החלטה

בפנינו בקשת הנתבעת, להשבת מיטלטלין שלטענתה נשארו בבית התובע והוא העלים אותם. (מדובר בפסל, יומן שהיא ערכה, אמבטיה של העגלה ומראה קטנה וכפי שגם נכתב בתצהיר שהגישה לבית הדין).

למעשה, בהתאם להחלטה קודמת, הורשתה הנתבעת להיכנס למחסן שבדירה בה גר התובע כדי לחפש את החפצים הנ"ל, אך היא לא מצאה אותם שם.

התקבלה הצהרת התובע כי החפצים לא ברשותו והוא לא יודע היכן הם.

ברם, עתה שבה התובעת ודורשת הכרעת בית הדין באשר למיטלטלין השייכים לה, שלטענתה נותרו אצל התובע, וכך רשמה בבקשתה:

"בית הדין הנכבד מתבקש […] ולהורות כיצד יש להסדיר את המחלוקת בעניין החפצים וכו'. במסגרת התביעה הרכושית בין הצדדים, הגיש המשיב תצהיר ובו הצהיר כי החפצים אותם דורשת המבקשת אינם נמצאים ברשותו וכן לא ידוע לו היכן הם. המבקשת יודעת ואף מצהירה כי בעת שעזבה את הבית, היו החפצים בחדר, והיא לא לקחה אותם עמה, ועל כן לא ברור לאן נעלמו. לאור האמור לעיל, מתבקש ביהמ"ש (=צריך להיות בית הדין) הנכבד לקבל את תצהירה של המבקשת ולהכריע כיצד יש להסדיר את הסוגיה הרכושית בין הצדדים".

כאמור, בתצהירה מזכירה את החפצים הבאים: יומן, פסל, אמבטיה של עגלה ומראה קטנה. 

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 16.6.20:

בפנינו בקשת הנתבעת באשר להשבת מיטלטלין.

בית הדין מציע כי הצדדים יופנו לבדיקת פוליגרף, ויקבלו בקניין כי תוצאות הבדיקה יחייבו אותם, והם יופנו לבדיקה ביחס לחמשת הפריטים המוזכרים בהחלטת בית הדין מיום 5.3.20: פסל, יומן שהיא ערכה, ספה, אמבטיה של העגלה ומראה קטנה. השאלות ינוסחו על ידי בית הדין והעלות תחול על שני הצדדים, כאשר מי שיימצא לא דובר אמת, ישיב לצד השני את מחצית עלות הבדיקה.

תוגש תגובת שני הצדדים לכך בתוך 7 ימים. 

למעשה, התובע מתנגד להכרעה על סמך בדיקה זו (בעיקר בגלל שבדיקה זו אינה מאומתת במאה אחוז, לטענתו, וכן מטענתו לדין המוציא מחברו עליו הראיה), והנתבעת מסכימה לכך ומבקשת כך לנהוג.

חיוב שבועה מדין כופר הכל ולשם בירור האמת

למעשה, בפנינו תביעה ממונית של התובעת והכחשת הנתבע (כופר הכל), אשר במקרה שיש מעט בסיס לתביעה, על הכופר להישבע שבועת היסת.

ידוע דין שבועת היסת בכופר הכל, המובא ברמב"ם (טוען ונטען, פרק א) ובשולחן ערוך חושן משפט, סימן עה (סעיף ז). לכאורה לפי המקורות הנ"ל היה חייב התובע בתיק זה להישבע היסת כדי להכחיש את טענת האישה, שהרי הוא כופר בטענת האישה הטוענת כי המיטלטלין שלה נמצאים ברשותו.

ואמנם, התובעת לא דורשת סך מוגדר, ויתכן והיא עצמה לא יודעת מהו בדיוק סך תביעתה הכספית ולכאורה היה מקום לומר שבתביעה שאינה ברורה אין לחייב שבועה. הערה זו מבוססת על דברי הרמב"ם (טוען ונטען, פרק א הלכה ז) שכתב: "אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי, אבל על טענת ספק פטור וכו' אף משבועת היסת". וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט, סימן עה סעיף יז.

ברם, המעיין בהמשך דבר הרמב"ם יראה שנקט דוגמה לכך: "כיצד, כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או שאמר מנה הלויתיך וכמדומה לי שלא פרעתני וכו', והנתבע אומר אין לך בידי כלום וכו'", הרי רק במקרה כזה שהתובע מסופק בעצם החיוב, בזה סבר הרמב"ם שאין להשביעו כלל על הספק, אך אם התובע אינו מסופק כלל בעצם תביעתו, אלא שאינו יודע בדיוק את הסכום, אין מניעה להשביעו (ועיין שורת הדין, כרך ט עמוד של, מאמרו של הגר"י זמיר שליט"א). בנידון שלפנינו אין לאישה ספק בעצם תביעתה, הלכך יש מקום לשבועת היסת שתוטל על התובע בתיק אף שאינה יודעת מהו הסך המדויק של שווים של החפצים, שלטענתה מצויים אצלו (וביחוד שהדין הוא ששבועת היסת נשבעים אפילו על שווה פרוטה, כמובא בשולחן ערוך חושן משפט, פח, ו, ותביעת פרוטה ודאי היתה פה).

בית הדין רואה באי הסכמתו של הנתבע להיבדק, מעין בסיס לכך כי אכן ידוע לו מקום הימצאות החפצים, ולכן יש מקום להשביעו שבועת היסת (ואף ידוע דין הרמ"א, חושן משפט סימן עה סעיף יז) שיש אומרים שמשביעים היסת אף על טענת שמא, כשיש רגלים לדבר (וכתב הרמ"א "וכן נ"ל להורות"), וכתב הש"ך שם (ס"ק סג): "ונראה שדברים אלו תלויים בראות עיני הדיין, כשיראה שיש רגליים לדבר וכו', יוכל להשביע היסת וכו'".

בנוסף, ידוע דין המהרי"ק (שורש קפו, ומובאים דבריו גם ברמ"א בסימן טו סעיף ד וכן בסימן פז סעיף כ) שיכול דיין להשביע אדם אף במקום שמעיקר הדין אינו חייב שבועה, כדי לברר את האמת.

עולה שבנידון שלפנינו אכן חייב התובע להישבע באשר לחפצים שלה שטוענת האישה שהם מצויים אצלו והוא מכחיש.

פשרה במקום שבועה

בנידון שלפנינו סבור בית הדין כי יש לעשות פשרה במקום שבועת היסת המוטלת על התובע. זאת בהסתמך על כך שבדורות האחרונים נהגו שלא להשביע (מפני חומר השבועה, אף בשבועת אמת), ונהגו לעשות פשרה במקום בו ישנו חיוב שבועה.

דין זה של פשרה במקום שבועה מובא כבר בתוס' בסנהדרין (ו ע"ב, ד"ה נגמר) שם כתבו: "ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה, שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי להיפטר מעונש שבועה". חידושם הוא שפשרה זו ניתן להטיל אף לאחר גמר דין, למרות דברי הגמרא שם שלאחר גמר דין "אי אתה רשאי לבצוע".

התוספות שם לא קצבו את הפשרה שיש לעשות במקום השבועה, ומשמע מדבריהם שזה נתון לשיקול דעת בית הדין.

דין זה נפסק גם בשולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ב (ואמנם חלוקים שם הפוסקים האם דין זה הוא אכן אף לאחר שאמרו בית הדין לצדדים את פסק הדין, כמובא בש"ך שם ס"ק ז, ואולם בנידון דידן, שפסק הדין עדיין לא ניתן לצדדים, ודאי שאין לחוש לכך).

בפתחי תשובה שם (ס"ק ג) הביא בשם שו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן קמה) כי פשרה הקרובה לדין היא פחות שליש מסך התביעה. וסיים שם שניתן אף לפחות מכך, וציין כי הכלל בזה הוא שהכול תלוי בראות עיני הפשרן.

ובשו"ת דברי מלכיאל (חלק ב סימן קלג) כתב שמנהג הדיינים הזקנים היה לשלם בתמורה לשבועה שליש מגובה התביעה.

גם בשו"ת אגרות משה (חושן משפט א, סימן לב) כתב: "ולכן צריך לפשר ולא להשביע, ובפרט בזמן הזה" (ועיין גם בספר דיני בוררות לגר"י אריאל שליט"א).

ועיין עוד בפד"ר (חלק ב עמוד 297) שכתבו:

"ב"ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מידת האפשרות, ויש להם הרשות גם לעשות פשרה בין הצדדים כדי ליפטר מעונש שבועה, כנפסק בשולחן ערוך סימן יב סעיף ב".

ובפסקי דין רבניים חלק ו (עמוד 308) כתבו:

"אבל שבועת היסת ודאי שיוכל התובע להשביעם וכו', ומאחר שנהגו בתי הדין לפשר על השבועה ולחייב את הנתבע בשליש במקום השבועה, לכן יש לחייבם גם בשליש".

עניין זה שסך הפשרה תלוי בשיקול דעתם של הדיינים, מובא גם בפסקי דין רבניים כרך ד (עמוד 178), שם כתבו:

"בנוגע לסכום הפשרה שהוצע והוחלט ע"י כב' בית הדין מפני שיש בנ"ד עסק שבועה ביניהם, אין אנו רואים שום פגם בשיקול דעת זה. וע' פ"ת חושן משפט סי' י"ב סק"ג שכל ענין של פשרה בנוי על יסוד שיקול דעת בית הדין ודבר זה מסור ללב הדיינים".

ועיין עוד בספר סדר הדין (שוחטמן, עמוד 215) שם הביא פס"ד בית הדין הרבני בת"א (לא פורסם) שכתבו שבמקום חיוב שבועה יכול בית הדין לפשר בעל כרחם של הצדדים, אפילו אם בשטר הבוררות לא נכתב שבית הדין יוכל לפשר (על פי שולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ה, שרשאי בית הדין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר).

ועיין בספר דיני בוררות (עמוד קפג) שכתב:

"מנהג בתי הדין המפשרים כתחליף לשבועה, נעשה בשנים האחרונות למנהג המדינה, לכן הצדדים חייבים לקבל עליהם את מנהג המדינה המקובל בבתי הדין. שאלת השבועה אינה תלויה בהסכמתם, שהרי גם אם ירצו להישבע, בית הדין לא יאפשר להם להישבע. לכן גם אם הצדדים לא ידעו מראש שבית הדין מפשר כתחליף לשבועה, הרי הם מקבלים בסתם את בית הדין שידון לפי דין תורה על פי מנהגי בתי הדין".

הגנה מפני שקרנים

והיה אם ישאל השואל, אם בכל חיוב שבועה בית הדין מפשר כתחליף לשבועה, ישנו חשש כי שקרן יתבע את חברו בחינם, כדי שהלה יכפור בכל ויחויב בתשלום שליש התביעה כתחליף לשבועה.

על כך יש להשיב שתי תשובות:

א. דין שבועת היסת מבוסס על הסברא "חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו", חזקה זו מהווה עילה לביסוס הטענה ולחיוב השבועה, לכן רשאי בית הדין לפשר במקום שבועה (ועיין בספר דיני בוררות שם).

ב. כמו שניתן הכוח לדיינים לחייב בשבועה גם באופן שאינו חייב, כך יכולים בית דין על פי שיקול דעתם לפטור משבועה, אם אכן קיימת עילה הגיונית לחשד שהתביעה היא חסרת בסיס, וכמו שפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף לח: "אם נראה לדיינים שהטענה מרומה, אין להשביעו". ועיין שם ברמ"א שכתב שלא רק בטענה מרומה, אלא אף אם נראה לדיינים שהטענה גרועה, ואין דררא דממונא, אין להשביע. (וכן הוא בתשובות מיימוני (משפטים לז), שכתב לעניין שבועת היסת "הכל לפי ראות עיני הדיינים").

בנידון דנן, לא נראה לבית הדין כי טענת התובעת היא טענה מרומה. התובעת חוזרת על טענתה לאורך כל ההליך, והנתבע משיב תשובה סתמית שאינו יודע היכן החפצים, ואף מסרב להיבדק עליה בפוליגרף, ואם כן אין עילה לפטור אותו משבועה.

מסקנה

בנידון שלפנינו התובע חייב שבועת היסת מדין "כופר בכל" ולשם בירור האמת, כנגד תביעת הנתבעת להשבת מיטלטלין שלה, שלטענתה מצויים ברשותו, והוא מכחיש.

ברם, לאור העובדה כי כיום לא משביעים בבתי הדין, בית הדין מחייב את הנתבע (התובע הרשמי בתיק) בתשלום שליש מדמי החפצים, במקום שבועה, וכמקובל בפסיקה וכמפורט לעיל.

שני הצדדים ימציאו בתוך 7 ימים את ההערכה שלהם באשר לשווים של החפצים הנטענים, ובית הדין יאמוד את שווים על פי שיקול דעתו, וכנגזרת מכך, ינקוב בסך חיובו של הנתבע לתשלום שליש מכך. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ח' בתמוז התש"פ (30/06/2020).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                   הרב מאיר קאהן                       הרב יעקב מ' שטיינהויז