החלטה
חיוב המשיב בהסרה מיידית של העיקול הרשום על הנכס והבקשה לעיון חוזר ולביטול החלטה זו
לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי הקודמת שבה קבעתי:
בהחלטתי מכ"א באב התש"ף (11.8.2020) הוריתי:
לפניי בקשת המערערת בנוגע להסרת העיקולים […]
בהעדר תגובה או ככל שהתגובה לא תניח את דעתו ישקול בית הדין הן את חיובו של המשיב בתשלום […] שיכול שיהיה כקנס ואמצעי אכיפה של החלטת בית הדין […] כהוצאות משפט […] כדמי שימוש […]
בנוסף לאמור ייעתר בית הדין במקרה כזה […] לבקשה למינוי בא כוח המערערת ככונס נכסים על הנכס האמור והסמכתו לפעול בנוגע לנכס גם בשמו של המשיב אל מול ההוצאה לפועל או כל רשות רלוונטית אחרת.
לפניי עתה תגובת המשיב – תגובה שהוגשה באיחור […] כי עקב גילו ומצבו הרפואי הוא נמנע מלצאת מביתו […]
כאסמכתה לטענה מצורפת הודעה כתובה של 'שירותי בריאות כללית' […] הודעה כללית שנשלחת המסתבר לכלל לקוחות הקופה שמעל גיל מסוים וכדומה הממליצה להימנע מיציאה מהבית בשל גיל או מצב רפואי […]
אמינותו של הנימוק, שלא לומר תירוץ, מוטלת בספק רב גם נוכח הזמן הרב שהיה למשיב עד כה […]
המשיב מיוצג בידי בא כוחו, וגם לו לא היה מיוצג על דרך כלל יכול היה לשכור את שירותיו של עורך דין לצורך ביצוע חובתו זו […]
טרם נמשיך בציטוט ההחלטה נעיר כי בדברים דלעיל בא מענה לטענה בדבר מניעתו של המשיב לצאת מביתו, לשיטתו ועל בסיס נכונותי להניח כי טענתו זו – אף שלא כך התרשמנו ממכלול טיעוניו והתנהלותו – נטענה בתום לב ובמחשבה שאכן עשיית המוטל עליו מחייבת הגעה פיזית ללשכות ההוצאה לפועל.
למעשה אין גם הכרח בכך שכן אפשר להגיש בקשות לביטול עיקולים גם באמצעות 'האזור האישי' באתר ההוצאה לפועל. גם אם נניח שהמשיב אינו מודע לכך – חובתו הייתה לכל הפחות לפנות להוצאה לפועל עצמה או לבא כוחו כדי לברר את האפשרויות.
המשכתי וכתבתי בהחלטה האמורה:
הניחוח העולה מהדברים הוא ניחוח של הפרת החלטות שיפוטיות בתירוצי סרק, של רמיסתן ברגל גסה ושל עשיית המשיב דין לעצמו […]
לפנים משורת הדין, ומטעמי יעילות, אני מחליט מכל מקום ליתן הזדמנות נוספת ואחרונה למשיב להסדיר את הסרת העיקולים באמצעות בא כוחו כאמור או בעצמו, אך לא אאפשר את המשך גרירת הרגליים […]
א. המשיב יסדיר את הסרת העיקולים […] בתוך חמישה ימים […] ללא כל תירוצים נוספים וללא כל בקשות ארכה נוספות […]
ב. אם לא ייעשה כאמור ייעתר בית הדין לכל בקשה של המערערת כאמור בסעיף 4 להחלטה הקודמת שצוטטה לעיל ויחתום על כל פסיקתה שיגיש לו בא כוחה לשם השלמת כל הנדרש להעברת הבעלות בהתאם לפסק הדין – ולרבות הסמכתו לפעול בנוגע לנכס גם בשמו של המשיב וככונס נכסים, תוך ששכרו ישולם על חשבון המשיב.
ג. לחילופין ייעתר בית הדין במקרה כזה לחיוב המשיב בקנס יומי מצטבר בסך של עד 1,000 ש"ח לכל יום עבודה נוסף שבו תתעכב הסרת העיקולים בהתאם לפסק הדין ולהחלטות שבאו בעקרותיו ועל פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956, וסעיף 6(1) לפקודת ביזיון בית משפט ובכפוף לקיום דיון – שייקבע למועד קרוב ככל האפשר ושאליו יוזמנו הצדדים – בהתאם לסעיף 6(2) לפקודה זו.
ד. בנוסף יחויב המשיב כבר עתה במקרה זה בהוצאות משפט של עד 10,000 ש"ח לטובת המערערת ועד 10,000 ש"ח נוספים לטובת אוצר המדינה […]
למרות הדברים הברורים והנחרצים עומד המשיב במריו ואינו מבצע את המוטל עליו. חלף זאת הגיש באמצעות בא כוחו את הבקשה האמורה לעיון חוזר בהחלטתי.
דחיית הבקשה בשל אי־עמידתה בתנאי הסף לבקשות ממין זה
בקשה לעיון חוזר צריכה להסתמך על פי תקנות הדיון על טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות קודם ואף לכלול נימוקים לאי־הבאתם של הללו לפני בית הדין קודם שפסק את פסקו, היינו הסבר מה נתחדש.
לא כזו היא הבקשה שלפנינו, בא כוח המשיב מסביר כי יש פרטים ומסמכים שנמנע מלהגיש בבקשה הקודמת מתוך רצון לשמור על חיסיון רפואי של מרשו וכי עתה מחוסר ברירה הוא מציג אסמכתאות בדבר מצבו הרפואי, הנפשי בעיקר. הוא אף מוסיף כי אם גם בקשתו זו לא תועיל יוסיף ויגיש מסמכים נוספים שגם כעת הוא מבקש שלא להגישם.
די באמור לבדו כדי לדחות את הבקשה מכול וכול ואף לחייב בגינה בהוצאות משפט נוספות:
ראשית, עולה מהאמור שאכן אין כאן כל 'חדש' אלא טענות ישנות ומסמכים בעניינן שאותם בחר המשיב שלא להגיש טרם ההחלטה ועתה הוא מבקש להגישם – מה שאינו מקנה לו זכות לבקש עיון חוזר.
ואם לא די בכך, יש למשיב את עזות הפנים לטעון גם כי גם עתה אינו ממצה את טיעוניו וכי אם לא נקבל את בקשתו יוסיף עוד, כאמור.
כסבור הוא שיוכל להמשיך ולהתל בבית הדין ובמערערת ולעכב את ביצוע חובתו עד אין קץ: בכל פעם יבקש ארכה או עיכוב ביצוע ומשיידחה יבקש שנית בטיעונים חדשים – לא חדשים באמת, שלא יכול היה להביא קודם, אלא כאלה שביכר שלא להביאם עד כה, "לא חדש ממש אלא שנתחדשו גזרותיו"…
והמערערת הזוכה בדין, שתחכה…
הליך משפטי אינו 'תוכנית כבקשתך' ובעל דין המצטווה להגיב ונדרש לבסס את טענותיו במסמכים אינו רשאי לבחור להגיש רק חלק מטענותיו וראיותיו במועד שעליו הורהו בית הדין ואת היתר לשמור לשלב מאוחר יותר, משיקולי שמירת חיסיון או מכל שיקול אחר. מסמך התומך בטיעונו של אדם – רשאי הוא לבחור לוותר על הגשתו כמובן, אולם לבחירה זו יש מחיר, ומשנבחרה אי אפשר לשוב ולטעון ולשוב ולהגיש את הראיה מאוחר יותר.
דחיית הבקשה לגופה
מעבר לאמור ולמעלה מן הצורך:
מצב רפואי נפשי המקשה על המשיב לשתף פעולה, לפי הנטען, אינו פוטר אותו מחובותיו, אלא אם מדובר במצב נפשי כזה שבגינו אין האדם כשיר משפטית – ככל שבזה מדובר מצופה היה שיובאו מסמכים בדבר קיומו של הליך למינוי אפוטרופוס למשיב. מיותר לציין שלא זו בלבד שלא הובאו כאלה אלא שגם לא נטען כך.
בהחלטה קודמת הזכרנו כבר כי לדברי בא כוח המשיב עצמו הוא דווקא משתף פעולה יפה עימו לצורך עתירה לבג"ץ נגד פסק דינו של בית הדין – מסתבר אפוא שהקושי התפקודי מתבטא בעיקר כשהמשיב נדרש לפעולות משפטיות שבהן הוא חייב והמשרתות את האינטרס של המערערת, לא באלה שנעשות למען האינטרס שלו עצמו…
טיעון נוסף של בא כוח המשיב הוא כי לא התבקש לטפל בענייני העיקולים וכי לוּ התבקש לכך סביר כי היה מעביר את העניין לטיפולו של אחר שכן בדרך כלל אין הוא עוסק בענייני הוצאה לפועל – זמן רב לא נתקלנו בטיעון תמוה כזה. וכי האשמנו אותו במחדליו של לקוחו? ציינו כי לקוחו מיוצג ויכול להסתייע בבא כוחו וכי לו לא היה מיוצג היה יכול לשכור עורך דין לשם הסדרת עניינם של העיקולים, לא כי אכן שכר את בא כוחו לכך והלה התרשל – לו כך היה, היה מקום להטיל את ההוצאות על בא כוח המשיב אישית, לא על המשיב, ולא כך אמרנו. "לא התבקש" – זו אכן הטענה כלפי המשיב, מדוע, אם אינו יכול לפעול בעצמו, לא ביקש מבא כוחו לסייע? " לוּ התבקש היה מסרב" – לוּ כך היה, היה על המשיב לשכור למטרה זו עורך דין אחר, בדיוק כאשר אמרנו בנוגע לאפשרות שלא היה מיוצג כלל.
ועוד פנינה: בית הדין "התעלם […] כי פסק הדין ניתן ביום 18.3.20 בשיאה של תקופת החירום ובזמן שכולם היו בסגר ולשכת ההוצאה לפועל הייתה בפגרה" וכן התעלם מדחיית בקשת עיכוב הביצוע "רק ב־2.8.20".
שמא הוא עצמו מתעלם מפרט 'פעוט' – מחלוף למעלה מחמישה חודשים ממועד פסק הדין וזמן רב גם מתום הסגר ומשובה של הלשכה לפעילות. מה נפקא מינה עתה ממועד מתן פסק הדין ומהסגר שהיה אז?
אשר למועד דחיית הבקשה לעיכוב הביצוע בחר המשיב גם שלא לדייק, אם כי לא בפער גדול. זו נדחתה יומיים קודם למועד שבו נקב. מכל מקום הנחת המוצא של המשיב כאילו משביקש לעכב את ביצוע פסק הדין וכל עוד לא נדחתה בקשתו בפירוש רשאי הוא אכן לעכבו בפועל – מופרכת היא. ברירת המחדל אינה עיכוב פסק דין אלא אם נאמר שאין הוא מעוכב, אלא להפך: פסק דין חובה לקיים אלא אם ביצועו עוכב. הוסף לאמור את כל שתואר בהחלטה זו ובקודמתה (גם בחלקים שלא צוטטו לעיל) ואף בהחלטה בדבר עיכוב הביצוע וצא ולמד מכולם יחדיו על התנהלות המשיב, התעלמותו מהחלטות שיפוטיות, העיכובים שללא היתר, היותה של הבקשה לעיכוב ביצוע מעיקרה בקשת סרק וכו' ומכאן אתה למד גם מדוע לא היה כל מקום ליתן לו ארכה לאחר דחיית בקשת עיכוב הביצוע.
המשיב גם טוען כי הנסיבות אינן מצדיקות "הוצאות וקנסות בשיעור כה גבוה":
נבהיר כי לעת עתה לא הוטלו קנסות, אלא שהובהר כי אם נתבקש נקיים דיון בהטלתם, עד לתקרה שהגדרנו, על פי פקודת ביזיון בית המשפט. את הטיעונים בעניין גובה הקנס והמידתיות ישמור נא המשיב לאותו דיון, ומוטב שיחסוך זאת מעצמו ומעימנו בקיום חובתו ללא אמצעי אכיפה אלה.
אשר לחיובי ההוצאות – הללו אינם תוצר של נזקי המערערת ממחדליו בהיבט של יכולתה לממש ולנצל את נכסיה, שעליהם הוא טוען כי היא יושבת בבית וכו', אלא של ההליכים, הטרחת המערערת שוב ושוב והטרחת בית הדין שוב ושוב, זו משמעות המונח "הוצאות משפט". ובתחום זה של כמות הטרחה וההליכים הנדרשים כדי שיבצע המשיב חובה פשוטה המוטלת עליו – דומה כי לו הייתה מתקיימת תחרות היה המשיב קוצר את אחד מן הפרסים הראשונים…
המשיב גם מייעץ לנו, או שמא למערערת, כי לשם הסרת העיקולים אפשר לפנות לצד ג' שלבקשתו הוטלו. יואיל נא לחסוך לנו את עצותיו, לא ביקשנו אותן אלא הורינו לו את חובתו. העיקולים הוטלו בשל חובות המשיב, הוא שצריך ושנדרש לפעול להסרתם – בין שיעשה זאת באמצעות פנייה לצד ג' האמור ובין שיעשה כן באמצעות פנייה ללשכת ההוצאה לפועל, זה כבר אינו מענייננו. אין זו חובתה של המערערת וודאי לא של בית הדין, צד ג' גם אינו כפוף לסמכותו של בית הדין ואין בית הדין יכול לצוות עליו. ייתכן שאם אין המשיב ממלא אחר הוראות בית הדין יזדקק בא כוח המשיבה לפעול להסרת העיקולים באמצעות פנייה להוצאה לפועל ובסיוע בית הדין, כאמור בהחלטות הקודמות, וייתכן שיפנה גם לצד ג' האמור – אם כך ואם כך יהיה זכאי גם לשכר טרחתו על חשבון המשיב, החובה היא מכל מקום של המשיב ולא שלו.
טיעוניו האחרונים של המשיב נוגעים לפרק הזמן של "חמישה ימים" שקצבתי בהחלטה האחרונה. אזכיר בעניין זה כי הבהרתי כבר בגוף ההחלטה כי לא אקבל בקשות ארכה ותירוצים.
המשיב טוען כי ההחלטה הגיעה לידיו יום לאחר נתינתה ולא בו ביום, אכן כך אנו למדים גם ממחשבי בית הדין, אלא שבכך אין אלא כדי להוסיף יום אחד למניין הימים – אין זו עילה לבקש את שינוי ההחלטה אלא לפרשנות שלה שאומנם לא נכתבה ככזו בדברי המשיב, אבל נכונה היא: אומנם אין הוראה מפורשת כזו, אולם מתקנות קלג(2) וקלח(2) לתקנות הדיון רשאים אנו ללמוד גזרה שווה להוראות אחרות שמוגדר בהן מניין ימים המתחיל ביום הינתן פסק דין או החלטה ולקבוע כי משניתן זה שלא בנוכחות הצדדים יימנו הימים ממועד הגיעו לידיהם, בענייננו יום לאחר חיתום ההחלטה.
לעומת זאת לטענת המשיב לתיקון ההחלטה משום שבתוך חמשת הימים נכללו ימי שישי ושבת – אין מקום אף כפרשנות. שבת אינה נמנית במניין הימים בהתאם לתקנה רד(2) שעה שהיא היום האחרון בתקופה. לא בכך עסקינן. יום שישי מובא במניינם במקום שפגרות מובאות במניין וכזו היא ההחלטה האמורה.
אוסיף ואבהיר: גם הארכה של חמשת הימים ניתנה לפנים משורת הדין, ובמסגרת זו של לפנים משורת הדין די היה לפי העניין אף ביום אחד, ולכל היותר יומיים–שלושה אם נדרש המשיב גם לחפש אחר האסמכתאות לפירעון חובו טרם יגיש את בקשתו לביטול העיקול. חמישה ימים ניתנו משום שהבאתי בחשבון שתיכלל בהם השבת ושאף ביום שישי אולי לא יוכל המשיב להסדיר את עניינו מול ההוצאה לפועל.
את טענותיו מקנח המשיב באמירה כי רשות ההוצאה לפועל מצויה כעת בתקופת פגרה ולכן לא יכול היה לבצע את הנדרש. גם לטענה זו אין כל מקום – כפי שכבר הוזכר לעיל את הבקשה לביטול העיקול יכול החייב, המשיב בענייננו, להגיש בעצמו או על ידי בא כוחו גם בפגרה באמצעות 'האזור האישי' באתר ההוצאה לפועל. הטיפול בבקשתו אומנם אפשר שלא היה נעשה מייד – וכך גם לו אכן פנה, ואף שלא בפגרה, ללשכת ההוצאה לפועל – אולם הוא את המוטל עליו היה עושה, ולו הציג לפנינו אסמכתה שכך פעל במקום לגבב תירוצים מן הגורן ומן היקב, מובן מאליו שלא היינו נזקקים להסמיך את בא כוח המערערת לפעול במקומו או לנקוט באמצעי אכיפה.
סוף דבר
א. בקשת המשיב לעיון מחדש בהחלטה הקודמת ולביטול ההחלטה – נדחית.
ב. בא כוח המערערת יגיש לבית הדין פסיקתה לחתימה, וכן כל בקשה שלה הוא נזקק, לשם הסמכתו לפעול בנוגע לנכס ולביטול העיקולים עליו במקומו ובשמו של המשיב.
ג. כמו כן רשאית המערערת לבקש לפעול נגד המשיב בהליכי ביזיון בית המשפט.
ד. בא כוח המערערת רשאי לבקש מבית הדין לפסוק את תשלום שכר טרחתו בגין הפעולות הנ"ל על חשבונו של המשיב. הכרעה בעניין תתקבל לאחר מתן זכות התגובה למשיב והגבייה תהיה מהסכום שהופקד בקופת בית הדין בתמורה לחלקו של המשיב בנכס.
ה. בהתאם לאמור בהחלטה קודמת כי נחייב את המשיב כבר עתה בסכום של "עד 10,000 ש"ח" – הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה, וכך גם לטובת המערערת, ולאור כל האמור לעיל יש להורות על חיוב כאמור.
מכל מקום לאחר שיקול דעת שבגדרו מצאתי לנכון לראות באמור בבקשת המשיב 'נסיבות מקלות' שבגינן יש מקום לראות את אחריותו להוצאות המשפט כמופחתת, אני קובע כי בשלב זה יועמדו ההוצאות על סך של 2,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה וסכום זהה לטובת המערערת.
סכומים אלה ינוכו אף הם מהסכום שהופקד בקופת בית הדין לטובת המשיב ולפיכך פטורה מזכירות בית הדין מן הצורך לדוור החלטה זו למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.
האמור בסעיף זה יסויג מכל מקום כדלהלן:
על פי דין תורה לכאורה צריך חיוב הוצאות משפט, ככל דיני ממונות, להיפסק בשלושה ולא בדן יחיד. הדברים אמורים בייחוד בהוצאות שלטובת המערערת (שכן ההוצאות שלטובת אוצר המדינה הן כתשלום בעבור השירות שנותנת המדינה באמצעות רשויותיה, בית הדין במקרה זה, והפונה לקבלת שירותים אלה עושה זאת בידיעה ובהסכמה כי ייגבה ממנו תשלום זה בעבורם במקרה שבו מאפשרים זאת החוק ותקנות הדיון ועל פי שיקול דעתם של הדיינים, לאו דווקא שלושה).
פסיקה ביחיד יכולה להינתן לכאורה רק בהסכמת הצדדים.
לפיכך תעוכב הגבייה בפועל בשלושים יום שבמהלכם יוכל כל אחד מהצדדים לבקש כי פסיקת ההוצאות תיעשה בשלושה. יובהר מכל מקום כי אם יתבקש בית הדין לדון בכך בשלושה – לא בהכרח שתהיה מסקנתו כפופה לאמור לעיל בנוגע לאחריות המופחתת, וכל הסכום של 20,000 ש"ח (עד מחציתו לטובת המערערת ועד מחציתו לטובת אוצר המדינה) יועמד לדיון (בשלב זה ובלי לגרוע מהאמור בהחלטה הקודמת שאפשר גם שייטענו ויוכחו הוצאות שמעבר לכך בהמשך).
אם לא תוגש בקשה כאמור נראה זאת כהסכמה לפסיקת ההוצאות האמורות בדן יחיד ולהעמדתם על הסכום של 2,000 ש"ח למערערת וכמו כן לאוצר המדינה, אם כדין ואם כפשרה המתחשבת בנסיבות וכאמור לעיל.
ו. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום י"ג באלול התש"ף (2.9.2020).
הרב יעקב זמיר
