פסק דין

בפנינו תביעת גירושין וכתובה שהגישה המבקשת.

תיאור העובדות

הצדדים נישאו זה לזה בתאריך כ"ה באב תשע"ג (1.8.13) נישואין ראשונים לצדדים ולהם שני ילדים משותפים. המבקשת הגישה ביום ג' באלול תשע"ח (14.8.18) תביעת גירושין כאשר מזה שנה וחצי קודם לכן נפרדה דרכם.

לדבריה, המשיב נהג להשפילה קשות לרבות כינויי גנאי המתועדים בפרוטוקול שהיו ליד ההורים כמו גם ליד זרים. הדבר גרם לבודד אותה ממשפחה ומחברים ובנוסף המשיב אסר עליה לארח את בני משפחתה. התנהגות שלילית זאת גררה גם אלימות פיזית כדחיפות וגרירות שגרמו לצו ההרחקה. (שורות 11-14 לפרוטוקול מיום כ' כסלו תשע"ט 28.11.18)

המבקשת ציינה כי ביקשה רבות לשוחח עם המשיב על המצב ולבחון את שיקום הנישואין אך המשיב אטם אזנו משמוע וטען כי הינה מאוסה עליו וכי הוא מעונין להתגרש. עוד הוסיפה כי המשיב אף אמר לה באחת הפעמים 'מגורשת מגורשת מגורשת'. לטענתה, גם אחר שנפרדו דרכיהם המשיך המשיב בהודעות גנאי ואלימות. (שורות 15-18 ושורות 27-28 שם).

ב"כ המבקשת הוסיף כי בדיון בערכאה אחרת מיום ג' טבת תשע"ח (21.12.17) צעק המשיב כי הינו מבקש להתגרש. והמשיב אף חזר על עמדתו גם בדיון נוסף בערכאה אחרת ביום ח' תמוז תשע"ח (21.6.18 – שורה 35 ושורה 56 לפרוטוקול בית הדין).

מאידך המשיב טוען כי ביקש לשקם את הנישואין והכחיש את טענות האלימות. (שורה 74 שם) כמו כן טען כי 'אינו זוכר' שכתב כינויי גנאי, וכן 'אינו זוכר' שאמר בערכאה אחרת כי הינו מבקש להתגרש (שורה 47 ושורה 50 שם). לאחר שהוצג בפניו פרוטוקול הדיון או אז 'נזכר' המשיב כי אמר את המיוחס לו, אך טען כי הדבר נאמר לאחר שדחקו אותו (שורה 60 שם). עם זאת המשיב לא ידע להסביר לבית הדין איך אותם הודעות גנאי שכתב גם אחר שנפרדו עולות בקנה אחד עם בקשתו לשיקום הנישואין.

בעצת בית הדין הסכימו הצדדים לפנות ליעוץ כאשר המשיב יישא בהוצאות, והמשיב אף הצהיר כי במידה וההמלצה תהיה להתגרש יתגרשו בהסכמה (החלטה מיום כ"א בכסלו תשע"ט 29.11.18).

בדיון מיום ו' בכסלו תש"פ (4.12.19) הצהירה המבקשת כי מזה שנתיים וחצי שהם פרודים וכי אכן התקיימו שלוש פגישות כאשר היא שילמה את מחצית העלויות. לדבריה, למרות ששילמה עבור המפגשים המשיב התעמר והשפיל אותה בכל מהלך הפגישות, ולאחר מכן הפסיק להופיע ומשכך אינה מוכנה עוד לכל יעוץ (שורות 6-9 ושורות 71-74 לפרוטוקול).

המבקשת הוסיפה עוד כי בערכאה אחרת טען המשיב כי הינה אסורה עליו מאחר ושרכה דרכה עם ד' לעיני הילדים. (שורה 104 שם, וכך טען המשיב גם בהודעה כתובה למבקשת, כמו גם בתגובתו לערכאה אחרת שצורפו בנספח ג' לסיכומי ב"כ המבקשת) ב"כ הוסיף כי המשיב ממשיך באותם הודעות גנאי ואלימות מילולית (שורה 16 שם).

המשיב טען כי 'אינו זוכר' שהמבקשת השתתפה בהוצאות וכי מבקש הוא להמשיך בהליך היעוץ (שורה 21 שם ושורה 34 שם). כמו כן המשיב לא ידע להסביר מדוע ממשיך הוא באותם הודעות גנאי פסולות.

בית הדין הציע כי לאחר פרוד ממושך של שנתיים ומחצה המלווה בהודעות גנאי לרבות יעוץ כושל, מוטב לצדדים להתגרש בהקדם אך המשיב התבצר בעמדתו (שורות 32-33 80-81).

לחילופין, הציע בית הדין כי המשיב ינסה בכוחות עצמו לשקם את הנישואין בפסק זמן קצוב, ובהעדר הצלחה הצדדים יתגרשו בהסכמה אך המשיב התחמק וסרב לתחום זאת בזמן. לשאלת בית הדין האם לדעתו המצב יכול להימשך שנתיים ומחצה נוספות, השיב כי הינו מוכן לכך (שורות 89-90 שורות 107 – 112).

בדיון מיום ט' בכסלו תשפ"א (25.11.20) טענה המבקשת כי למרות שחלף פסק הזמן שקצב בית הדין המשיב המשיך מדי כמה ימים לשלוח לה הודעות גנאי המשמיצות אותה ואת משפחתה (שורות 4-8 שם).

ב"כ המבקשת ציין כי המשיב הצהיר בפני המבקשת שאם תבטל את חיוב המזונות יסכים לגרשה (שורה 120 שם). כמו כן ציטט ב"כ המבקשת חלק מאותם הודעות גנאי שכתב המשיב למבקשת ושאף הודה בהם בערכאה אחרת (שורות 61- 71) וכדלהלן :

'אין לי כבוד אליך'.

'את כישלון […] את דוחה אותי'.

'לא רוצה לדבר איתך את מגעילה אותי. לדבר איתך זה מגעיל אותי'.

המשיב טען כי היה זה 'בעידנא דריתחא' (שורה 81 שם).

בית הדין ביקש מהמשיב כי יציג הודעה חיובית אחת לפחות ששלח למבקשת, אך למרות שהמשיב פשפש, וחזר ופשפש באמתחתו, אך עד תום הדיון לא מצא אפילו לא הודעה אחת חיובית (!!!).

בית הדין חזר והבהיר למשיב כי לאחר פרוד כה ממושך כל יום שחולף רק מרחיק את שלום הבית, ובוודאי במקום שגם הודעות הגנאי שיצאו מקולמוסו מלמדות כי שלום הבית ממנו והלאה. למרות האמור המשיב התבצר בעמדתו ובית הדין קבע בתיאום עם ב"כ הצדדים, מועד סמוך לחקירות (שורות 104-108 ושורות 135-143 שם).

בדיון מיום כ"ז בכסלו תשפ"א (13.12.20) חזרה המבקשת והלינה כי המשיב ממשיך באותם הודעות גנאי (שורה 111 שם). לשאלת ב"כ המבקשת האם הספיק המשיב למצוא הודעות חיוביות ששלח למבקשת השיב כי אין בידו אך יציגם עד שבוע ימים. לשאלה חוזרת הצהיר המשיב כי אם לא יציג הודעות חיוביות זאת אומרת שאכן לא היו הודעות חיוביות (שורות 137-142 שם).

והנה לאחר הדיון הציג המשיב מקבץ הודעות קצר, אך הרואה יראה כי אותם הודעות שהציג מתייחסים לתקופה שבה טרם הוגשה תביעת הגירושין וטרם נפרדו הצדדים. מלבד אותם הודעות המשיב לא מצא כל הודעה חיובית ששלח למבקשת אחר שנפרדה דרכם מזה ארבע שנים. ואף גם זאת שאותם הודעות שהציג עשויות לחזק את טענות המבקשת.

אמור מעתה, כי המשיב עצמו הסכים שלאחר תביעת הגירושין שלח למבקשת הודעות גנאי בלבד, ולא טרח כלל לשלוח אף לא הודעה חיובית אחת (!) המצביעה כי אכן כנה הוא בבקשתו לשלום בית.

ב"כ המבקשת הציג בסיכומים את פרוטוקול הדיון שהתקיים בערכאה אחרת ביום ג' בטבת תשע"ח (21.12.17) בו טען המשיב 'אפשר היום להתגרש' (שורה 25 לפרוטוקול). עוד הציג ב"כ המבקשת תמלול שיחות שצורפו כבר לכתב התביעה מהם עולה כי בטרם הפירוד המבקשת ביקשה למצוא אוזן קשבת אצל המשיב ולדבר על שיקום הנישואין אך המשיב התנגד לבקשתה, אפס קצהו תראה להלן:

'אני רוצה לדבר איתך על דברים שמפריעים לי'.

'אתה מעליב אותי מול אבא שלי תמיד'.

'אתה מקלל את המשפחה שלי'.

אך המשיב השיב בין השאר (מקבץ מלוקט מדבריו):

'לא רוצה לדבר'.

'זה מה שיש'.

'את אישה רעה מאד'.

'תסתמי את הפה אני לא רוצה לשמוע אותך'.

'תסתמי את הפה אישה רעה'.

'את דוחה אותי'.

'את מגעילה אותי הדיבורים איתך, לדבר איתך מגעיל אותי'.

'את לא תדברי, לא תדברי, אני לא רוצה לשמוע אותך'.

'אל תדברי יותר, לא רוצה לשמוע אותך'.

'את כישלון'.

'אני לא רוצה אותך, אני לא רוצה אותך'.

'אני לא בעלך'.

כשהמבקשת בקשה מהמשיב שיקבע לה זמן שתוכל לדבר עמו השיב:

'מחר בלילה'.

המבקשת הוסיפה ושאלה:

'ואני צריכה לחכות בסבלנות עם כל מה שיש לי להגיד לך? זה קשר נורמלי שאני צריכה לסבול ? 'אני צריכה לסבול וכשיש לי מה להגיד אני צריכה לסתום ולחכות עד שיהיה לך זמן להקשיב לי' ?

אך המשיב נותר בשלו:

'אני לא רוצה לשמוע אותך'.

'אני באמת לא רוצה לשמוע אותך'.

'תעזבי אותי בשקט'.

'לא טוב לך תלכי'.

המבקשת הוסיפה ושאלה:

'מה אני צריכה לעשות כדי שהקשר שלנו יהיה טוב'.

אך המשיב טען:

'לא יהיה טוב'.

'תתרגלי לזה'.

'לא טוב לך תלכי'.

בתמלול שהוצג מופיעים שאר 'פניני לשון' שנשמעו מהמשיב, אך בית הדין לא ישחית את ההחלטה בציטוט דברי גנאי ותפלות נוספים.

מאידך המשיב בסיכומיו גולל את מסכת החיים בטרם עברו מהמרכז לצפון ולאחר שעברו לצפון, אך לא הכחיש כלל את המיוחס לו כולל האמירות הקשות שטען כלפי המבקשת במהלך החיים המשותפים, ולרבות הודעות הגנאי וההכפשות ששלח למבקשת עד לאחרונה. עם זאת נאחז בכל כוחו בטענה כי אחר שנפרדו דרכיהם המבקשת לא הייתה מוכנה כלל לבחון את שיקום היחסים.

דיון והכרעה

כאמור, הצדדים פרודים זה למעלה מארבע שנים כאשר כל המפגשים בניהם הינם אך ורק בבית הדין. המשיב מעולם לא הגיש בקשה לשלום בית ואף לא בסמוך לפרידה.

גם כתב ההגנה לתביעת הגירושין הוגש רק ביום הדיון הראשון (!!) כ' בכסלו תשע"ט (28.11.18) ואף גם זאת כתב ההגנה נראה ריק מתוכן, ומכיל פחות מעמוד אחד (!!) כאשר רובו נשען על נתונים ועובדות שאינם שנויים במחלוקת. ואפשר שמשום כך בוש המשיב להציג את 'כתב ההגנה' לפני הדיון.

המשיב גם לא התייחס כלל לטענת המבקשת כי הצהיר שהיא מאוסה עליו וכי הינו מעונין להתגרש, ואף אמר לה באחת הפעמים 'מגורשת מגורשת מגורשת'. טענות המבקשת קיבלו חיזוק משמעותי מהצהרת המשיב בערכאה אחרת כבר ביום ט' בטבת תשע"ח (21.12.17) כי אפשר להתגרש לאלתר.

אכן המשיב העדיף 'לא לזכור' שאמר זאת ורק לאחר שהוצג בפניו פרוטוקול הדיון הצטדק באמתלא שאמר כן מתוך הדחק. והרואה יראה את לחצינו זה הדחק.

למרות האמור, בעצת בית הדין הסכימה המבקשת לפנות ליעוץ אותו ישלם המשיב, ושלא כטענת המשיב בסיכומיו כי המבקשת לא הסכימה לבחון את שיקום הנישואין. זאת ועוד, המבקשת אף שילמה את חלקה ביעוץ הגם שהוצאות היעוץ הושתו על המשיב מאחר והוא ביקש את היעוץ (שורה 108 לפרוטוקול מיום כ' בכסלו תשע"ט 28.11.18), אך המשיב כדרכו טען שוב כי 'אינו זוכר' שהמבקשת שילמה.

אילו המשיב היה כנה בבקשתו לשיקום הנישואין ודאי לא היה מסכים שהמבקשת תישא בעלות היעוץ, בניגוד להתחייבותו בבית הדין כי יישא לבדו בהוצאות היעוץ.

ואף גם זאת, המשיב החמיץ את ההזדמנות שניתנה לו לשיקום הנישואין ובחר לסכל את היעוץ בכך שניצל את המפגשים להשפיל ולהכפיש את המבקשת (שורות 6-7 לפרוטוקול מיום ו' בכסלו תש"פ 4.12.19). המשיב לא הכחיש את האמור רק הלין על כך שהמבקשת לא המשיכה לבוא למפגשים ולשמוע מפיו את הכפשותיה (שורות 27-28 שם).

ולא זו בלבד, אלא אף הודעות הגנאי ששלח המשיב למבקשת עד עתה ועד בכלל מצביעות כי המשיב כלל לא היה מעוניין בשיקום הנישואין, ושלום הבית ממנו הלאה, שהרי דעת לנבון נקל שהודעות אלו מרחיקות את שלום הבית שאותו כביכול ביקש.

זו אף זו, בדיון מיום ט' בכסלו תשפ"א (25.11.20) הוצגו למשיב אפס קצהו מהודעות הגנאי שכתב למבקשת ובית הדין ביקש מהמשיב שיחפש ויציג לפחות הודעה חיובית אחת שכתב למבקשת אחר שנפרדו, אך עד תום הדיון המשיב לא מצא כל הודעה (שורות 84-86 ושורות 128 -129 שם).

גם בדיון שאחריו מיום כ"ז בכסלו תשפ"א (13.12.20) לא הציג המשיב כל הודעה חיובית אך טען שישנם בידו ויציגם עד תום שבוע ימים ואף הוסיף כי במידה ולא יציג הודעה חיובית הדבר מלמד שאכן לא היו הודעות חיוביות (שורות 137-142).

בסופו של דבר הציג המשיב הודעה מגומגמת המלמדת כי איבד את האמון שקיבל מהמבקשת, אך כאמור הודעה זאת הינה עוד מלפני שנפרדו הצדדים ובטרם הוגשה תביעת הגירושין ומשכך הרי לנו הצהרת המשיב כי אכן לא היו כל הודעות חיוביות אחר שנפרדו הצדדים, זאת לעומת הודעות גנאי והכפשות רבות שהיו גם היו ונמשכו עד עתה. ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה.

מעבר לכל האמור, מהתמלולים הנזכרים עולה כי בטרם נפרדו הצדדים המבקשת עצמה ביקשה וכמעט התחננה על נפשה למצוא אוזן קשבת אצל המשיב על מנת לבחון יחד את חיי הנישואין. כאמור המשיב דחה את כל בקשותיה בנחרצות ועל הסף, והוסיף לטבל את התנגדותו בדברים מכפישים 'לדבר איתך מגעיל אותי' 'לא טוב לך תלכי' 'לא יהיה טוב' 'תתרגלי לזה' 'לא טוב לך תלכי' וכדבר האמור.

אמור מעתה, כי הדבר ברור שהמשיב לא חפץ כלל במבקשת וכפי שעולה מהתנהלותו הפסולה של המשיב כמו גם מייתר התמלולים שלא באו בגוף ההחלטה על מנת שלא להשחיתה, ועל כולם הצהרתו בערכאה אחרת כי ניתן להתגרש מיד.

ואף גם זאת, מעשיו האחרונים במשך ארבע השנים מאז שנפרדו לרבות הודעות גנאי והכפשות ששלח למבקשת עד עתה, וזאת תחת הודעות חיוביות שלא מצא אף אחת, והסכים כי אכן לא היו, מלמדות כי המשיב לא חפץ במבקשת.

והנה ב"כ המשיב עצמו, הצהיר בדיון בערכאה אחרת מיום ג' בטבת תשע"ח (21.12.17) וזאת אף בטרם הוגשה תביעת הגירושין (שורות 21-22 שם):

'לא מדובר פה בתביעת שלום בית'.  

'האדון מבין שאין לו מה להמשיך עם הגברת'.

והנתבע עצמו הוסיף ואמר:

'אפשר היום ללכת להתגרש' (שורה 24 עמוד 4).

'אם תינתן לי הצעה לסיים את הנישואין מבורכת' (שורה 22 שם עמוד 6).

משכך פני הדברים, ברור כי המשיב לא היה מעוניין כלל במבקשת אלא שבחר להסתתר מאחרי טענת שלום בית על מנת להשיג הסדר כולל בתביעת המזונות או בתביעת הכתובה, וכפי שאף רמז ב"כ המבקשת בדיון (שורה 120 לפרוטוקול מיום ט' כסלו תשפ"א 25.11.20).

גם טענות המשיב אודות שיבוש בקיום יחסי אישות מתייחסות לתקופה בה כבר המבקשת התמודדה עם הכפשות והשפלות המשיב, ומשכך לא יוכל המשיב לגלגל את האשמה על המבקשת, שהרי מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך (עדויות ה-ז).

כאמור, המבקשת בקשה לשקם את הנישואין בטרם נפרדו הצדדים, ובעצת בית הדין אף הסכימה לבקשת המשיב לפנות ליעוץ מתאים, ושלא כטענת המשיב בסיכומים, אך המשיב החמיץ את השעה כשהפך את מפגשי היעוץ להשפלות המבקשת, והמשיך לרדוף את המבקשת בהודעות גנאי עד עתה.

בהתאם לאמור אין אנו צריכים כלל לדון אודות חיוב גט בטענת מאיס עלי כפי שסבר ב"כ המשיב, שהרי בנדון זה אדרבה המשיב עצמו הוא שמאס במבקשת וכמו שהצהיר כבר בעבר בערכאה אחרת.

מאיסותו של המשיב במבקשת גברה כל כך עד שבמשך כל ארבע שנות פרוד לא הצליח להסתיר זאת לפחות בהודעה חיובית בודדת או הודעה 'מעושה' שיכל לשלוח למבקשת, ולו רק למראית העין, לייצר יש מאין, לנסות לחפות על מאיסותו במבקשת, ותחת זאת שלח למכביר הודעות והכפשות עד עתה ועד בכלל.

(ובלאו הכי הארכנו בס"ד בעבר בדין חיוב גט בטענת מאיס עלי בפסק דין מיום כ"ז בתמוז תשע"ז – 21.7.17 תיק 1068557/5 ומשם באר'ה).

משכך פני הדברים, יפים בזה דברי רבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ח דף סא טור א) שכתב:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט […] משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש.

ואף שבנדון זה המשיב טען כי מבקש הוא לבחון את שיקום הנישואין, ורבנו ירוחם איירי כאשר שניהם מורדים, אכן הדבר פשוט שאין כוונת רבנו ירוחם לאמירה דווקא, שהרי אין טענה זו 'כקריאת שם' כאילו היה זה נוסח 'תרומות ומעשרות' שצריך לומר בפיו 'לא בעינא לך', אלא גם כשאחד הצדדים לא אמר דבר, או אפילו אמר שמבקש שלום בית אך 'בקרבו ישים ארבו' (ירמיהו ט-ז) ומעשיו מכריזים וצועקים כי מבקש הוא להתגרש, הרי הוא כזועק 'לא בעינא לך' ויש לפסוק בזה חיוב גט.

כאשר על בית הדין לבחון אם עיכוב הגט נעשה מתוך כוונה כנה לשלום בית, או שמא על מנת להשיג מקצה שיפורים או מתוך נקמה גרידא, יש לבחון את מעשה הצדדים, בבחינת 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך' (עדויות ה-ז).

לפיכך אף אם אחד הצדדים מסתתר מאחורי טענת שלום בית, אין זה אלא כסות עיניים וחובתו של בית הדין לקרוע את המסך מעל טענה זו, או אז יתברר כי בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני (ישעיה כט -יג) וקל וחומר בנדון זה שגם פיו (בהצהרה בערכאה אחרת), גם שפתיו (בתמלול הקשה אפס קצהו תראה לעיל) וגם קולמוסו (בכתיבת הודעות מכפישות) מלמדים כי המשיב לא חפץ כלל בשלום בית שהרי אף בפיו ושפתיו לא כבדוני, ועל המשיב לגרש את אשתו לאלתר.

(וראה עוד מה שכתבנו בעבר בתיק 1073218/1 ותיק 1073434/5 וכיוצא בזה בפסק דין בית הדין הרבני באשקלון תיק 972073/8 ובית הדין הרבני בירושלים תיק 975046/1 ובבית הדין הרבני הגדול תיק 1050654/1 ואכמ"ל).

תביעת הכתובה

והנה המבקשת שהגישה את תביעת הגירושין צירפה לתביעה גם את תביעת הכתובה בסך שלוש מאות וששים אלף ש"ח. ומעתה יש לדון האם המבקשת להתגרש, זכאית לקבל את כתובתה או שמא יכול לטעון הבעל 'אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה' (כתובות נד.) ורק כאשר הבעל מבקש להתגרש עליו לשלם לאישה את כתובתה אך לא כאשר היא המבקשת להתגרש.

אכן האמת תורה דרכה, כי תביעת הכתובה אינה נגזרת כתוצאה מהגשת תביעת הגירושין, אלא מי הסובב והגורם לתביעת הגירושין שתוגש, ולכן גם אם המבקשת להתגרש הגישה את תביעת הגירושין אך במקום שהמשיב גרם למצב ביש זה, אין המבקשת מפסידה את כתובתה אף שתבעה להתגרש.

ודבר זה כבר נפתח בגדולים וכמו שכתב רבנו פלטוי גאון (הובא בהגהות אשר"י כתובות פרק יג סימן ה הג"ה ג) :

'וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה'.

ומבואר שזכות האישה לכתובה נקבעת בהתאם לאשם בחורבן הבית, וככל שהאשמה רובצת על האיש חייב הוא לשלם את כתובת האישה, ואין הדבר תלוי כלל בהגשת תביעת הגירושין.

וכן מבואר גם בדברי רבנו הטור (סימן קיח) וכדלהלן:

'מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיטב לא כתב לה, ואם תבע הוא גירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת'.

ולפי דרכנו למדנו, שרק אם 'יצאו הגירושין ממנה' מפסדת האישה את כתובתה אבל אם יצאו הגירושין ממנו, כלומר שהבעל הוא זה שגרם לפירוק הנישואין, אף אם האישה תבעה להתגרש מאחר ויצאו הגירושין ממנו זכאית היא לכתובתה.

וידועים דברי רבנו התשב"ץ (חלק ב סימן ח) שכתב:

עוד שאלת, אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבוא לבית דין מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה.

תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער […] שאין אדם דר עם נחש בכפיפה […] ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונין אל המעוקות.

ומשכך פשוט הדבר שאין נפקא מינה מי הוא שפתח בתביעה לגירושין, שהרי אף אם האישה עשתה זאת אך כתוצאה ממעשיו של האיש שגרם לכך, הרי זה כמוציא לרצונו וחייב הוא לשלם לאישה את כתובתה.

מן הכלל אל הפרט

בנדון דידן, הדבר ברור כי הגירושין נגרמו באשמת המשיב, שהרי עוד בטרם נפרדו דרכיהם בקשה המבקשת רבות לבחון את שיקום הנישואין ולפחות לדבר על ליבו, אך המשיב אטם אזנו משמוע, וכדבריו 'את אישה רעה מאד' 'תסתמי את הפה אני לא רוצה לשמוע אותך' 'תסתמי את הפה אישה רעה' 'את דוחה אותי' 'את מגעילה אותי הדיבורים איתך, לדבר איתך מגעיל אותי'.

גם כשבקשה המבקשת כי יקבע לה זמן התחמק המשיב והוסיף 'אני באמת לא רוצה לשמוע אותך' 'תעזבי אותי בשקט' 'לא טוב לך תלכי'. וכשהוסיפה המבקשת ושאלה 'מה אני צריכה לעשות כדי שהקשר שלנו יהיה טוב' טען המשיב 'לא יהיה טוב' 'תתרגלי לזה' 'לא טוב לך תלכי'.

גם שאר 'פניני הלשון' המופיעים בתמלול, מלמדים כי המשיב מאס במבקשת ונראה ברור כי אלמלא שחשש המשיב מתביעת הכתובה היה הוא מזדרז ומבקש להתגרש לאלתר.

זאת ועוד, גם אחר כל אלה הדברים, המשיבה הסכימה לפנות ליעוץ אך המשיב השתמש ביעוץ על מנת לחבוט במבקשת ולהשפילה, ואף הרבה להשיב אפו בהודעות גנאי ששלח עד לאחרונה.

משכך ברור כי תביעת הגירושין שהגישה מבקשת הינה בעטיו של נח'ץ ואין זה בכלל 'יצאו הגירושין ממנה' אלא הגירושין מחמת מעשיו של המשיב ולפיכך יש לחייבו בכתובה.

חיוב תוספת כתובה בתובעת גירושין

אמנם כל זה שריר ונכון לגבי עיקר הכתובה, אבל עדיין יש לדון לגבי תוספת הכתובה שהרי נחלקו רבנו חננאל ורבנו תם בחיוב תוספת כתובה באלו שנאמר בהם 'יוציא ויתן כתובה' כלומר שכופים אותם להוציא, האם האישה גובה גם תוספת כתובתה, או שמא תגבה רק את עיקר כתובתה משום דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה, וכמבואר ביבמות (סה:)

אמר רב אחא … עובדא הוה קמיה דרב יוחנן בכנישתא דקיסרי (כשטענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה) ואמר יוציא ויתן כתובה.

וכתבו התוספות (שם ד"ה כי הא ודאי כפינן) :

 פסק רבינו חננאל דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה […] ורבינו תם מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה.

והסכימו הפוסקים לדעת רבנו חננאל, שכל שכופים אותו לגרש מחמת האישה, מפסדת היא את תוספת כתובתה, כמבואר בבית יוסף (סימן קנד) שכן דעת הרי"ף (כא.) והרא"ש (סימן כ) וכן דעת הרמב"ם (פרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י) וטעמא משום דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כתב לה. וכתב עוד הבית יוסף זה לשונו:

מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך, נראה לי דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום נפיק ממונא מיניה […] הילכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא […] ומספיקא לא מפקינן מיניה התוספת כיון דאיפליגו ביה רבוותא ז"ל.

ופסק מרן בשולחן ערוך (סימן קנד סעיף ו):

ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, ואין לה כבר שום בן ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה […] וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים אבל לא תוספת.

והבית שמואל (סק"א) הוסיף, שגם המגרש מחמת ריח הפה והחוטם או שעיסוקו בדברים אלו (כמבואר בסעיף א) לעניין תוספת כתובה מידי מחלוקת לא יצאנו ולא תגבה את תוספת הכתובה (וראה מש"כ הבית שמואל סקי"ט סק"כ שם).

ומעתה יש לומר, דאף אם אכן המשיב גרם לגירושין, אך כיון שהמבקשת תבעה זאת אין לחייב את המשיב בתוספת כתובה כדעת רבנו חננאל וכמבואר בשו"ע ויש לחייבו רק בעיקר כתובה.

אכן יד הדוחה נטויה, שעד כאן לא אמר רבנו חננאל שאין לחייב את הבעל בתוספת כתובה אלא במקום שסיבת הגירושין הינה מחמת אונסו של הבעל, וכיון שאינו יכול לסלק ממנו גורם זה וכגון שאינו יורה כחץ וכיוצא, לפיכך אין לחייבו בתוספת כתובה. אבל כאשר סיבת הגירושין נעשתה ברצונו של הבעל וכרועה זונות או גברא אלימא אין האישה מפסדת אף לא את התוספת כתובה.

וכן יש ללמוד מדברי ריצב"א בתוספות (שם) שכתבו:

היכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק ריצב"א דצריך ליתן גט וכתובה ותוספת […] ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול דמידע ידיע דנשאת לו מתחלה לכך.

מבואר בדבריו שגם לדעת רבנו חננאל שכאשר כופין אותו לגרש מחמת תביעת האישה פטור הבעל מתוספת, מכל מקום אם מבקשת להתגרש מחמת מניעת חיי אישות או כל דבר שעל דעת כך נישאת לו, אין לומר שלא התחייב בתוספת אם תדרוש גט, שהרי ידע שבהפרת דבר מיסודות הנישואין תבקש להתגרש ועל דעת כן התחייב גם בתוספת.

וכיוצא בזה כתב רבי עקיב"א בתשובתו הרמתה (חדשות סימן נא) לבאר את דברי התוספות, שכיון דידע שנישאת על דעת אישות, אם אינו נוהג עימה באישות ומבקשת להתגרש לא מקרי מפקעת עצמה לומר דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה.

ורבנו האור שמח (הלכות אישות פרק יב הלכה יא) הוסיף שהוא הדין גם לגבי מזונות, דכיון שנשאת על דעת שיזון אותה, יש להניח שאם לא יזון תדרוש ממנו גט ועל דעת כן התחייב, ולכן פשוט שאם תדרוש גט מחמת שאינו זן אותה חייב בתוספת.

ובפסקי דין הרבניים (חלק א עמוד 217 בהרכב הדיינים הגר"א גולדשמידט הגר"ש קרליץ והגר"י בבליקי זצ"ל) כתבו, דאף שהרא"ש והרשב"א חולקים על ריצב"א וסבירא להו שבכל ענין אין לחייב את הבעל בתוספת, ואף אם סיבת הגירושין בהפרת חיי האישות וכיוצא פטור הוא מהתוספת, מכל מקום יש לחלק בין בעל שאין לו יכולת להשתכר ולזון לבין בעל שלא רוצה לזון וכדלהלן:

ברור הדבר, כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל – כשהאישה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה – בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ובין אינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגירושין היא בבעל, והוא הגורם לגירושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגירושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזוקפם על חשבון האישה שביוזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב.

אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף אם בסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האישה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ומחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה, ולכן חייב בתוספת.

ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו.

ומבואר שכל שהבעל גרם לפירוק הנישואין, אף אם האישה זו שתבעה להתגרש חשיב שיצאו הגירושין ממנו וחייב בכתובה ובתוספת. ובפסק הדין שם האריכו בסברא זו ושכן מוכח מתשובת הרא"ש (כלל ח סימן ז) שמי שנשא אישה על אשתו ואין בידו לפרנס שתיהן וראשונה תובעת גט חייב לגרשה וישלם כתובה ותוספת, שהרי היה בידו שלא לישא אחרת על אשתו ע"ש.

וכתבו שם שמקור החילוק כבר מבואר בתשובת הר"י מיגאש (סימן קנ) שכתב כי האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה עיקר ותוספת, דהתם איהו המורד […] והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה, אם כן ראוי לחייבו ע"ש.

ונמצא שגם במקום שהאישה תבעה את הגירושין אך כיון שהבעל גרם לכך וכגון שאין בידו לפרנסה כשנשא אחרת עליה, יש לדונו כמגרש את אשתו לרצונו, וחייב לשלם כתובה ותוספת.

גם רבנו החזון איש (אבן העזר סימן סט סקכ"ב) כתב כן, גבי האומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות מח.) שיוציא ויתן כתובה, נראה שיש להן תוספת כתובה וכל שכן במורד מתשמיש או אינו מפרנס וכן במדיר אשתו, שכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה מדעתו […] וכל שכן בנעשה מקמץ שלא לדעתה […] ודאי יש לה תוספת […] שזה אונס יותר גדול אצלה ואי אפשר לה למיקם קמיה, ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה עכת"ד.

וכן מבואר עוד בפסקי דין רבניים (חלק ח עמוד 324 בהרכב הדיינים הגרי"ש אלישיב הגר"ב זולטי והגר"מ אליהו זצ"ל) כדלהלן:

זאת ועוד, נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד והאשה באה מחמת טענה וכל כיוצא בזה שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך.

מה שאין כן בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנדון דידן, בכהאי גוונא יש לומר דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה.

וכיוצא בזה כתבו גם בפסקי דין רבניים חלק ח (עמוד 278 בהרכב הדיינים הגרי"ש אלישיב הגר"ב זולטי והגר"ש ישראלי זצ"ל) וכן מבואר עוד בחלק יט (עמוד 294 הרכב הדיינים הגר"א אברג'ל הגר"א היישריק והגר"ש תם שליט"א).

גם בפסקי דין חלק כ (עמוד 87 בהרכב הדיינים הגר"ש פופוביץ הגרש"מ עמאר והגר"מ אוחנונה שליט"א) נשענו על חילוק הנזכר, והוסיפו שגם מוהר"ר פתחיה ברדוגו זצ"ל בספרו נופת צופים (סימן קי) אך בחלקות ישי'ת למו, שרק כשנתחדש עליו מקרה לאונסו משמים, כגון באה מחמת טענה או נולד לו ריח הפה וריח החוטם אין לה תוספת, אבל כשנעשה בורסקי או מחתך נחושת וכדומה, דמדעתיה עביד ודאי שהוא גרם לעצמו, ויש לו ליתן לה עיקר ותוספת ע"ש.

וכן הורה למעשה הגר"א גולדשמידט זצ"ל בספרו עזר משפט (סימן ד) וכן עשה מעשה הגר"י אלמליח שליט"א בספרו אמרי משפט (ח"א סימן יח) ותשובתו הרמתה נדפסה שנית גם בשורת הדין (כרך י עמוד קעו) ואכמ"ל.

משכך פני הדברים, ברור שיש לחייב את המשיב גם בתוספת כתובתה שהרי כאמור מעשיו הם שגרמו למבקשת להגיש את תביעת הגירושין והכתובה, והדבר נעשה מרצונו ולא מחמת אונסו, ובידו היה שלא לעשות זאת, ומשבחר במעשיו יש לחייבו גם בתוספת כתובה.

גם הבעל חפץ בגירושין

ובר מן כל דין, מקום יש בראש לחלק שעד כאן לא נחלקו רבנו חננאל ורבנו תם לגבי חיוב תוספת כתובה אלא במקום שהמבקשת מעוניינת להתגרש והבעל מסכים להתגרש או שכופין אותו לגרש מחמת תביעת המבקשת, דבזה לדעת רבנו חננאל ישלם רק עיקר ולרבנו תם ישלם גם תוספת.

אבל כאשר ברור לנו שהבעל עצמו מעוניין בגירושין לא פחות ואולי אף יותר מהמבקשת, וכל בקשתו לשלום בית אינה אלא לחפות על מעשיו, נמצא שהוא כמוציא את האישה לרצונו, ובזה לכולי עלמא יש לחייבו גם בתוספת.

לפיכך, בנדון דידן שהמשיב כבר הצהיר בערכאה אחרת אודות הגירושין, וכדי לחזק ולפרסם את עמדתו טרח ושלח הודעות גנאי רבות למבקשת וזאת גם בתקופה בה ביקש כביכול 'שלום בית', הרי ברור שבקשת 'שלום הבית' הינה ריקה מתוכן ולא באה לעולם אלא על מנת להיפטר מחיוב הכתובה, וכמבואר בזה עליונים למעלה.

ומאחר וברור כי אף המשיב מעונין בגירושין ולא חפץ כלל בשיקום הנישואין ויצאו הגירושין ממנו לפיכך יש לחייב את המשיב בכתובה ובתוספת.

בשולי ההחלטה

כדי להוציא מליבן של טועים, בית הדין מבהיר את הפשוט למתבונן, כי סכום הכתובה ותוספת כתובה העומד על שלוש מאות וששים אלף ש"ח אינו בכלל 'כתובה מוגזמת', וכפי שכבר קבע בית הדין הגדול כיוצא בזה, כאשר הבעל שחויב בסכום זהה טען טענת 'כתובה מוגזמת' אך טענתו נדחתה במדוכ'ה של אבן וברזל (ערעור תיק 1171609/1) והאמת תהא נה'דרת (סוטה מט:).  

סיכומם של דברים

א. הבעל חייב לגרש את אשתו בהקדם, יפה שעה אחת קודם.

ב. יש לפתוח תיק סדור גט ולזמן את הצדדים ליום רביעי י"ג תמוז תשפ"א (23.6.21) בשעה 8:30.

ג. בית הדין מחייב את המשיב בכתובה ותוספת בסך שלוש מאות וששים אלף ש"ח (360,000 ש"ח ) שישולמו עד תום שישים יום.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט בסיון התשפ"א (30/05/2021).

הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד      הרב אפרים בוגרד     הרב בן ציון טופיק