויצא לאור חלק יא' של שו"ת יביע אומר, וגם שם (סי' סז אות ב) העלה מר"ן הראשון לציון שגם אחר התקנה אב שאינו אמיד אינו חייב במזונות ילדיו, ועל כן אם האם אמידה יש להטיל את החיוב עליה מדיני צדקה, כלשונו הטהור :

ואם האב איננו אמיד ופרנסתו מצומצמת, ואילו האם אמידה שתוכל לפרנס את הבן או הבת שהם למעלה מגיל שש שנים, יש לחייב את האם במזונות מדין צדקה וכו'. 

וא"כ מצאנו שני נדונים המורים כי גם תקנת הרבנות הראשית לא באה לחרוג מדיני הצדקה בהם מחויב האב, ועל כן כאשר אין לחייב את האב על פי דיני צדקה, היינו כאשר יש לילדים נכסים משל עצמם או כאשר האב אינו אמיד, אין לחייבו גם על פי התקנה.

והדברים עולים בקנה אחד עם דברי מר"ן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ח' אבן העזר סימן כ"ב) שפסק בסכינא חריפתא שיש להותיר את תקנת הרבנות הראשית במסגרת "תורת צדקה", כלשונו הטהור:

ועיין להרה"ג רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאה"ע סימן טו) שהאריך לבסס תוקף תקנה זו להלכה ולמעשה. וראה עוד בתשובת הגרי"א הרצוג שם. וע"פ תקנה זו דנים ופוסקים מזונות כל בתי הדין בישראל. אולם הנה נוסח תקנה הנ"ל הוא בזה"ל: לפנים בישראל… והרי בימינו אלה אפי' לילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, צפויה להם סכנות גדולות מוסריות, אם לא תהיה פרנסתם מובטחת על פי יסוד משפטי וכו'. ע"כ. נמצא שהתקנה הנ"ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב, וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם, ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה. ולכן אף בזמנינו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם. וכמ"ש בטוש"ע (סימן ע"א). וכן פסקו חברי בית הדין הגדול, הרה"ג רבי עובדיה הדאיה, והרה"ג רבי יעקב עדס, והרה"ג רבי יוסף שלום אלישיב. והובאה תשובתם בקובץ פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ח"ד (עמוד ז). ע"ש. וראה עוד בקובץ פסקי דין הנ"ל חלק ב' (עמוד צ"ב) וחלק ג' (עמוד קע"ב). ע"ש. והגם שראיתי להגרב"צ עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב חאה"ע סימן צב עמוד שס), שכתב, ולענין מזונות הבת הצעירה מרים, שהיא כיום בגיל י"ד שנה, יפה ונכון מאד כתב חברי הגאון מהרי"א הרצוג הרב הראשי לא"י, שלפי תקנת הרבנות הראשית, חייב האב במזונותיה, ככל מה שהוא חייב במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא מדין חובת האב במזונות בניו ובנותיו, שאסור לו לאב לנער את חצניו מחובה אבהית זו ולהטילה על האם וכו'. ע"ש. ומשמע שהחיוב במזונות עד גיל ט"ו, היא כחיוב האב ממש במזונות בניו עד גיל שש. ולפ"ז אפי' יש לבנים נכסים חייב לזונם ולפרנסם. מ"מ נ"ל העיקר כהוראת בית הדין הגדול הנ"ל. ועמש"כ עוד בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סימן עו עמוד רנז). ושם דנתי גם בענין מעשר כספים, אם מותר ליטול מהם בזמנינו לצורך מזונות בניו ובנותיו שהם למעלה מגיל שש. ע"ש. ואפי' אם תמצא לומר שלא יצאנו מידי ספק בכוונת התקנה הנ"ל, כבר כתב מרן בש"ע אה"ע (סימן קיח ס"ו), כל דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה. וכ' ע"ז הרמ"א בהגה, וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האישה להביא ראיה, שאין מוציאים ירושת הבעל מספק. ב"י בשם תשובת הר"ן.

וכיהודה ועוד לקרא, נראה שיש לחזק את דברי מר"ן הראשל"צ במה שכתב שהעיקר כהוראת בית הדין הגדול שכאשר יש לבנים נכסים אין מחייבים את האב במזונותיהם למרות שהגרב"צ עוזיאל בתשובתו שהובאה ע"י מר"ן הראשל"צ הגרע"י זצוק"ל כתב "חייב האב במזונותיה, ככל מה שהוא חייב במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, וכו'" מהא שהבאנו לעיל מתשובת הראשל"צ הג"ר בצמ"ח עוזיאל עצמו שכתב שכאשר יש לילדים נכסים אין לחייב את אביהם במזונותם, ונמצא שגם הוא עצמו, שנמנה על מתקני התקנה ס"ל כדברי חברי בית הדין הגדול הנ"ל. ושפתי מר"ן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל ברור מיללו שסבירא ליה שתקנת הרבנות הראשית לא באה לעקור את ההלכה הפסוקה המחייבת את האב במזונות ילדיו מעל גיל שש מדין צדקה אלא אך לאלם ולחזק את דיני הצדקה ולקובעם לחיוב משפטי גמור, "לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם… ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה", ומשנקבע החיוב כחיוב משפטי שכזה הרי שכדי לכוף את האב ניתן גם לרדת לנכסיו ולגבות מהם, כפי שהעלו חברי בית הדין הגדול בפסק הדין שהובא לעיל (פד"ר ח"ג, עמוד 307), וגם למעלה מחומש כפי שהובא מפסק בית הדין הגדול לעיל. ונמצא שעיקר דין הצדקה בעינו עומד, והוא הקובע לא רק את גדרי ומקומות החיוב אלא גם את מהותם (דבר המשליך גם על העובדה שהאב יכול לנכות הוצאות אלו ממעשר הכספים כפי שהעלה מר"ן הראשל"צ ביחוה דעת ח"ג סי' עו) וכל שפעלה התקנה לא היה אלא לכוף על חיוב זה ולתת לו משנה תוקף באופן שהכפיה על מזונות הילדים מעל גיל שש תהיה כפיה גמורה בכל האמצעים החוקיים האפשריים.

ונראה, שכן יש לדייק גם מלשונם של מתקני התקנה שכתבו שהתקנה באה להטיל על האב "חיוב משפטי גמור ולכופו בממונו וככל הכפיות האפשריות החוקיות". הא קמן שלא באו מתקני התקנה אלא לאלם ולחזק את הכפיה על המתאכזרים על בניהם, ככל הכפיות האפשריות והחוקיות, והיינו גם באופן שיאפשר להוציא לפועל, על פי חוק, את פסק הדין בירידה לנכסיו ובאמצעים החוקיים הקיימים על חיובי מזונות שכאלו, ואין בה בתקנה אלא מה שפורש בה אולם תורת צדקה הקובעת את מהות החיוב וגדריו על פי ההלכה הפסוקה והמסורה עדיין במקומה עומדת, ומשום כך אם יש לבנים נכסים או שהאב איננו אמוד איננו מחייבים את האב. ולמעלה מכך נראה לי, אני הקטן והדל באלפי, זעירא דתלמידיא, שגם עיון במטרת התקנה וכוונת מתקניה יגלה שייסדו את תקנתם על דיני הצדקה ושלא באו אלא למנוע מהאב לטעון שילדיו הגדולים יכולים להתפרנס בכוחות עצמם ואינם זקוקים לצדקה, ושלמרות גילם הצעיר הם יכולים וצריכים לצאת לעמל יומם ולהשתכר למחייתם, וכפי שביאר לנו כב' הראשל"צ הג"ר בצמ"ח עוזיאל זצ"ל(הובא לעיל) כי :

…והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד יב או ט"ו שנה כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הצבור לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן וחייב האב לזונם עד גיל בגרות שיוכלו להתפרנס מעבודתם.

על יסוד זה מצאנו מן הדין והיושר ולתקנת הצבור והישוב ושלום הבית לקבוע מעתה והלאה לחייב את האבות במזונות ופרנסה וחנוך בניהם ובנותיהם עדי הגיעם לגיל של חמש עשרה וכו'.

הא קמן דדעתו הינה שכדי שהבן יוכל להתפנות ללימודיו, שזו 'תקנת הצבור והישוב', תיקנו שיהא האב חייב במזונותיו ולא יוכל לטעון שבכוחו של הבן לפרנס את עצמו ועל כן הוא פטור מפרנסתו, ורק לאחר גיל טו' יוכל האב לטעון שבנו יכול להתפרנס בכוחות עצמו ועל כן אין להטיל עליו את מזונותיו מדין צדקה. 

ואם כנים דברינו אלה, מקובלים ומרוצים לפני רבותינו, הרי שיש לקבוע ששני דברים עשתה התקנה: האחד, שממנה והלאה ילדים עד גיל טו' ייראו כמי שלצורך לימודיהם אינם יכולים לפרנס את עצמם, ושעל כן אביהם חייב במזונותיהם מדין צדקה. והשני, שחיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש שהינו בעיקרו מדיני צדקה יחשב לחיוב משפטי גמור כפי חיובו של האב במזונות ילדיו טרם מלאו להם שש שנים, וניתן יהיה לכוף עליו בכל האמצעים החוקיים האפשריים, וכאמור לעיל החיוב הינו אף למעלה מחומש משיעור ממונו של האב. וכדברי מר"ן הראשל"צ הגרע"י זצוק"ל תורת צדקה לא פקעה מהנדון שבפנינו, ומעולם לא עלה על דעת מתקני התקנה לעקור את דיני הצדקה אלא רק לאלמם ולחזקם כאמור לעיל, ואין בדבר נפתל ועיקש וכל פסקי הדין המובאים לעיל עולים בקנה אחד ללא מבוכה ומחלוקת.

והגם שראיתי את דבריו של אחד מחשובי וגדולי דייני ישראל בדורות האחרונים הוא ניהו אב"ד חיפה בעל המשנת יעקב כב' הגר"י רוזנטל זצ"ל (פד"ר חי"א עמ' 215) כי דייני ישראל, בני דורו, היו חלוקים ביניהם באשר לתוקפה של התקנה, כלשונו :

בשנת תש"ד תיקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לחייב מזונות עד גיל חמש־עשרה. ובזה רבתה המבוכה ופס"ד של בתי הדין בארץ, יש מחייב לפי תקנה זו ויש שאינו מחייב, יש שמחייב מכח הדין מחמת התקנה ויש שמחייב מדין צדקה, ויש שרק בהשפעה על בעל הדין. והבודק בעיון גם פסקי הדין המודפסים רואה שאין אחידות דעות בזה. גם בשיחות בע"פ עם חברינו הדיינים, אומר זה בכה וזה בכה. ולמה לא יהיה בזה קו ברור ומנחה?.

מכל מקום לעניות דעתי, קלה כמות שהיא, וכתלמיד הדן לפני רבו בקרקע, לא כך נראה מכל אשר הבאנו לעיל, ותקנת הרבנות הראשית במקומה עומדת, איתנה וחזקה כראי מוצק. 

והנה בישיבת מועצת הרבנות הראשית לישראל מיום ט' בתמוז תשל"ו האריכו את חיובו של האב במזונות ילדיו, מדין תקנת הרבנות הראשית, מגיל חמש עשרה לגיל שמונה עשרה, כלשונם:

הוחלט פה אחד כדלהלן: בעקבות תקנת הרבנות הראשית לארץ־ישראל משנת תש"ד בנשיאותם של הגאונים מרנן ורבנן מרי דארעא דישראל נוחי נפש הגרא"י הרצוג זצ"ל והגרב"ץ מאיר חי עוזיאל זצ"ל שקבעו לחייב את האב במזונות ילדיו עד גיל חמש־עשרה שנה מאותם הנימוקים והטעמים שפורטו בתקנה הנ"ל כפי שהתפרסם בחוזר נשיאי הרה"ר מתאריך כ"ט טבת תש"ד. לאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו מחליטים להעלות את גיל חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שמונה־עשרה שנה.

באותם ימים נשיא מועצת הרבנות הראשית היה הגר"ש גורן ועמיתו מר"ן הראשל"צ הגר"ע יוסף הסתייג מההחלטה וכשבוע לאחר ההחלטה דלעיל, ביום ט"ו תמוז תשל"ו, גילה את דעתו וכתב כדלהלן :

גלוי דעת של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף : לדעתי תקנה כזאת צריכה להיות ע"י כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה, וכך נהגו רבותינו הגאונים נשיאי הרה"ר לישראל ונשיאי בית הדין הגדול הרב"ץ עוזיאל זצ"ל והגאון הרי"א הרצוג זצ"ל בזמן שתיקנו התקנה לחייב במזונות הילדים עד גיל חמש־עשרה. אחרת אין לתקנה כזאת שום תוקף לפי ההלכה.

ומעניין לציין כי נראה כי גם כשלוש שנים מאוחר יותר, בשנת תשל"ט, נמנע אב"ד חיפה הגר"י רוזנטל (פד"ר יא עמוד 215) מלהזכיר את תקנת הרבנות הראשית משנת תשל"ו, הזכיר את פסקי הדין שעסקו בתוקפה ובמעמדה והיקפה של תקנת הרבנות הראשית משנת התש"ד וקרא לדון בהארכתה עד גיל שמונה עשרה, תוך התעלמות מוחלטת מההחלטה שכבר ניתנה בעניין (!!!), כלשונו:

זאת ועוד, האם לאור המצב המוסרי והכלכלי השורר בארץ, כעת בשנת תשל"ט, לא היה מקום לחשוב על שינוי התקנה משנת תש"ד, ולהגדיל גיל החיוב מ־15 שנה ל־18 שנה, במיוחד לאור זה שבני נוער רבים מוזנחים מחוסר טיפול ומחוסר אדם אחראי על חיוב מזונותיהם, ומאידך אם הבנים ממשיכים בלימודים, האם אין מן הראוי שהאב יחויב בהוצאות החינוך והמזונות והטיפול בהם? ומה דינו של ילד נכה או חולה, והאם יהיה זרוק לעזרת הציבור ואילו האב ינער חובתו ממנו.

[ושמועות הגיעו לאוזנינו כי בבי"ד הגדול לערעורים כבר מחייבים כעת עד גיל 18].

ומצד שני האם מן הראוי שתמיד האב ישלם אף בזמן שהאם היא עתירת נכסים או שמרויחה היטב והוא חי לו ממשכורת מצומצמת.

הרהורי דברים אלו עלו עם כתיבת פסה"ד הנוכחי בעניין מזונות ילדים, והזכרת הגיל חמש־עשרה שנה. וכדאי שחברינו דייני ישראל יתנו לב לזה, כאביהם של יתומים חיים, וכדברי הגמ': ב"ד אביהם של יתומים הם, וישימו לב ועין למצוא דרך להצלת בנים אלו.

וייתכן שלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה תקנת הרבנות הראשית משנת התשל"ו, וכדברי מר"ן הגר"ע יוסף זצ"ל, וכך אכן כתב גם הגר"ש דיכובסקי (פסק ביה"ד הגדול תיק נב/46 הובא בתחומין טז עמ' 98) כי :

למעשה רובם של בתי הדין הרבניים אינם מחייבים מזונות מעבר לגיל חמש עשרה, ולא רואים את התקנה האחרונה כתקיפה, למרות שאין ספק בחיוניותה במציאות של ימינו. 

אולם הנה עומדים לנגד עינינו גם דברי מורי ורבי ועטרת ראשי, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, הגר"א שפירא זצ"ל בפסק הדין הנ"ל (הובאו בתחומין שם עמ' 85) שחלק על האמור לעיל, והעלה, וכלשונו הטהור :

לגוף חיוב מזונות הבן עד י"ח כבר פסקתי ופרסמתי שלעניות דעתי יסוד חיוב המזונות היום אינו על התקנות הקודמות לא על הרב הרצוג ולא על הרב גורן. בשעתו, לפני הקמת המדינה הסמכות לתקן תקנות כאלו היתה בידי הרבנות הראשית בהסכמת המועצות העירוניות המקומיות ולכן חזרו גם על הקהילות הקטנות כגון נס ציונה ועפולה שיסכימו לתקנה זו של מזונות עד י"ב (צריך להיות ט"ו) שנה אבל כיום ב"ה יש כנסת המייצגת ייצוג גמור את כל תושבי המדינה ומייצגת גם את היהודים שומרי הדת שגם הם הסכימו לתקנה שתיקנו שחלה חובה על האב לזון את ילדיו עד גיל י"ח לזה מספיק רק שהרבנות תסכים כדי שלא נגיד שזה מנוגד להלכה היהודית ולזה מספיקה כל מועצת הרבנות הראשית גם כשהיא בנשיאותו של הרב גורן בלבד – ועם כל הכבוד מועצת הרה"ר חזרה על כך בהסכמה כללית גם בתקופת נשיאותי ביחד עם כבוד הראשל"צ הרב אליהו שליט"א. הסכימו על כך כל הנציגים הדתיים בכנסת וזה מוכיח שאין זה בניגוד להלכה וזה מחייב את כל היהודים לזון את ילדיהם עד גיל י"ח … וכאמור בשו"ע (חו"מ סי' ב) על תקנות הקהילות שתקפן כתקנות בית הדין הגדול.

אני ישבתי בבית הדין לערעורים בס"ד קרוב לעשרים שנה, ומעולם לא בא לפני ערעור של אשה שמערערת על פס"ד של בי"ד אזורי לפטור את האב ממזונות עד גיל יח', משום שסובר שאין לזה תוקף בהלכה. לעניות דעתי קשה למצוא כיום דיין שיפקפק בתוקף החיוב של אב לזון את בנו עד גיל יח', …

(ועיין גם בדברי הגר"מ קליין זצ"ל (שו"ת משנה הלכות חיו"ד סי' קע"ז) דאזיל בתר איפכא (ראה מסכת כתובות דף מח, עמוד ב) וסובר דלאחר שהבנים גדלו אין שום חיוב על האב לזון אותם, ודין גדלות מבואר בתורה בן לי"ג שנה ובת לי"ב שנה וששה חדשים, ולאחר זמן זה אין לאב שום חיוב לא מדרבנן ולא מתקנה ואין מחשבין בזה בדיני עכו"ם שמחייבים לזון אפילו גדולים נגד התורה ונגד חכמינו ז"ל ואדרבה מדין תורה הבנים חייבים לזון את ההורים וכו'. ולשיטתו אין כל מקום לכל דברינו בפרק זה, אולם אחר שהעלנו לעיל שגם אחר התקנה נשמר יסוד החיוב שהינו מדיני צדקה וכל שהתווסף מבוסס על כך שגם כאשר הילד יכול לעבוד לפרנסתו אנו פוטרים אותו מכך כדי שיוכל ללמוד ומטילים את מזונותיו על אביו, ככל מי שאינו יכול לפרנס את עצמו ומדין צדקה, הרי שאין מחלוקת גדולה בדבר, וייתכן שגם אין מחלוקת כלל ושגם הגר"מ קליין יודה שמדין צדקה כך יש לפסוק בימינו ואין לשלוח את הבן לצאת לעמל יומו ולאבד את לימודיו).

והנה נראה שהיום כבר עלו בהסכמה דברי מורי ורבי הגר"א שפירא זצ"ל שחיוב האב במזונות בניו הינו עד גיל יח', וכפי שעולה גם מהחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל מיום ‏י"ח בכסלו תשע"ו (30.11.15), בה כיהן פאר, ועדיין מכהן, גם מו"ר הראשל"צ, נשיא בית הדין הרבני הגדול (כתוארו אז) הגר"י יוסף שליט"א, בנו וממשיך דרכו של מר"ן אביר הרועים הראשל"צ הגר"ע יוסף זצוק"ל, שדנה בתקנת הרבנות הראשית בדין מזונות הילדים והעלתה כדלהלן :

מועצת הרבנות הראשית דנה בנושא חיוב האב במזונות ילדיו. הוזכר במועצה כי ההחלטה להגדיל את גיל חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שמונה־עשרה שנה, נתקבלה כבר בישיבת מועצת הרבנות הראשית מיום כ"א בסיון תש"מ, והמועצה אף החליטה בישיבתה מיום כ' במרחשוון תשמ"ו, כי חיוב המזונות על ההורים הוא עד גיל שמונה עשרה שנה. אנו שבים ומדגישים שהחיוב על ההורים הוא עד גיל שמונה עשרה שנה.

אך הנה שם בהמשך דבריהם נשאו לנו רבנן חברי מועצת הרה"ר את משאם ביחס למהותה והשלכותיה של תקנת הרבנות הראשית בנושא זה והעלו כי :

בנושא חיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש, ישנה מחלוקת גדולה בין דייני ישראל בעבר וכיום, האם החיוב הוא מצד התקנה או מדין צדקה. רוב הפוסקים וביניהם הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו, קבעו שהחיוב הוא מדין צדקה. אולם היו כאלה ובהם הגרי"א הרצוג והגרב"צ עוזיאל, שקבעו שזו המשך התקנה.

היטיב לבטא דיון זה הרה"ג יעקב רוזנטל זצ"ל. הוא כתב שבסוגיה זו רבתה המבוכה בפסקי הדין, יש המחייבים את יישום התקנה מכוח הדין, ויש המחייבים את יישומה מדין צדקה.

עמדת מועצת הרבנות הראשית היא, שאין ראוי להכניס ראשנו בין ההרים הגבוהים שדנו בסוגיא העקרונית, האם התקנה מצד הדין או מדין צדקה, ועל כן שאלה זו נותרה בעינה, וכל דיין יכריע בעניין על פי שיקול דעתו.

ובהא לעניות דעתי, קלה כמות שהיא, נראה שאחר העיון בכל פסקי הדין של חשובי וגדולי הדיינים שנכתבו בנידון עולה שכולם מסכימים שגם אחר שהותקנה התקנה לא פקעה תורת צדקה מחיוב האב במזונות בניו מגיל שש ואילך, וגם מתקני התקנה הרה"ר לישראל הגריא"ה הרצוג והג"ר במצ"ח עוזיאל זצ"ל לא באו אלא לקבוע שלתקנת הציבור והישוב, כלשונם, יש לראות גם בילדים גדולים היכולים לפרנס את עצמם כעניים שאין ביכולתם לפרנס את עצמם ולחייב את אביהם במזונותיהם מדין צדקה כדי שלבם יהיה פנוי מטרדות פרנסתם והם יוכלו לעסוק בלימודיהם. ולא מצאנו לאיש מהדיינים שהעלה שאחר התקנה יש לחייב את האב גם במזונות ילדים שיש להם נכסים ואדרבא כולם עלו ובאו בהסכמה שכאשר יש להם נכסים לא הוחלה התקנה מעיקרא, וכך, כאמור לעיל, מצאנו גם שכתבו במפורש שאם האב אינו אמיד אין לחייבו על פי התקנה.

ובהא נחתינן ובהא סלקינן שגם אחר התקנה אין חיוב האב במזונות ילדיו אלא מדין צדקה כפי שהעלו רובא דרבוותא דייני ישראל ושגם הרה"ר מתקני התקנה הכי סברי מרנן, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, והתקנה לא באה אלא כדי להכניס את ילדי ישראל בגדרי הצדקה וזאת כדי לאפשר להם להתפנות ללימודיהם, וכדי לאלם את החיוב ולכוף על כך את האבות בכל מיני כפיה האפשריים על פי החוק ויהא בזה קו ברור ומנחה, כבקשתו של הגר"י רוזנטל זצ"ל. 

ונתתי שמחה בלבי בראותי שכן העלו, שגם אחרי תקנת הרבנות הראשית אין חיוב האב במזונות ילדיו אלא מדין צדקה, חברי בית הדין חיפה הגר"ב רקובר, הגר"א אטלס והגר"ג אקסלרוד (פד"ר יג עמ' 3), חברי בית הדין בת"א הגר"ן בן שמעון הגרא"צ שיינפלד והגר"י בוחבוט (פד"ר טו עמ' 134), חברי בית הדין באשדוד הרה"ג אברהם שמן, הרה"ג מיכאל צדוק והרה"ג אברהם מאיר שלוש (תיק מס' 9741/11), וחברי בית הדין בחיפה הרה"ג דניאל אדרי, הרה"ג בן ציון הכהן רבין והרה"ג אלעד עלי (תיק מס' 1013601-2).

חיוב האם במזונות בניה מדין צדקה במקום שהאב אינו אמוד לכך

והנה, אחר שהעלנו (בתשובה בדין מזונות בניו עד גיל שש, תיק מספר 1205064/1) שלדעת הרמב"ם ומר"ן השו"ע חיוב האב במזונות בניו קודם גיל שש הינו מעיקר הדין, ורק לאחר גיל שש הינו מדין צדקה. ולאחר שהראנו שלדעת הר"י מיגאש והר"ן ודעימייהו אף לפני גיל שש חיוב האב במזונות בניו אינו מיוסד אלא על דיני צדקה, ולאחר שהסקנו לעיל שגם תקנת הרבנות הראשית לא הפקיעה תורת צדקה, כלשונו הזהב של מר"ן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל, מחיוב המזונות לאחר גיל שש, מוטל עלינו לברר על מי יש להשית את חיובי המזונות האמורים. האם הם מוטלים אך ורק על כתפי האב או שמא יש להטילם גם על כתפי האם, והאם לכל הפחות כאשר האם הינה בעלת ממון וביכולתה לפרנס את ילדיה והאב אינו אמיד לצדקה, ולא ניתן להטיל עליו כל חיוב שהוא, יש להשיט עליה את חיובי המזונות מדין צדקה או שמא יש לקבוע שגם באופן כזה אין להטיל על האם כל חיוב ותיפול פרנסת הילדים על כתפי הציבור.

והנה נראה שכל המעיין בדברי רבותינו הפוסקים מקופיא, ובלא העיון והדקדוק הנצרך בלימוד תורתנו הקדושה ועל אחת כמה וכמה בפסיקת ההלכה, עלול להגיע למסקנה שכל חיובי המזונות האמורים, בין מעיקר הדין ובין מן הצדקה, אינם מוטלים אלא על כתפי האב, והאם פטורה מהם מכל וכל.

דהנה כך, לכאורה, עולה מדברי רבנו הרמב"ם (אישות כא, טז-יח) :

האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצת נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצת נותנת לו את בנו והוא מטפל בו … שלמו חדשיו וגמלתו … כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים … והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש … כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה … ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן.

דברים מהם עולה, לכאורה, שכל חיוב המזונות של הילדים מוטל אך ורק על כתפי האב, וכפי שנימק הרב המגיד שם (הלכה יח) שלאחר שגמלתן רשאית האם להעביר את הילדים לאביהם או להשליך אותם לקהל מפני:

שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום, והאב מצווה על בניו בכמה דברים, ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם.

וכדברי הרמב"ם פסק גם מר"ן השו"ע (סי' פ"ב סעי' ה'-ח').

אלא שכבר תמה הרמ"ך (שם הי"ח) על דברי הרמב"ם, וכתב :

תמה הוא זה אם האב חייב לזון את בניו עד בן שש, האם אמאי אינה חייבת לזון את בניה כיון שהן קטני קטנים ? ומה הפרש יש בין אב לאם ? ואמאי לא תזונם עד שיהיו בני שש ואמאי יכולה להשליכם על הקהל ? ואם היא עשירה אמאי לא יכופו אותה אפילו היו יותר מבני שש?

וכן מצאנו גם בר' ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ה) שכאשר אין לאב יכולת לשלם את שכר ההנקה כופים את האם להניק את בנה, ופשט דבריו שאין היא מקבלת שכר על ההנקה, וכלשונו הטהור :

נתגרשה אינו כופה דוקא כשמוצא מניקה אבל אינו מוצא או שאין לו שכר המניקה כופה ומניקתו אפילו אינו מכירה.

ועיין בדברי אב"ד טריפולי זצ"ל הרב מעשה רקח (שם הי"ח) שהביא את דברי הרמ"ך וכתב לחזק את חיובה של האשה מדין צדקה "דהא בעיקר מצות הצדקה נראה שהאשה חייבת כמו האיש, דהא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא". וכתב שכן מוכח גם מהגמרא (קדושין דף ח', ע"ב) שכתבה שהאומר התקדשי לי בככר זה והאשה השיבה לו תנהו לעני, אינה מקודשת, דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את, דברים המורים שהאשה והאיש שווים במצוות צדקה, וגם האשה מחויבת בה כמו האיש. והיות ובמצוות צדקה קי"ל שהקרוב קרוב קודם כתב המעשה רקח כי :

נראה שהאשה חייבת בקרוביה ודאי והיא קודמת להרחוקים וכ"ש לבנה או לבתה וכ"ש כשהן קטני קטנים שאין ראויים אפי' לחזר על הפתחים.

והוסיף שאין להוכיח דבר מכך שהאב צריך לשלם לאם את שכר ההנקה, שכן היות והאב קיים הרי שהוא קודם לה והחיוב מוטל כולו על כתפיו. וע"ש שהביא גם את דברי רבינו ירוחם (נתיב כ"ג ח"ה) שכתב שאם אין לאב לשלם לה שכר ההנקה היא חייבת להניקו בחנם, וצירף לכך גם את הגמרא בשלהי ב"ק על כך שגבאי צדקה לוקחים מן הנשים דבר מועט דחזקתן שאינו שלהם, וכתב שטעם זה לא שייך אלא בנשואה אך מגרושה או מאלמנה, שמה שתחת ידה שלה הוא, אין כל מניעה לגבות צדקה. וכמו שמצאנו שם שרבינא קבל מנשי בני מחוזא מתנה גדולה מפני שהיו עשירות, וכפי שעולה מההיא עובדא דאבא חלקיה (תענית כ"ג, ב') שמעשה הצדקה של אשתו היה חשוב יותר ממעשה הצדקה שלו, ולא אמרינן שהיא בגדר אינו מצווה ועושה. וע"ש שתמה על דברי הרב המגיד שכתב שאין כל מצווה על האם, וכתב :

ואם מצינו חיוב לאב יותר מהאם אינו אלא בלימוד התורה דהאשה פטורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם וכיוצא בו, אבל לענין הצדקה ולפרנס את קרוביה ובניה היכא דליכא אב מהיכא תיפוק לן למפטרה, גם הרב דינא דחיי קיים דברי רבינו והסמ"ג שכתבו כן וכתב שאין שום חולק על זה ופשיטא שלא ראה דברי הרמ"ך האלה בכ"י.

עוד אני תמיה ממ"ש רבינו פ"ז ופ"ח דמתנות עניים כמה עשין וכמה לאוין על המעלים עיניו מן הצדקה דאיך יתכן לומר דהאשה פטורה מכולם, ובשלמא באשה נשואה או פנויה בבית אביה אפשר לומר דאין חייבת משום דאין לה ומה שקנתה אשה קנה בעלה, וכ"ש בבת לגבי אביה, אך באלמנה וגרושה אם יש לה מי פוטר אותה. גם ראיתי לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה שכתב שאם אין לאב לשלם לה שכר ההנקה היא חייבת להניקו בחנם הגם דהרב חלקת מחוקק סי' פ"ב חולק עליו מפני שנמשך אחר דברי רבינו ועל צד הדוחק אפשר דדברי רבינו איירי באין לה לזונו ומכ"ש בכל מכל, ומ"מ כעת צל"ע.

שוב עלה בדעתי לומר דאולי שאני אשה דרוצה להנשא דיותר משהאיש רוצה וכו' וגם רבינו כתב בפט"ו דין ט"ז דלא תשב אשה בלא איש וכו' ואם תפרנס הבן ימנעו האנשים להנשא עמה מכח משאת הבן, וגם אם היא עשירה אין חפץ לאדם לסבול גידול בנים אחרים וזהו דרך טבע ופשוט ואין הכי נמי דאם היא עשירה תתן לו לפי עושרה באותה העת לבד ושוב משלכת אותו לקהל, ואפשר שזה רמזו רבינו במ"ש ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה כלומר אצלה לא יהיו אלא משלכת אותם לקהל אבל אין הכי נמי שהיא חייבת ליתן להם כפי ממונה בעת ההיא, ודו"ק כי נראה לעניות דעתי נכון מאד.

הא קמן שני נביאים מתנבאים כמעט בסגנון אחד, הלא המה הרמ"ך ורבינו ירוחם, ולדעתם גם לפני גיל שש אם אין לאב יכולת לפרנס את ילדיו יש להטיל את החיוב על כתפי האם, וכפי שהסביר המעשה רקח שאשה שיש לה ממון מחויבת גם היא בפרנסת ילדיה, ואם האב אינו נמצא או שאינו יכול לדאוג לפרנסת ילדיו, יש להטיל את החיוב על כתפי האם, שכן גם היא מצווה על הצדקה, רק שכאשר האב קיים הוא קודם לה בחיוב, והחיוב מוטל כולו על כתפיו.

ונראה שלשיטתם של הרמ"ך, רבנו ירוחם ואחריהם המעשה רקח יש לומר שהגמרא המטילה את עול מזונות הבנים עד גיל שש אך על כתפי האב עוסקת במקום שהאב והאם נשואים, ועל כן היות ואשה נשואה בדר"כ הייתה מחוסרת אמצעים, הוטל החיוב דווקא על כתפי האב.

ועוד נראה, וגם הוא עיקר, שדברי הרמב"ם ומר"ן השו"ע שחייבו את האב לשלם לאם את שכר ההנקה ואפשרו לה להימנע מההנקה אם אינה מעוניינת בכך והוא אינו מכירה אינם אמורים אלא במקום שבו יש לאב יכולת לשכור מינקת ולשלם לה, אך אם אין לאב יכולת שכזו גם הם יודו שהאם אשר ביכולתה להניק את בנה מחויבת בכך ואין הצבור חייב לשלם לה על כך, וכפי שהביא הרמ"א (סעי' ה) מר' ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ה):

וי"א הא דגרושה אינה מחוייבת להניק אם אינו מכירה, היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו, כופה אותה ומניקתו (ר"י).

ומר"ן הב"י הביאו בסי' פב' בסתמא וללא כל חולק ומשמע דס"ל כוותיה, והגם שהרמ"א (שם) הביאו בשם 'י"א' ידועים דברי הסמ"ע (סי' טז סק"ח, וסי' ת"כ סקמ"ח) שדרכם של מר"ן והרמ"א לכתוב הלכה בלשון י"א כאשר דעה זו נאמרה במפורש רק על ידי פוסק אחד והלכה כמותו, וכ"כ גם הפרי מגדים (בהקדמה ליו"ד בכללים בהוראת איסור והיתר אות ב). וכ"כ גם בספר לך שלמה (אבה"ע סי' יב) שדברי מר"ן אינם אלא במקום שהאב יכול למצוא מינקת אחרת ולשלם את שכרה, אך במקום שאין לאב יכולת לשלם את שכר המינקת כופים את האם להניקו בחינם משום סכנת הולד, והביא שכ"כ גם הרמ"א בשם י"א, וביאר שאין כוונת הרמ"א לומר שיש מחלוקת בינו לבין מר"ן אלא "שלפעמים כותב מור"ם ז"ל י"א אע"ג דלא פליג על מר"ן, וכמ"ש הרב שדי חמד בכללי הפוסקים סי' יד ס"ו". והגם שהרב לך שלמה תלה דין זה בסכנת הוולד, אחר בקשת המח"ר והקידה וההשתחוויה כראוי לפני מי שגדול, נראה דאם זה היה טעמו של ר' ירוחם היה מוטל על בית הדין לשלם לאשה את שכר הנקתה ור' ירוחם היה מציין טעם זה, ומכך שר' ירוחם לא כתב שמוטל על בית הדין לשלם לה את שכר הנקתה נראה שהיא עצמה מחויבת בהנקה. וממילא נמצא שעל פי כללי הפסיקה המסורים לנו מרבותינו מוטל עלינו לקבוע שגם לדעת מר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א כאשר אין האב יכול לזון את בניו קטני קטנים והאם יכולה לזון אותם מוטל על אמם לזונם מדין צדקה. והגם שראיתי לדידי הדגול הגר"י אלמליח (אמרי משפט ח"ב סי' ח בסוף התשובה) שכתב שהיות והכנה"ג כתב בשם הרא"ש שהוא חולק על ר' ירוחם, ועל כן העלה דנראה "דאין לחייבה מספק", אחר בקשת המח"ר על פי האמור לעיל הרי שיש לומר שגם מר"ן הב"י ורבנו הרמ"א סוברים להלכה כר' ירוחם, ואנן אתכא דמר"ן סמכינן גם במה שפסק בב"י, כפי שהעלה מר"ן החיד"א (ברכ"י חו"מ סי' כה ס"ק כח) וכ"כ בנופת צופים (דף ד ע"ד) בשם הגאון מהר"י בן עטר וכך כתב גם מוהריב"ץ, וכן העלה להלכה גם הגאון הראשל"ץ הגר"י יוסף שליט"א בספרו עין יצחק (כללי קבלת הוראות השו"ע אות מג).

ולעניות דעתי, קלה כמות שהיא, כך מוכח מדיוק לשונם הטהור של הרמב"ם ומר"ן השו"ע שכתבו "אם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן … הרשות בידה ונותנת אותה לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב …". הא קמן, שדווקא לאחר שגמלתן רשאית היא להשליך אותם, אך קודם לכן אינה רשאית לפטור את עצמה כל זמן שבידה להניקם, שהרי עשירה היא לדבר זה, ועליה החובה מוטלת, ואחרי האב היא קודמת לכל אדם.

והדברים התבארו כל צורכן גם בפירוש הרמב"ם למשנה (כתובות פרק ד משנה ו) שדן בחיוב האב אמיד במזונות ילדיו לאחר גיל שש, וכתב :

וכאשר נקח ממנו אותה הצדקה נוציא אותה על בניו או הוריו שהרי הם בני צדקה והם קודמים בה לפי שאמר יתעלה לאחיך לעניך. וידוע שיש לדיין לכוף את האדם על מתן הצדקה לפי שהיא מכלל מצות עשה שחובה להלקות את האדם עד שיקיים אותה המצות עשה שחל עליו חיוב עשייתה באותו העת או עד שימות, וזה כלל בכל מצות עשה. ואין חלוק בזה בין זכרים לנקבות לענין המזונות.

הרי לנו שכתב שלאחר גיל שש יש לכוף אב אמיד לזון את ילדיו, ואין חלוק בזה בין זכרים לנקבות, ויש לכוף גם את האם האמידה, ונתתי שמחה בלבי בראותי שכן דייק מדברי גם ידידי הדגול חב"ד הגדול הגר"י אלמליח (אמרי משפט ח"ב סי' ח אות לח).

ואחר בקשת המח"ר מרבותינו הח"מ (שם סק"ו), הב"ש (סק"ה), והגר"א (סק"ז) שתמהו על הרמ"א שהביא את דברי ר' ירוחם (ועיין גם בכנה"ג סי' פב סק"ק שכתב שמדברי הרא"ש בתשובה (כלל יז סי' יז) נראה שחולק על ר' ירוחם, וס"ל דעל ב"ד מוטל פרוע שכר הנקה), כלשון הח"מ:

לא ידעתי טעם לדין זה ובמה נתחייבה היא יותר משאר נשים  ולמה לא יתנו לה ב"ד שכר הנקה כשם שעל הב"ד לפרנס הולד אחר שגמלתו.

ומן הידוע, שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה, לפי שהוא בכלל מצות עשה, שהוא מן החיוב להלקות לאדם עד שיעשה מצוה זאת, שיש לו לעשותו באותה הזמן, או ימות, וזה עיקר בכל מצות עשה, ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקיבות, בעניין ההוצאה.

 ומאחר שלמדנו שגם האם חייבת במזונות מדין צדקה הרי פשוט וברור הוא שגם קודם גיל שש כל אימת שהאב אינו יכול לפרנס את ילדיו ובאנו לחיוב פרנסתם מדין צדקה יש להטילו על האם, ויושבה תמיהתם של רבותינו החלקת מחוקק, הבית שמואל והגר"א. 

וכעל כל הון ששתי בראותי שכך כתב בפירוש אחד מיוחד מגדולי רבותינו האחרונים הוא ניהו הגאון הרב "בני אהובה" זצ"ל (אישות כא, טז) שנזקק לקושייתו של החלקת מחוקק וכתב לתרצה בפשיטות דודאי אין האם פטורה מדיני צדקה, ועל כן מדיני צדקה יש לחייבה במזונות בניה כאשר אין ביכולתו של אביהם לכלכלם, וכלשונו הטהור :

ונראה דודאי אם האשה עשירה אף לאחר כ"ד חדשים כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה, ואין לך צדקה יותר מזה, ואם כן היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק הרי היא עשירה לדבר הזה, וכופין אותה כמו שכופין על כל הצדקה.

וכ"כ גם הרב עזר מקודש :

וגם אם נימא שיהי' לה מנוח יותר על ידי שלא תניק על כל פנים היא חייבת בזה משום צדקה, דאטו נשי לא בעי חיי מה שצדקה תציל כו', וצדקה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ויש בה ג"כ סדר ההדרגה להקדים הקרוב לה, וצלע"ע בזה, ועל כל פנים בצד מה יש בזה יישוב טוב.

ודבריהם עולים בקנה אחד עם דברי הרב מעשה רקח שכתב שהאם מחויבת מדין צדקה בפרנסת ילדיה, והיא קודמת לשאר האנשים בחובה זו [ואפשר שכן יש להוכיח גם מלשון הטור (יו"ד סי' רנא) שהביא את דברי ר' סעדיה שכתב "וחייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך, וכן אמרה הצרפית לאליהו ועשיתי לי ולבני תחילה, לי ואח"כ לבני, והודה לה אליהו וכו'"]. ובזה נדחו גם דברי הח"מ (סקי"ב) שכתב שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן, ואחר בקשת המחילה ונשיקת עפרות קודשו לא היא, ולא נפטרה האם מחיובי מצוות צדקה בבניה, ופשוט וברור הוא שגם עליה מוטל חיוב זה, וכן נראה גם מדברי הרב אבני משפט (אות ג). וכן כתב גם בנתיבות משפט על ר' ירוחם (דף קסא, א) שרק כאשר אין לאם ממה להתפרנס והיא צריכה להשכיר את עצמה למינקת אין כופים אותה להניק את בנה בחינם, אך כאשר יש לה במה להתפרנס ולאב אין במה לפרנס את הילד כופים את האם ומניקתו בחינם.

נמצא שלדעת הרמ"ך, ר' ירוחם, הרמב"ם ומר"ן השו"ע, המהרש"ל, הנתיבות משפט, הבני אהובה, המעשה רקח, העזר מקודש, הרב לך שלמה והאבני משפט גם האם מחויבת מדין צדקה במזונות ילדיה ועל כן כאשר הילדים הינם קטני קטנים ומוטל על אביהם לפרנסם (וכפי שציין גם הח"מ סי' עא סק"א), אך אינו יכול לעשות זאת, חוזר החיוב אל האם וכאשר היא אמודה קודמת היא לכל אדם.

וככל הדברים האלה העלה גם הרב ויקרא אברהם אדאדי (חלק אבן העזר סימן יז) בהסברו הראשון לדברי הרמב"ם, וכתב :

ולפ"ז מ"ש הרמב"ם בפ' כ"א מה"א ואם לא רצתה שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם או משלכת אותם להקהל אם אין להם אב … דהרמב"ם לדינא קאמר כיון דאין האם יורשת אותו אינה חייבת בו מן הדין רק מתורת צדקה. וסתם הדברים משום דסתם אשה אין לה ממון ובפרט אם נישאת שרשות אחרים עליה, וכן מצאתי למז"ה בספרו מעשה רקח ח"ב הנד"מ שהשיב כן על מה שהקשה הרמ"ך בזה על רבינו שכתב ומשלכת אותם להקהל, וכן ראיתי להפר"ח בליקוטיו להרמב"ם שם שכתב …

אלא ששם המשיך וכתב שאפשר שגם מתורת צדקה פטורה האם במקום שיש לילדים קרובים אחרים הראויים לרשת אותם: 

וא"נ י"ל ומשלכת אותם להקהל לאו דוקא אלא ר"ל שהיא פטור' ממנו מן הדין, וגם מתורת צדקה אם המצא ימצא קרוב הראוי ליורשו דאמיד והקהל הם יטפלו לחקור ולדרוש, ואם לא מצאו ויכולין לכוף אותה בתורת צדקה אין ה"נ, ועפי"ז יתורץ מה שהקשה הרב חלקת מחוקק ספ"ב ס"ו על מ"ש מור"ם שם אבל אם אין לו כופה ומניקתו דלא ידע טעם לדין זה … ע"כ, דבפרנסה נמי אם היא אמידא ואין כאן קרוב הראוי ליורשו אמיד היא חייבת וגבי חלב היא אמידא בזה. וא-ל א-להים הוא יודע שאח"ך מצאתי להרב יהונתן בספרו בן אהובה שכן כתב.  

ואם כן לפי הסברו זה כאשר אין אביהם של הילדים מסוגל לפרנסם הדרינן אחר הראויים ליורשם ורק אם לא נמצאו כאלה או שאינם אמידים מחייבים אנו את אמם, ובלבד שהיא אמודה לכך, והנה אחר בקשת המח"ר, ונשיקת עפרות קודשו בדחילו ורחימו, יש להעיר דבהא לא כך נקט מור זקנו הגדול הרב מעשה רקח שהובאו דבריו לעיל, דהנה הוא ז"ל כתב כי :

נראה שהאשה חייבת בקרוביה ודאי והיא קודמת להרחוקים וכ"ש לבנה או לבתה וכ"ש כשהן קטני קטנים שאין ראויים אפי' לחזר על הפתחים …

ושם כתב להסביר את דברי הרמ"ך ור' ירוחם שכתבו שכאשר האב אינו יכול לזון את בנו מטילים את חיוב הנקתו על אמו, והסביר שחיוב זה הינו מדין צדקה, ולא כתב שחיוב זה חל רק אם אין יורשים הראויים לזון את הילדים, וכן עולה גם מכל דברי רבותינו הפוסקים שהבאנו לעיל שאחזו בשיטת ר' ירוחם וחייבו את האם להניק את בנה כל אימת שהאב אינו אמוד לשלם את שכר ההנקה, ולא כתבו שחיוב זה הינו רק במקום שלא מצאו קרובים אחרים.

ובכך יש לדחות גם את דברי הבית מאיר (סעיף ה, הובא בפתחי תשובה ספ"ב סק"ג) שכתב שכאשר אין האב יכול לשכור מינקת כופים את האם להניק את בנה מתורת צדקה כדאיתא בי"ד סימן רנ"ז סעיף ח', והיינו דווקא כשגם קרובי האב עניים. אחר בקשת המח"ר לא ראינו זאת בשום פוסק, ורבנו ירוחם והבית יוסף והרמ"א שהביאוהו סתמו דבריהם ולא כתבו שכאשר האב אינו יכול לפרנס את בנו מחויבת בכך האם רק כאשר גם קרובי האב עניים, ומפשט דבריהם עולה ברור שכאשר האב אינו אמוד מחייבים את האם גם אם קרובי האב עשירים, שכן היא קרובה לבניה יותר מקרובי האם. וכ"כ בפשיטות גם חד מגדולי רבותינו שבמערב הוא ניהו הרב שאלו לברוך טולדנו (אבה"ע סי' רעט אות ב) :

ובלאו הכי ראינו לקצת פוסקים שכתבו שאם האם יש לה היא חייבת קודם לשאר קרובי הבעל, וכמ"ש סימן פ"ב סעיף ה' בהג"ה ע"ש.

ושפתיו ברור מללו שפשט דברי רבנו ירוחם והב"י והרמ"א שהביאוהו הינו שהאם קודמת לשאר קרובי האב, וככל אשר ציננו לעיל, ואפשר שכך יש להסביר גם את דברי המהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קצג) שהעלה כי :

אין ספק שהאלמנה אינה חייבת להניק בנה בחנם וכבר נפל קצת מחלוקת פה שאלוניקי בדין זה ועלתה ההסכמה שאינה חייבת להניק אלא בשכר, אך נר' שבנדון זה אין ליתום נכסים כדי שיפרעו לה מהם ואם כן היה נראה שגבאי הצדקה יש להם לשלם ההנקה כיון שאין לו אב ולא נכסים. אך אמנם כיון שיש לתינוק אח אביו וקרא אמר או דודו או בן דודו יגאלנו הקרוב יותר חייב להשגיח כמו שאם היו ליתום נכסים הקרוב קרוב קודם לירושה כך הקרוב קרוב קודם לפדותו …

ואפשר שכדי שלא יחלוק על ר' ירוחם, ועל הב"י והרמ"א שהביאוהו, צריך להעמידו כדברי הנתיבות משפט במקום שאין לאם ממה להתפרנס והיא צריכה להשכיר את עצמה למינקת, ורק אז אין כופים אותה להניק את בנה בחינם, כפי שאפשר לדייק גם מסוף התשובה שם שכתב שיש להקדים את האם ולשלם לה ולא להעביר את הילד למינקת אחרת שתניקהו בשכר. והגם שבתשובה נוספת (סו"ס קפא) כתב דלא מצאנו חיוב לאם כלל אפילו בתורת צדקה כל זמן שיש לבת קרובים מן האב, אפשר שכל דבריו שם אמורים רק בחיוב הקרוב בפרנסת נישואי הבנות, כפי שהרחיב שם קודם לכן, ולכן כתב שאם אין הדבר ברור שהבן ירש את אביו אין כופין אותו לתת לפרנסת נישואי הבנות ורק מבקשים ממנו דרך צדקה, ופשט דבריו שאנו עוסקים אף בבן אמיד, שכן מה דקי"ל (שו"ע יו"ד רנא, ד) שכופים אף את הקרובים לזון את שארי בשרם אין זה אלא כאשר שארי בשרם זקוקים למזונות, משא"כ כאשר מדובר בפרנסת נדוניא שכל מקורה אינה אלא בחיובו של האב להשיא את בתו, והיות ובהכי עסקינן כתב שגבי האם "לא מצינו חיוב בעניין זה כלל", כפי שביאר גם הר"ן על הרי"ף (קידושין יב, ב) והעלה האבני מלואים (סי' קיג סק"א). ועוד יש לומר, וגם הוא עיקר, שגם אם נאמר שרבנו המהרשד"ם חולק על דברי רבותנו הב"י והרמ"א בשם רבנו ירוחם שסתם דבריו ולא כתב שניגשים לקרובי האב קודם שמחייבים את האם להניק את בנה, אנן הא קי"ל לכו אל יוסף וכל אשר יאמר לכם תעשו גם בדברים שנכתבו רק בב"י, וכפי שהעלה מו"ר הג"ר פתחיה ברדוגו בנופת צופים (דף ד עמ' ד) בשם הגאון מהר"י בן עטר, ושכן הסכים גם מהר"י בן צור. וכ"כ מהר"ש לניאדו בשו"ת בית דינו של שלמה (יו"ד סי' יב), וכ"כ בחקרי לב (או"ח סי' נד), וראה גם את דברי כב' מו"ר מר"ן הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א שכן העלה בגודלו (עין יצחק קבלת הוראות מר"ן סעי' מג), וכיד ה' הטובה עליו אסף להקת פוסקים דהכי סבירא להו.

ועיין גם בדברי הרב חוט השני (סימן ח, הובא גם בפתחי תשובה (סי' עא סק"א)) שלמד מהגמרא בפרק החולץ שחיוב הצדקה המוטל על הקרובים יותר מעל אנשים אחרים תלוי בדיני הירושה, וכלשונו הטהור :

שעניין המזונות תולים בירושה, ויש לי ראיה ברורה על זה מדאמרינן בהחולץ וכו' ולתבעינהו ליורשים וכו' ומדפריך ולתבעינהו ליורשים ולא קאמר לקרוביו ש"מ דהיורשים הם מחויבים לזונו, והיינו יורשי אבי התינוק שהם יורשים גם את התינוק, וכו'.

אולם בהמשך דבריו הוסיף שגם קרובים שאינם יורשים מחויבים במזונות הנזקק, ועל כן יש לחייב גם את אבי האם במזונות בניה מדין צדקה, וכלשונו הטהור :

ומ"מ גם אבי האשה לא ינקה לגמרי שאעפ"י שהחיוב מוטל יותר על היורשים, מ"מ אינו חיוב גמור כמו חיוב האב לזון את בניו כשהם קטנים, שהוא מחויב בכל מאמצי כוחו והקרובים אחרים כולם פטורים, ואפילו בחיוב מזונות בנים הקטנים אינו דהתם גוערין בו ומכלימין אותו אפילו אם אינו אמוד וכדאיתא בגמ', אבל אחר שאינו רוצה לזון קרוביו אעפ"י שהוא קרוב יותר מזולתו וכו' אין מכלימין אותו אם אינו אמוד, ולכן אין החיוב מוטל אלא מדין שהוא נחשב קרוב יותר וראוי להוציא ממנו צדקה יותר מזולתו, והדבר תלוי ברשות הדיין להעריך עושר שניהם, גם טיפול שניהם וכו' גם ראוי להעריך קורבת הדוד יותר מקורבת אבי האם מפני שהוא יורש וכדכתבנא וכו'.

נמצא שלשיטתו מוטל על בית הדין לחייב מדין צדקה את קרובי האב היורשים את הילדים יותר ממה שמחייבים בה את קרובי האם שאינם יורשים את הילדים, אך גם קרובים שאינם יורשים, ובכללם האם, מחויבים בצדקה לקרוביהם. וכפי שהעיר גם מו"ר רה"י והרה"ר לישראל הגר"א שפירא זצ"ל (מנחת אברהם ח"ג סי' ה) שכתב :

בשו"ת חוט השני (סימן ח) שעיקר חיוב צדקה מוטל על מי שהוא יורש ממשפחת אב יותר מאשר על קרובים מצד האם, ולא שיפטרו העשירים שמצד האם אלא שמטילים סכום יותר גדול על קרובים מצד האב.

ועוד נראה לי אני הקטן והדל באלפי להוסיף שאפשר שגם לשיטת הרב חוט השני אין הדברים אמורים אלא בשאר קרובים ולא באם עצמה, שכאשר אין האב יכול לזון את בניו והיא יכולה היא קודמת לכל. דהנה גם רבנו בעל ההפלאה בתשובותיו (גבעת פנחס הורביץ סי' סד) כתב שבחיובי הצדקה יש להקדים את היורשים לייתר הקרובים, אך ציין שהירושה אינה המבחן היחיד הקובע את דיני הקדימה, וביאר שהחיוב להקדים בדיני צדקה את אחיו מאביו לאחיו מאמו נעצר באח דווקא ולא בבנו, ובן אחיו מאביו אינו קודם לאחיו מאמו, כלשונו :

על אודות הדבר שנסתפק בעניין קדימת הקרובים לצדקה אם אחיו קודם לאחותו כיון דלעניין ירושה אין לאחותו במקום אח כלום, נראה פשוט דלא דמי לירושה כלל דהתם כתיב הקרוב אליו ממשפחתו ומשפחת האב קרויה משפחה להוריש לבניו אבל לעניין צדקה בשאר בשר תלה הכתוב, דכתיב מבשרך לא תתעלם ובדבר זה אין חילוק בין אח לאחותו כדמצינו בקרא ויאכל חצי בשרו, תדע דהא ביו"ד (ס' רנ"א) והיא מספרי, דאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, משמע דוקא אחיו ולא בן אחיו עד סוף כל הדורות אע"ג דהם בני ירושה.

נמצא שגם מהספרי, שהוא מקור דינו של הרב חוט השני, יש ללמוד שבדיני קדימה אזלינן גם אחר הקורבה, ועל כן אנו מקדימים דוקא את אחיו מאביו לאחיו מאמו ולא את בן אחיו מאביו לאחיו מאמו. וא"כ אפשר לומר שלדעת הרב חוט השני, כמו גם לדעת ההפלאה, כשם שאיננו מקדימים את בן אחיו מאביו לאחיו מאמו גם איננו מקדימים את אחי אביו של הקטן לאמו, וכאשר האם עצמה עשירה ראוי הוא להקדים אותה ליתר הקרובים ואפילו הם יורשים, דיארוד ילדה ואבני מתא שדייא ?!

ולא נעלמו מעיני דברי חד מרבותינו הראשונים, רבנו המהר"י ווייל (סימן יא), שכתב להוכיח שהאם אינה חייבת במזונות בנה, כלשונו :

נראה דאשה אינה חייבת לזון בניה הקטנים מדאמרינן פרק אף על פי גרושה היכא דמכיר אותה התינוק אז חייבת ונוטלת שכר ודוחק לומר חצי שכר, ובפרק הנושא אשה אומרת יהא אצלי והיורשים אומרי' יהא אצלינו שומעין לה, ואם איתא דהיא חייבת פשיטא דשומעין לה, ואין לומר דההיא איירי כשיש ממון להתינוק, דאם איתא דהיא חייבת מתקנת חכמים אפילו אם יש ממון להתינוק אפילו הכי היא חייבת, וכן כתב האשר"י פרק נערה שנתפתתה אפילו אם יש ממון להקטן האב חייב לזונו. ועוד מדפריך פרק החולץ ותתבעינהו ליורשים מה יש לה לתבוע הירושי' הא היא חייבת ומדקאמר תבעתינהו ליורשי' ולא קאמר תבעתינהו להאפטרופוס מהכא נראה נמי היכא דאין לי' לתינוק היורשי' חייבים לזונו.

ולולא דמסתפינא אמינא דלעניות דעתי, קלה כמות שהיא, ואחר בקשת המח"ר אלף פעמים, וכתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע נראה לי שלא נוכל ללמוד מראיותיו אלה של רבנו, חד מן קמאי, הלכה הסותרת את כל אשר ביארנו לעיל. ואבאר את שיחתי, דהנה מה שהביא ראיה מהא שהיא מניקה והאב משלם שכר הנקה שלם זהו מפני שמעיקר הדין או מתקנת אושא, כמבואר לעיל, עד גיל שש האב הוא המחויב לבדו במזונות בנו ועל כן כאשר איתא לאב ויש לו לשלם מוטל עליו לשלם לה את מלוא שכר ההנקה. וגם מה שהביא הוכחה מפרק הנושא הרי שם (כתובות קב, ב) מדובר ב"מי שמת והניח בן קטן לאמו, יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי, מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו, מעשה היה ושחטוהו ער"ה (יש שפירשו ערב הראשון ויש שפירשו ערב פסח, ואכמל"ב)". ולדעת המהר"י וויל מכך שהגמ' ראתה מקום להתלבט בהקשר למקומו של הילד סימן שאין חובה על האם לזונו, שאם עליה הייתה מוטלת החובה לזונו פשיטא שהוא היה אצלה. והאמת תורה דרכה שגם המהר"י וויל הרגיש בהא שניתן לדחות הוכחה זאת ולומר שעיקר חידוש הברייתא בדין זה הינה בהחזקת הילד ולא במזונותיו והמדובר בילד שיש לו נכסים משל עצמו, ולעניות דעתי קלה כמות שהיא אין מנוס מלהסביר כך את הברייתא, שהרי החשש שם בברייתא היה שהם יהרגוהו כדי לזכות בחלקו בירושה, הא קמן דאיירי בבן שיש לו נכסים, ולמרות שמהר"י וויל כתב שאם יש להטיל את החיוב על האם יש להטילו גם במקום שיש לבן נכסים משל עצמו וראייתו מהרא"ש בשם מהר"ם מרוטנבורג, אנא עבדא אמרי דהתם איירינן בחיוב האב במזונות בנו עד גיל שש מעיקר הדין ובהא הא לא עלה על לב לחייב גם את האם, וממילא ברור הוא שאם יש לו נכסים אין האם מחויבת לפרנסו. וגם מה שהביא מדין מינקת (יבמות מב, א-ב) ד"תניא: לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו … סתם מעוברת למניקה קיימא, דלמא איעברה ומעכר חלבה וקטלה ליה. אי הכי, דידיה נמי! דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב. דידה נמי ממסמסא ליה בבצים וחלב! לא יהב לה בעל. וליתבעיניה ליורשים! אמר אביי: אשה בושה לבא לבית דין, והורגת את בנה". הרי ממקום שבא למדנו שרק כאשר נעכר חלבה צריכה היא לתבוע את היורשים שכן אין לה חלב ואינה עשירה לדין זה, והיא אף אשת איש שמעשה ידיה לבעלה והוא הזוכה בפירות נכסי מלוג שלה, אך אם יש לה חלב או שיש לה ממון משל עצמה שאין לבעלה רשות בו פשיטא שהיא קודמת ליורשי האב, ונתתי שמחה בליבי בראותי שכן דחה ראיה זו בשדה חמד (פאת השדה כללים במערכת ב סי' חי), ומה אני ומה חיי לפניו, וכן כתב גם הרב חוט השני לדחות את ראיית המהר"י וויל.         

והגם שמצאנו לרבנו התשב"ץ (ח"ג סי' רכ) וכמותו גם לרבותינו האחרונים הראנ"ח (ח"א סי' צה (השני) דף קמא טור ב) והאחיעזר (ח"ג סי' טז), הסוברים שגם כאשר האב אינו אמוד אין האם מחויבת להניק את בנה בחינם, ועל בית הדין לפרוע שכר הנקתה ושלא כדברי הרמ"ך, ר' ירוחם ודעימייהו, וכ"כ גם האבני נזר (סי' נג אות טז) שאין כל חיוב על האם להניק את בנה. ועיין בזה גם בשו"ת עין יצחק (ח"א חאהע"ז סימן יז אות ה). מ"מ נראה דאנו להיכן שתלך הרוח, רוח אלקין קדישין, של רוב רבותינו הראשונים והאחרונים, לשם נלך, ובפרט שאנן אתכא דמר"ן השו"ע סמכינן ושכן נראית גם דעת רבנו הרמ"א, ואחר שראינו שלדעת הרמ"ך, ר' ירוחם, הרמב"ם, מר"ן השו"ע, הרמ"א, המהרש"ל, הנתיבות משפט, הבני אהובה, המעשה רקח, העזר מקודש, האבני משפט, הרב לך שלמה והרב שאלו לברוך גם האם מחויבת מדין צדקה במזונות ילדיה, וכאשר אין האב אמוד יש לחייבה לזון אותם ולהניקם בחינם, ונראה שכן יש להסביר גם בדעת הרב חוט השני ועוד, הרי שכך יש לפסוק להלכה ולמעשה.

וכך פסק גם בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חאה"ע ס' ל"ח סק"ו) בדין בנים לאחר גיל שש :

והנה יש לדון אם אין לאב והאם עשירה, אם יש לכוף אותה מתורת צדקה, הנה ביו"ד ס' רנ"א ס"ד פסק מר"ן ז"ל וז'ל מחייבים את האב לזון את בנו עני ואפילו אם הוא גדול מחייבים אותו יותר משאר עשירים שבעיר (וכן שאר קרובים וע"ל ס' רנ"ז ס"ח) ושם בס' רנ"ז פסק עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו וכו' ע"ש, נימ"ל דאם באמת האשה היא עשירה ויש לה האפשרות לטפל בילדה לפרנסו והאב אין לו היכולת אז יש לכפות על האשה לפרנסו, דאין לך קרוב יותר מהאם לבנה, ואין מקום לחלק בין טיפול לפרנסה, דאם היא עשירה הרי יכולה לשלם לאחרת שתטפל בו, וטיפול לא נפיק מכלל פרנסה.

וב"ה, א-ל ה' ויאר לנו, יצא לאור כרך יא' לתשובותיו של מר"ן בעל היביע אומר, ושם (אבה"ע סי' סז) כתב בדין מזונות לילד מעל גיל שש :

ואם האב איננו אמיד ופרנסתו מצומצמת ואילו האם אמידה שתוכל לפרנס את הבן או הבת שהם למעלה מגיל שש שנים, יש לחייב את האם מדין צדקה.

ועל כן נראה לי שהלכה זו יוצאה בהינומא שכאשר האב אינו אמיד ואינו יכול לפרנס את ילדיו, ואילו האם אמידה ויכולה לעשות זאת, יש לחייבה לזון את ילדיה מדין צדקה, והיא קודמת בחיוב זה לשאר הקרובים, בין לפני גיל שש ובין לאחר גיל שש.

חובת האם מדין צדקה כאשר גם האב וגם האם אמודים לענין צדקה

והנה אם כנים ונכוחים דברינו עד כה, ונכון הדבר כי גם האם מחויבת בדיני צדקה וכי כאשר האב אינו אמיד היא קודמת לכל קרוב אחר, ככל אשר הבאנו לעיל מפי סופרים ומפי ספרים, מוטל עלינו לברר האם גם בזמן ששני ההורים אמידים וחיוב המזונות הינו מדין צדקה – חיוב שלדעת רבנו הרמב"ם ומר"ן הב"י הינו לאחר גיל שש (וכבר ביארנו באורך שגם אחר תקנת הרבנות הראשית לא פקעה תורת צדקה מחיוב המזונות לאחר גיל שש), ולדעת הר"י מיגאש, רבנו יהונתן מלוניל, הר"ן ודעימייהו הוא גם לפני גיל שש – יש לחלוק את החיוב בין שני ההורים ושניהם שווים בדיני צדקה כלפי ילדיהם או שמא כל זמן שהאב אמיד ובידו לספק את מזונות ילדיו יש להטיל את כל חיובי המזונות רק על כתפיו, והוא קודם לאשתו בדיני צדקה כלפי ילדיהם.

והנה יסוד שאלה זו מונח בדין קרוב קרוב קודם הנאמר בדיני צדקה, ולעיל הבאנו את דברי הרב מעשה רקח שכתב שאין להוכיח משכר הנקה שאין האם מחויבת להניק את בנה בחינם "דהתם הא איכא אב דקרוב טפי", ומדבריו ניתן היה להבין שדין הקרבה מטיל את כל עול הצדקה על הקרוב יותר, שכן שם אכן האב חייב בכל דמי ההנקה, והאם פטורה מהשתתפות בהם. אולם על כורחנו לא זה הטעם ולא זו הסיבה שבשלה מחויב האב בתשלום דמי ההנקה במלואם לאם, שכן שם איירי בדעת הרמב"ם ומר"ן השו"ע שעד גיל שש האב מחויב במזונות ילדיו מעיקר הדין, גם אם אין הוא מחויב במזונות אמם, ולא מדין צדקה, ועל כן כל זמן שהוא נמצא ויכול לזון את בניו אין לחייב את האם בהנקה בחינם. אולם עדיין עומדים לפנינו דברי הרב חוט השני שבחיוב הצדקה אזלינן בתר הירושה והקורבה, ושיש להעריך את חיוב המזונות המוטל על כתפי היורשים יותר מחיוב המזונות המוטל על יתר הקרובים, ולעיל כתבתי בדרך אפשר שגם הרב חוט השני יודה שהאם קודמת לשאר יורשי הבן (שאינם אביו), אך שם עסקנו במקום שהאב אינו נמצא או שאינו יכול לזון, ומוטל עלינו לשוב ולברר מה יהיה הדין כאשר האב כאן והוא יכול לזון את בניו, האם יש לחייב את האם כפי שמחייבים את האב, ולהטיל על שניהם בשווה את חיוב הצדקה, או שמא עלינו לצעוד גם כאן בדרכו של הרב חוט השני ולחלוק ביניהם את חיוב המזונות באופן שעל האב יוטל חיוב מוגבר, או שמא בכה"ג יש להטיל את החיוב כולו אך על כתפי האב.   

והנה מר"ן הב"י (יו"ד סי' רנא אות ג (ב)) הביא שאת עיקר דין קדימה בצדקה למדנו מדברי המרדכי:

תניא בספרי (ראה פסקא סג) "אחיך" זה אחיך מאביך, "מאחד אחיך" [זה אחיך מאמך] מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך, "באחד שעריך" אנשי עירך קודם לאנשי עיר אחרת, "בארצך" יושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חוצה לארץ, ויושבי חוצה לארץ מנלן, תלמוד לומר "אשר ה' אלהיך נותן לך" לרבות כל מקום, ע"כ.

ובביאור הגר"א (שם סק"ד) הוסיף לכך מקור מהתנא דבי אליהו, זה לשונו הטהור :

ובתד"א ר"פ כ"ז "הלא פרוס לרעב לחמך כו' ומבשרך לא תתעלם" הא כיצד אלא אם יש לאדם מזונות בתוך ביתו ומבקש לעשות מהן צדקה כדי שיפרנס אחרים משלו כיצד יעשה בתחלה יפרנס את אביו ואמו, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו ואם הותיר יפרנס את בני מבוי שלו, מכאן ואילך ירבה צדקה עם שאר בני ישראל …

נמצא כי שני לימודים עומדים ביסוד דיני הקדימה בצדקה, האחד מהפסוק (דברים טו, ז) "כי ימצא בך אביון מאחד אחיך וכו' לא תאמץ את לבבך וכו'", והשני מהפסוק (ישעיהו נח, ז) "הלא פרוס לרעב לחמך וכו' ומבשרך לא תתעלם". וברור הוא שבשני לימודים אלה לא תלו את דין הקדימה אך ורק בדיני הירושה, וכפי שביאר רבנו בעל ההפלאה בתשובותיו (גבעת פנחס הורביץ סי' סד, הובאה לעיל) שכתב שהחיוב הנלמד משני המקורות הנ"ל להקדים בדיני צדקה את אחיו מאביו לאחיו מאמו נעצר באח דווקא ולא בבנו, ובן אחיו מאביו אינו קודם לאחיו מאמו.

ואילולי דמסתפינא אמינא שפשוט וברור הוא שכאשר האב והאם שניהם משתכרים משכורת זהה, ושניהם יכולים לדאוג למזונות ילדיהם, אין לנו כל יסוד לפטור את האם לגמרי מחיובה במזונות בניה כאשר גם היא וגם האב אמידים, שהרי שניהם חשובים כלפי הילדים כראשון בראשון, ומשבאנו לדיני צדקה והאם אמודה לחיוב הצדקה הרי שגם עליה מצווים אנו לקרוא "כי ימצא בך אביון וכו'" ו"הלא פרוס וכו' ומבשרך לא תתעלם", וגם היא כמו האב מצווה על מזונות ילדיה, למרות שאין היא יורשת אותם, ולכל היותר "ראוי להעריך" (כלשון הרב חוט השני) את חיוב האב בעניין זה יותר מאת חיוב האם, ולקבוע כי בנטל מזונות הילדים ישאו שני ההורים ביחס שיתבסס על הפערים שבגובה הכנסותיהם, כפי המוזכר בדברי רבנו הרמ"א (יורה דעה סימן רמ סעיף ה) כי "מחשבים לפי ממון", וכפי שכתב גם בתשובת פרח מטה אהרן (ח"ב סימן צ"ח) דצריכים ליתן לפי הממון, ובהתחשב גם בכך שעל פי דיני צדקה י"א שראוי לקבוע כי האב שגם יורש את בנו יישא בנטל מזונות ילדיו בחלק יחסי גבוה יותר מהנטל שיש לדרוש מהאם לשאת בו. אולם על בינתי לא אשען, ולא אפסוק הלכה אך על פי סברא, והגם שראיתי שהרב משפטי שמואל ורנר (סו"ס יא) פשוט לו שכאשר מגיעים אנו לחיוב מדין צדקה (ושם כתב דהיינו רק לאחר גיל שלוש עשרה) יש לקבוע כי "כמו שהאב חייב בצדקה כך האם מצווה על כך, והם שווי זכויות וחובות בכך", אמרתי אבינה בספרים, בדברי רבותינו הפוסקים שאת מימי תורתם אנו שותים ועל כתפיהם אנו עומדים.

 והאמת תורה דרכה שכפי שכתבנו שנראה פשוט אכן הביא מו"ר הרב ישכיל עבדי (ח"ו סו"ס כח) משם הרה"ר לישראל הגריא"ה הרצוג זצ"ל שכתב שלא מצא מקור שאין כל חיוב על האם לזון את ילדיה כאשר יש סיפק בידה לעשות זאת, ורק העלה כי :

יש לחייב אביה לזונה יותר מהאם, כיון שיש זיקת חיוב עליו במזונות בניו תמיד וכו', ולכן יש להטיל עליו ביותר, זאת אומרת בחלק יותר מחלק האשה …

ומה שכתב הגריא"ה בפסקים וכתבים (ח"ז סי' צ) שענין המזונות תלוי יותר בירושה כדברי הרב חוט השני, הרי גם הרב חוט השני לא תלה את הדין אך בירושה ולא כתב אלא שיש להעריך את חיובם של היורשים יותר מאת חיובם של יתר הקרובים, אך אין לפטור את יתר הקרובים.  

וכמעט באותו סגנון, למרות שכנראה כלל לא ראה את דברי הישכיל עבדי בשם הגריא"ה הרצוג זצ"ל, כתב גם מו"ר ר"י מרכז הרב והרה"ר לישראל הגר"א שפירא זצ"ל (מנחת אברהם ח"ג סי' ה) :

נראה לומר דאם כי התקנה שחייבו לאב לזון את בניו עד שש הותקנה רק לאב ולא לאם, וכיון שלא הותקנה אין לחייב את האם באחריות מזון הבן, אבל מה דכופין את האב באמיד לאחר שש לכאורה מצד הסברה אין בזה חילוק בין אב לאם, שכיון שהחיוב הוא מכח צדקה הרי גם האם מחוייבת בצדקה, ומכח זה מסתבר לכאורה דמה דמצינו בש"ס דבר זה באב דווקא הוא משום שבדרך כלל האב הוא שאמיד ויש לו נכסים ליזון מהם אבל אשה בדרך כלל לא אמידה ואין בידה לפרנס את בנה, אבל כשגם האם אמידה החיוב של צדקה מוטל גם עליה.

הרי לנו שגם הוא כתב שיש לחייב גם את האם, ודייק בלשונו וכתב כי "החיוב של צדקה מוטל גם עליה", ולא כתב שיש להטיל את החיוב על כתפי שניהם באופן שווה, באופן שנראה שגם הוא מודה לדברי הגריא"ה הרצוג זצ"ל, וככל אשר הראנו לעיל.

וכן מצאנו גם למורי ורבי מרכז הרב וחבר בית הדין הרבני הגדול הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר ח"ט עמ' 263) שהורה כי כאשר באים אנו לחיוב מזונות מדין צדקה יש לשקול לשתף בחיוב המזונות את שני ההורים, האב והאם גם יחד, וכלשונו הטהור:

"אכן חיוב נוסף יש על האב לזון את הבנים מדין צדקה, …

אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האשה מחוייבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד. במקרה דנן, שהילד כבר למעלה משש, אין החיוב מכוח התקנה אלא מדין צדקה בלבד".

הא קמן שגם הוא ז"ל העלה בגורלו שגם האם מחויבת מדין צדקה ובכל זאת לא קבע מסמרות בכך שיש לחלק את גובה המזונות בין שני ההורים ביחס שווה או ביחס המתבסס על פערי הכנסותיהם, וכתב שיש לשקול את הדברים ו"לדון על חלוקה נאותה" של החיוב.

ובדרך דומה דרך גם הגאון הרב משנת יעקב רוזנטל (אישות סימן יב, אות יד) וכתב שלגבי חיוב האם במזונות ילדיה לאחר גיל שש :

והנה באמידה נראה דכופין דהיא ג"כ מחויבת בצדקה, ובניה הקרובין לה יותר קודמין וכפי הדין גבי האב, ועיין בית מאיר סי' פח סעי' ה ובפ"ת שם, ואפילו באינה אמידה יש לומר דמכלימין אותה, דשייך בזה נמי ירוד ילדה וכו' דהרי בניה הם, אך יש לעיין אם יש לשניהם אם יכפו לאב יותר מלאם, ואם יש להאם יותר למי יכפו יותר, וצ"ע.

וגם לדבריו יש לכוף אם אמידה להשתתף בחיוב מזונות בניה מעל גיל שש, ורק הסתפק האם כאשר שניהם אמודים יש לכוף את האב יותר. ומ"מ מה שכתב שאם אינה אמידה מכלימין אותה ופוצרין בה, לא כך עמדי, אני הקטן והדל באלפי, ואחר בקשת אלף מחילות לא ידעתי מאין יצא לו לרבנו הגדול דין זה, והרי דין ההכלמה והפצירה הינו מתקנת אושא, ותקנה זו הלא לא נתקנה אלא על האב. וכן נראה גם מלשון הרמב"ם והשו"ע שכתבו שהאם רשאית להשליכם לקהל, והעמדנו את דבריהם במציאות הנוהגת, היינו כאשר אין לאם נכסים, ולא כתבו שפוצרין בה ומכלימין אותה, וכן ראיתי שכתב גם ידידי עז, אלופי ומיודעי הגאון ר"י אלמליח בספרו אמרי משפט (ח"ב סי' ח אות לד) לדחות את דעתו זו של המשנת יעקב. 

ובדרכם של כל הני רבותינו דלעיל צעד גם עמיתי הרה"ג צבי בן יעקב שליט"א (משפטיך ליעקב ח"ב סי' מד), כי "יש לקחת בחשבון את משכורתה של האם בטרם יחייבו את האב וכו'", ואף הוסיף סברה נוספת בדבר וכתב שהיות וייתכן שרמת החיים לה הורגלו הילדים נבעה מגובה הכנסותיהם של האב והאם גם יחד הרי שגם מכח זה יש להטיל את חיובי המזונות אף על האם, כלשונו :

א"כ בחיוב צדקה שוה האשה לאיש, שאף שקיי"ל שאין מקבלין מן הנשים צדקה אלא דבר מועט, עיין יור"ד רמח סעי' ד', מ"מ בידוע שלאשה יש ממון מיוחד שאין לבעלה רשות בהם או באשה גרושה ודאי שחיובה שוה לאיש, וע"כ אם בשעור המינימאלי חיוב האב מוחלט, מעבר לשיעור זה שווה חובת האם לחובת האב, וע"כ יש לקחת בחשבון גם את משכורתה של האם בטרם יחייבו את האב לפי עושרו מעבר לשעור המינימום, מה עוד שיתכן ורמת החיים לה הורגלו הילדים בבית האב נבעה הן מגובה הכנסת האב והן מגובה הכנסת האם וע"כ בבואנו למדוד את גובה החיוב יש לקחת בחשבון גם את גובה משכורתה של האם.

ואפשר שגם לסברתו שהיות ובמציאות הנוהגת היום ייתכן ורמת החיים לה הורגלו הילדים נבעה מהכנסתם של שני ההורים "יש לקחת בחשבון גם את גובה משכורתה של האם" כיוונו חברי מועצת הרבנות הראשית בסוף החלטתם מיום י"ח בכסליו תשע"ו (31.11.15) באומרם כי "לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם".  

והנה ראיתי לחברי בית הדין בנתניה (תיק מס' 914354/9‏) שהביאו את דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל, אך כתבו שביאורו צריך עיון כדלהלן :

משמע לכאורה שהאב והאם שווים בחבות הצדקה מעל גיל שש. וצריך ברור למעשה. שכן לפי הבנתו של הרב ישראלי אין חילוק והבדל בין חיובו של האב מעל גיל שש ובין חיובה של האם, כי שניהם חייבים בשווה במזונות ילדיהם מעל גיל שש מדיני צדקה. ביאור זה צריך עיון שכן אם כך הוא, מה פעלה ומה שינתה תקנת הרבנות הראשית ממה שהיה קודם לכן. אולם לפי הבנתנו הרי כי תוקנה תקנה מיוחדת להאלים ולחזק את חבות הצדקה של האב כתקנה. ואף שיסודה לפי השיטות הנ"ל היא מדין צדקה, מ"מ התקנה תוקנה על האב והוא אשר מוטלת עליו חובת מזונות ילדיו מעל גיל שש. ורק אם אין באפשרותו הכלכלית לפרנסם, אז ורק אז מתעוררת חובת דין צדקה (ללא תקנה מיוחדת) של האם מדין הלכות צדקה הרגילים מדין "הקרוב קרוב קודם". ואם אמנם זו תהיה ההבנה בעניין זה, אזי לא נחלק את מזונות הילדים בין ההורים בשווה אם ביכולתו של האב לפרנסם, גם אם גם ביכולתה של האם מבחינה כלכלית לפרנסם, ושלא כפי שכתב הרב ישראלי.

אולם לעניות דעתי, אני הקטן ודל באלפי, שפתי מו"ר רה"י הגר"ש ישראלי זצ"ל ברור מללו, שכן גם הוא לא נקט בלשונו "חלוקה שווה" אלא "חלוקה נאותה", והפער בין שני מונחים אלו ברור, גלוי וידוע. ומה גם שכפי שהראנו לעיל תקנת הרבנות הראשית לא באה לעקור "תורת צדקה" מחיוב המזונות, כלשון מו"ר הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל, וכל מטרתה הייתה לדאוג לתקון היישוב ולהביא לכך שילדים עד גיל טו' (לפי תקנת התש"ד) יידונו כמי שראויים וזכאים לצדקה ויוכלו להתפנות ללימודיהם, והיות ותורת צדקה בעינה עומדת ודיני הצדקה לא בטלו מחיוב המזונות, הרי שאין כל מקום לפטור את האם מדיני הצדקה בהם היא מחויבת. ולכל היותר אפשר ויש לקבוע שהחיוב המשפטי הגמור שעל פי התקנה מתיר לפעול בכל אמצעי הכפיה החוקיים נגד האב אינו חל על כתפי האם, ואין להפעיל עליה כפיה שאינה מופיעה בהלכה במקרה בו לא תעמוד בחיוב שהוטל עליה, כל עוד לא תוקנה תקנה מפורשת שכזו.

ומכל אשר העלנו לעיל נראה שיש לדחות גם את אשר נכתב בפסק הדין שניתן בבית הדין הרבני באר שבע (תיק מס' 147728/12) שחולק על דברי מו"ר, רה"י והרה"ר לישראל, הגר"א שפירא זצ"ל וסובר שגם כאשר אתינן לדיני צדקה אין לגבות מהאם אלא לאחר שגבינו מהאב ומקרוביו, וזאת ראשונה הביא מדברי המהרשד"ם (אבה"ע סו"ס קפא) שהבאנו לעיל, והרחבנו לדון בהם ולהראות שאין ללמוד מהם להלכה בנד"ד, ואפשר שמשום כך גם שם נכתב על ראיה זו "ויש לדחוק", ולעניות דעתי כאמור לעיל באורך לאו דוחק הוא. וגם מה שהביא שם מהרב חוט השני (סי' ח) הרי כבר ביארנו לעיל את דבריו על פי הגמרא בהחולץ והבאנו גם את לשנו שם שכתב "והדבר תלוי ברשות הדיין להעריך עושר שניהם", ומשמע שמשניהם גובה לפי עושרם וכפי שהסביר גם מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל.

וגם מה שהביא שם מהרב כרם חמר זצ"ל (ח"א יו"ד סי' לב), המעיין בגוף השאלה והתשובה שם ייווכח דאיירי במקום שגם האב וגם האם נפטרו, ונדון השאלה סב אודות אבי אמם של היתומים שהיה מפרנסם וביקש להעביר את עול פרנסתם לדודם אחי אביהם, ועל כך כתב "להקדים קרובים מן האב הראויים לירש קודם זקנם אבי אמם", אך כלל לא קבע שיש להקדים את קרובי האב לאמם, ואין להוכיח מדבריו מאום לגבי כך, וגם אין להוכיח מדבריו שהאב והאם אינם מצווים בדיני צדקה (כאשר האם אמודה) יחדיו לגבי בנם, וככל אשר כתבנו לעיל. ומשום כך גם אין להוכיח דבר לגבי חיוב האם במזונות ילדיה מתשובת הרב חינוך בית יהודא (סי' קט), שכן גם המעיין שם בדבריו ייווכח שאיש כלל לא טען שהחיוב על האם, וייתכן שהאם גם היא נפטרה או שלא הייתה אמודה כדרכן של הנשים באותן דורות, ומי לידנו יתקע שכן היה פוסק גם אם הייתה האם אמודה לפרנסם, וכיצד זה נלמד מדבריו לנד"ד ?! ובפרט שהוא ז"ל הביא בתוך דבריו גם את דברי הרב חוט השני שהבאנו לעיל.

והנה זכינו ויצא לאור עולם חלק יא' מחיבורו הגדול של מו"ר אביר הרועים מר"ן הראשון לציון הגרע"י זצוק"ל ושם (חאבה"ע סי' סז) כתב בקצרה כי "אם האב והאם שניהם אמידים, חובת המזונות על האב בלבד", דברים הנראים כסותרים הן את כל אשר העלנו בשם גדולי רבותינו האחרונים, והן את החלטת מועצת הרבנות הראשית האחרונה בה הוחלט כי בפסיקת המזונות יש להתחשב גם ביכולתה הכלכלית של האם. אך אחר העיון נראה שאין להסיק מהאמור שם לנדון שבפנינו, שכן כל המעיין בדברי מר"ן הראשון לציון זצ"ל ייווכח שלא עסק שם בתשובה להלכה למעשה בנדון שבא בפניו ככול אלפי תשובותיו אלא במענה קצר לח"כ עקיבא נוף שעסק באותם ימים בתיקון סעיף 3א לחוק דיני משפחה (מזונות), וביקש "לשים קץ לעוול הכפול שבשיטה … אשר הפלתה לרעה את האב מול האם ואת האישה המשתכרת מעבודה מול אישה הנהנית מהכנסות שלא מעבודה. ע"פ התיקון יהיו תשלומי מזונות הילדים תשלומים פרוגרסיביים, כך שיחולו על שני בני זוג ההורים באופן יחסי להכנסות כל אחד מהם, מכל מקור שהוא. …. החוק יחול על כלל האזרחים …" (כך על פי תצהיר שהוגש ע"י הנ"ל לבג"ץ בתיק מס' 2511/17). וממוצא דבר נראה שכב' מו"ר ועט"ר מר"ן הראשל"צ, שבאותם ימים אף כיהן פאר כרב הראשי לישראל, לא בא אלא למנוע תיקון חוק שיהיה בו כדי לפגוע, ח"ו, בדיני התורה ולמנוע מבתי הדין הרבניים לפסוק בכל מקרה לגופו על פי הדין וההלכה המסורה בידנו שכמו שראינו לעיל מטילה חובה מוגברת, באופנים שונים, על האב. זאת ועוד, וגם הוא עיקר, שדעת לנבון נקל שכל דברי מר"ן הראשל"צ שם אמורים לפי המציאות שנהגה בזמנו כאשר על פי רוב רק הבעל היה מפרנס וסך המזונות שנהגו לפסוק בבתי הדין היה מדוקדק ומצומצם, ועל כן מר"ן הראשל"צ לא ראה כל מקום לחלק אף סך מועט זה בין שני ההורים, משא"כ במציאות הנוהגת היום בה פסיקת המזונות הינה רחבה הרבה יותר (ראה לדוגמא פסק דין ביה"ד אשקלון תיק מס' 832329/4 שפרט לחיוב האב במזונות אף חייבוהו במלא תשלום המטפלת בסך 1,500 ₪ לחודש, והאמת תורה דרכה שפסיקת המזונות הנהוגה כיום גבוה עשרות מונים מזו שהייתה נוהגת בימים עברו), ועל כן נראה שגם מר"ן הראשל"צ היה מסכים שבסכומים שכאלה יש לחלק את הנטל בצורה נאותה בין שני ההורים וככל אשר הראנו לעיל.

ואכן מועצת הרבנות הראשית לישראל בסיום החלטתה הנ"ל מיום ‏י"ח בכסלו תשע"ו (30.11.15), העלתה כדלהלן :

לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם.

בנוסף, גם אם חיוב האב לזון את הילדים הוא מצד התקנה, חיוב זה הוא רק על הצרכים הקיומיים הבסיסיים, אבל חיובים נוספים שאינם בהגדרה זו, חלים מדין צדקה בלבד.

הרי שרמזו לנו חברי מועצת הרבנות הראשית כי בנוהג היום לפסוק בגדר מזונות הילדים גם "חיובים נוספים", ואכן כאמור לעיל פסיקת המזונות הנהוגה היום הינה רחבה בהרבה מגדרי הצרכים הקיומיים הבסיסיים, ועל כן העלו חברי מועצת הרבנות הראשית כי "יש להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים" גם את היכולת הכלכלית של האם.

סוף דבר, מכל האמור עולה שכל אימת שחיוב מזונות הילדים נובע מדיני צדקה ושני ההורים, ומשתכרים באופן שמאפשר להם לספק את מזונות הילדים, אין להטיל את מלוא תשלום המזונות אך על כתפי האב ויש לחלק את התשלום בין האב לבין האם באופן נאות על פי גובה הכנסותיהם, ובלבד שהחלק היחסי המוטל על האב יהיה גבוה יותר מזה המוטל על האם.  

אולם היות וברור הוא שכל האמור בחיובה של האם אינו אלא מדין צדקה הרי שיש לקבוע שכאשר היא אינה אמודה שאז אין להטיל עליה כל חיוב שהוא, וודאי שאין להפציר בה ולהכלים אותה כדי שתזון את ילדיה שהרי כל דיני ההפצרה וההכלמה אינם אלא מתקנת אושא העוסקת באב שאינו אמיד, ומניין לנו לחדש שהתקנה שעסקה באב כיוונה בדבריה גם לאם, ואף אם היה הדבר בספק לא היה בידנו להכריז ולהכלים את האם שהרי כל מקום שיש ספק מוטל עלינו להעמיד את הדין על דין תורה ומדין תורה אין מכריזים ואין פוצרים במי שאינו אמוד לצדקה, וככל אשר הראנו לעיל, ושלא כפי שנכתב בפסק דין נתניה (תיק מס' 913242/1), וכפי שכבר הערתי לעיל על דברי רבנו המשנת יעקב, וכפי שכתב גם הרב אמרי משפט.

היקף ושיעור החיוב במזונות הילדים

אחר שהרחבנו בביאור מקורות החיוב במזונות הילדים לאחר גיל שש ובזהות המחויבים בהם, נבואה לדון בגובה ובהיקף המזונות אותם יש לפסוק, על פי כל אחד מהמקורות שהבאנו לעיל, וכדרכנו נדון בדברים אחד לאחד.

היקף חיוב המזונות מדין צדקה

בפסק דין שהתייחס לחיוב האב במזונות ילדיו עד הגיעם לגיל שש כאשר הוריהם אינם אמידים (תיק מספר-1205064/1) , הבאנו את דברי רבותינו הפוסקים שהעלו שהיקף החיוב אותו יש להטיל על האב אינו אלא "כפי צרכן" של הילדים או "כפי צורכן ההכרחי" שהוא כשיעור מזונותיו של עני שבישראל, וכדברי הרב חינא וחסדא שכתב ששיעור המזונות הוא כדי "שלא יצאו רעבים מסעודתן". אולם כל זה אינו אלא כאשר ההורים אינם אמידים, ועל כן אין אנו יכולים ורשאים להטיל עליהם חיוב נוסף מדיני צדקה, אך כאשר הורי הילדים, או אחד מהם, אמוד לצדקה, ואנו באים להטיל עליהם או על אחד מהם לזון את ילדיהם מדין צדקה ברור הוא שלא גרע דינם של הילדים מדין ייתר העניים, ושיעור המזונות לו הם זכאים אינו עומד אך על כדי צורכן אלא על שיעור החיוב מדין צדקה, שיעור שגדריו והיקפו גבוהים משיעור המזונות ההכרחי, וכפי שיבואר להלן. 

דהנה הרמב"ם (אישות כא, יז – יח) ומר"ן השו"ע (אבה"ע פב, ז) שינו בלשונם בחיוב האב במזונות ילדיו הקטנים לאחר שמלאו להם שש שנים מן הלשון בה ננקטה על ידם בחיוב האב במזונות ילדיו טרם הגיעם לגיל זה, ובעוד שבחיוב המזונות עד גיל שש נקטו שהחיוב הינו "כפי צרכן בלבד", בחיוב המזונות מעל גיל שש כתבו שכאשר האב ראוי לצדקה "מוציאין ממנו הראוי לו".

כך נקט הרמב"ם בלשונו הזהב :

ואחר שש שנים יש לאב לומר … כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו …

וכן הוא בלשונו הטהור של מר"ן השו"ע :

הבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו'. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה"

וכבר ידוע לכל בר בי רב עד כמה יש לנו לדייק בלשונו של הרמב"ם, ואתבדרו בבי מדרשא דבריו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ (אורים ותומים קצור תקפו כהן אות כד) דרוח הקודש נוססה בקרבו של מרן להיות לשונו מכוונת להלכה, ואפי' בלי כוונת הכותב, וחפץ ה' בידו הצליח. ואין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידו … ועל כן ברור הוא שלא בכדי שינו את לשונם בנדון זה מלשונם בנדון המזונות עד גיל שש, ונראה שטעמם ונימוקם פשוט הוא, דכאשר אנו מחייבים ואף כופים על מזונות לאחר גיל שש אין זה אלא מגדרי צדקה, ככול האמור לעיל, ומדיני צדקה הרי יש לדאוג לתת לילדים די מחסורם הראוי להם, שהוא למעלה מהמינימום ההכרחי וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ז, ג), ופסק מר"ן השו"ע בהלכות צדקה (יו"ד רן, א) :

כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת, נותנים לו פת. עיסה, נותנים לו עיסה. מטה, נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה, חמה. צונן, צונן. להאכילו לתוך פיו, מאכילין. … הגה: ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת. (ב"י ודלא כמשמעות הטור, וכמו שנתבאר סימן רמ"ט).

והן אמת כי גדרי צדקה אלו זוקקים ביאור ושיעור, שכן לאחר שהרמב"ם (שם) כתב ש"קונין לו סוס וכו'" הוא הוסיף וכתב "ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו". ומאליה עולה השאלה אמתי נכנסים צרכיו של העני תחת הגדרת די מחסורו שבכללם גם סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, ומאמתי עולים הם כדי דברים שנחשבים לעשרו שעליהם אין מצוות צדקה. ועוד שהן הרמב"ם (שם ט, יד) והן מר"ן השו"ע (סי' רנג סעי' א) כתבו שקודם שהעני יגבה מן הצדקה מוטל עליו למכור את כלי הזהב וכלי הכסף שלו שאינם משמשים לאכילה ושתייה, ושלאחר שגבה "מחייבים אותו למכור כליו", ולכאורה אם מדין צדקה נותנים לו אפילו סוס לרכב עליו מדוע נזקק הוא למכור את כליו ולקנות פחותים מהם (ועיין גם בדברי הרא"ה על הגמ' כתובות סז, ב). 

והאמת תורה דרכה, שכבר דברי הגמרא דורשים עיון נמרץ כדי לרדת לאמיתתם ולסוף דעתם של רבותינו בסוגיא זו. דהנה שם בגמרא הביאו מעשה "באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום …". ושוב הביאו מעשה בעני שביקש מר' נחמיה צדקה, וטען שהוא סועד "בבשר שמן ויין ישן", אך ר' נחמיה "גלגל עמו בעדשים" עד שאותו עני מת, ואמר ר' נחמיה "אוי לו לזה שהרגו נחמיה!", שכן "איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי". ויש לדון ולברר מה בין אנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים ליטרא בשר בכל יום לבין ר' נחמיה שסירב לזון את העני בבשר השמן וביין בהם הוא הרגיל את עצמו. וכבר חילק בין מקרים אלה רבנו המהרש"א (על הגמ' שם), וכתב שהעני אותו זנו אנשי הגליל ליטרא בשר בכל יום הורגל "בכך אצל אבותיו, והכי משמע לישנא דאשר יחסר לו ולא שייך למימר ביה דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה". ומשמע שלשיטתו של המהרש"א החילוק הוא בין מקום שהעני הינו בן טובים שאבותיו הרגילוהו בעשירות, ועל כן יש להעניק לו די מחסורו ואפילו סוס ועבד, לבין מקום שבו העני הוא זה אשר הרגיל את עצמו בעשירות שעל זה אמר ר' נחמיה דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה. אלא שברור הוא שהרמב"ם ומר"ן השו"ע לא נקטו כדברי המהרש"א שהרי הם לא נקטו בלשונם שדווקא בעני בן טובים יש להעניק לו די מחסורו ואפילו סוס וכו'.

ומפשט לשון מר"ן השו"ע שנקט "ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד" משמע שהחילוק הינו בין מקום שבו העני הורגל בסוס ועבד בעשירותו לבין מקום בו הוא לא הורגל בכך, ורק כאשר הוא הורגל בכך בעשירותו מצווים אנו להעניק לו זאת בעניותו, וכן עולה גם מלשון הטור (שם), וכ"כ במפורש גם רבנו ערוך השולחן (שם סעי' ב), וכלשונו הטהור :

ואיתא בכתובות [ס"ז ב] אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו ג' מילין, וכן הובא שם מעשה מגליל העליון שהפסידו בכל יום בהמה בשביל ליטרא בשר אחת שהוצרכו לעני בן טובים ע"ש, עוד הובא שם בשני עניים שבקשו לאכול דווקא בשר שמן ויין ישן לאחד נתנו ולאחד לא נתנו ע"ש, והיינו טעמא דזה הורגל בזה מעולם וזה לא הורגל בזה מעולם אלא שהרגיל את עצמו כך בעניותו ולא היה לו להרגיל את עצמו כן, עיין שם.

נמצא שהחילוק הוא בין מקום שבו העני הורגל בעשירות עוד קודם שמטה ידו, לבין מקום שבו העני הרגיל את עצמו בעשירות (מתוך הצדקות שקיבל) רק בעניותו. ואפשר שכך יש לדייק גם מלשון הרמב"ם שנקט "אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס … , ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו". משמע שדי היה בכך שזו הייתה דרכו של העני עוד קודם עוניו ועל כן אתה מצווה לסייע בידו לשוב למעלתו הקודמת, אך אין אתה מצווה לעשרו במקום שהוא עצמו לא הורגל בכך קודם לכן. ועיין גם בדברי השטמ"ק (שם) שכתב דכל הני מעשיות בעני בן טובים, הינם דווקא בעני שאינו מפורסם בעניות, שעושים לו כבוד שלו שלא יתפרסם, אבל עני שנתפרסם אין לו כי אם כעניי ישראל, אך ברור הוא שהרמב"ם ומר"ן השו"ע לא העלו כך להלכה.  

והנה ברמ"א כתב שרק על הציבור מוטל לתת לעני די מחסורו, והיחיד אינו מצווה על כך אלא אם כן אין רבים אצלו, וכן הבין הב"י בדעת הרמב"ם. וע"ש שתמה על הטור שהבין שלדעת הרמב"ם רק אם היחיד מחזר על הפתחים אין אתה מצווה לתת לו די מחסורו, אך אם אינו מחזר על הפתחים גם היחיד מצווה לתת לו די מחסורו. אך הב"ח העלה שהעיקר כדעת הטור, שגם היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו אם ידו משגת, והוסיף שכן מוכח מהגמרא (שם) בהלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו כו', ושרק אם העני מחזר על הפתחים אין היחיד צריך לתת לו כל די מחסורו, וכ"כ גם הגר"א (שם סק"ג). והש"ך (שם סק"א) חלק על רבנו הב"ח וכתב שאפשר שרק כאשר אין הרבים אצלו או שאין יד הרבים משגת לסייע לו צריך היחיד לספק לעני כל די מחסורו, וכדברי הב"י והרמ"א, וכן העלה גם הלבוש (שם) :

וכל זה דוקא בגבאי הממונה על הצדקה שנותן מכיס של צדקה או כשהם רבים ביחד, אבל יחיד אינו מחוייב ליתן לעני די מחסורו, דאם לא כן יעני לעצמו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד מה שידו מגעת וכמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ט [סעיף א].

ואפשר שגם הם יודו שכאשר אנו דנים בחיוב צדקה המוטל על קרובים, הרי שיש לקרובים דין של גבאי כעולה מדברי מר"ן השו"ע (סי' רנ"ז סעי' ח' המובא לעיל), ועל הקרובים לספק לעני צדקה די מחסורו אשר יחסר לו. ונראה שלכן נקטו בלשונם שמדין צדקה האב חייב לתת לבניו כפי "הראוי" להם, בדיוק כפי שנקטו בלשונם בהלכות צדקה "הראוי לתת לו פת וכו', עיסה וכו'". 

והאמת תורה דרכה שכך העלו מרנן חברי בית הדין הרבני הגדול (פד"ר ב עמ' 3) הרבנים הגריא"ה הרצוג, הגר"ע הדאיה והגרי"ש אלישיב זצ"ל, וזה לשונם :

אולם כל זה הוא כשאנו באים לדון על חיובו של האב במה שהוא מחויב מצד הדין, אבל יש חיוב נוסף על אב, וזה במקרה והוא אמיד, הלכה פסוקה היא באה"ע סי' פ"ב ס"ז מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה וזה מדין צדקה. ואז ודאי שיש לחייב את האב אם הוא אמיד לשלם עבור הבת בכדי שתימצא במחיצתה ובטיפולה של אם… . כי קנה – המדה של חיוב צדקה היא די מחסורו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות דף ס"ז ע"ב) (עיין יור"ד סי' ר"נ בביאור הגר"א סק"ג ובסי' רנ"א סק"ז) ותינוקת פעוטה – כהמקרה אשר לפנינו – להימצא על יד אמה אין ספק שזה בכלל מחסורה אשר יחסר לה.

וכן כתב גם הגאון ר' שמואל ורנר בשו"ת משפטי שמואל (מהדו"ת סי' י אות ג)  :

…שלמעשה נוהגים בתי הדין לחייב את האב במזונות בניו לפי רמת חיי האב ולא מקציבים לכולם שיעור אחיד, ולא מודדים בחדא מחתא, אלא העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו,…

ונימק זאת כדלהלן :

ורחש ליבי לאחר העיון לומר דלפי מה דקי"ל בהלכות צדקה דלעני בן טובים נותנים לו לפי הרגלו … ולכן כאשר נתגרשו הורים שחיו ברמת חיים גבוהה, והרגילו את הבן באורח חיים אלו, הרי דינו כעני בן טובים שמתורת צדקה הרגילים יש לחייב את האב שיזונו כפי שהרגילו בביתו על שולחנו עד שנתגרשו.

ועיין שם שדחה את דברי הגר"ש קרליץ זצ"ל שכתב שרק גבאי צדקה או רבים ביחד מחויבים לספק לעני די מחסורו, והזכיר את דברי הב"ח והגר"א שהבאנו לעיל הסוברים שגם היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו, והוסיף על כך שגם הרמ"א מסכים שאם אין רבים אצל העני הזה מחויב היחיד לתת לו די מחסורו "ולגבי בניו הקטנים שאינם יכולים לחזר על הפתחים, וגם האב אינו רוצה, והאחרים לא יתנו לו די מחסורו כאשר אביו אינו עני. ולכן הואיל והוברר לפנינו שאביו אמיד ויכול לספק לו די מחסורו, וידו משגת לכך, שוב חייב מעיקר הדין". וע"ש שכתב שתקנת אושא הייתה "יותר רחבה ומקיפה מצדקה בעלמא, ולכן יתכן דאב חייב במזונות בניו לפי מה שהרגילם – כדין עני בן טובים, וזה אף להסוברים שאין לחייב ליחיד ליתן די מחסורו", וככל אשר הראנו והעלנו לעיל.

וכן העלה גם הגר"צ בן יעקב (משפטיך ליעקב ח"ב סי' מד) :

חידוש בביאור השיעור כדי צרכן מצאתי בדברי הגר"ש ורנר זצ"ל … הרב ורנר מנסה לישב את מנהג בתי הדין שפוסקים מזונות ילדים לפי עושרו של האב עם ההלכה הפסוקה שאין למדוד את מזונות הילדים לפי עושרו אלא כל אב יספק להם לפי צרכם. ההסבר הינו ע"פ מה שנפסק בהלכות צדקה שלעני בן טובים נותנים צדקה לפי הרגלו די מחוסרו אשר יחסר לו, ראה כתובות ס"ז ב' ובשו"ע יור"ד סי' רנ"א, לאחר שדן בדין זה מסיק וז"ל זהו ביאור הפוסקים שבמזונות הבנים אינו נוהג הדין של עולה עימו אבל אם נהג באיזה רמה שהיא את פרנסת ביתו והבנים כבר הורגלו לרמה זו נראה שחייב לתת להם גם כשאינם בביתו מזונות כפי שהורגלו בביתו כדין עני בן טובים.

ונראה שכך יש להסביר גם את דברי הרה"ג שלמה שפירא (נתניה לעיל) שהעלה כי :

וכבר הארכנו בזה למעלה מגדרנו, ולעניין הלכה למעשה מנהג בתי הדין בכלל ומנהג בית דיננו בפרט לחייב את האב במזונות הילדים בין למטה מגיל שש ובין למעלה מגיל שש, כפי יכולתו והכנסותיו וכפי שהיה רגיל לפרנס בביתו לפני הגירושין, וזה למרות שמעיקר הדין אין חיוב לשלם למזונות ילדיו אף למטה מגיל שש, אלא כפי צרכיהם, ואין חיוב ליתן מעיקר הדין לפי עושרו דלא נאמר עולה עמו אלא באשתו, וכן נהגו לחייב במזונות אפילו הוא למעלה מחומש, ולא כפי עיקר דין צדקה.

וכן העלה גם הרב משפטי שמואל (שם) שאף אם מזונות הילדים עולים על חמישית רווחיו "אינו יכול לפטור את עצמו בנתינת חמישית רווחיו אלא חייב לתת להם כל צרכיהם הואיל והם סמוכים ותלויים עליו, ואין אחרים שיפרנסום בסכום נכבד למזונות". ונסמך בכך על היפה מראה (בירושלמי ריש פאה) שכתב דהא דנמנו להפריש חומש אין זה "היכא דקיימי עניים נצרכים ודאי מדאורייתא חייב לתת לו מחסורו". וכתב שכשיטת היפה מראה סובר גם רבנו הגר"ח בן עטר בספרו ראשון לציון (יו"ד סי' רמז), וציין שאף שהדברים נראים כסותרים לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (ריש פאה) מ"מ אין זה אלא "כאשר העניים הללו יכולים להתפרנס מאחרים שיתנו להם די סיפוקם אבל במקום שידוע שהעני לא יתפרנס מאחרים מאיזה סיבה שהיא שוב מוטל החוב עליו לפרנס את העני המבקש ממנו או שיודע עניו".

נמצא שכאשר דנים אנו בחיובו של האב במזונות ילדיו מדין צדקה, כי אז היקף החיוב הינו רחב יותר, ונקבע על פי הכלל האמור בדיני צדקה, די מחסורו של הילד, וכפי שהוא הורגל במזונותיו בבית הוריו, ואם ההורים אמודים הרי שמוטל עליהם לספק לילד את מזונותיו אלה ללא הגבלה של עד חומש בנכסים.

ובקצירת האומר אלו ההלכות שעלו בידנו מכל האמור לעיל :

• מתקנת אושא אם אין לילדים ממון משל עצמם חייב האב במזונותיהם גם לאחר מלאת להם שש שנים ועד שיגדלו גם אם הוא אינו אמוד לצדקה, ופוצרים בו ומכלימין אותו על כך עד שהוא יאות לזון את בניו, אולם אין כופים אותו על כך אלא אם כן הוא אמוד לספק להם את צורכיהם.
• לדעת רובא דרבוותא, ראשונים ואחרונים, הרשב"א, הרמב"ם, ההגהות מרדכי, ר' ירוחם, מר"ן השו"ע, הדרישה, המעשה רקח, הכנה"ג, ההפלאה, מרכבת המשנה, רבנו הגם שאול ועוד פוסקים גם לאחר שגדלו מחויב האב במזונות בניו (שאינם יכולים לפרנס את עצמם) מדין צדקה יותר ממה שמחויב הוא בצדקה ביתר עניים, ואם אמוד הוא כופים אותו על כך.
• תקנת הרבנות הראשית המחייבת את האב בפרנסת ילדיו מגיל שש ועד גיל טו' לא באה לעקור את ההלכה הפסוקה המחייבת את האב במזונות ילדיו מעל גיל שש מדין צדקה אלא אך לאלם ולחזק את דיני הצדקה ולקובעם לחיוב משפטי גמור, ושני דברים התחדשו בעקבותיה: האחד, שממנה והלאה ילדים עד גיל טו', ובתקנות הרה"ר בהמשך ילדים עד גיל יח', ייראו כמי שלצורך לימודיהם אינם יכולים לפרנס את עצמם, ושעל כן אביהם חייב במזונותיהם מדין צדקה. והשני, שחיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש שהינו בעיקרו מדיני צדקה יחשב לחיוב משפטי גמור שניתן לכוף עליו בכל אמצעי הכפייה החוקיים.
• כאשר האב אינו אמיד ואינו יכול לפרנס את ילדיו ואילו האם אמידה ויכולה לעשות זאת, יש לחייבה לזון את ילדיה מדין צדקה, והיא קודמת בחיוב זה לשאר הקרובים, כדברי הרב מעשה רקח הגאון הבני אהובה ומר"ן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל ודעימייהו.
• כאשר שני ההורים אמידים אין להטיל את מלוא תשלום המזונות אך על כתפי האב ויש לחלק את התשלום בין האב לבין האם באופן נאות על פי גובה הכנסותיהם, וכפי דברי הרב חוט השני, הגריא"ה הרצוג, הגר"א שפירא, הגר"ש ישראלי וככל אשר הבאנו לעיל.  
• כאשר האם אינה אמודה אין להטיל עליה כל חיוב שהוא, ואין להפציר בה ולהכלים אותה כדי שתזון את ילדיה.
• דברי הפוסקים כי שיעור חיוב האב במזונות הילדים הינו אך בשיעור של כפי צרכן ההכרחי אינם אמורים אלא במקום שהאב אינו אמיד והילדים הינם מקטני קטנים (טרם מלאת להם שש שנים). אך כאשר ההורים אמידים, ואפילו רק אחד מהם, יש להעמיד את גובה המזונות על סך שיספק לילדים את אותה רמת מזונות לה הם הורגלו עובר לגירושי הוריהם.

מילות סיכום וסיום :

בבוא בית הדין לדון בתשלום מזונות הילדים כמו גם בחלוקת זמני השהות עמם שם בית הדין למול עיניו אך את טובת הילדים, ואת הדאגה לרווחתם והתפתחותם, ועושה זאת גם בהתחשב ביכולות הוריהם ובחובה, שהיא גם זכות נעלה, המוטלת עליהם להטיב עם ילדיהם, כפי שביטא זו בית הדין הרבני בת"א באחד מהרכביו הראשונים (פד"ר ח"א עמ' 157) :   

ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים, אלא הלכות בטובת הילדים, אין הבן או הבת חפץ לזכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות עליהם ישנן כאן, שמחויבים הם לגדל ולחנך את ילדיהם. ובבוא בית הדין לקבוע … רק שיקול אחד נגד עיניו והוא, טובתו של הילד …  אבל זכויות אב ואם, זכויות כאלו לא קיימות כלל…

מתוך ראיית טובתם של הילדים, משתדל בית דיננו להוביל את ההורים להסכמות לפחות בכל הנוגע להחזקת הילדים, השהות עימם והנשיאה בנטל גידולם ומזונותיהם, באופן שירגיל את שני ההורים לפעול בשיתוף פעולה מיטבי לטובת ילדיהם. אולם, לדאבון לב, לא תמיד עולה ביד בית הדין לסייע להורים להניח את מחלוקותיהם בצד, לפחות בכל הקשור לטובת ילדיהם, ובית הדין נאלץ לשמש כ"אביהם של יתומים" (כלשונו של הרשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' לח, וכפי שהסביר רבנו הציץ אליעזר (חלק י"ז סימן נ') שיתומים במובן זה הינם גם ילדים שנמצאים במצב של "יתומים חיים", כאלה שהוריהם חיים עדנה, אך שלמרות זאת אין מי שישים את טובתם למול עיניו ויפעל למענה) ולחרוץ דין כדי לחייב את ההורים לדאוג בצורה הטובה ביותר לילדיהם.

על כן הארכנו בבירור סוגיה זו על פניה הרבות כדי שנוכל לפסוק, בס"ד, במקרה שבא לפנינו ולדון דין אמת לאמתו לפי המקום ולפי הזמן (כדברי הדרישה חו"מ סי' א סק"ג), כדי לא להוסיף שבר על שברם של הילדים בגירושי הוריהם, וכדי לעשות כמיטב יכולתנו על מנת להקל עליהם את תנאי חייהם לאחר שיסודות ביתם נחרבו, ולדאוג ולוודא שבדרך הנכונה, הנאותה והראויה יהיה להם כל אשר יחסרו. 

פסיקת המזונות בנדון שבפנינו

בנדון שבפנינו האם והילדים מתגוררים בדירת ארבעה חדרים בשכירות שעלותה 6,000 ₪ לחודש, ב"כ התובעת מעמיד את צרכי הילדים על סך של כ 11,000 ₪ (ואף למעלה מכך כמצוין בכתב תביעתו). מהחומר שבתיק עולה כי עובר לפירוד הצדדים חיו בדירת ארבעה חדרים באותה עיר בה הם מתגוררים עתה עם אמם, ונהנו מרווחה כלכלית שנבעה מהכנסת שני ההורים, האם משתכרת כ9,500 ₪ בעוד האב משתכר כ8,500 ₪ (כדברי ב"כ התובעת, לדברי ב"כ הנתבע הסך נמוך בכ- 1,000 ₪). כאמור לעיל כאשר שני ההורים אמידים אין להטיל את מלוא תשלום המזונות אך על כתפי האב ויש לחלק את התשלום בין האב לבין האם באופן נאות על פי גובה הכנסותיהם ובהתחשב גם בכך שחובת המזונות חלה באופן מוגבר על האב, וכפי דברי הרב חוט השני, הגריא"ה הרצוג, הגר"א שפירא, הגר"ש ישראלי וככל אשר הבאנו לעיל. והיות ובנדון שבפנינו שני ההורים אמודים לצדקה, והאם אף משתכרת יותר מהאב, ואין חולק שהילדים הורגלו לרמת חיים שנבעה מהכנסותיהם של שני ההורים, יש לחלק את נטל המזונות בין שני ההורים.

בית הדין דוחה על הסף את הטענה כי יש לפטור את האב ממזונות ילדיו משום שהם לנים אצלו פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני, טענה זו יש בה לכל היותר לפטור את האב מחיוב המזונות היחסי לאותם פרקי זמן בהם הילדים שוהים אצלו והוא זן אותם ודואג לצרכיהם באופן ישיר. יחד עם זאת ברור הוא כי אם באופן חד פעמי תתווסף או תגרע לינה ושהות אצל האב לא יהיה בכך כדי להפחית או להעלות את סך המזונות השוטפים.

בית הדין שב ועיין פעם אחר פעם בכל החומר שבתיק, בית הדין מקבל את פירוט ב"כ האם כי בהתחשב בגובה השכירות אותה משלמת האם יש להחשיב את גובה מדור הילדים ואחזקתו על סך 4,000 ₪, ומעבר לכך יש להעמיד את מזונותיו של כל אחד מהילדים על סך 1,500 ₪, הכל כפי שפורט בכתב התביעה שהגיש ב"כ האם, וכפי המקובל. בית הדין מבהיר כי הוא אינו סבור כי יש להוסיף ולחייב את האב גם בעלות דמי טיפול בילדה בת ה 10, בגיל כזה ובמציאות החיים הנוהגת דינה של תביעה זו להידחות על הסף. כאשר בסך הכל גובה ההוצאות בהן ניתן לחייב את ההורים בגין צרכי הילדים (לא כולל הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות) הינו 8,500 ₪.

היות והילדים שוהים אצל האב מעט פחות משליש מהזמן הרי שהאב מוציא באופן ישיר כ1,500 ₪ למזונות ילדיו, ולאור חובתו המוגברת של האב במזונות ילדיו בית הדין קובע כי אין לחייב את האם בהשתתפות בסך מזונות זה. אולם היות והאם מוציאה באופן ישיר סך של 4,000 ₪ בגין מדור הילדים ועוד סך של 3,000 ₪ בגין יתר צרכיהם, ובסה"כ סך של 7,000 ₪, הרי שאת הסך הזה (7,000 ₪) יש לחלוק כך שהאב, שחובתו במזונות ילדיו הינה מוגברת אך הינו משתכר פחות מהאם, יעביר לידי האם סך של 3,600 ₪ בגין מדור ומזונות הילדים בזמן שהילדים שוהים אצלה.

בהתחשב במכלול הנתונים העובדתיים בתיק ובכלל זה בגובה הכנסתו של האב בית הדין מוצא שסך זה (3,600 ₪) הוא ראוי ומדתי.

לאור כל האמור ביה"ד קובע כי :

• האב ישלם לידי האם, בגין חלקו במזונות ומדור שלושת ילדיו בזמן שהם שוהים אצלה, סך של 3,600 ₪ לחודש, וזאת החל מיום 3.3.19 ובכל שלישי לחודש לועזי.
• בדיון שהתקיים בפנינו נטען כי הילדים כלל אינם שוהים אצל האב. בית הדין מבהיר כי אם הילדים לא ישהו אצל האב על פי האמור בתסקיר, ישקול בית הדין להעמיד את סך המזונות אותם ישלם האב לידי האם על 4,500 ₪ לחודש.
• פרט לאמור לעיל יישא האב במחצית הוצאות חינוך ובמחצית הוצאות רפואיות חריגות.

יהודה יאיר בן מנחם

 ראיתי את דברי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם שליט"א  והנני מצטרף למסקנתו

אחיעזר עמראני –אב"ד

קראתי בכל לב דברי הדיין המצוין הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם והנני מסכים למסקנת דבריו.

אפרים כהן

 ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט באדר ב' התשע"ט (26/03/2019).

הרב אחיעזר עמרני – אב"ד, הרב אפרים כהן-דיין, הרב יהודה יאיר בן מנחם- דיין