החלטה

ענינו של פסק דין זה חלוקת רכוש במשק בו לבעל מעמד 'בן ממשיך'.

 רקע 

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום א' בכסלו תשנ"ג (26.11.1992) ולהם שתי בנות, כיום בגירות.

הצדדים התגוררו מתחילת הנישואין במשק אשר הורי האיש רשומים בו כבעלי הזכויות. הורי האיש הצהירו בשנת 1989 כי האיש הוא בן ממשיך במשק, וביום י"ג באייר תשמ"ט (18.5.89) נרשם ואושר המינוי בסוכנות היהודית. הודעה על מינוי בן ממשיך אושרה ונרשמה במנהל מקרקעי ישראל ביום ב' בסיון תשמ"ט (5.6.89).

אביו של האיש נפטר בשנת 2000 ואימו בשנת 2003, אך עד היום האיש טרם נרשם כבעל זכויות במשק.

בשטח המשק נמצא עסק של צימרים שהקימו הורי האיש, והצדדים המשיכו את תפעולו לאורך השנים. מאז שנת 2007 האישה מנהלת את עסקי הצימרים.

בשנת 2007 יחסי הצדדים עלו על שרטון והאיש עזב את בית המגורים המשותף. מאז הפירוד התגורר האיש זמן מה מחוץ למשק, אך הוא חזר ועד היום הוא מתגורר באחד מהצימרים במשק. במהלך השנים בני הזוג ניסו לחזור לשלום בית. 

בתאריך ו' בחשון תשס"ח (18.10.07) הגיש התובע לביה"ד הרבני את התביעה הראשונה. במסמכי התיק נמצאת תביעת האישה לשמירת זכויות במשק שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בחודש נובמבר באותה שנה, כדלהלן:

נישאו כדמו"י בתאריך א' בכסלו תשנ"ג (26.11.1992),

האישה שילמה לנושים של הבעל כספים רבים מכספה במשך השנים.

הצדדים התגוררו בנחלה הרשומה על שם הורי התובע בב' והאישה השקיעה בו רכוש רב בעניינים הבאים: שדרוג חדרי האירוח הכולל מפרט מיטלטלין מפואר בסך 850,000 ש"ח, שיפוץ בית ההורים המשמש כחדרי אירוח, בית הצדדים במשק, שלד גדול למבנה שבנו הצדדים, מסעדה שכעת סגורה אבל בעלת פוטנציאל כלכלי, חדרי אירוח שהמסוגלות הכלכלית במימוש 30% מהם תניב רווחים של למעלה מ 50,000 ש"ח בחודש.

עד כאן מתוך כתב התביעה שהגישה האישה בשנת 2007.

התובע דרש לכרוך את נושא הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש, אך לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה להעברת נושא הרכוש לסמכות בית המשפט. למעשה לא התקיימו דיונים כלשהם בבית הדין וההליך הרכושי התנהל בבית המשפט לענייני משפחה.

ביום כ' בטבת תשע"ד (23.12.2013) חתמו הצדדים על הסכם זמני אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום כ"ה בכסלו תשע"ה (17.12.2014). בהסכם הוסכם כי האישה תישאר להתגורר במשק ולנהל את עסק הצימרים, כי היא תקבל את כל הכנסות המשק ותישא בכל ההוצאות וכי תשלם לאיש דמי שימוש בסך של 5,000 ש"ח לחודש. ההסכם היה בתוקף עד ליום י' בטבת תשע"ה (1.1.2015) והתיק בבית המשפט נסגר.

ההליך הנוכחי

ביום ד' באלול תשע"ו (7.9.16), הגיש האיש תביעת גירושין כרוכה, במסגרתה ביקש להצהיר כי משק … בב' הידוע כגוש […] חלקה […] (להלן: "המשק") הינו שלו, וכן להורות על סילוק האישה מהמשק. בכתב התביעה הוא מבקש שהאישה תצא מהנחלה שכן הוא היורש היחידי בה והם פרודים זה 10 שנים. האישה, לטענתו, חיה עם גבר זר ורק כשהבנות חוזרות מהצבא היא חוזרת להשתכן בנחלה, שהוא בן ממשיך בה משנת 1989.

האישה טענה שהסמכות בנידון נתונה לבית המשפט, ובית הדין קבע שהסמכות נתונה בידיו. האישה הגישה תביעה נגדית ביום ד' בניסן תשע"ח (20.3.2018), במסגרתה עתרה להצהיר עליה כבעלת מחצית מהזכויות במשק או זכאותה למחצית שוויו, ולחלופין להחזר השקעות והשבחות במשק, שכר עבודה ופיצויים. בנוסף עתר האיש לחייב את האישה לשלם לו את רווחי המשק מאז הקרע בין הצדדים.

כתב ההגנה מטעם הנתבעת הוגש בתאריך י"ב בחשון תשע"ח (1.11.2017). לטענת הנתבעת הובטח לה טרם נישואיה כי תתחלק עם הבעל בשווה בנחלה, שכן הוא בן ממשיך יחיד. היא הציגה ראיות רבות לכך שניהלה את חדרי האירוח ועבדה בהם שנים רבות אחר פטירת אם התובע בשנת 2003, העסק על שמה, חוזה השכרת המשק החקלאי למר ר' הוא בחתימת ידי שני הצדדים, הרישום באגודה על שם שני הצדדים והניהול הוא בעיקר שלה, גם במכתב ששלח לה מר ב' (הבעל) הוא מתייחס לקרקע שהם עתידים לקבל בהרחבה, כקרקע משותפת.

בפני ביה"ד התקיים דיון בתאריך ח' בכסלו תשע"ח (26.11.2017), בתחילתו ערכו הצדדים קניין שחלוקת הרכוש תהיה ביניהם על פי החוק:

"בית הדין: לפני שמתחילים את הדיון מוסכם על שניכם שהקביעה תהיה לפי חוק יחסי ממון?

בא כוח הבעל: כן.

ב"כ האישה: כן.

בית הדין עורך קניין לצדדים בו הם מקנים ומתחייבים שחלוקת הרכוש תהיה לפי החוק".

במהלך הדיון הצדדים טענו עוד כדלהלן:

"בא כוח הבעל: נטען שבכתב ההגנה לא צורף אף מסמך שתומך בגב' שיש לה זכויות במשק. הצדדים לא השקיעו כספים שלהם בנכס. האדון קיבל את הכותרת בן ממשיך לפני שהכיר את הגב'. ההורים ניצולי שואה והקימו את ב'. הקימו את המשק. הצדדים התגוררו שנים במשק בבית שאבא בנה ללא תשלום שכירות. הם שילבו כמה עסקים שלא הצליחו, נכון שבמשך 10 שנים הגב' לבד מפעילה את הצימרים ומכניסה את כל ההכנסות לחשבון הפרטי שלה. נבקש ויתור סודיות לבדוק את החשבון של הגב'. יש בנחלה 2 בתים שהאבא בנה, יש צימרים שהאבא בנה. הם ניסו להפעיל מסעדה במקום והבניין עומד ריק משנת 2006.

ב"כ האישה: אחזקה וטיפול בצימרים. הצדדים בנו יחד שלד מגורים שנעצר, הקימו עסקים יחד. כל עסק הוקם יחד. כשהוא היה בפש"ר האישה התחייבה לשלם את ההפטר שלו. הסכמים מול המושב, פיתוח הכול מגובה בראיות. היו חיובים בפיתוח במושב. השכרות של אדמות החוצה. אם זה לא שלה למה אני צריך את החתימה שלה להשכרות של המשק. במושב שניהם רשומים כחברים, דיבידנדים משולמים לשניהם. אני מבקש לקבוע את התיק לדיון הוכחות ונביא את העדים מסודר. מהרגע שהבעל הצהיר לפרוטוקול שהוא קבל בן ממשיך ב-89. הצוואה לא תקפה. הוא קיבל את ה…, מכיוון שיש חריגות כלפי המנהל אז הוא לא יכול לרשום אותו במנהל. משק אינו ניתן להורשה אלא על ידי מינוי בן ממשיך".

בפני ביה"ד התקיים דיון נוסף בתאריך כ"ו בחשון תשע"ט (4.11.2018) ובו נחקר התובע כדלהלן:

"ש. אני אציג לך 5 עובדות:

1. ביום 7.2.89 חתמת יחד עם הוריך על הצהרה והתחייבות בלתי חוזרת שהוריך עדיין בחיים.

2. ב- 10.8.98 פונה לס' (האשה) ואליך ועדת תכנון ובניה ומבקשת מסמכים נוספים בעניין הבית.

3. ב- 25.7.2007 אתה נענה ע"י הסוכנות להשלמת ההליך לבן ממשיך.

4. ב- 11.2007 אתה וס' (האשה) פונים לבית משפט לענייני משפחה בטבריה רק אתה מצהיר.

5. ב- 2012 אתה עושה שינוי ייעוד במשק ומצהיר שאתה וס' (האשה) מחזיקים במשק.

טענת בכתב ההגנה שנודע לך רק ב- 2016 שאתה בן ממשיך, אני מראה לך ציר זמן שאתה יודע שאתה בן ממשיך, בתקופה שההורים שלך חיים. איך אתה מסביר את הטענה שקיבלת את המשק מכוח צוואה ולא מכוח בן ממשיך.

ת. גם אני בן ממשיך שרשמו אותי הוריי וגם מתוקף צוואה שנתנו לי הורי. מה הקשר? אני כל השנים פעלתי שברור שאני מקבל. האחים שלי קיבלו מה שצריך ואני קיבלתי.

ש. לגבי חבר אגודה אתה לא יודע לענות עליהם.

ת. לא.

ש. אתה טוען שלא הייתה לך שום כוונת שיתוף בנכס, אני מציג לך מסמכים שהגשתם בקשות לבניה משותפת, ס' (האשה) חברת אגודה.

ת. זה פורמלי לחלוטין.

ש. בתצהיר שהגשת לבית משפט הצהרת שאתה וס' (האשה) בעלי זכויות במשק, שיקרת שם או שאתה משקר פה. זה היה במסגרת ההרחבה לבת.

ת. זה היה פורמלי לחלוטין וזה גם התבטל ולא קיים.

[…]

ש. איך אתה מסביר את המסמך שכתבת לס' (האשה) בזמן שהיית בכלא.

ת. אין תופסים מאדם לא בכיסו, כעסו וצערו ולא בבית האסורים, מדובר פה בחלקה שהייתה אמורה להיות של הבית לא על המשק.

[…]

מופיע העד ע' גיס של התובע.

[…]

ש. כמה שנים היית בתפקיד יו"ר ועד ב'.

ת. הייתי כמה פעמים. לפעמים חבר ולכמה פעמים יו"ר אולי 3 או 4.

ש. כמה זמן כל קדנציה.

ת. שנתיים.

ש. אז אתה בקיא ברזי הועד והמושב.

ת. כן.

ש. אני מציג לך מתכתב שס' חברת אגודה ב-ב'.

ת. את המכתב הזה לא ראיתי.

ש. איך נהיים חברי אגודה.

ת. או שקולטים זוג חדש שקנה משק ממישהו הוא עובר ועדת קליטה ואם הוא עבר אז הוא ממלא טפסים ונהיה חבר אגודה.

ש. מה התנאי לעבור ועדת קליטה.

ת. שהוא בעל משק. זה צריך להיות במנהל בסוכנות ובישוב. או שהוא בן ממשיך.".

דיון המשך התקיים בתאריך כ"ט בשבט תשע"ט (4.2.2019). בדיון זה, בית הדין ניסה לברר האם הפעלת חדרי האירוח משך 10 שנים מהווה כוונת שיתוף לדעת הבעל. התובע מציג את אחזקת האישה כדבר שנכפה עליו, ולדעתו אין כאן כל כוונת שיתוף, כדלהלן:

"בית הדין: היא אמרה שהיא הייתה בצימרים ואתה במסעדה.

התובע: זה הכול היה יחד, אני הייתי עם אוכל ותחזוקה, כל מה שהיה צריך.

בית הדין: היא טוענת שהייתה הסכמה ב-2007.

התובע: לא הייתה הסכמה. שעזבתי את הבית ה-2007 השארתי 70% מהכסף אצלה ואני לקחתי 30% ועברתי לצימר כי החלטתי שמתגרשים. ניסינו להפעיל יחד, אבל האמוציות היו קשות, ניסינו הכול, חוץ מלהגיע לרצח או מכות לא הגענו לשום מקום. היא לא הייתה מוכנה לוותר. החובות הצטברו ואני הייתי צריך לשלם, כדי שהבנות יגדלו, זה לא היה בהסכמה. ניסינו להגיע להסדר אבל זה נמשך ונמשך.

בית הדין: בסופו של דבר יש הסכם בבית משפט.

התובע: ההסכם לא התקיים, היא לא עמדה בהסכם, היא הייתה צריכה לתת לי צקים של 5,000 ש"ח למשך 12 חודשים כדי שאני אוכל לחיות. הסכמתי אבל הסכמנו שתוך שנה מגיעים להסכם קבע".

במענה לשאלת ב"כ התובע בהמשך לבירור בכוונת שיתוף בעצם האחזקה וניהול הצימרים נשמעות הטענות הבאות:

"ש. האם לש' (הבעל) הייתה גישה לחשבון של הכספים, הוא יכל להוציא כסף ממך?

ת. לא, חשבון פרטי. גם לי לא הייתה גישה לחשבונות שלו.

ש. ידעת שלש' (הבעל) לא היה כסף, מה ציפית שהוא יעשה?

ת. מתי לא היה לו כסף.

ש. בשנת 2007.

ת. הוא עבד, היה לו כסף.

ש. הוא אומר שלא היה לו כסף ולכן הוא צריך לעבוד כי לא נתת לו כסף. מה ציפית שהוא יעשה בשנת 2007.

ת. שייצא לעבוד.

ש. זה נראה לך בתור שותפות.

ת. כן.

ש. שאדם אחד מרוויח מנכס ששייך לשני אנשים ורק צד אחד מקבל את הכסף.

ת. צד אחד השתכר וצד שני יצא לעבוד כדי להביא עוד כסף לבית.

ש. זה נראה כמו השתלטות.

ת. לא הייתה השתלטות אם זה היה בידיים שלו, הכול היה מתמוטט".

האישה עונה שהדבר היה בהסכמה, שכן התובע הבין שהאישה מנהלת את העסק היטב.

וכן משמע מהמשך הדין ודברים:

"ש. כמה זמן הוא נמצא בבית?

ת. אם אני לא טועה 2016.

ש. את לא משלמת מ- 2013.

ת. אני שלמתי לו קופ"ח, טלפון שלו.

ש. בפועל ש' (הבעל) שילם את החובות של המשק מכסף שהוא הרוויח בחוץ ולא קיבל כסף מההכנסות במשך 12 שנים משנת 2007. אבל הוא שילם את החובות.

ת. שלו, זה הבית שהוא גר, החלק היחסי של החשמל. הוא משלם את החלק היחסי. המשק הוא שלנו לא שלך?

ש. איך הגעת לזה שאת לא צריכה לשלם.

ת. זה היה משהו מוגדר בינינו.

ש. זה היה כתוב?

ת. זה היה מוסכם בינינו.

ב"כ התובע: זה הסכם לשנה, שהיא מצביעה על ההסכם שנחתם ביניהם זה לשנה והיא לא עמדה בו. ההסכם הזה משנת 2015.

ת. היה הסכם בינינו.

ש. הוא אומר שלא היה הסכם.

ת. היה הסכם".

האישה טענה גם שהייתה בניה משותפת כהוכחה לכוונת שיתוף ואף לקניין, שהרי בניה היא בבחינת חזקה, כדלהלן:

"ש. האם הבאת כסף לא ממה שהמשק מרוויח לבניה של איזשהו עניין במשק.

ת. כן.

ש. לצורך מה.

ת. בבית אצלנו, הרחבתי את הבית.

ש. כמה מטרים הוספת במטר.

ת. 40 מ"ר.

ש. מאיפה הכסף הגיע.

ת. חלק מאחי וחלק מהלוואה בבנק.

ש. הלוואה זה של שניכם, אני לא מדבר על הלוואה שלקחתם, אני מדבר על כסף מבחוץ.

ת. עניתי, מאחי.

ש. כמה כסף.

ת. לא זוכרת.

ש. את לא יודעת להגיד.

ב"כ הנתבעת: שיגיד מתי, תחדד את השאלה.

בית הדין: השאלה ברורה, באיזה סכום מדובר.

ת. מקסימום 70,000 ש"ח.

ש. ש' (הבעל) ידע שהוא הביא כסף.

ת. למטרה הזו לא, אבל יש כספים שעברו אליו ישירות מאח שלי. הוא היה צריך גם לשלם לאדריכל והוא לקח מאחי כסף.

בית הדין: כמה כסף זה?

התובע: 12,000 ש"ח.

בית הדין: זה היה בתור הלוואה?

התובע: הלוואה, הוא קיבל 5,000 ונשאר 7,000 או 8,000".

כאמור היה ניסיון מצד התובע לטעון כי האישה בגדה ומשכך יש גורם מצנן בכוונת שיתוף. התובע חקר אותה כדלהלן:

"ש. האם יצאת עם מישהו לפני הגירושין.

ת. לא, היו לי ידידים.

ש. יש תמונה שאת או הוא (הבחור) פרסם בפייסבוק.

ת. יש לו ג'יפים והוא לקח אותנו לטיול ג'יפים, גם הילדים היו.

ב"כ התובע: התמונה הזו בערך משנת 2011, הבנות צילמו את זה. האיש הזה מסביר שהוא היה גר ב-ב'.

ב"כ התובע מציג לאישה תמונה.

ש. זה נמצא בבית שלכם במשק…

ב"כ הנתבעת: יש פה פקס שנשלח לבנק טפחות ע"ש ל' (הנטען).

ת. כנראה הוא השתמש בפקס בבית.

בית הדין: הוא טען שמשנת 2007 לא היה קשר, ז"א שהיא לא פירקה את הנישואין. כוונת שיתוף מה שאמרת זה אם זה גרם לגירושין, לפי טענתו ב- 2007 כבר היו גירושין. אם היא…

ב"כ התובע: חברי טען שהיו שנים על גבי שנים של שיתוף, הגב' כבר בשנת 2010 מוכח וגם ב- 2007 היה לה מישהו. זה כרטיס דלק שהיה אצלה ביד.

ש. של מי הכרטיס דלק.

בית הדין: אם יש לה מישהו אחר, למה היא שוברת את החלון שהוא נמצא עם מישהי.

ב"כ התובע: זה כרטיס דלק שלו, שהיא הייתה נוהגת ברכב שלו. אני שואל איך הדבר הזה יכול להיות אצלה.

בית הדין: מי אומר שזה היה אצלה.

ב"כ התובע: התובע.

ש. לא נסעת במרצדס שלו במושב.

ת. לא.

ב"כ התובע: עדות שקר זה עד 7 שנות מאסר. את במרצדס של ל' (הנטען) לא נסעת מעולם, לא השתמשת.

ב"כ הנתבעת: אני מתנגד לשאלה, אתה לא מצמצם בזמן.

בית הדין: תגיד זמן מוגדר.

ש. האם נהגת במרצדס של ל' (הנטען), והשתמשת בכרטיס דלק שלו.

ת. מעולם לא השתמשתי בכרטיס גם בתעודת זהות אני לא זוכרת את הסיטואציה.

ש. את אומרת שלא יצאת איתו.

ת. היינו בטיול ג'יפים.

ש. היה גר במושב.

ת. לתקופה קצרה, כן".

להלן נסכם את הטענות ההדדיות.

טענות האיש

1. האיש טוען כי לאישה אין זכות במשק מכוח היותו בן ממשיך. כך נקבע בהחלטת בית הדין מיום כ"א בשבט תשע"ט (27.1.19).
2. האיש טוען כי זכויות בן ממשיך הנן בגדר מתנה ו/או ירושה וכן שזכויות אלו ניתנו לו בטרם הנישואין. משתי סיבות אלו הזכויות הללו אינן נכללות באיזון המשאבים, וזאת לפי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). בהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין אינם בני איזון.
3. לטענת האיש לא הייתה לו כוונת שיתוף עם האישה בנכסי המשק.
4. האיש טוען כי לא ידע על מינויו כבן ממשיך עד אשר הגיש בדיקה להכרתו כבן ממשיך בשנת 2016. הוכחה לכך היא העובדה כי בשנת 2007 שלח האיש לסוכנות היהודית בקשה להעברת זכויות כיורש מכוח צוואה. מאחר ולא היו לאיש את המסמכים הרשמיים של בן ממשיך, פקידי הסוכנות לא המשיכו את הטיפול בבקשה. מאחר והאיש כלל לא ידע על זכותו כבן ממשיך לא יכול היה להבטיח לאישה שותפות בזכות זו. האיש לא הבטיח לאישה ולא יצר מצג כי היא שותפה בזכויות במשק.
5. האיש טוען כי העובדה שהאישה ניהלה את המשק והמשיכה להתגורר בו ולתפעל אותו לאחר שעזב, אינה מצביעה על כך שהוא התכוון לשתפה בזכויות במשק. הוא השתמש באישה ככלי לתשלום החשבונות השוטפים של המשק וניהולו, אך אין בכך כדי לייחס לו כוונה להסכים לכך שהמשק הוא גם של האישה. האיש טוען כי הוא שילם את רובם המוחלט של הוצאות המשק מכיסו, וככלל כל הוצאות המשק אף אם שולמו מחשבון האישה הם מהכנסות המשק ובחזקת האיש. העסקים נרשמו על שם האישה משיקולים כלכליים ומדובר במצג שווא.
6. לטענת האיש, האישה לא השקיעה במשק מכספה מעולם אלא הוריו הם שהשקיעו, וגם אם הושקע ממון כלשהו על ידי האישה אין זה אלא מכספים שהכניס הנכס עצמו, כלומר הצימרים. אף אם האישה השקיעה זמן ועמל במשק אין זה כי אם כדין מלאכות שהאישה עושה לבעלה.
7. האיש טוען כי כלל המבנים במשק נבנו על ידי אביו. הצדדים ערכו שיפוץ מינימלי בבית הצדדים בעלות של 30 אלף ש"ח. עלות שלד הבית שבנו הצדדים הינה 12,000 ש"ח.
8. הבעלות על חלקת ההרחבה של המשק נגזרת מהבעלות על המשק ושייכת לאיש בלבד. מבחינה פורמאלית שני בני הזוג היו צריכים לחתום על הבקשה להרחבה אך זה לא מעיד על בעלות.
9. פסקי דין רבים נכתבו שאין להוציא מהמוחזק על פי אומדנה של כוונת שיתוף.
10. הזכויות בנחלה טרם נרשמו על שמו, וכך עד היום, ועל כן לא שייך לומר שיש כאן שיתוף כי אין אדם יכול להקנות לחברו דבר שלא בא לעולם, ובכלל זה – דבר שלא זכה בו בעצמו.
11. האישה בגדה בו ועל דעת כן לא קיימת כוונת שיתוף.
12. האישה השתלטה על המשק ולקחה את כל הרווחים לכיסה. על האישה להשיב לאיש את הסכומים אשר גזלה ממנו במשך 12 שנים.

טענות האישה

1. האישה טוענת כי כאשר הכירה את האיש הוא הצהיר בפניה כי הוא מחזיק בזכות חוזית עתידית במשק של הוריו בהיותו בן ממשיך, וכי הצדדים התגוררו במשק בידיעה ברורה כי בעתיד המשק ירשם על שם שני בני הזוג. האישה טוענת כי מתחילת נישואיהם של הצדדים ואף קודם לנישואים האיש שיתף אותה בכל נכסי המשק ועסקי המשק, הן בדיבור והן במעשים, והיא הסתמכה על הבטחותיו והיותו בן ממשיך והשקיעה את מלוא כספה ומרצה במשק.
2. לטענת האישה, לאחר הנישואין הגדילו הצדדים את בית המגורים בו התגוררו מ-40 מ"ר ל-80 מ"ר.
3. האישה טוענת כי בשנת 1997 הגישו הצדדים בקשה להיתר בניה ובנו שלד בגודל של כ-200 מ"ר בתחום המשק.
4. לטענת האישה, הצדדים קיבלו מהורי האיש את ניהול העסק של 12 יחידות אירוח. הצדדים שיפצו את חדר האוכל וכן את חדרי האירוח. במסעדה שבמשק ערכו הצדדים שיפוץ נרחב ורכשו ציוד יקר למטבח ולמסעדה. האישה היא זו שניהלה את חדרי האירוח במשק. האישה מוסיפה כי העסק של חדרי האירוח במשק נרשם על שמה בשלטונות המס.
5. לטענת האישה, בשנת 2007 נטש האיש את כל עסקי המשק וכן את בית הצדדים והחל לעבוד בעבודות מזדמנות מחוץ למשק והתגורר באחד הצימרים במשק. לטענת האישה, הכנסות האיש מאותן עבודות שירתו אותו בלבד והאיש לא היה שותף להוצאות הבית והמשק והאישה היא זו שנשאה בהן לבדה. האישה טוענת כי החל משנת 2007 ועד היום, האיש ניתק עצמו לחלוטין מכל הקשור למשק ולעסקים המתנהלים בו והאישה היא זו שהמשיכה לנהל את עסקי המשק.
6. בשנת 2009 האיש עזב את המשק ועבר להתגורר בתל אביב למשך כשנה וחצי.
7. האישה טוענת כי היא זכאית למחצית מהזכויות במשק ובנכסי הצדדים במשק וזאת מכוח כוונת שיתוף של האיש, אשר באה לידי ביטוי בעובדות הבאות: מדובר בנישואין ראשונים ובני הזוג חיו יחד במשך 25 שנים לפחות, הצדדים גידלו שתי בנות וניהלו אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף – כאשר המאמץ של האישה לאורך השנים גדול בהרבה מזה של האיש, האיש הבטיח לאישה במפורש כי המשק שייך לשניהם בחלקים שווים, לאורך כל השנים האישה טיפלה והשביחה את המשק ונשאה בתשלומי מיסים וחובות של המשק, בשנת 1997 בנו הצדדים באמצעות כספים משותפים שלד לבית בתוך המשק – אולם מאחר והשלד נבנה ללא היתר בניה הופסקה הבניה, האישה הוצגה כבעלת זכויות במשק בפני רשויות המיסים, וועד המושב ועוד, בשנת 2004 חתמו האיש והאישה יחדיו על הסכם להשכרת המטעים במשק למר ר' ודמי השכירות שהתקבלו חולקו באופן שווה בין הצדדים וזאת גם לאחר המשבר שפרץ ביניהם, האיש כתב בעבר לאישה מכתב ממנו עולה בבירור כי האיש ראה במשק כשייך לשניהם, נעשו לאורך כל השנים שיפוצים במשק והאישה השקיעה את כל הונה ומרצה בניהול והחזקת המשק.
8. לאישה אין כל זכויות פנסיוניות, לאיש יש זכויות כתוצאה מעבודה מחוץ למשק, האישה השקיעה את כל מרצה בעסקיו של הבעל במשך השנים.
9. הצדדים ערכו קניין שכל החלטה בעניינם תהיה על פי חוק הכולל גם את הלכת כוונת השיתוף ובג"ץ מחייב את בתי הדין לנהוג על פי בהחלטותיו.
10. לחלופין טוענת האישה כי יש לפסוק לה פיצוי בגין השבחת המשק ובגין שכר עבודה אותו הייתה מקבלת.
11. בנוסף מבקשת האישה להורות על איזון כלל הזכויות והחובות הרכושיות שקיימות לבני הזוג.
12. באשר לתביעת החזר הרווחים שהגיש האיש – חישוביו של האיש לגבי הכנסות המשק אינם נכונים, האיש מבקש לקבל את מלוא ההכנסות מהמשק מבלי להתחשב בהוצאות שהיו, האישה שילמה לבדה לאורך השנים את מזונות הקטינות, האיש היה מעורב בניהול המשק וטענתו כי האישה השתלטה עליו אינה נכונה, האישה העבירה לאיש כספים במהלך השנים.

דיון והכרעה

האם לאישה זכות במשק מכוח היותה נשואה לבן ממשיך

בעניין זה ניתנה החלטת בית הדין ביום כ"א בשבט תשע"ט (27.01.2019) ולפיה תקנה 1(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) בדבר זכותה של בת זוג של בן ממשיך, אינה מזכה אוטומטית את בת הזוג בחלק בנחלה מעצם היותה בת זוג של בן ממשיך. משמע, לא די בעצם היותה בת זוג של בן ממשיך, אלא יש צורך בהעברת זכויות לבת הזוג. בנוסף, יש צורך לעבור את הליך הרישום כבן ממשיך, דבר שבמקרה שבפנינו לא קרה בעוד הזוג היה נשוי, והאישה לא החלה בהליך רישום כבת ממשיכה מכוח היותה בת זוג.

עם זאת, עולה מתוך אותה החלטה כי די בהוכחת כוונת שיתוף מצד ההורים או מצד בן הזוג לצורך קביעה שהזכויות במשק הן משותפות. נקבע כי:"הדיונים להבא יתרכזו בנושא זה של הוכחת כוונת השיתוף של התובע או סתירתה. כמו כן, יש לדון בהוכחת השאלה האם הצדדים השקיעו כספים בהשבחת הנכס."

קביעה זו איננה מובנת מאליה ותחילה עלינו לנמק את הבסיס ההלכתי לכך שדי בהוכחת כוונת השיתוף לזכות את הנתבעת בחלק מהמשק.

הבסיס ההלכתי לפסיקה על פי כוונת שיתוף

על הצדדים חלות הוראות חוק יחסי ממון, המחילות את הסדר איזון המשאבים, לפיהן עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג (סעיף 5 לחוק) אשר נצברו על ידם בתקופת הנישואין.

סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מחריג מהסדר איזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. כאמור לעיל, במקרה שלנו הזכות במשק בב' הועברה לתובע במתנה לפני הנישואין, ו/או בירושה, ועל כן לכאורה אין לנתבעת זכות בו על פי חוק זה.

כמו כן אין להחיל על הצדדים את חזקת השיתוף שנוצרה על ידי פסקי בית המשפט העליון, מכיוון שזו מתייחסת אך ורק לגבי זוגות שנישאו לפני שנחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג.

אם כן, זכויות האישה במשק עשויות להתגבש רק על פי הלכת השיתוף הספציפי.

הבסיס לשיתוף הספציפי, גם לפי הפסיקה האזרחית, מקורו הוא לא בחקיקה מפורשת, (ואדרבה הוראת סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון תשל"ג 1973 מחריגה מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שנתנו במתנה או שנתקבלו בירושה), אלא נבנה ומתגבש מפסיקות של בית המשפט העליון בשנים האחרונות, כשהן מבוססות על כוונת השיתוף של הצד שהנכס רשום על שמו לטובת הצד השני. משום כך, רק כאשר בית המשפט או בית הדין נוכח לדעת על סמך אומדנות שונות, שיש כוונה שכזו, רק אז יכריע לטובת השיתוף.

אך תחילה עלינו לברר האם פסיקותיו של בית המשפט העליון בנושא זה, מחייבות גם על פי דין תורה. כידוע העיקרון הבסיסי הוא שבית הדין הרבני פוסק את פסיקותיו לפי דין תורה. עם זאת ובמסגרת עקרון זה, דין התורה מחייב במקרים רבים הרחבת היריעה לפסיקות שאינן מתאימות לדין התורה המקורי אלא התקבלו על ידי העם, אם בבחינת מנהג מבטל הלכה, או משום דינא דמלכותא, או בשל הסכמה של שני בעלי הדין המסמיכים את בית הדין לפסוק בדרך אחרת.

והנה לפי דין תורה המקורי, לא די בכוונת שיתוף גרידא, אלא יש צורך גם במעשה קניין מחייב, מעשה קניין מהקניינים שמנו חכמים, שאחד מהם הוא קנין סיטומתא – קרי, קניין המקובל בין בני האדם בדור מסוים, אף שאינו מפורש בדברי חז"ל כקניין מחייב. כך למשל, חתימה על חוזה, מחייבת כקניין סיטומתא, אף שאינה נכללת כקניין במקורות ההלכה הקדומים.

באופן כללי, הגישה המקובלת בהלכה היא שאין העברת בעלות ללא מעשה קנין, ולכן פוסק השו"ע (חושן משפט סימן קפט סעיף א):

"אין המקח נגמר בדברים, שהאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם […] עד שיגמור המקח, כל דבר ודבר כראוי לו; קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קנינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו".

כך הדין גם בנתינת מתנה, ולכן (שם סימן רמא סעיף א):

"הנותן מתנה לחבירו, בין קרקע בין מטלטלין, אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם […] אבל בדברים לא זכה המקבל, אלא כל אחד יכול לחזור בו."

במקרה שלנו, לא היה מעשה קניין הלכתי מחייב שבו הבעל מעביר את מחצית זכויותיו לאישה, אף לא קנין סיטומתא, אולם על פי הפסיקה שממנה התגבשה הלכת השיתוף הספציפי, אין צורך במעשה קניין, ודי בכוונה כללית של שיתוף בן הזוג בנכס מסוים.

לאחר העיון, בית הדין החליט לפסוק על פי הלכת השיתוף הספציפי מכמה סיבות:

• לדעתנו, מעשה הקניין שנעשה על ידי התובע, שבו הסכים לפסיקה על פי חוק יחסי ממון, אינו מצטמצם לפסיקה על פי לשון החוק בלבד, אלא מתפרס גם לפסיקות של בית המשפט העליון המתבססות על החוק. שהרי ידוע הוא שמטרת מעשה הקניין היא לגרום לכך שלא תהיה פסיקת בית הדין נוגדת לכללים המשפטיים המקובלים בערכאות האזרחיות. בתי הדין החלו בנוהג זה לאחר שניתן פסק בג"ץ בפרשת בבלי, פסק שהבסיס שלו היה מניעת אפשרות שזכויותיו של אדם בבית המשפט האזרחי, לא יעמדו לו בבית הדין הרבני. לאחר שניתן פסק דין זה, החלו בתי הדין במנהג של קניין עם הצדדים שיגרום לכך שאופן חלוקת הרכוש בדין תורה, יהיה זהה לזה המקובל בבתי המשפט. משום כך, אין מקום לפרש את הקניין לחלוקה לפי החוק במובנו המצומצם של לשון החוק בלבד ויש להרחיב את כוונת הצדדים לפסיקה על פי הלכות בג"ץ הקשורות לחוק, המחייבות את כל מערכת בתי המשפט האזרחיים. התובע בוודאי היה מודע לכך שאם בית הדין לא יתחשב בהלכת השיתוף הספציפי ויפסוק לפי דין תורה המחייב מעשה קניין לצורך העברת הבעלות, הדבר יסתור את פסיקת בג"ץ ועשוי להתבטל. משום כך ברור שיש לפרש את מעשה הקניין כקבלה והסכמה לפסוק על פי הלכה זו.
• מעשה הקניין כולל בתוכו גם את סעיף 8 (2) לחוק, המאפשר לבית הדין לקבוע יחס אחר לחלוקת שווי הנכסים שנצברו על ידי הצדדים בהתחשב בין השאר, בנכסים עתידיים ובכושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג. במקרה שלפנינו, אם נפסוק שהנכס שייך כולו לתובע, פרט להשקעות שנעשו במהלך חיי הנישואין, יצא שהנתבעת תצא מהנישואין ללא כל רכוש או כושר השתכרות, ואילו התובע יתחיל את פרק ב' בחייו כשלרשותו רכוש גדול המגביר מאוד את כושר השתכרותו.
• כמו כן, כאשר הצדדים התדיינו בשעתו בפני בית המשפט, דובר ביניהם לערוך הסכם שעל פיו ימונה אדריכל שיתכנן את אופן חלוקת המשק על ידי בנית בית לאישה בחלקת ההרחבה. אמנם ההסכם לא בשל עד לכדי חתימה ואישור בפני ערכאה משפטית, אך יש בכך לפחות ראיה שהאיש הבין כי החוק האזרחי מחייב אותו במתן חלק מהמשק לאישה ועל כן יש לפרש גם את כוונת הקניין שלו ברוח זו.
• הקרקע במושב ב', כמו בישובים חקלאיים נוספים בארץ, איננה נמצאת בבעלות המתיישבים, אלא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, שמחכיר אותה למתיישבים על ידי הסוכנות היהודית. שני גופים אלו הם גופים שכפופים לחוקי המדינה ולפסיקות בתי המשפט האזרחיים, ועל כן, ניתן להניח שכאשר מאן דהו מתיישב ביישוב שכזה, הוא מקבל עליו את כל החוקים והפסיקות המקובלות בדין האזרחי, לרבות פסיקות של מערכת בתי המשפט. בפרט הדברים אמורים לגבי בני אדם שאינם מקפידים על קלה כבחמורה, ובכל אורחות חייהם אינם מתנהלים לפי דין תורה כלל. חוסר תום לב הוא שאדם כזה יקום לפתע ויבקש לדון דין תורה רק בשל כך שהדבר נוח לו.
• נוסיף עוד כי גם לפי דין תורה המקורי, אין זה ראוי להוציא אדם שטרח כל כך הרבה שנים בלי כלום. אין הדעת נוחה מכך שבת הזוג תצא מקשר זוגי זה ובגדיה עליה, אלא המוסר האנושי והאלוקי מחייבים אותנו למצוא אסמכתאות וראיות הלכתיות וחוקיות להרחבת זכויותיה באופן שתזכה לקורת גג לראשה בתום נישואין שארכו כ 35 שנים. האישה השקיעה זמן רב, ומחשבה כדי לסייע ככל יכולתה בפרנסת המשפחה, סייעה לבעל דאז בשעת צערו שעה שהיה אסור בבית האסורים בעודה מכסה את חובותיו ונרתמת בלב אוהב ובנפש חפצה בבחינת "אכלני חורב ביום וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני".

כבר לימדונו חז"ל שיש לפסוק בשעת הדחק של הנתבע לא רק על פי שורת הדין אלא להפעיל שיקול דעת מוסרי וערכי ולהיכנס לפנים משורת הדין, וכמאמר התלמוד במסכת בבא מציעא דף פג ע"א:

"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה, הב להו גלימייהו. – אמר ליה, דינא הכי? – אמר ליה, אין! "למען תלך בדרך טובים". יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה, זיל הב אגרייהו. – אמר ליה, דינא הכי? – אמר ליה: אין! "וארחות צדיקים תשמר".

ואיתא שם בהמשך דף פח ע"א:

"והתניא: מפני מה חרבו חנויות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים? – מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה".

וכתב תלמיד הרשב"א (בשיטת הקדמונים) מסכת בבא מציעא דף כד ע"ב:

"ומכל מקום ראוי לאדם להתחסד וללכת בדרך טובים, ואם הדברים ניכרין שהיא של ישראל יעשה לפנים משורת הדין ויחזירנה לו, שכך אמרו לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהן על שורת הדין ולא עשו לפנים משורת הדין".

וכן כתב הסמ"ג (עשין עשה דרבנן ב):

"בפרק אלו מציאות (ב"מ ל, ב) דרשינן "והודעת להם"- זה בית חייהם, "את הדרך"- זו גמילות חסדים, "ילכו"- זה ביקור חולים אף בבן גילו, "בה"- זו קבורה, "ואת המעשה"- זה הדין, "אשר יעשון"- זה לפנים משורת הדין, ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה".

וכן בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג) נכתב:

"וכן מצוה להיכנס לפנים משורת הדין, שנאמר (שמות יח, כ): "ואת המעשה אשר יעשון", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא ל ב): זה לפנים משורת הדין. ויש בענין זה דרכים רבות אשר תהיה בהן המצווה הזאת מן החמורות, הכל לפי ענין הדין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם): לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נכנסו לפנים משורת הדין".

רוח התורה היא לפצות אדם שיוצא ממערכת יחסים כלכלית, כגון מה שמצווה האדון לתת הענקה לעבד עברי, שכן לא ראוי שאדם יהיה עמל כל שנותיו ויצא ללא כסות לעורו.

גם בנד"ד כיוון שלא נרכש כל נכס בזמן הנישואין והאישה בנד"ד הייתה כאוניות סוחר ממרחק ומקרוב תביא לחמה, אשת חיל שעשתה הכול כדי שבית הצדדים יהיה מצויד בכל מה שנדרש, ודאגה לבנותיה וגם לבעלה רוב חייהם המשותפים ובפרט בזמן שהיה אסיר, לא גרעה מעבד עברי שזכותה לצאת עם צרכיה הבסיסיים ביותר, קורת גג לראשה.

האם די בכוונת שיתוף מצד התובע

לכאורה יש מקום לומר כי כוונת שיתוף מצד התובע איננה מקנה זכויות לנתבעת, אלא אם כן יוכח שהייתה כוונה שכזאת לאחר שהתובע זכה בזכויות הוריו במשק, דהיינו לאחר פטירת אימו. לפי טענתו של התובע, לאחר פטירת אימו הצדדים חיו חיים משותפים מספר שנים בודדות (כארבע שנים), ועל כן קשה יהיה להוכיח כוונת שיתוף בתקופה זו. ואולם, בע"א 1108/98 (משה מדעי נ' שמחה מדעי, נד(4) 385 (2000)) נפסק כי כאשר ההורים ממלאים את המסמכים הנדרשים על ידם לשם רישומו של הבן כבן ממשיך יש בכך השלמה של הקניית מתנה. לפיכך, בענייננו הזכות לבן ממשיך הייתה בבעלות האיש עוד טרם הנישואין ומכיוון שכך, אם תוכח כוונת שיתוף מצד האיש, אף אם לא הייתה כוונה כזו מצד הוריו, די בכך לגרום לזכותה של האישה בנכס, שהרי הזכות בנכס כבן ממשיך הייתה שלו לחלוטין כאמור באותה פסיקה. טענת התובע שלגבי דבר שלא בא לעולם לא תופס מעשה קניין, היא טענה מלומדת ואמיתית על פי הדין העברי, אולם כפי שכבר הבהרנו, בתיק זה עלינו לפסוק לפי הלכת השיתוף, שאיננה דורשת כלל מעשה קנין.

טענת התובע שהוא לא ידע כלל על מינויו כבן ממשיך דינה להידחות. אין כל ספק שבשעת נתינת הזכויות אליו הוא ידע מכך, שהרי גם הוא חתום על מסמכי המינוי. זאת ועוד, האיש הודה בחקירה שהוא ידע על היותו בן ממשיך (פרוטוקול מיום 4.11.18, שורות 31-32):

"ש. ממתי ידעת את זה שאתה בן ממשיך.

ת. זה דבר שידוע".

(שורות 69-70):

"ת. גם אני בן ממשיך שרשמו אותי הוריי וגם מתוקף צוואה שנתנו לי הורי. מה הקשר? אני כל השנים פעלתי שברור שאני מקבל. האחים שלי קיבלו מה שצריך ואני קיבלתי".

טענת הבגידה

התובע ביקש לטעון כי מכיוון שהאישה בגדה בו עם גבר אחר, יש לשלול ממנה את זכויותיה על פי חוק ולקבוע כי במקרה כזה אין כוונת שיתוף.

טענה זו דינה להידחות על הסף. ראשית נבהיר כי להערכתנו לא הייתה כאן כל הוכחה מובהקת לבגידה, רק העלאת שמועות וסימנים מחשידים ותו לא. לא ניתן לקבוע על סמך תמונה משותפת או שליחת פקס על בגידה.

בנוסף, וזה העיקר – התובע הרי טוען שהצדדים חיים בפירוד מאז שנת 2007. ואם כן, טענת הבגידה, גם היא נכונה ועם כל חומרתה, איננה מהווה את העילה לגירושין.

נציין כי בכתב התביעה הראשון משנת 2007, לא נרמז מאומה על בגידה כלשהי. בדיון הראשון בהליך הנוכחי שהתקיים ביום ג' בשבט תשע"ז (30.01.2017) שאל בית הדין את התובע למה נפרדתם?

"הבעל: בגלל שלא הסתדרנו, מריבות בלתי פוסקות ואי אמון."

גם אז לא טען שהיו לאישה יחסים אסורים במועד הפירוד. אמנם הפסד כתובה קיים גם אם יחסים כאלה מתקיימים לאחר הפירוד בטרם מתן הגט, אולם כוונת השיתוף אם הייתה כזאת, הסתיימה להתגבש אך ורק בתקופת החיים המשותפים, ומיד עם סיומם האישה זוכה בכל הזכויות המגיעות לה בגין החיים המשותפים. קשר עם גבר לאחר הפירוד, עם כל חומרתו, איננו יכול לשנות כוונה זאת.

עקרונות הפסיקה באשר לכוונת שיתוף ספציפי

הנחת המוצא הינה כי נכס העונה על הגדרות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון נותר בבעלותו של בן הזוג ואינו נכלל במסת הנכסים בני האיזון. עם זאת, בשורה של פסקי דין של בית המשפט העליון נקבע כי אין בהוראה זו כדי למנוע מבן הזוג האחר לטעון להכללתו של הנכס החיצוני במסת הנכסים בני האיזון, ובלבד שתוכח כוונת שיתוף בנכס הספציפי. על כוונת שיתוף זו ניתן ללמוד אם הוכחו נסיבות עובדתיות מספיקות מהן ניתן להסיק על יצירת שיתוף.

להלן מספר פסקי דין של בית המשפט העליון העוסקים בכוונת שיתוף בנכס ספציפי:

רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי ( 27.8.2002):   

"כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני-הזוג ולעתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ'). על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים". (ההדגשה אינה במקור).

בפסק דין אבו רומי הנ"ל, ובפסקי דין נוספים, הובהר כי לא די בעצם החיים המשותפים על מנת לקבוע כי קיימת כוונת שיתוף ביחס לנכס חיצוני. אי לכך, הודגש כי יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים.

כאשר הנכס החיצוני הינו דירת מגורים, ייחדה הפסיקה את אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחיד", כך שמבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" (פס"ד אבו רומי לעיל).

באשר למהותן של אותן נסיבות עובדתיות "נוספות" שיש בהן כדי להוכיח כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, נקבע כי יש להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי. בעניין זה ראו בע"מ 1398/11 (אלמונית נ' אלמוני (26.12.12)) דבריו של השופט דנציגר:

"17. הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף, והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף…

[…]

21. כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני", הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעיה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה [כפי שהתרחש בעניין יעקובי, ראו דברי הנשיא מ' שמגר שם בעמ' 573-572] […] בן הזוג הרשום שמציג מצגים נמשכים כאלה יהיה מנוע מלטעון בדיעבד כי לא די בהם כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס […]

התנהלותו של המשיב ומצגיו, המפורשים והמשתמעים, מהווים "דבר מה נוסף" אשר בצירוף חיי הנישואין הארוכים שהתאפיינו ככלל בשיתוף, על אף העליות והמורדות, מעידים על כוונת שיתוף ספציפית בנכס". (ההדגשות אינן במקור)

באותו פסק דין בע"מ 1398/11 הציע כב' השופט עמית מספר מבחני עזר ופרמטרים בשאלת הוכחת כוונת השיתוף:

1. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

2. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה.

3. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עימו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

4. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה.

5. אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד הגירושין.

6. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

7. שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

8. התנהגות הצדדים.

9. אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

10. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

מוסיף ומבהיר כב' השופט עמית כי הפרמטרים הללו אינם בבחינת רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו.

על הקשיים שבקביעת פרמטרים ברורים באשר להוכחת שיתוף ספציפי עמד כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 10734/06 (פלוני נ' פלונית (14.3.2007)):

"אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן, גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנדון דידן היא איפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה – והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש – יצירת שיתוף ספציפי בדירה".

ראיות האשה לשיתוף במשק

להלן נבחן את הראיות שהביאה האישה על מנת להוכיח כוונת שיתוף לגבי המשק:

א. הבטחה

האישה טוענת כי כאשר הכירה את האיש הוא הצהיר בפניה כי הוא מחזיק בזכות חוזית עתידית במשק של הוריו, בהיותו בן ממשיך, וכי הצדדים התגוררו במשק בידיעה ברורה כי בעתיד המשק ירשם על שם שני בני הזוג. בטענה זו של האישה ישנו קושי ממשי שכן אף לאחר פטירת הורי האיש לא נרשמה הזכות במשק על שם האיש ועל שמה, אף שלא הייתה כל מניעה לעשות כן. הורי האיש נפטרו עוד טרם התגלע סכסוך בין הצדדים ולא ברור מדוע האישה לא דאגה כי זכותה תירשם. מאידך, יש לציין כי אף האיש לא דאג לרישום הזכויות במשק על שמו, ויתכן כי הצורך ברישום לא היה במודעות של הצדדים. האיש פנה לסוכנות היהודית לצורך רישום זכויותיו כבן ממשיך רק בשנת 2007, ככל הנראה במקביל לפרוץ הסכסוך עם האישה.

ב. עבודתה במשק

האישה עבדה במשק מאז הגיעה אליו בשנת 1992: אין חולק כי האישה עבדה במשך שנים רבות במשק וזאת מאז הגיעה אליו בשנת 1992. (ראו עדות האיש בפרוטוקול מיום י' בכסלו תש"פ (8.12.19), שורות 95-101). האישה השקיעה את מרצה וכוחה במשך השנים בעבודתה במשק ובפיתוחו ולא פנתה לעבוד מחוץ לו, והדבר מצביע על כך שהיא ראתה עצמה שותפה במשק, על פי המצגים שהוצגו לה, שהרי לו הייתה האישה סוברת כי אינה שותפה במשק הייתה דואגת לעצמה להכנסה שאינה תלויה במשק. מעבר לכך, העובדה כי האיש אפשר לאישה לנהל את עסק הצימרים שבמשק מצביעה גם היא על כך שראה בה שותפה. ראו פרוטוקול מיום כ"ט בשבט תשע"ט (4.2.19):

הנתבעת: אנחנו יחד ניהלנו את הכול, שנינו היינו מתפרנסים מזה.

בית הדין: ממתי את מנהלת את זה?

הנתבעת: מ- 2007 שהוא עזב את הבית, וזה היה בהסכמות בנינו.

בית הדין: איפה הוא גר בשנים האלו?

הנתבעת: בהתחלה בצימר, שהוא חזר מתל אביב אם אני לא טועה ב- 2010 הוא חזר לבית עד 2015.

בית הדין: שלוש שנים הוא הייתם בפירוד, ומ- 2007 את מנהלת לבד וזה על שמך?

הנתבעת: זה כל הזמן היה על שמי, הייתה גם מסעדה, הוא ניהל את המסעדה ואני את הצימרים.

יש להוסיף כי עסק הצימרים לא רק שנוהל על ידי האישה אלא היה רשום על שמה והדבר מהווה תמיכה לכך שהאיש ראה באישה בעלים של העסק.

ג. השקעות

ההשקעות במשק להן טוענת האישה הן הרחבת בית המגורים, בנית שלד לבית, שיפוץ המסעדה ובתי האירוח. ונפרט:

ג.1. הרחבת בית המגורים

בית המגורים הורחב מ-40 מ"ר ל-80 מ"ר בתקופת החיים המשותפת של הצדדים. האישה לא הוכיחה מה הייתה העלות של ההרחבה, אך העידה כי הביאה לצורך ההרחבה כספים ממקורותיה שלה. ראו פרוטוקול מיום כ"ט בשבט תשע"ט (4.2.2019), שורות 208- 219:

ש. האם הבאת כסף לא ממה שהמשק מרוויח לבניה של איזשהו עניין במשק?

ת. כן.

ש. לצורך מה?

ת. בבית אצלנו, הרחבתי את הבית.

ש. כמה מטרים הוספת במטר?

ת. 40 מ"ר.

ש. מאיפה הכסף הגיע?

ת. חלק מאחי וחלק מהלוואה בבנק.

ש. הלוואה זה של שניכם, אני לא מדבר על הלוואה שלקחתם, אני מדבר על כסף מבחוץ.

ת. עניתי, מאחי.

ש. כמה כסף?

ת. לא זוכרת.

שורות 222- 228:

בית הדין: השאלה ברורה, באיזה סכום מדובר.

ת. מקסימום 70,000 ש"ח.

ש. ש' (הבעל) ידע שהוא הביא כסף?

ת. למטרה הזו לא, אבל יש כספים שעברו אליו ישירות מאח שלי. הוא היה צריך גם לשלם לאדריכל והוא לקח מאחי כסף.

בית הדין: כמה כסף זה?

התובע: 12,000 ש"ח.

הרחבה של בית מגורים באופן המכפיל את שטחו אינה השקעה שולית ומהווה שינוי של ממש של בית המגורים. כך שאף אם לא הוכחה עלות השיפוץ, ברי כי ביחס לבית המקורי מדובר בהשקעה ממשית ולא זניחה. נציין כי גם אם לא התקבלו כספים רבים מאח האישה, עדיין יש לראות את כל ההשקעות בדירה כהשקעות משותפות, שהרי על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, כל מה שנצבר על ידי מי מהצדדים במהלך חיי הנישואין נחשב כרכוש משותף בעת הגירושין. בעניין השבחת נכסים שאינם בני איזון, נערכה בפסיקה אבחנה בין השבחה שמקורה בנסיבות חיצוניות לבין השבחה שמקורה מהשקעת משאבים משותפים של שני בני הזוג. השבחה שמקורה בנסיבות חיצוניות כגון: תנודות בשוק ההון, עליה בשוק הנדל"ן וכיוצ"ב שהינה במהותה הנכס עצמו ללא התערבות הבעלים או בן הזוג – דינה כדין הנכס עצמו, קרי: מקום בו הנכס אינו בר איזון גם השבחה "חיצונית" ביחס אליו אינה בת איזון. לעומת זאת כאשר השבחת נכס חיצוני נעשתה בעקבות מאמץ משותף ובמימונם, הרי ש"השבחה" זו מהווה נכס בר איזון (ראו לדוגמה: עמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ. פלוני (28.6.10); תמ"ש (י-ם) 21342/04 א.ש. נ. ב.ש (24.6.08). משום כך, גם אם עיקר ההשקעה באה ממקורות של הכנסות הצימרים וכד', עדיין היא נחשבת כהשקעה משותפת ששייכת לשני הצדדים, וכן יש בה הוכחה לכוונת שיתוף ספציפי בנכס המושבח. עקרון זה משליך גם על ההשקעות הנדונות בסעיפים הבאים.

ג.2. בניית שלד לבית

הצדדים הגישו בשנת 1997 בקשה להיתר בניה של בית בגודל 200 מ"ר לוועדה המקומית לתכנון ובניה (ראו תשובת הוועדה- נספח 6 לסיכומי האישה). האיש העיד כי בני הזוג תכננו לבנות בית במשק, אך הניסיון לא הצליח ונבנה רק השלד לבית. (פרוטוקול מיום י' בכסלו תש"פ (8.12.19), שורות 40-43) :

ש. למה הגשת יחד בקשה להיתר בניה על הבית שבניתם בנחלה?

ת. זה היה ניסיון, היא הייתה בהיריון חשבנו שאפשר לבנות בית במשק וזה לא צלח.

ש. בניתם שלד והשלד עדין עומד.

ת. יש שלד שעומד ששווה 12,000 ש"ח.

האישה לא הוכיחה מה הייתה העלות של בנית השלד. האיש טען כי העלות הינה 12,000 ש"ח וזאת בהתבסס על כך שזה הסכום שקיבל קבלן הבניה בהסדר חובות בהליך פשיטת רגל של האיש. עוד העיד האיש כי הסכום שהקבלן ביקש הוא 60,000 ש"ח. ראו פרוטוקול מיום י' בכסלו תש"פ (8.12.19), שורות 181-186:

ש. איך אתה יודע שהשלד הוא 12,000 ש"ח בדיוק.

ת. בהסדר חובות מול הקבלן זה מה שהוא קיבל. שעשיתי הסדר חובות בפש"ר זה מה שהוא קיבל.

בית הדין: מתי זה היה?

ת. 2005.

ש. כמה הוא רצה.

ת. 60,000 ש"ח.

וודאי כי הסכום ששולם לקבלן בהסדר חובות אינו משקף את העלות האמיתית של הבניה. הסכום שהקבלן דרש לקבל היא ככל הנראה סכום שקרוב יותר לעלות הבניה. אלא שבסופו של דבר הצדדים לא שילמו סכום של 60,000 ש"ח אלא של 12,000 ש"ח בלבד. כלומר, ההשקעה בפועל אינה גבוהה. יחד עם זאת, אין ספק כי הייתה לצדדים כוונה להשקיע סכומים גבוהים לצורך בניית בית במשק – על עובדה זו אין חולק, והיא יכולה להצביע על כך שהצדדים ראו עצמם שותפים בבניה זו.

ג.3. שיפוץ המסעדה ובתי האירוח

האישה טוענת כי הצדדים שיפצו את המסעדה שיפוץ משמעותי הכולל שיפוץ תקרה, ריצוף, בניית בר. כן שיפצו הצדדים את בתי האירוח ואת הרחבות מסביב להם.

האיש העיד כי הושקעו בשיפוץ המסעדה ובתי האירוח סכום של כמאה אלף ש"ח. ראו פרוטוקול מיום כ"ט בשבט תשע"ט (4.2.2019), שורות 62-71:

ש. אתה מאשר את התמונות של המשק?

ת. מאשר.

ש. במהלך השנים אתה מאשר שבניתם רצפת בטון עם הרחבה?

ת. כן.

ש. אתה מאשר שבניתם את הפרגולות שבתמונה?

ת. מאשר.

ש. אתה מאשר ששיפצתם את המסעדה כמו שהיא היום?

ת. רק שיפוץ, אבל זה היה תקרה. בניתי שם תקרה ורצפה.

בית הדין: הריצוף הוחלף?

ת. הדבקנו על הריצוף.

שורות 74-80:

ש. המשטחים שמכוסים בדקים זה חדש?

ת. זה משנות ה-90 אני עשיתי.

ש. אחרי החתונה?

ת. כן.

ש. איך אתה אומר שלא היו השקעות?

ת. אתה מדבר על עץ, בלוק אחד היא לא שמה. זה נקרא השקעה. אז הושקע ב-12 שנה 100,000 ש"ח במשק.

העד פ', אח האישה, העיד (שם, שורות 257-265):

ש. הכרת את המשק שבתחילת שנות ה-90 אתה מכיר אותו גם היום?

ת. כן, אני מבקר שם.

ש. ספר לבית הדין על השיפוץ שהיה במשק?

ת. לאורך השנים הייתה מסעדה ששיפצו אותה.

ש. ש' טוען שזה שיפוץ של 25,000 ש"ח נראה לך הגיוני הסכום זה?

ת. הרבה יותר.

ש. מה היה שם?

ת. שיפוץ תקרה.

עולה מהאמור כי במהלך השנים הצדדים ביצעו שיפוצים משמעותיים במסעדה ובבתי האירוח. האישה לא הוכיחה מה הייתה העלות של השיפוצים. בחקירתו טען האיש כי מדובר בסכום של 100,000 ש"ח.

ג.4. ביקור בית הדין בנכס

לאחר הגשת הסיכומים, בתאריך כה באלול תש"פ (14.9.2020), שניים מחברי בית הדין ביקרו בנכס כדי להתרשם מהיקף ההשקעות והשיפוצים שנעשו בנכס.

התרשמותם הייתה כדלהלן: הבית בו התגוררו הצדדים ללא ספק הורחב ושופץ באופן משמעותי, החצר עברה טיפול והשקעה במידה בינונית הותקנו בה 4 סככות ופינות ישיבה והיא טופלה באופן שוטף על ידי גנן. במקום הרפת נבנה שלד רב ממדים ואף נבנו בו קירות אלא שהוא לא מאושר מבחינה חוקית, ולמעשה אין לו כל ערך כלכלי, אבל הוא ללא ספק מגלה את כוונת הצדדים לעניין השיתוף באותו שטח. בחדרי האירוח לא היה שיפוץ במבנים עצמם ורק הושקע בריהוט ובמזגנים. מעבר לכך לא השקיעו בקרמיקה, לא בריצוף ולא בקירות או בגג הרעפים, גם בדירת ההורים, שהיום מתגורר בה הבעל, לא נעשה כל שיפוץ וכך אישרה גם האישה.

לסיכום, נוכחנו כי היו השקעות ממשיות בבית בו התגוררו הצדדים, במסעדה, ובבניית השלד שהיה מיועד למגורים. היו השקעות גם בחצר ששמשה את אירוח הנופשים, אך לא היו השקעות משמעותיות בחדרי האירוח ובבית ההורים. בשטחים החקלאיים לא הושקע מאומה.

ד. חברות באגודה

לטענת האישה העובדה שהיא רשומה כחברת אגודת ב', כאשר רק בעל משק יכול להירשם כחבר אגודה, מצביעה על זכויותיה במשק. נזכיר כי ענייננו הוא בבחינת כוונת השיתוף של האיש את האישה במשק. רישומה של האישה כחברת אגודה אין בו כדי להצביע על כוונה או אי כוונה של האיש בעניין שיתוף האישה במשק.

ה. מכתב מבית הכלא

בעת שהותו של האיש בבית הכלא הוא שלח לאישה מכתב: "מגיע לנו חלקת אדמה ביישוב. אני מבקש שתיגשי לע' גיסי ותדברי איתו איך אנחנו יכולים לקבל את החלקה, כדי שנוכל למכור אותה. הצעתי היא שתפני למשפחתך ותציעי להם לא' בארה"ב או מ' לקנות […] ולהעביר לנו את הכסף תמורתה […] תמיד נוכל לקנות מהם את החלקה". (נספח 11 לסיכומי האישה). מכתב זה יכול להצביע על כך שהאיש ראה באישה שותפה למשק, עם זאת משקלו אינו גבוה שכן נכתב בעת שהאיש היה במצוקה ונזקק לסיוע ולכסף לצורך מימון עו"ד.

ו. הסכם שכירות של המטעים

בתאריך 29.8.2004 נחתם חוזה שכירות של המטעים במשק בין האיש והאישה כבעלי הזכויות במשק לבין בני הזוג ר'. הדבר לכאורה תומך בכך שהאיש ראה באישה שותפה בזכויות. על פניו לא היה הכרח כי האישה תהיה חתומה אף היא על הסכם השכירות והאיש לא הסביר מדוע היה צורך בדבר. עם זאת, ניתן לראות בכך חלק מהשותפות העסקית, אך אין בכך ראיה על כוונה לשתף את האישה בזכויותיו על הקרקע.

ז. הודאת האיש

האיש הודה כי הוא מעביר לאישה מחצית מהתשלום ממניות של תנובה.

ראה פרוטוקול מיום 4.11.18 שורות 84-85:

ש. האם היא מקבלת תשלום מר'.

ת. ממני בלבד היא מקבלת את הכסף, גם את הכסף מתנובה היא מקבלת ממני, היא מעולם לא ראתה עטין וזנב של פרה.

וכן ראו בפרוטוקול מיום ח' בכסלו תשע"ח (26.11.2017):

הבעל: רפת שהייתה לנו הגיעו כספים ממניות של תנובה היא קיבלה חצי שהיא לא עבדה שם בכלל.

בית הדין: ממתי?

הבעל: משנת 2005.

בית הדין: והעברת לה חצי משנת 2005?

הבעל: כן

אף ענין זה תומך בכך שהאיש ראה באישה שותפה הזכאית למחצית מהכספים הנובעים ממנו. האיש לא הבהיר האם ומדוע היה הכרח להעביר לאישה כספים אלו. בכך יש ראיה לשותפות שלה בעסקים הקשורים במשק.

ח. תצהיר האיש בבית משפט

בתצהיר שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה ביום 24.9.07 (נספח 14) לצורךאישור לביצוע עסקה בה יוקצה לבתם של הצדדים מגרש במסגרת הרחבת המושב, הצהיר האיש:

"אני ורעייתי ס' (האשה) רשומים כבעלי הזכויות בנחלה … במושב ב'".

אכן, כטענת האישה, לא היה הכרח להצהיר כי שני בני הזוג בעלי זכויות במושב ויש בכך ראיה לכך שהאיש ראה באישה שותפה בזכויות בנחלה. עם זאת, יצוין כי הצדדים כלל אינם רשומים כבעלי הזכויות בנחלה, שכן הרישום טרם בוצע, והצהרה זו אינה מדויקת.

ט. נסיבות נוספות התומכות בחזקת השיתוף

פרמטרים נוספים התומכים בכך שהייתה כוונת שיתוף, הם:

1.מדובר בנישואין ראשונים של שני הצדדים.

2. מדובר בחיים משותפים שנמשכו לכל הפחות כ-15 שנים.

3. בחייהם המשותפים של הצדדים ניכר שיתוף כלכלי ומאמץ משותף, כאשר האישה תמכה באיש גם בתקופות הקשות כשהיה בהליך פשיטת רגל וכשישב בכלא.

הכרעת הדין

המסקנה המתבקשת מקיבוץ כל הראיות שהובאו לעיל, היא שיש מקום להחיל על הצדדים את הלכת השיתוף הספציפי. אך להלן יובהר כי אין להוכיח שיתוף ספציפי לגבי המשק בכללותו אלא רק לגבי החלקים שבהם היו השקעות משמעותיות – דירת המגורים, השלד והמסעדה לרבות חלקות הקרקע עליהן נכסים אלו יושבים, וכן לגבי החצר ששימשה את בתי האירוח. לגבי דירות האירוח, דירת ההורים והמשק החקלאי, לא הייתה כוונת שיתוף, אך העסק שהניב הכנסות מנכסים אלו היה משותף. חלקת ההרחבה שייכת לתובע.

נבהיר קביעה זו תוך כדי כך שנסקור בקצרה אחת לאחת את ההוכחות שפורטו לעיל.

א. הבטחה: כאמור לעיל, טענה זו נתקלת בקושי – אם הייתה הבטחה מדוע הנתבעת לא דרשה את קיומה. כמו כן, לא הוכחה כל הבטחה וגם אילו הייתה הבטחה, אין בכך משום העברת בעלות בפועל.

ב. עבודת האישה במשק: עובדה זו איננה שנויה במחלוקת אך איננה מהווה ראיה לשיתוף בנחלה אלא רק בעסק שהתקיים במשק.

ג. השקעות: הוכחו השקעות משמעותיות בדירת המגורים ובשלד שהוקם במקום הרפת וכן במסעדה ובחצר. על פי הפסיקה, השקעות מסוג זה מהוות ראיה על שיתוף ספציפי ודאי לגבי דירת המגורים שהיא נכס משפחתי מובהק, כולל הקרקע שעליה היא עומדת. כמו כן הוכחה כוונת שיתוף לגבי השטח שעליו הוקם השלד והשלד עצמו וכן לגבי המסעדה והקרקע שתחתיה. ההשקעות בדירות האירוח היו מינוריות לשימוש שוטף בלבד ועל כן אין בהן הוכחה על כוונת שיתוף בדירות אלו.

ד. חברות באגודה: כאמור לעיל אינה ראיה לכוונת שיתוף.

ה. המכתב מבית הכלא נכתב בשעת מצוקה ועל כן מהווה ראיה קלושה.

ו. חוזה השכירות על המטעים וחלוקת כספי המניות מתנובה מהווים ללא ספק ראיה לשותפות עסקית אך לא לשותפות בנדל"ן.

ז. התצהיר בבית המשפט – כאמור, תצהיר זה לא היה אמיתי שהרי הזכויות במשק היו רשומות על שם הורי התובע. כמו כן, מתקבלת על הדעת טענתו של התובע שההצהרה הייתה פורמלית בלבד שהרי כעבור פחות מחודש הוא כבר פתח תביעת גירושין שבה טען כי המשק הוא רק שלו. נראה כי כוונתו בהגשת התצהיר הייתה לשתף פעולה עם הנתבעת בהסדרת רישום חלקת ההרחבה עבור הבת המשותפת ולא מעבר לכך.

ח. משך הנישואין והשיתוף הכלכלי: יכולים להצטרף לראיות דלעיל על כוונת שיתוף במשק בכללותו, אך לא די בכך להוכחת כוונה זו לגבי השטחים החקלאיים, דירת ההורים ודירת האירוח.

כאמור לעיל, הפסיקה רואה בדירת המגורים נכס משפחתי מובהק שההוכחה הנדרשת לכוונת שיתוף בו היא פחותה. במקרה שלנו, אין ספק שהייתה כוונה כזאת שהרי הצדדים השקיעו כספים רבים בהכפלת שטח הדירה.

כמו כן, ההשקעה בשלד שנבנה הייתה השקעה מסיבית שגם היא מוכיחה על כוונת שיתוף באותו שטח והוא הדין לגבי המסעדה והחצר. לגבי דירות האירוח, דירת ההורים והמשק החקלאי, לא הוכחה השקעה מסיבית משמעותית, וכך התרשמו הדיינים שביקרו בנכס.

בנוסף לאמור, הייתה כוונת שיתוף מובהקת בעסק הצימרים. יתר על כן, גם ללא כוונת שיתוף, הרי העסק היה משותף בצורת התנהלותו ואף היה רשום על שם הנתבעת בלבד בכל הרשויות. נציין כי מאז שהעביר בית הדין את העסק לידי התובע, הוא הקפיא בו את הפעילות למורת רוחה של האשה ואף טרח לטשטש חלק מפינות הישיבה שהיא דאגה להציב לרווחת הלקוחות. המשק כעסק חי נוהל על ידי הצדדים בשותפות וחלקה של הנתבעת בניהול חדרי האירוח היה אף גדול מזה של התובע והיא הייתה זו שניהלה את עסקי האירוח בפועל והעסק אף היה רשום על שמה. לגבי החלק החקלאי, אין הוכחות להשקעות בעלות משמעות, ואולם העובדה שהחוזה להשכרת המטעים נרשם על שם שניהם וכן שהכספים שהתקבלו מחוזה זה ומתנובה חולקו בשווה, מעידה כי השימוש העסקי שנעשה בחלק החקלאי היה משותף לצדדים. כאמור, הדברים אינם מתייחסים לחלק הנדל"ן של חדרי האירוח וענפי החקלאות. לגבי שטחים אלו לא הוכחה כל כוונת שיתוף ועל כן הם שייכים לתובע לבדו.

חלקת ההרחבה

לגבי חלקת ההרחבה – לא הייתה כוונת שיתוף כלל אלא שני הצדדים התכוונו להעביר חלקה זו לטובת הבת המשותפת. מכיוון שכך, החלקה שייכת לתובע כחלק מהמשק ואם הוא ירצה בכך הוא יוכל להעביר אותה לבת.

החלטה באשר לחלוקת הזכויות

לאור כל האמור קובע בית הדין כי הזכויות במשק יחולקו כדלהלן:

א. בדירת המגורים, המסעדה והשלד, כולל הקרקעות שעליהן הם עומדים וכן לגבי החצר, קיים שיתוף ספציפי והם יחולקו בשווה בין שני הצדדים.

ב. הצימרים, דירת ההורים והקרקע עליה הם בנויים, וכן השטחים החקלאיים וחלקת ההרחבה הם רכוש התובע בלבד. השקעות שנעשו בדירות אלו – כולל ריהוט ומזגנים, הן שייכות לשני הצדדים ויש לאזן את שווים כפי שהיה במועד פתיחת ההליכים.

ג. העסק של הצימרים כעסק מניב כפי שהיה במועד הקובע, הוא משותף. מכיוון שהוא הועבר לניהולו הבלעדי של התובע ומאז חדל לתפקד, אין כל משמעות לערכו הנוכחי שירד פלאים. ובכל מקרה, על פי המקובל, יש לאזן את שוויו לפי ערכו במועד הקובע, והתובע יחויב לשלם לנתבעת מחצית משוויו באותו מועד.

חלוקת הרווחים ודמי שימוש

בית הדין דוחה את תביעת התובע לחייב את הנתבעת בהחזר כל הרווחים של המשק מאז שנת 2007.

מאז ועד שהתובע פתח את ההליך הנוכחי, הצדדים התנהלו ביניהם באופן של ויתור הדדי וללא התחשבנות. התובע אף העביר לנתבעת מחצית מכספים שהתקבלו ממניות תנובה ומהחכרת השטחים החקלאיים. נציין כי אף על פי שנערך הסכם לפיו התובע היה אמור לקבל סכום של 5,000 שקל מהנתבעת עד סוף שנת 2015, הסכום לא שולם. לטענת התובע, לא קיבל כלום ואילו הנתבעת טוענת שהייתה הסכמה ביניהם שהיא לא תחויב בכך.

למעשה אין כל ספק שהתובע לא קיבל את הכספים, אך מאידך הוא גם לא תבע מהנתבעת דבר עד שפתח את ההליך בבית הדין. דבר זה מעורר תהיה גדולה על גרסתו ומחזק את גרסת הנתבעת שהייתה כאן הסכמה, או לפחות הסכמה שבשתיקה, שהעסק ימשיך להתנהל על ידיה והיא תקבל את מלוא ההכנסות ממנו ותמורת זה היא לא תתבע מזונות עבור הבנות ועבור עצמה, ותישא בהוצאות שונות שהוסכמו. בית הדין התרשם לאורך כל התנהלות התיק, כי התובע סמך על הנתבעת ועל כישוריה העסקיים ויתכן שמטעמים אחרים הוא לא היה מעוניין בעבודה מסוג זה, שמא היא לא מתאימה לאופיו או מסיבות שהאישה הייתה בעלת יכולת תקשורת בין אישית גבוהה, דבר ששיפר את יכולות השיווק של חדרי האירוח. נוכחנו גם שתוך כדי ההתנהלות המשפטית הצדדים ניהלו יחד את חדרי האירוח כאשר האיש אחראי על השיווק והאישה אחראית על האירוח בפועל. אם הייתה השתלטות מצד האישה לא סביר שהיה יכול להתקיים ביניהם שיתוף פעולה עסקי ברמה כה טובה. ההתרשמות של בית הדין היא שיותר ממה שהצליח השידוך הזוגי ביניהם הצליח השידוך העסקי והם מאמינים זה ביכולותיו של זה באופן מלא, למרות שמבחינת הזוגיות תהום נפערה ביניהם. משום כך אין לחייב את הנתבעת לשלם דמי שימוש או מחצית מהרווחים עד מועד פתיחת ההליכים.

אמנם, אם יוכח שהנתבעת צברה חסכונות מהכנסות אלו, התובע זכאי לקבל מחצית מהם וזאת במסגרת חישוב איזון המשאבים הכללי. כמו כן, חובות עבור תקופה זו שטרם נפרעו במועד פתיחת תיק יישוב הסכסוך, הם חובות משותפים וכפי שיובהר להלן.

לגבי התקופה שלאחר פתיחת ההליכים יש לחייב את התובעת בדמי שימוש. חישוב דמי השימוש יחולק לשתי תקופות: א. החל מפתיחת תיק יישוב הסכסוך ביום ד' באלול תשע"ו (7.9.16) ועד מועד הגט, היא הייתה זכאית למדור מהתובע ולכן אין לחייבה עבור דירת המגורים אלא רק על הצימרים. ב. ממועד הגט ועד שתבוצע חלוקת הרכוש, היא תחויב במחצית מדמי שימוש גם בדירת המגורים.

לגבי חדרי האירוח, מאחר והיא הפעילה אותם והשתכרה מהכנסותיהם למחייתה, אין מקום לומר שהתובע היה חייב לשלם לה מזונות עבור עצמה, וכן הוא כבר לא היה מחויב במזונות עבור הבנות שכבר בגרו, ועל כן יש לחייבה בדמי שימוש מלאים בדירות אלו, ממועד פתיחת התיק ליישוב סכסוך בתאריך ד' באלול תשע"ו (7.9.16), ועד שהפסיקה את השימוש בהם לפי הוראת בית הדין, ביום ד' בטבת תש"פ (1.1.20). אין מקום לחייבה לשלם את מחצית הרווחים, מכיוון שבדיקת הנושא תהיה מסובכת באשר התובע טוען שהיא לא דיווחה על כל ההכנסות וקשה יהיה להעריך מה היו ההכנסות בפועל, מה גם שיש צורך לנכות ממחצית ההכנסות את מחצית ההוצאות וכן את מחצית שכר הנתבעת כמפעילת הצימרים. משום כך עדיף לחשב את החיוב כאילו הנתבעת השתמשה לבדה בצימרים והיא תקבל את כל ההכנסות ותישא בכל ההוצאות, ואילו התובע יקבל דמי שימוש גלובליים בחדרים אלו עד המועד שבו נמסר לו השימוש הבלעדי בצימרים.

חובות המשק

לעניין החובות שנצברו במשק, ביום י"א בכסלו תש"פ (09.12.2019), ניתנה החלטה שבה נקבע כי:

"החל מתאריך ד' בטבת תש"פ (1.1.20), יועברו הצימרים במשק ב-ב' לידי התובע לניהולו הבלעדי. על הנתבעת לשלם את כל החובות השוטפים לחברת החשמל, ביוב וכיו"ב מלבד התשלומים לאגודה ארנונה ומים – חובות בסך כ 100,000 ש"ח, שלגביהם תתקבל החלטה בהכרעה הסופית".

לאור האמור לעיל, קובע בית הדין כי חובות בגין המשק כולו שעמדו לפירעון במועד הגשת התביעה בדצמבר 2016, יחולקו בין הצדדים בשווה. חובות שנצברו בשל הדירה והצימרים שהיו בשימוש הנתבעת (ארנונה, מיסי ישוב וכד'), הם חובותיה של הנתבעת בלבד. חובות שנצברו באופן גלובאלי עבור כל הנחלה, יחולקו באופן יחסי על פי חלקו היחסי של כל צד מהצדדים בנחלה. כל אחד מהצדדים יזוכה בכל התשלומים ששילם עבור התשלומים ששולמו על ידו מעבר לחלקו האמור לעיל בחובות.

איזון משאבים כללי

בנוסף לאיזון הזכויות במשק על פי העקרונות הנ"ל, יש צורך לאזן גם את המשאבים שצברו הצדדים ואינם כלולים באמור לעיל, לרבות המיטלטלין שהיו בדירות ובצימרים. בית הדין מציע שהמועד הקובע יהיה יום פתיחת תיק ישוב הסכסוך שפתח התובע. אם מי מהצדדים מתנגד לכך, עליו להגיש בכתב את עמדתו בצירוף נימוקים תוך 15 יום. בהעדר התנגדות במועד זה, יוחלט כאמור.

ביצוע החלוקה

לצורך ביצוע החלוקה יש צורך למנות שמאי ואקטואר וליתן הוראות מפורטות כיצד עליהם לפעול. בטרם יינתנו החלטות מעשיות, מציע בית הדין לחזור למתווה הפשרה שהוצע בעבר לפיו הנתבעת תקבל את חלקת ההרחבה בתוספת מימון לבניית בית עליה, ובתמורה לכך היא תוותר על כל זכויותיה במשק.

אפשרות ערעור

הצדדים רשאים לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הגדול תוך שלושים יום. לאחר שלושים יום אם לא יוגש ערעור ולא יהיה הסכם פשרה, יוכל כל צד לפנות לבית הדין למתן הוראות ביצועיות.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים

ניתן ביום כ' בטבת התשפ"א (04/01/2021).

הרב חיים בזק – אב"ד                       הרב שלמה שושן                       הרב איתן זן בר