פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי רחובות.

להלן מסקנת פסק הדין:

"לאור האמור לעיל בית הדין פוסק:

א.       הדירה שברח' […] הרשומה על שם שני הצדדים שייכת לבעל.       

ב.       המניה באגד הרשומה על שם התובע שייכת לו.

ג.       הצדדים חייבים לשלם לאבי התובע מר […] 400,000 ש"ח שהלווה להם בתאריך כ"ד בסיוון תשע"ב (14.6.2012) לצורך קניית דירה.           
נציין שכסף זה נמצא אצל קבלן – הצדדים נתנו לו כסף זה לצורך רכישת דירה, ולאחר מכן הרכישה בוטלה. הקבלן ממתין לפסיקת בית הדין למי להעביר את הכסף, ולכן על פי פסק הדין הקבלן יעביר לאבי הבעל סך של 400,000 ש"ח.         

ד.       הסכום שהנתבעת חייבת לשלם לתובע עבור הרכב נכלל להלן בסעיף ז'.

ה.       (1) לאור קביעת בית הדין שהדירה כולה שייכת לבעל, האישה [פלונית] חייבת לשלם לבעל לשעבר פלוני שכר דירה מלא עבור השתמשותה בדירה עד לתאריך ב' בטבת תשע"ז (31.12.2016) היא חייבת לשלם סך של 136,400 ש"ח.

(2) מיום ג' בטבת תשע"ז (1.1.2017) ועד שהאישה תפנה את הדירה […] תשלם האישה לבעל סך של 2,900 ש"ח לחודש.

ו.        המיטלטלין שבדירה יהיו שייכים לאישה ובית הדין מחייב אותה בסכום כסף עבור קבלת מחצית המיטלטלין. סכום זה נכלל באמור בסעיף ז'.

ז.        הכסף בחשבון המשותף יחולק: שלושה רבעים – לתובע, רבע – לנתבעת.

ח.       הכסף שבחשבונות החיסכון שעל שמות הילדים יינתן לילדים.

ט.       בית הדין מורה לאישה לפנות את הדירה תוך שלושה חדשים.

י.        סעיפים א, ה, ט נקבעו כדעת הרוב. לדעת המיעוט: לאישה שליש מהדירה, תשלומי שכר הדירה שתשלם יהיו שני שלישים מהאמור לעיל ופינוי האישה מהדירה ייקבע בהליך פירוק השיתוף שיש לבצע.

עד כאן מסקנת פסק הדין האזורי.

ביום כ"ג בכסלו התשע"ח (11.12.2017), התקיים לפנינו דיון בערעור האישה.

הצדדים ובאי כוחם חזרו על עיקר טענותיהם ומענותיהם כפי שפורטו באריכות בכתבי הערעור וההגנה. להלן תקציר הדברים שנאמרו בדיון:

בית הדין: עברנו על החומר ולכן תאמר את הערעור בקצרה.

בא כוח המערערת: פסק דין התחלק לשתיים:

ב־2014 ניתן פסק דין לגירושין שחייב את האישה בגלל שזינתה עם מר [ג'], לא כתבו שהיא מורדת. הצדדים התגרשו לאחר שהבעל סירב כמה פעמים. לאחר מכן נדון עניין הרכוש.

לגבי הרכוש: א. בית הדין 'יצר' עובדות לא נכונות, העובדה הראשונה שיצר לגבי [ג'], שעוד לפני פתיחת תיק גירושין היא מיד זרקה את הבעל והכניסה את מר [ג'], למרות שכל העדויות והראיות היו שהקשר ביניהם היה חצי שנה או שנה אחרי זה, אחרי שהבעל עזב את הבית.

בית הדין: אבל הם בנו את הכול על 'מורדת' לא על 'זינתה'.

בא כוח המערערת: נכון ואני בא ואומר שהיא לא מורדת, רק 'זינתה', ולכן לא איבדה את רכושה. על מה הסתמך בית הדין? בית הדין בנה את הכול על תצהיר של הילד הקטן ואחר חצי שנה הילד כתב תצהיר אחר שמבטל את התצהיר הקודם וחזר בו ואמר שכתב זאת בלחץ האב. בנוסף אני אומר: כל תהליך הגירושין נבנה על ידי הבעל, הוא משך כספים מהחשבון המשותף, הוא כותב בתחילת סעיף 11 לתביעת הגירושין הוא כותב: "אין סיכוי לשלום בית, הם חיים בנפרד בחדרים נפרדים, ישנים בנפרד מעל שנה ולפנינו בני זוג המורדים זה על זה." הוא כותב זאת בעצמו, גם אין תביעה לשלום בית גם לא היה ניסיון כזה. הבעל עזב מרצונו את הבית הוא פחד שתהיה משטרה, ולפני שהגיש את תביעת הגירושין הוא משך מהחשבון המשותף ארבעים ושישה אלף שקל, והוכחתי את זה, זה סימן שהוא מתכנן משהו. גם הבאתי אישור שהוא משוטט באתרי הכרויות, ולכן האישה לא מורדת רק 'זינתה', והשאירו אותה בלי דירה, בלי רכוש, בלי שום דבר. הם טענו שאביו קנה את כל הדירה ונתן מתנה, ופירטתי: אפילו מבחינה הלכתית יש דעות לכאן ולכאן, ורוב דעות פוסקים שיש דירה בטאבו על שמה, אבל מעולם לא דנו מי קנה את הבית. הבעל הציג מסמכים שאביו שילם אבל לא את כל הבית, מתוך מאה וחמישה עשר אלף דולר שהבית עלה הוא שילם שבעים אלף דולר, איפה השאר?

בית הדין: יש לכם תדפיסים וראיות על התשלומים?

בא כוח המערערת: לא ניתן להמציא תדפיסים מלפני שבע־עשרה שנה.

(בא כוח המשיב: בסליק של הבנק אפשר…)

והיות כי האישה והבעל רשומים בטאבו על הדירה 'חצי חצי' ממילא הדירה שייכת לשניהם. ויש עוד טענות שכתבתי בערעור.

לגבי החשבון המשותף – לא הבנתי למה לא 'חצי חצי'. אז מה הם אמרו? המיטלטלין. המיטלטלין זה הכול חפצים ישנים, כמה הם כבר שווים? גם לגבי הרכב, הבאנו ראיות שהוא ישן ודולף ממנו הגשם והוא שווה שמונת אלפים ש"ח, ובית הדין לא קיבל את זה כראיה, ואת רוב הכסף בחשבון המשותף – שאמור להיות חצי חצי – נתן כמעט הכול לבעל ולאישה השאיר ארבעים אלף ש"ח.

הנושא השלישי, שבית הדין לא פסק בעניין הזכויות מהעבודה שזה חלק מהרכוש המשותף ולא נתן דעתו על זה בכלל. וגם לגבי המניה באגד, למרות שהמניה נרכשה חודש לפני הנישואין אבל היא הייתה אמורה להינשא לו עוד קודם, היא כבר הייתה בהריון. הדבר האחרון שנשאר, לגבי ההלוואה – הצ'ק – לגבי ההלוואה של האבא ארבע מאות אלף: הנוסח של השורות האחרונות "מתחייבים להחזיר" אבל האישה חתמה על הצ'ק אבל לא חתמה על שתי השורות האחרונות, זה תוספת שהוא כתב לאחר חתימת האישה.

בית הדין: בשביל מה היא חתמה על הצ'ק אם זה לא הלוואה ואין שום התחייבות?

בא כוח המערערת: לא יודע, היא חתמה שהיא קיבלה, זה כספים שלהם. השורה שמתחילה במילים "מתחייבים להחזיר" לא כתוב שהכסף הזה הלוואה. לאחר שבע־עשרה שנות נישואין ולאחר שהביאה ארבעה ילדים האישה לא קיבלה כלום, כמעט, ארבעים – חמישים אלף שקל, מעבר לזה לא קיבלה כלום, האומנם?!

בית הדין: נשמע את התשובה.

בא כוח המשיב: לגבי הצ'ק, מדובר בבעל תמים, ישר ותם לב, כי בזמן שהלכו להורי הבעל להתחנן לקבל ארבע מאות אלף שקל כדי לשדרג את הבית שלהם, למכור בית קטן ולקנות בית גדול, ואמרו "אנו לא נצליח למכור את הבית" וביקשו שיילוו להם ארבע מאות אלף, אחיו לא ידעו מכך. אבל הוא עצמו לא ידע שהיא כבר מתחילה למרוד ומתחילה לבגוד בו מאחורי גבו, הוא גילה התכתבויות שלה מעל שנתיים באינטרנט עם גברים זרים, והוא הטיח בה את הדברים ואז היא אמרה לו: "אתה מטיח בי אני אוציא אותך מהבית, אני הולכת למשטרה ומתלוננת עליך." והיא כבר בקשר עם [ג'], והיא מגישה תלונה במשטרה, ואחרי שנגמר ההרחקה הוא בא הביתה מנסה לפתוח והיא החליפה את הצילינדר, ואני מתחנן אליהם "תחזירו את המפתח" כי אם הוא יפרוץ לבית היא תתלונן במשטרה על פריצה […]

היא אומרת לו: "אתה לא נכנס הביתה"…

בא כוח המשיב: לגבי המרידה, הוא בגיל עשרים ואחת הוא מסיים צבא, מאיפה יש לו כסף לקנות דירה?

בית הדין: אני שואל אותך שתתייחס לדין מורדת, יש לכם הוכחות לזה?

בא כוח המשיב: בכל הדיונים הוא ביקש לחזור לבית, זה לא משפט שערך חצי שנה, היא זרקה אותו מהבית והיא מורדת. ולא רק זה, היא החליפה את הצילינדר ולא נתנה לו להיכנס, היא גם ממרידה את הילדים ואומרת להם, תגידו לאביכם שלא יעז לחזור הביתה.

בית הדין: האם בית הדין האזורי שאל את הצדדים האם הם מסכימים לדון לפי דין תורה או לפי חוק יחסי ממון?

בא כוח המשיב: אנו אמרנו מהתחלה שרוצים רק לדון לפי דין תורה, לפי ההלכה.

בא כוח המערערת: מעולם לא שאלו בכלל, להפך, ויצאתי מתוך הנחה שידונו לפי חוק יחסי ממון, כך בתי הדין דנים.

בית הדין: יש טענה של ההלוואה שהאבא שלו הלווה להם. נניח שזה נכון, מדוע האבא שלו לא יתבע אותם, שיפתח תיק תביעה, למה היא צריכה לשלם לבעל כסף שלטענתו הלווה לה?

בא כוח המשיב: היא הלכה יד ביד עם הבעל כאשר שהיא כבר יודעת שהיא רוצה להתגרש ממנו, הם הלכו יחד וחתמו והסכימו שהם מחזירים את הכסף לאבא.

בית הדין: אבל מה זה קשור? למה בית הדין יגיד שיחזירו את הכסף לבעל? שהאבא יתבע אותה, יש טענה "לאו בעל דברים דידי את".

בא כוח המשיב: אם לא תהיה ברירה יתבעו אותה אבל למה, יש פסק דין…

בא כוח המערערת: רוצה להשיב. חוץ מהתלהבות וגיבובי דברים אין שום דבר בחומר הראיות, ב־20.1.2014 היה דיון שהבעל רצה לחזור הביתה, ואני אומר וגם האישה מסכימה "אם הוא רוצה, שיבוא ויתנהג בזהירות." ובית הדין הציע לו לא לקחת מפתח ולא לעשות פרובוקציות, היא הסכימה אז שייקח מפתח רק שישב בשקט.

בית הדין: אבל זה היה שהיא כבר הייתה אז בבית עם גבר זר.

בא כוח המערערת: אני אומר שזה לא נכון, ואני אומר שרק אחרי חצי שנה לאחר שנפתח תיק הגירושין על ידי הבעל היא הכניסה את [ג'] הביתה […]

עד כאן בקצרה מהדברים שנאמרו בדיון.

בית הדין ניסה בדיון להציע לצדדים פשרה מסוימת אולם הדבר לא צלח בידיו.

והנה, אחר הדיון בערעור הוציא בית הדין ביום כ"ד בכסלו התשע"ח (12.12.2017) החלטה כדלהלן:

בטרם תינתן החלטה לגופו של ערעור, בית הדין מורה לצדדים להמציא לבית הדין כל מסמך, קבלה, או כל הוכחה אחרת, על אופן התשלום עבור הדירה שברח' […], ומי היה המשלם.

כמו כן, המשיב ימציא לבית הדין עותק מחוזה הרכישה של הדירה הנ"ל, על ידי הצדדים.

המסמכים הנ"ל יומצאו לבית הדין תוך ארבעה־עשר יום ממועד החלטה זו.

בהעדר המצאת המסמכים הנ"ל במועד הנ"ל, בית הדין ייתן את החלטתו על סמך החומר שבתיק בלבד.

כן הוציא בית הדין עוד החלטה באותו יום כדלהלן:

בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך ד' אייר ה'תשע"ז (30.4.17).

כחלק מהערעור נטען על ידי המערערת: מדוע לא עומדת לה הזכות לקבל מחצית מזכויותיו של המשיב על פי איזון המשאבים כמקובל, ובהתאם לחוק יחסי ממון.

מעיון בפסק דינו של בית הדין האזורי לא מצאנו התייחסות לטיעון זה כלל, וכך לא נוכל לדון בו בשלב זה.

אשר על כן מחליט בית הדין:

בית הדין פונה לכבוד בית הדין האזורי להשלים את פסק דינו בהתייחס לתביעה זו.

לאחר קבלת השלמה זו, תועבר החלטת בית הדין האזורי לתגובת הצדדים, ולאחר קבלת תגובות הצדדים תינתן החלטה לגופו של ערעור.

לאחר מכן, ביום כ"ה בכסלו התשע"ח (13.12.2017) התקבלה בבית הדין הודעה מטעם בא כוח המערערת כדלהלן:

על פי החלטת בית הדין הנכבד מיום 12.12.17 מצרפת המערערת את המסמכים הבאים:

חוזה רכישת הדירה על סך 118,000 דולר – נספח ב'.

קבלת תשלום על סך 40,000 דולר מיום 19.12.96 – נספח ב'.

קבלת תשלום על סך 38,000 דולר מיום 31.12.96 – נספח ג'.

הקבלות ב' ו־ג' עבור שני התשלומים האחרונים על פי הסכם.

תשלום הראשון שולם עם חתימת ההסכם.

התשלום הראשון שולם ע"י הצדדים מכספי החתונה.

קבלות ב' ו־ג' המתייחסות לשני התשלומים האחרונים, מהם עולה כי מוכר הדירה מאשר כי קיבל את הכספים מהאבא של [פלוני] במזומן.

אין בכך כדי ללמד שאכן מקור הכספים היו ממנו. ייתכן בהחלט שהכספים שייכים ל[פלוני].

יתרה מכך, העברת הכספים במזומן נעשתה מחשבון […] בנק הפועלים סניף […] על פי הידוע חשבון זה לא שייך לאבי הבעל כלל.

ראה מסמך אחר – נספח ד' שנטען לגביו שאביו של [פלוני] שילם עבור מניות אגד לבנו [פלוני].

במסמך זה – הועבר שיק של האבא של [פלוני] משוך על בנק הפועלים מחשבון […] מס' סניף […] חשבון זה אינו תואם את החשבון המוזכר בנספחי ב' ו־ג'.

אמור מעתה כי העברות הכספים במזומן לבעל הדירה כאמור בנספח ב' ו־ג' לא נעשו מתוך חשבונו של אביו של [פלוני].

אמנם הקבלות שויכו לאביו של [פלוני], אך אין בכך כדי ללמד מה מקור הכספים.

ייתכן בהחלט שאביו של [פלוני] ניהל את המשא־ומתן ואת רכישת הדירה אך מקור הכספים שייך בני הזוג.

מכל מקום האישה – לא התעסקה ברכישת הדירה מאחר והייתה מטופלת בילדים קטנים.

ביום ל' בכסלו התשע"ח (18.12.2017) התקבלה בבית הדין תגובת בא כוח המשיב ובה הגיב באריכות על דברי בא כוח המערערת.

ביום ו' בטבת התשע"ח (24.12.2017) התקבלה בבית הדין החלטה משלימה של בית הדין האזורי לפסק הדין נשוא הערעור בעניין איזון המשאבים ובה תוספת נימוקים בדין מורדת המפסידה מתנות שנתן לה בעלה, וכן הסבר שדין זה אינו עומד בסתירה לחוק יחסי ממון. עיין שם באריכות.

לאחר מכן, ביום ז' בטבת התשע"ח (25.12.2017), הוגשה לבית הדין "תגובת המערערת להשלמת פסק דינו של בית הדין האזורי".

בתגובה נטען כי לעניין חלוקת הזכויות הסוציאליות מהעבודה, בא כוח המערערת פנה לרואה חשבון מר ארז אך המשיב ובא כוח לא פנו אליו.

לעניין הפסיקה על פי איזון המשאבים כמקובל, בהתאם לחוק יחסי ממון, נטען כי על פי חוק זה אין להחריג בנדון דידן את הדירה כיוון שהיא נרכשה כמעט שנתיים לאחר נישואיהם ונרשמה בטאבו על שם שניהם.

עוד נטען שם כי האישה לא הודתה שלא שילמה כספים עבור הדירה, וזאת בניגוד לקביעת בית הדין אזורי בפסק דינו נשוא הערעור.

עוד נטען שם כי על פי בג"ץ בבלי בית הדין מחויב לפסוק על פי חוק יחסי ממון והלכה זו ביטלה את כל ההלכות הקודמות שניתנו בבית המשפט העליון, לרבות פסק הדין של השופט אלון שצוטט בפסק הדין נשוא הערעור.

עוד שלח באותו יום בא כוח המערערת גם תגובה כדלהלן:                                                                              

לא ברור מדוע בית הדין הנכבד מטיל את המערערת להביא תדפיסי בנק להוכחת טענתה.

המשיב הוא זה המבקש להוציא מהמערערת את כל הדירה וחובת ההוכחה היא עליו.

במסמכים שהציג נכתב במפורש שהכספים שולמו במזומן! ומחשבון אחר שאינו חשבון של האב כפי שהאישה הוכיחה בהודעה הקודמת.

אם לאבא היו כספים בחשבון עושים העברה מחשבון לחשבון או באמצעות שיק בנקאי.

מכל מקום – בבירור עם הבנק התברר כי לא ניתן להוציא תדפיסי בנק מלפני כעשרים ואחת שנה.

יתרה מכך, המערערת סבורה כי הדיון בנושא זה הוא שולי . טענותיה העיקריות כי אינה מאבדת את זכויותיה הקנייניות – מחצית הדירה מכל הסיבות שפורטו בערעור ובסיכומים שיוגשו.

ביום ט' בטבת התשע"ח (27.12.2017) הוציא בית הדין החלטה כדלהלן:

לפנינו החלטה משלימה של בית הדין האזורי בעניין איזון המשאבים ותוספת נימוקים לסוגיית מורדת המפסידה מתנות שאינה עומדת בסתירה לחוק יחסי ממון ולפסיקה האזרחית בחוק המתנה.

כמו כן הונחה לפנינו תגובת המערערת להחלטה זו והודעה שלפיה אי אפשר להמציא תדפיסי חשבון בנק מלפני כעשרים ואחד שנים.

לאחר העיון בהחלטת בית הדין האזורי רחובות ובתגובת המערערת מחליט בית הדין:

על המשיב להמציא לבית הדין תגובה עניינית ומבוססת הלכתית ומשפטית לטיעוני המערערת ובא כוחה וזאת בתוך ארבעה־עשר יום.

על המשיב להמציא את המסמכים הנדרשים ממנו בהתאם להחלטת בית הדין לפני שבעה ימים.

על הצדדים לפנות לבית הדין האזורי להמשך טיפול בעניין איזון המשאבים.

בשולי ההחלטה. בית הדין מביע מורת רוחו מהתנהלות המערערת שפעלה בחוסר תום לב, ולא טרחה להודיע לבית הדין על החלטת בית הדין (האזורי) להפנותם לרואה חשבון לצורך ביצוע האקטואריה.

ביום כ"ח בטבת התשע"ח (15.1.2018) התקבלה בבית הדין תגובת בא כוח המשיב עם נספחים כולל נספח של תדפיס חשבון עו"ש מבנק הפועלים שממנו, לדבריו, מוכח כי אב המשיב שילם את כל עלות הדירה.

ביום ח' בשבט התשע"ח (24.1.2018) התקבלה תגובת בא כוח המערערת שבה טען בין היתר:

[…] לא ראינו העברות כספים על סך 40,000 דולר הנותרים כפי שבית הדין ציין בהחלטתו, ובצדק […]

הדירה נרכשה כשנה ותשעה חודשים לאחר נישואיהם. המשיב עבד בתקופה זו כנהג אגד וגם האישה – היכן הכספים שחסכו אז?

[…] בני הזוג החזירו את הכספים שקיבלו מההורים […] כ־4,000 ש"ח לחודש, וכן האישה קיבלה פיצויים כ־40,000 ש"ח והעבירה אותם לאביו […]

באותו יום הוציא בית הדין החלטה: "[…] על המשיב להמציא תגובה עניינית […] עד למחר."

ואכן למוחרת, ביום ט' בשבט תשע"ח (25.1.2018), התקבלה תגובת בא כוח המשיב.

לטענתו בין היתר: "[…] גם הסכום של ה־40,000 דולר עבר על ידי הוריו של הבעל בלבד ולא על ידי בני הזוג שבוודאי לא יכלו לחסוך סכומי כסף אלו."

לאור כל האמור מתברר כי יש הוכחות רק שאב המשיב שילם שני שלישים ממחיר הדירה ואילו על השליש הנותר יש ויכוח בין הצדדים מי שילם אותו. לטענת המשיב, אביו שילם גם את השליש האחרון ואילו לטענת המערערת שני הצדדים שילמו את השליש, אלא שלטענתה אף על פי כן מגיעה לה מחצית מהדירה הואיל והדירה נרשמה בטאבו על שם שני הצדדים בחלקים שווים.

דיון

דעת הרוב

עמדת ונימוקי הרב יעקב זמיר

עתה נעבור לבירור הערעור והתשובה לערעור לפי כל החומר שבתיק.

הנה, באשר לסעיף א בפסק הדין בעניין הדירה השאלות העומדות לבירור הן:

א.  בעל שקנה דירה מכספו ורשם אותה בטאבו על שם אשתו – האם דין הדירה כדין מתנה שנתן בעל לאשתו?

ב.   בהנחה שהאישה זכתה בדירה, האם אישה המורדת בבעלה מפסידה את הדירה שקנה הבעל מכספו ורשם אותה או חלקה על שם אשתו?

בעל שקנה דירה ורשמה בטאבו על שם אשתו – האם דינה כמתנה?

הנה באשר לשאלה הראשונה ידוע שיש מחלוקת הראשונים בדין בעל שקנה מכספו קרקע והוא רשם את אשתו בשטר הקנייה – האם יש בזה הקנאה לאשתו כמתנה או לא?

הטור (אבן העזר סוף סימן פו) כתב וזו לשונו: "[…] אבל שטרי חובות וקניית הקרקעות שעשה הבעל על שמה, הם שלה. ואם עשויים על שמה ועל שם בעלה, הם שותפות בין שניהם". עכ"ל. ומקורו הוא בתשובת הרא"ש (כלל צו דין ד).

אולם בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתקנז) כתב שדווקא כשהאישה בחזקת שיש לה נכסי מלוג וטוענת כן הדין עימה "אבל אם אינה מוחזקת בכך, עליה להביא ראיה ואינה נאמנת אפילו בשבועה, לפי שכל מה שיש לה לאשה הוא בחזקת הבעל" כי "סתם אשה […] נושאת ונותנת בתוך הבית". עיין שם.

והובא בדרכי משה על הטור (שם ס"ק ח), ועיין בבית שמואל (על השולחן ערוך שם ס"ק טז).

ועיין עוד בהגהת הרמ"א בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סב) ובסמ"ע (שם ס"ק ה) ובש"ך (שם ס"ק ז).

ועיין בשו"ת שארית יוסף (סימן עה) בדין בעל שקנה בית מכספו וכתב בערכאות על שם אשתו, שכתב: "שמא עשה כדי להבריח מבעלי חובו ולא גמר ליתן לה." ע"ש.

אולם בשו"ת מהרש"ם (חלק ה סימן לח) תמה עליו שאין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מבעלי חובות וראיה מהגמרא בכתובות (עח, א). ולכן הכריע (שם) שמכיוון שנרשם על שמה הווי שלה. עיין שם.

והנה, בערוך השולחן (סימן סב אות ו) כתב וזו לשונו:

כבר ביארנו דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד.

אולם בזמן הזה מנהג בתי הדין הרבניים בארץ לפסוק על פי הרישום בספרי האחוזה (טאבו): מי שהדירה רשומה על שמו – היא שלו, ואין הדבר תלוי בשאלה מי שילם עבור הדירה, וכמו שפורסם בהרבה כרכי פסקי דין רבניים:

 עיין פד"ר (חלק א עמוד 117) של הרכב הדיינים הגאונים: א' גולדשמידט, ש' ש' קרליץ וי' בבליקי שכתבו וזו לשונם:

[…] וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה שזה ששילם, או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל בזמן הזה רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה הכונה למתנה. וכן מוכח מתשובות החתם סופר (חושן משפט סימן קמב) […] וכן כתב המהרש"ם [הנ"ל] […] לפיכך בנדון דידן אין לנו להכנס לבירורים מי שילם את התמורה כי שילם מי ששילם – בית מכיון שנרשם על שם שניהם שייך הוא לשניהם בחלקים שווים, וממילא גם כל הכנסות הבית הן של שניהם בחלקים שווים […]

עכ"ל.

וכן כתבו שם בעמ' 283. ועיין עוד בחלק ה עמ' 277 (דיבור המתחיל "ומכיון שהמערערת") ובחלק ו עמוד 262–263.

ושם כתבו הדיינים הגאונים י' ש' אלישיב, סאלמן ח' עבודי וא' גולדשמידט זצ"ל כי אין הכרח לומר שהרשב"א והרא"ש הנ"ל פליגי כי בתשובת הרא"ש "המדובר הוא כשאין לנו כל הוכחה שהבעל הוא שהוציא הכסף מכיסו, ויש על כן להניח שאם כתב בשמה – ראיה שזה שלה", ואילו הרשב"א מדבר "שברור לנו שהבעל הוציא את הכספים מדיליה", ובזה: "הרי יתכן לומר שגם להרא"ש לא קנתה כי אמרינן 'לפיוסא בעלמא הוא דעבדא'." עיין שם.

ועיין עוד בפד"ר חלק יא עמ' 120 ועמ' 253 וחלק יג עמ' 144 ועמ' 314–316.

לפי האמור, בנדון דידן שהדירה רשומה על שם הבעל והאישה בחלקים שווים, הרי שלכל אחד מהם יש בעלות על מחצית מהדירה גם אם נקבל את טענת הבעל כי הוא שילם (מכספי אביו) על כל הדירה, כיוון שאנו אומרים שהבעל נתן את מחצית הדירה במתנה לאשתו.

דרך אגב, יש להעיר כאן על מה שכתב אב בית הדין בפסק הדין נשוא הערעור וזו לשונו:

[…] במקרה שלנו יש מסמכים שהאב של הבעל שילם עבור הדירה, ובמקרה זה יש להתייחס שהבעל שילם עבור כל הדירה.

ונראה לי להביא ראיה לדבר זה שבירושלמי כתובות פרק הנושא (הלכה א) כתוב: "פסק לזון את כלתו, זנה ומעשה ידיה לבנו." הרי להדיא שאב הנותן דבר לכלתו, כוונתו לתת הדבר לאישה במקום בנו, ולכן יש להתייחס לכך שהבן נתן לה מחצית הדירה.

אולם המעיין בדברי הירושלמי הנ"ל יראה שאין טעמו כן. וזו לשונו שם:

מעשה ידי הבת של מי [בת אשתו שקיבל על עצמו לזונה. של מי – לעצמה או של בעל אמה (קרבן העדה, ועיין שם בפני משה)]? נישמעינה מן הדא: נישאת [בת אשתו] הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות. הדא אמרה, זנה ומעשה ידיה של בעלה [זאת אומרת, שהוא חייב במזונותיה ומעשה ידיה של בעלה, דהא כיון שהבעל חייב במזונותיה וודאי מעשה ידיה שלו דהא תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. הכא נמי כשהיא פנויה מעשה ידיה שלה (קרבן העדה)]. אמר רבי יוסי, הדא אמרה, פסק לזון כלתו, זנה ומעשה ידיה של בנו [דהויא נמי כמתחייב לזון בת אשתו (פני משה)].

והנה יש לציין כי הרמב"ם והשולחן ערוך לא הביאו להלכה את דברי הירושלמי בדין פסק לזון כלתו הנ"ל.

אלא שהרא"ש שם (כתובות פרק יב סימן א) והרשב"א (מובא במגיד משנה פרק כג מהלכות אישות הלכה יח) הביאו את הירושלמי הנ"ל. ומרן בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיד סעיף ב) פסק להלכה את מקור הדין של הירושלמי בדין בת אשתו וזו לשונו: "אף על פי שהוא זנה [את בת אשתו], מעשה ידיה שלה." עכ"ל, ומזה יש ללמוד את הדין של הירושלמי שהפוסק לזון כלתו, מעשה ידיה של בנו כדין הזן בת אשתו, וכפי שלמד כן רבי יוסי בירושלמי שם.

וכתב הבית שמואל (שם ס"ק ה) וזו לשונו: "מעשה ידיה שלה – דוקא באשתו ובניו תיקנו חז"ל מעשה ידיהם הוא שלו. אבל המתחייב את עצמו לזון לאחר לא זכה במעשה ידיו." עכ"ל.

ועיין עוד בט"ז (שם ס"ק ד) שכתב: "מעשה ידיה שלה – ולא דמי לאשתו, דהתם תנאי בית דין הוא, מה שאין כן כאן שאין לה אלא מה שחייב עצמו בפירוש." ע"כ.

נמצאנו למדים שמה שאמר הירושלמי שהזן בת אשתו – מעשה ידיה שלה אם היא פנויה, או של בעלה אם היא נשואה, וכן מה שלמדו מזה שם את דין הזן כלתו שמעשה ידיה של בנו, אין זה מטעם שכוונת בעל אימה (בדין הזן את בת אשתו) לתת את המזונות במקום בעלה ומשום כך מעשה ידיה לבעלה, או שכוונת אבי הבעל (בדין הזן את כלתו) לתת את המזונות במקום בנו ומשום כך מעשה ידיה של בנו, וכמו שפירשו בית הדין האזורי וכנ"ל, אלא הטעם הוא שחז"ל לא תיקנו שהמתחייב לזון אדם אחר יזכה במעשה ידיו אלא מעשה ידיו הם של האחר. ולכן הפוסק לזון כלתו אין הוא זוכה במעשה ידיה של הכלה אלא מעשה ידיה של בנו וכדין הזן בת אשתו שאין מעשה ידיה שלו אלא של בעלה אם היא נשואה.

ואומנם אפשר לחלק ולומר שדווקא המתחייב לזון את בת אשתו, כיוון שהוא נותן לה 'דמי מזונות' ובעלה נותן לה מזונותיה – וכמו שאמרו שם – לכן מעשה ידיה לבעלה, אבל הפוסק לזון את כלתו, אין בעלה נותן לה מזונות כי מסתמא אביו פסק לזון אותה כיוון שאין לו – לבן – מזונות לתת לה, ואם כן למה יזכה הבן במעשה ידיה, אם לא משום שכשהאב נותן – כוונתו לתת במקום בנו ולכן בנו זוכה במעשה ידיה אף שהוא לא נותן לה מזונות משלו. אבל זה דוחק.

אישה המורדת בבעלה – האם הפסידה את הדירה שרשם על שמה?

ועתה נעבור לברר את השאלה השנייה הנ"ל.

והנה בנדון דידן קבע בית הדין האזורי כאמור כי לאישה יש דין מורדת (מלבד מה שזינתה ומשום כך בנדון דידן אינה צריכה התראה, הואיל וכל מטרת התראת מורדת היא כדי להביאה לחזרה ממרידתה ולחזור לחיות עם בעלה ככל בני זוג, וזה לא שייך באישה שמלבד מרידתה גם זינתה תחת בעלה).

אם כן נשאלת השאלה, כאמור: האם מורדת מפסידה את הדירה שנתן לה בעלה במתנה?

הרמב"ם (פרק יד מהלכות אישות הלכה ח) פסק:

האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת […] ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין […] ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת. וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

וכן כתב הרי"ף בכתובות (כז ע"א מדפי הרי"ף) לעניין מורדת וזו לשונו: "וחזינן לגאון דאמר, דיהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים […] אבל מאי דכתיב לה מדיליה בין תוספת בין מתנה, לא יהבינן לה מידי." עכ"ל.

וכלשון הרי"ף כתב גם הרא"ש (שם פרק ה סימן לה), עיין שם. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם בשם הר"י מיגש. וכן כתבו עוד כמה ראשונים ואחרונים.

וכן פסק מרן בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ב) וזו לשונו: "[…] ואינה נוטלת משל בעלה כלום […] וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו." עכ"ל.

וכתב הבית שמואל (שם ס"ק ט) וזו לשונו: "במהר"י וויל סימן כ' מבואר: סבלונות ששלח לה וכן מתנות שניתן מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אחר כך, צריכה להחזיר […]" עכ"ל.

ועיין שם בביאור הגר"א (ס"ק ז) שכתב:

[…] ומשל בעלה אינה נוטלת כלום כמ"ש שם (כתובות נד ע"א): "אלמנה – רב אמר, שמין מה שעליה […] מאי טעמא, כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפך לא אקני לה […]" וכמ"ש שם (בבא בתרא קמו ע"ב): "הדרא בה איהי, הדרא אפילו כישא דירקא [של סבלונות] דאדעתא דהכי לא מחל ונתן" […]

ועיין בישועות יעקב (אבן העזר סימן עז ס"ק ג) שהקשה על דין זה שאישה מפסידה מתנות מהגמרא בכתובות (נד ע"ב) "נפקא מינה למורדת". ועיין שם שהעלה שאם חזרה ממרידתה חוזרות המתנות אליה.

אולם מצאנו לרשב"א בתשובה (חלק ב סוף סימן קיב) שכתב:

ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל אינה נוטלת כלום משל בעל ואפילו מנה מאתיים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרב ז"ל בהלכות, דקנסינן לה בדידיה.

אבל מכל מקום מה שנתן לה במתנה גמורה – מתנה מוחלטת מעכשיו, שהיא יכולה לתת עכשיו לכל מי שתרצה – בזה לא אמרו, אלא מוכרת ונותנת וקיים בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה.

וגם לפני זה (דיבור המתחיל "והנה") כתב שם וזו לשונו:

[…] שנינו: "אף על פי שאמרו 'בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה' אם רצה להוסיף אפילו מה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה, בין מן האירוסין בין מן הנישואין, גובה את הכל." ואמאי, נימא אדעתא למיפק לאחרינא לא יהיב לה?

אלא לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו, כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלים וכיוצא בהן, שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים, אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנה גמורה – אין שמין לה כלל […]

נמצאנו למדים מדברי הרשב"א ז"ל שאף לדברי הגאונים והרי"ף הנ"ל שכתבו שאישה המורדת בבעלה הפסידה מתנות שנתן לה בעלה, לא בכל מתנות מיירי אלא דווקא כגון בגדים ותכשיטין וכיוצא בהן שהיא מתנאה או משתמשת בהם לפני בעלה, אבל במיטלטלין אחרים או מעות או קרקעות שנתן לה בעלה, בזה לא אמרו שמפסדת מתנות שנתן לה.

לפי זה, בנדון דידן אף אם נקבל את טענת הבעל שאת כל הדירה קנה הוא מכספי אביו, מכל מקום הואיל והוא רשם את מחצית הדירה על שם אשתו הרי בזה הוא נתן לה במתנה את מחצית הדירה, וכמבואר לעיל, ומתנה כזו – אינה מפסדת אותה גם אם נניח שמרדה בבעלה, וכמו שכתב הרשב"א.

ובאמת מצאנו שכבר הרא"ה (כתובות סג ע"ב דיבור המתחיל "כלתיה") כתב כדברי הרשב"א וזו לשונו:

[…] ולענין מתנה שנתן לה הבעל, יש מן הגאונים ז"ל שהם סבורים שאפילו בזו שלא הפסידה נכסי מלוג הקיימין ואפילו נכסי צאן ברזל בשתפשה, מתנה הפסידה ואפילו תפשה, כדאמרינן לעיל (נד ע"א) דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנו לה.

וליתא, דההוא טעמא לא איתמר אלא בלבושא וכיסויא דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולאו מדעתא דנפשיה. וכיון דכן השתא דלא מיחייב לה שמין לה, דהא לאו למתנה גמורה הוות. אבל במתנה גמורה אדרבא אמרינן, אי לאו דעבדא ליה נייח נפשא לא הוה יהיב לה מתנה, אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולבתר הכי אינס בהדיה ולא מיתבא דעתיה מיניה, מי איכא למימר דתיהדר מתנתיה, דאדעתא דהכי לא אקני ליה? הא ודאי מילתא פשיטא הוא דליתא. ותו, הא דאמרינן לעיל: "תוספת כתובה ככתובה, למאי נפקא מינה? למורדת." ואם איתא, למה לי למיתי עלה מהאי טעמא, השתא מתנה דבתר הכי פסדא, תוספת מיבעיא? אלא ודאי: דוקא תוספת מהאי טעמא דדינא ככתובתה, אבל מתנה דעלמא לא.

והביאו דבריו באוצר הפוסקים (סימן עז, דף נד ע"ב טור ב) והוסיפו שכן כתוב גם בחידושי רבנו קרשקש בגמרא שם (סד ע"א דיבור המתחיל "והא"), עיין שם.

ועיין עוד שם (נה ע"ב) בשם פסקי הלכות – יד דוד (פרק יד מהלכות אישות הלכה ב אות לז) שכתב:

אבל בנותן לה מתנה, שדה וכדומה, שניכר שלא נתן לה מחמת אהבת בעל לאשתו אלא מחמת איזה ענינים שעשתה לו נחת רוח, הדבר ספק אם מפסדת זה במרידתה עליו, שאפשר לומר שדין המתנה זו כמו נכסי מלוג.

ולכאורה היה נראה לצרף כסניף את דעתו של הר"ן על הרי"ף (כתובות סוף דף כז ע"א מדפי הרי"ף) שחולק על עיקר הדין הנ"ל וסובר שמורדת של 'מאיס עלי' אינה מפסידה כלום מהנכסים, וזו לשונו:

פשט הגמרא כך נראה בעיני דדוקא בדאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה" הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב. אבל אמרה "מאיס עלי" אין קונסין אותה כלום, שהרי אנוסה היא, ולפיכך אם רוצה להוציא יתן כתובה. וזהו שלא פרטו בדיני מאיס עלי כלום, שאין בית דין נזקקין בדבר […]

וכן הוא בשיטה להר"ן (שם סג ע"ב דיבור המתחיל "כלתיה") שכתב: "ואינה מפסדת מנכסיה כלום." וכן כתב הריטב"א (שם).

אלא שבשו"ת הר"ן (סימן יג) לא הביא את סברתו כלל. גם הריטב"א (שם) סיים וכתב: "אבל לא מצינו לאחד מרבותינו שפירש כן […]" ע"כ.

ועיין עוד בביאור הגר"א (אבן העזר סימן עז ס"ק ז) הנ"ל שכתב (אחר שהביא דברי הר"ן ודברי הריטב"א הללו – עם סיומם): "ודאי נשתקע פירוש זה […]" וכן כתב בתורת אמת (להר"א ששון, סימן קפו דף קצו טור ד) דדעת הר"ן נתבטל אצל שאר הפוסקים, עיין שם.

אומנם בשו"ת צל הכסף (חלק א סימן יא דף סא טור א) נראה שדעתו לסמוך על הר"ן בטענת 'קים לי' ולחייב את הבעל בכתובה היכא דהאישה מוחזקת, והביא שכן העלה בפאת נגב (אבן העזר סימן טו, דף מג טור ד) עיין שם. ועיין באוצר הפוסקים (סימן עז סעיף ב ס"ק יז אות א, דף לו ע"א).

אך הלכה למעשה אין אישה יכולה לומר 'קים לי' כדעת הר"ן שלא מפסידה נכסיה ומתנות שנתן לה בעלה, כיוון שכאמור אין דעת הר"ן ברורה בזה ומלבד זה: הרי מרן בשולחן ערוך פסק כאמור לעיל, דלא כדברי הר"ן אלא כגאונים, כרי"ף וכרמב"ם שמורדת מפסידה נכסיה ומתנות, והרי ידוע הכלל שאין לומר 'קים לי' נגד פסק מרן השולחן ערוך וכמו שכתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו אורים ותומים (קיצור תקפו כהן סוף ס"ק קכד) וזו לשונו:

[…] דין שנזכר בשולחן ערוך, והמחבר והרמ"א השמיטו דעת החולק – קבלה בידי, וכן ראיתי מדיינים מומחים וכן דן אני ובא, מבלי לטעון קים ליה כדעת החולק, כיון שהבית יוסף ורמ"א שמו זכרונו אחרי הדלת אין לחוש לו. וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האמור במטבע הקצר שולחן ערוך והגהת רמ"א, ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם […] ולכן ח"ו לומר 'קים ליה' נגד הכרעת המחבר ורמ"א […] וכן מצאתי בתשובת חוות יאיר (דף רסג ע"ב [סימן קסה]) דלא מצי לטעון 'קים ליה' נגד הפשט השולחן ערוך והרמ"א. עיין שם.

וכן כתב מרן החיד"א (ברכי יוסף חושן משפט סימן כה אות כו–כז) בשם האחרונים שבארץ מצרים וארץ ישראל כולה אין נוהגים לומר קים לי נגד מרן השולחן ערוך, עיין שם.

ועיין עוד למרן הגאון הגדול רבנו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ב אבן העזר סימן ח אות ו) שהביא עוד כמה אחרונים שכתבו כן. וכן כתב עוד בספריו הרבים בעוד הרבה מקומות.

אולם לעניין נדון דידן – לגבי הדירה שרשם הבעל את מחציתה על שם אשתו – הואיל והאשה מוחזקת בחלקה בדירה בזה שהיא רשומה על שמה, הרי שלכאורה יכולה לומר 'קים לי' כמאן דאמר (הרא"ה והרשב"א) שמתנה כזו, דירה – אין המורדת מפסדת אותה.

ואף שמרן בשולחן ערוך פסק כאמור שהמורדת מפסדת מתנות שנתן לה בעלה, מכל מקום אין זה נקרא 'קים לי' נגד מרן השולחן ערוך כיוון שמרן כתב בסתם "מתנה מחזרת אותו" – סתם ולא פירש איזה מין מתנה. אם כן, יש לפרש כוונתו כמו שפירשו הרא"ה והרשב"א הנ"ל את כוונת הגאונים והרי"ף, שהם מקור דברי השולחן ערוך, שדווקא מתנות של בגדים ותכשיטים וכדומה מפסדת המורדת, אבל שאר מיטלטלים, מעות וקרקעות – איננה מפסדת אותן. לכן בנדון דידן אין זה 'קים לי' נגד מרן השולחן ערוך.

ולכן בנדון דידן לכאורה אין להוציא מיד האישה, אף אם היא מורדת, את מחצית הדירה הרשומה על שמה.

מה גם שבפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (פד"ר חלק יד עמוד 28) הביא הרה"ג ח"ג צימבליסט (ובית דינו) את שכתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל לחדש, וזו לשונו:

אולם יש לשים לב לטענתו הנוספת של בא כוח האשה המסתמך על הערתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א (בפסק דין שבכרך ד עמ' 266) שכיון שבשעה שנקנה הרכוש על שם שניהם, אם כן לא הבעל הוא שהקנהו לאשה אלא המוכר הקנה לשניהם

[ו]אם כן יש לדון אם בכלל יכול הבעל לטעון אדעתא למיפק לא אקני לה, כי הוא לא הקנה לה כי אם המוכר. ולפי זה מצטמצמת טענת הבעל רק בנוגע לכסף ששילם עבור חלקה בדירה אבל זה לא יכול לפגוע בבעלות האשה בדירה. ולכן במקרה דמאז שרכשו הדירה עלה ערכה של הדירה יש לזקוף את זה לזכותה של האשה.

עכ"ל. והנה הגרי"ש אלישיב שליט"א לא קבע מסמרות בענין זה, וכסיום דבריו שם: "אכן לצורך הדיון אשר לפנינו אנו פטורים מלקבוע מסמרות בנקודה זו." אכן בפסק דין אחר (שבכרך ה עמ' 170) אכן קבע הגרי"ש אלישיב שליט"א מסמרות בנדון וזו לשונו שם בהמשך הדברים:

כשם שאם אמר בפירוש למוכר שהוא קונה מלבושים וכיוצא בזה עבור אשתו, דבכהאי גוונא אליבא דכולי עלמא זכתה האשה מהמוכר, ובאשר היא מרדה בו, נראה פשוט שיכול לדרוש ממנה את הכספים שהוציא עליהם.

הרי החליט שם שאפילו באופן שהאשה קנתה 'ישר' מן המוכר, אם הבעל שילם את הכסף, יכול הוא, במקרה שהיא מורדת, לדרוש ממנה את הכסף ששילם עבורה, אבל אינו יכול לדרוש ממנה להחזיר לו את החפץ עצמו. עיין שם היטב.

לכן בנידוננו יש לקבוע שאת הרכוש עצמו שנרשם חציו על שמה לא יוכל הבעל לדרוש בחזרה כי אפילו אם לא נקבע מסמרות בסברא זו הרי כבר אמרנו בריש דברינו שהאשה נחשבת למוחזקת במה שרשום על שמה, ואם יש אפילו ספק בנדון הרי מספיקא לא מפקינן מן המוחזק. ולכן הרכוש בנדל"ן הרשום על שמה אין להוציא ממנה, אולם היא חייבת להחזיר לו את הכספים ששילם עבור רכישת הרכוש הזה.

הרי שהרה"ג צימבליסט (ובית דינו) הסכים בנדון שלו עם החידוש הנ"ל של הגרי"ש אלישיב זצ"ל. עיין שם.

והובא גם בפסה"ד של בית הדין האזורי בנדון דידן, בדעת המיעוט.

ועוד הובאו שם דברי הגר"ח איזירר שליט"א בנימוקיו בתיק 166822/1 וזו לשונם:

ראה להגר"ח איזירר שליט"א בנימוקיו בתיק 166822/1 שכתב וזו לשונו:

מנהג בתי הדין הוא לראות גם במתנה של מחצית דירת הבעל שנרשמה בטאבו על שם האישה כמתנה שחוזרת במרידתה אולם לעניות דעתי יש מקום להטיל ספק 'בסוגיא דעלמא' זו.

חז"ל חידשו וקבעו שיש אומדנא של "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב" ואין לנו להוסיף ולחדש תוספות באומדנא זו. לפיכך יש לחלק ולומר שרשום בטאבו של מתנה, שלפי מנהג המדינה אין עוררין יותר על מתנה זו ובקושי ניתן לעקור מתנה זו ורק על ידי הוכחה של זיוף ותרמית ברישום, הדרך המקובלת לעקור מתנה שכזו זה על ידי חוזה שנרשם כהערת אזהרה בטאבו ואז כפופה המתנה לתנאי החוזה – דבר זה לא נעשה בענייננו – ומנין אם כן שבכהאי גוונא שאדם לא פעל כפי שנהוג בהבטחת תנאים בטאבו שגם כלפיו יש האומדנא של חז"ל.

אמנם יש מאידך גיסא צד גדול לומר שאף על פי שדין חזרת מתנות הוא רק כמורדת ולא בסרחה עליו (שסיבבה הגירושין על ידי הקנטתו) ולא בזנתה מכל מקום הני מילי במתנות של יחס ורעות (ובהם יש גם סברא הפוכה שכתבו הפוסקים – דאטו מי שנותן מתנה לאוהבו צריך ערבות שיאהבנו תמיד) אבל בנותן חצי רכושו (חצי דירה), או במקרה שלנו כ־20% מרכושו, זה חדל מלהיות 'מתנה' והופך להיות חלק מהסכם הנישואין שעל דעתו נישאה לו ועל דעת כן נשאה שישתף אותה בנכסיו.

אבל ברור שמתנות בסדר גודל שכזה אינן 'מתנות אהבה ורעות' אלא חלק מהסכם הנישואין והם ניתנות לצורך שותפות חיי הנישואין ולכן אפילו בסרחה עליו תבטל המתנה.

ומאידך גיסא ישנו הצד הראשון שכיוון שלא רשם הערת אזהרה בטלה האומדנא ונראה שלפחות יש ספקא דדינא אם מתנות שנרשמו בטאבו חוזרות.

(הערה: ולבוא לומר שהאומדנא היא שהמתנה תישאר בגלל הרישום בטאבו אבל האישה תחויב להחזיר את שוויה – זה חידוש שלא שמענו, שהמתנה קיימת ויש התחייבות להחזיר את שוויה).

אומנם אב בית הדין הרה"ג נ"ש גורטלר בתשובתו שם על זה כתב שגם הרה"ג שמואל שפירא סבר כמותו בדבריו שבפד"ר (חלק יח מעמוד 271) כי שם כתב שגם כאשר אבי הבעל שילם בעבור הדירה, אם האישה מורדת הרי שמחצית הדירה שנרשמה על שם האישה חוזרת לבעל.

ולגבי דברי הגר"ח איזירר הנ"ל הפנה אב בית הדין למה שכתב הוא בספרו בכורי גשן (חלק א סימן לח), עיין שם.

אולם עדיין לא יצא הדבר מכלל ספק ואין להוציא מיד המוחזק, ובנדון דידן האישה היא המוחזקת.

אך אחר העיון נראה שאין לזכות בנדון דידן את המערערת משום הטענה כי היא מוחזקת במחצית הדירה. כי הנה הטור (אבן העזר סימן פה סעיפים ז–ח) פסק וזו לשונו:

וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלים, קנתה ואין הבעל אוכל פירות […] והרמ"ה כתב שאם מכרה או נתנה קיים כיון שאין לו פירות […] ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה. ודווקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין […] ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין דוקא שלא מתוך מרדה. אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה – לאחר שכתבו עליה אגרת מרד, שהפסידה כל כתובתה, הפסידה כל מה שנתן לה.

וכתב שם מרן הבית יוסף: "נראה שכל אלה דברי הרמ"ה והם מבוארים בטעמם."

וכן פסק מרן להלכה בשולחן ערוך (שם) וזו לשונו: "[…] ואם מן הנישואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה." עכ"ל.

הרי מפורש להדיא בדברי הטור ומרן בשולחן ערוך שגם מתנה של קרקע ומטלטלים שנתן הבעל לאשתו – אם האישה מורדת בבעלה הפסידה מתנה זו.

ועיין עוד במחנה אפרים (הלכות שכירות סימן כב).

לפי זה, בנדון דידן שהבעל נתן מתנה לאשתו מחצית דירה, הואיל והיא מורדת (כפי קביעת בית הדין האזורי), הרי שהפסידה את המתנה ואינה יכולה לומר 'קים לי' כמאן דאמר שמתנה של קרקע לא הפסידה, כיוון שזה 'קים לי' נגד פסק מרן בשולחן ערוך, וכמבואר לעיל שאין אומרים 'קים לי' נגד מרן השולחן ערוך.

אלא שבנדון דידן, כאמור לעיל, המציא בא כוח המערערת לבית הדין חוזה מכירת הדירה על סך 118,000 דולר, קבלת תשלום על שם אב המערער על סך 40,000 דולר ועוד קבלת תשלום על שם אב המערער על סך 38,000 דולר.

כלומר: יש קבלות על תשלום של כשני שלישים ממחיר הדירה.

באשר לכשליש הנותר בסך 40,000 דולר – לא הומצאה ראיה מי שילם אותו, אלא שלטענת המערערת ובא כוח סכום זה הועבר למוכר מכספי מתנות החתונה (לטענתה גם באשר לתשלומים שבקבלות הנ"ל אין הכרח שמקור הכספים ששולמו הוא מהחשבון הפרטי של אב המשיב).

יש לציין כי המשיב ובא כוח לא שלחו, כפי שהתבקשו בהחלטת בית הדין, כל הוכחה לגבי מקור תשלום מחיר הדירה. לטענתם יתרת הסכום הנ"ל הועברה על ידי אב המשיב למוכר בעת כניסתם לדירה.

לפי זה, הואיל ולגבי הסכום של 40,000 דולר שכאמור הוא כשליש ממחיר הדירה, אין לשום צד הוכחה כי הוא אשר שילם אותו, ויש כאן רק 'מילה מול מילה', הרי שיש לחלק את החלק היחסי בדירה (לפי מחיר רכישתה) שכנגד הסכום הנ"ל בין שני הצדדים בחלקים שווים.

כלומר: למערערת יש כשישית בדירה ולמשיב יש כחמש שישיות [החלקים המדויקים – להלן] בדירה.

מסקנה

לאור כל האמור לעיל, בית הדין פוסק כדלהלן:

למערערת מגיעים 16.95% [40,000/118,000*1/2] ממחיר דירת הצדדים נכון לשעת התשלום.

למשיב מגיעים 83.05% ממחיר דירת הצדדים נכון לשעת התשלום.

המערערת חייבת לשלם למשיב – מיום כ"ט במרחשוון תשע"ג (14.11.2012), כפי קביעת בית הדין בפסק הדין נשוא הערעור – 83.05% משווי שכר הדירה.

סעיפים ב, ד, ו, ז, ח, ט שבפסק הדין נשוא הערעור יישארו בתוקפם.

הרב יעקב זמיר

עמדת ונימוקי הרב מימון נהרי

מבוא

עיינתי במה שכתב מעכ"ת עמיתנו היו"ר הרה"ג יעקב זמיר שליט"א שהביא את טענות הצדדים והרחיב במקורות ההלכתיים בבואנו להכריע בסוגיה זו של החזר מתנות במורדת בטוב טעם ודעת.

מסכים אנוכי למסקנתו של מעכ"ת וגם עם נימוקיו ההלכתיים לאחר הניתוח העובדתי הבהיר.

ברם יש עמדי נימוקים הלכתיים נוספים שלעניות דעתי יש בהם כדי להאיר נושא כה חשוב ורגיש זה שיש בו להשליך על מקרים מעין אלו. אשר על כן ברשות עמיתי הגאון שליט"א אביא את נימוקיי, ובטרם כן אציין בקצרה את העובדות הרלוונטיות ואת טיעוני הצדדים כדי להשיב על כל אחת מהן.

לפנינו ערעור האישה (להלן: המערערת) על פסק דין של בית הדין האזורי רחובות מיום ד' באייר תשע"ז (3.4.2017).

המערערת מבקשת לבטל את פסק הדין מהנימוקים המפורטים לפנינו.

הבעל לשעבר (להלן: המשיב) מבקש לדחות את הערעור.

הערעור נסב על מכלול ההחלטות שניתנו בפסק הדין במסקנתו וכפי שציטט עמיתי הרה"ג שליט"א.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן הכרעתנו בערעור הכולל תקציר טיעוני הצדדים.

א.  בתאריך ה' באדר תשנ"ה (5.2.1995) נישאו הצדדים זל"ז כדמו"י ולהם ארבעה ילדים משותפים ובהם שני קטינים.

ב.   בתאריך י"ט באלול תשע"ה (3.9.2015) התגרשו הצדדים.

ג.   במעשה בית הדין נרשם כי הצדדים אסורים לחזור זה לזה וכי אם תרצה האישה להינשא ל[ג'] הדבר יצריך בירור בבית הדין.

ד.   בין הצדדים התקיימו דיונים רבים. לאחר שהוכח לבית הדין קמא כי המערערת בגדה, חייב אותה בית הדין בגט וקבע כי הפסידה כתובתה. ראה פסק דין מיום י"א במרחשוון תשע"ה (4.11.2014).

ה.  כחודש לפני הנישואין רכש אבי המשיב מניה של אגד הרשומה על שם המשיב.

ו.   בתאריך ט' בטבת תשנ"ז (19.12.1996) (כשנה ושבעה חודשים לאחר הנישואין) נרכש הבית הרשום על שם הצדדים שבו התגוררו יחד עד לשנת 2012.

ז.   הדירה נרכשה בשווי 118,000 דולר.

ח.  הוצגו שתי קבלות שבהן מאשר מוכר הדירה כי קיבל מאבי המשיב בהעברה בנקאית סך 78,000 דולר.

ט.  הצדדים חלוקים מי שילם את היתרה:

לדברי המערערת, את היתרה שילמו שני הצדדים מכספי מתנות חתונה ומחסכונות שמעבודתם במהלך שנה ושלושה חדשים מיום נישואיהם עד לרכישת הדירה. עוד לטענת המערערת: חלק מהכספים ששילם אבי המשיב הושבו אליו במשך הזמן.

לדברי המשיב, את היתרה שילם אביו. הוא מכחיש את טענת המערערת שחלק מהכספים הושבו לאביו.

לא הוצגו ראיות של מי מהצדדים להוכחת גרסתו. הורי המשיב נפטרו.

י.   בתאריך 14.6.2012 הועבר לצדדים צ'ק בסך ארבע מאות אלף ש"ח מאבי המשיב. בתחתית הצ'ק נרשם:

אני [פלוני] ואני [פלונית] קיבלנו צ'ק על סך ארבע מאות אלף ש"ח מ[אביו של פלוני] מתחייבים להחזיר את הסכום הנקוב בזמן מכירה של הדירה ב[…]. על החתום [פלוני ופלונית]

הצדדים אינם מכחישים את חתימת ידם אלא שלדברי המשיב מדובר בהלוואה שנתן להם אביו לצורך רכישת דירה גדולה יותר ומכאן התחייבותם לתשלום החוב. לדברי המערערת שתי השורות האחרונות – מ"אנו מתחייבים להחזיר" ואילך אינן על דעתה ונכתבו לאחר החתימה. לטענתה אבי המשיב שילם למשיב על דירה שהייתה בבעלותו של המשיב והועברה לאביו בדרך מכירה. המערערת לא הציגה הוכחות לגרסתה. בית הדין פסק שעל המערערת לשלם מחצית החוב לאבי המשיב (וראה נימוקיו).

יא. אין חולק כי הצדדים רכשו דירה גדולה יותר מקבלן, שילמו מקדמה בעבורה, אולם העִסקה בוטלה והכספים ששילמו נותרו אצל הקבלן. הקבלן ממתין לפסיקת בית הדין למי להשיב את הכספים.

יב. בתאריך 4.11.2012 (כחמישה חודשים לאחר חתימת הצדדים על הצ'ק) הגיש המשיב לבית הדין תביעת גירושין ולחילופין שלום בית. בכרוך לתביעה זו תבע את חלוקת הרכוש. בתביעת הגירושין תבע להכריז על המערערת כמורדת בשל התנהגותה הכוללת זניחת התא המשפחתי לטובת בילויים בלילות עם גבר והתעלמות ממנו ומהילדים.

יג.  המערערת הכחישה את הקשר הזוגי עם הגבר הזר באותה תקופה. לדבריה הקשר ביניהם החל כארבעה חדשים לאחר פתיחת התיק (מרץ 2013) וכלל ביקורים של הגבר הזר בביתה שלא כללו לינה בבית.

יד. בפני בית הדין נחקרו הצדדים כמו כן נשמעה עדות חוקר פרטי ששכר המשיב שהעיד כי המערערת נצפתה כמה פעמים בחודש יוני 2013 שוהה בלילות עם הגבר הזר שיצא לעת בוקר מהבית. לחקירה צורף דו"ח מעקב.

טו. לצדדים היה רכב משותף שמכרה המערערת בתאריך כ"ד באדר ב' תשע"ד (26.3.2014). לדברי המערערת הרכב נמכר בסך 8,000 ש"ח בגין מצבו המכני, והיא קיבלה את התמורה. המערערת הציגה קבלה מעת העברת הבעלות על סך 7,000 ש"ח. לדברי המשיב שווי הרכב על פי מחירון לוי יצחק 25,000 ש"ח והמערערת שלשלה את התמורה לכיסה.

טז. בפסק הדין חויבה המערערת במלוא שכר דירה מיום תביעת הגירושין. המערערת מבקשת לדחות פסיקה זו ולחייבה במחצית משכר הדירה בגין חלקה בדירה רק חצי שנה לאחר תביעת הגירושין. המשיב מבקש לדחות את הערעור בטענה כי בית הדין הסתמך על נתונים עובדתיים שהונחו לפניו.

יז.  חלוקת התכולה והכספים שבחשבון המשותף בסך 200,000 ש"ח: נפסק בפסק הדין נשוא הערעור שהתכולה תיוותר אצל המערערת וכן תמורת מכירת הרכב תיוותר אצל המערערת, ומהכספים שבחשבון המשותף יקבל המשיב שלושה רבעים ואילו המערערת רבע. המערערת מבקשת לחלוק את הכספים שבחשבון בחלקים שווים. המשיב מבקש לדחות את הערעור מנימוקי פסק הדין.

עד כאן תקציר עובדתי ועמדות הצדדים.

להלן טיעוני המערערת המרכזיים כפי העולה מהחומר שבתיקים הכולל כתב הגנה, פרוטוקולים, סיכומי המערערת בבית הדין האזורי, כתב ערעור, השלמת טיעונים ועוד:

א.  שגה בית הדין עובדתית כשקבע כי המערערת בגדר מורדת המפסידה מתנות (שנתנו לה המשיב או אביו). לדבריה, המשיב הוא שדרש להתגרש ללא עילה מוצדקת והיא הסכימה לכך.

ב.   עוד טענה כי המשיב עזב את הבית מיוזמתו לאחר שנהג באלימות כלפיה ופחד שהיא תגיש נגדו תלונות. ועוד, לדבריה: עזיבתו את הבית נעשתה לאחר שביקר באתרי היכרויות [למטרות יחסי אישות]. מציגה כרטיס ישראכרט של המשיב ממנו עולה כי שילם לאתרים האלו. לדבריה, המשיב בגד בה עם אישה אחרת, עובדת בסופר.

ג.   המשיב לא ביקש שלום בית ותמיד דרש גירושין. כך שני הצדדים מאסו זה בזה ושניהם מורדים. לעניין זה הציגה מכתב התביעה של המשיב בבית הדין.

ד.   המשיב ניצל את בנם המשותף להחתימו על תצהיר כי התגוררה עם הגבר הזר עם עזיבת המשיב את הבית. לדבריה, הבן הגיש תצהיר ובו הכחיש את התצהיר הקודם שלדבריו נעשה לבקשת המשיב שלחץ עליו. לעניין זה הציגה את תצהיר הבן מיום ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013).

ה.  עוד טענה כי הקשר עם הגבר זר החל כמה חדשים לאחר עזיבת הבית וכי היא לא לנה עימו. לטענתה (ראה סיכומים בבית הדין האזורי) אין להסתמך על דוח החוקר מאחר שהוא דוח 'מוזמן' שנעשתה בו עריכה.

ו.   עוד טענה כי הסכימה להכניס את המשיב לבית אולם בית הדין הציע למשיב שלא להיכנס לבית. לעניין זה הציגה פרוטוקול דיון מיום י"ט בשבט תשע"ד (20.1.2014).

ז.   לדבריה, ככל הידוע לה חי המשיב עם אישה בשם [ס'] במהלך שנת 2013. לעניין זה צירפה תמליל שיחה של הבת עימה. לא הוצגו ראיות של ממש והמשיב מכחיש את הדברים.

ח.  שגה בית הדין כשפסק בניגוד לחוק יחסי ממון ולפסיקה האזרחית שלפיה נכס הרשום על שם שני בני זוג שייך להם. לעניין זה צירפה פסיקות אזרחיות לבסס את טענתה.

ט.  שגה בית הדין כשפסק שמתנת אבי המשיב חוזרת למשיב עקב מעשה הבגידה והמרידה. לדבריה המתנה היא מתנה חלוטה שהרי לאחר הרישום בטאבו היא רשאית למכור ולתת את חלקה בדירה, וכך גם על פי ההלכה אין לחייבה להחזיר את המתנה. לעניין זה צירפה פסיקות של בתי הדין ומדברי הפוסקים – הרשב"א ועוד.

י.   המערערת ציינה למחלוקת הפוסקים בהחזר מתנת קרקע וטענה כי לזכות המערערת עומדת המוחזקות בחלקה בבית ולכן יש להותיר את חלקה בבית בהתאם לפסיקה ההלכתית.

יא. שגה בית הדין שהסתמך על שלא טענה כי השקיעה כספים ברכישת הדירה. לטענתה, אבי המשיב שילם רק 78,000 דולר והיתרה נרכשה מכספי מתנות והכנסות משותפות. ועוד: לטענתה הושב חלק מהכסף שנתן אבי המשיב במהלך חיי הנישואין.

יב. שגה בית הדין כשלא חילק את הכספים שהיו בחשבון המשותף בחלקים שווים והתחשב בתכולה שאינה שוות ערך ובתמורת מכירת הרכב שלדבריה נמכר במחיר נמוך של 8,000 ש"ח בלבד.

יג.  שגה בית הדין שלא נתן דעתו על חלוקת הזכויות הסוציאליות בהתאם לחוק ולא מינה אקטואר לצורך כך.

יד. שגה בית הדין שהוציא את המניה באגד שרכש אבי המשיב כחודש לפני הנישואין מאחר שהיא חיה עם המשיב כשלוש שנים קודם לנישואין והיא הייתה בהריון בחודש הרביעי בזמן רכישת המניה.

טו. שגה בית הדין שקבע וחייב אותה בתשלום מחצית מהסכום הנקוב בצ'ק שרשם אבי המשיב. לטענתה, לא הייתה זו הלוואה אלא תשלום לאבי המשיב בעבור דירה שמכר לאביו. לדבריה שתי השורות שבהן נרשם כי הא מתחייבת להשיב את החוב לא היו בעת חתימתה.

טז. שגה בית הדין שהסתמך על תצהיר הבן כדי לחיובה בשכר דירה מיום פתיחת תיק התביעה. לטענתה, הבן חתם על תצהיר מאוחר יותר ובו הכחיש את התצהיר הנ"ל. היא מסכימה לשלם מחצית משווי השכירות כחצי שנה לאחר שנפתח תיק התביעה.

לסיכום: יש לבטל את פסק הדין מכיוון שהמערערת אינה מורדת; אין לבית הדין סמכות לדון בחלוקת הרכוש על פי דין תורה ובניגוד לחוק יחסי ממון, לחילופין יש לקבוע כי המערערת זכאית למחצית הבית, למחצית הכספים המשותפים ולאיזון משאבים על פי החוק.

להלן תגובת וטיעוני המשיב המרכזיים:

א.  צדק בית הדין שקבע כי המערערת מורדת בזנות מהסוג הגרוע ביותר. לטענתו, תקופה לפני שפתח את תיק התביעה לגירושין ביקש מהמערערת לשתף עימו פעולה למען שלום בית על ידי רב שידווח לבית הדין על התקדמות שלום הבית, אולם המערערת השיבה פניו ריקם וזנחה אותו ואת הילדים לטובת בילויים עם הגבר הזר כבר באותה תקופה. לעניין זה ציין לטיעונים שהעלה בכתב התביעה.

ב.   צדק בית הדין שקבע כי בגין התנהגות המערערת נאלץ לעזוב את הבית. לטענתו כבר לפני שפתח את תיק התביעה המערערת נהגה באלימות מילולית כלפיו, נהגה לקלל את הוריו וסירבה לחיות עימו בטענה "איבדתי את החשק המיני כלפיך, אל תיגע בי, אני לא שלך, שייכת לאדם אחר" וכפי שציין בכתב התביעה. לעניין זה ציין לתצהיר של הבן, שלדבריו כתב את האמת, כי המערערת הכניסה את הגבר זר לבית עם עזיבתו את הבית.

ג.   מכחיש כי לא ביקש שלום בית. לדבריו בכתב התביעה ציין כי הוא מבקש גירושין ולחילופין שלום בית אמת. לטענתו אכן ביקש מהמערערת לשתף עימו פעולה לשם כך אולם ללא הועיל. לטענתו כבר באותה תקופה המערערת קיימה יחסים עם הגבר זר.

ד.   עוד טען כי עם הבנתו שהמערערת מתרועעת עם גבר זר ופרקה מעצמה את הצניעות הבין שלא יוכל לחיות עימה.

ה.  המשיב טען כי דוח החוקר שהוזמן על ידו נעשה לאחר שהתברר לו כי המערערת כבר תקופה ארוכה מנהלת עם הגבר הזר קשר אינטימי, המערערת נחקרה על אודות קשריה עם הגבר והיא שיקרה במצח נחושה לבית הדין שציין זאת בפסק הדין. לעניין זה ציין לפרוטוקול מיום הדיון.

ו.   לטענתו ביקש להיכנס לבית, אולם המערערת החליפה מנעול ומנעה ממנו להיכנס. לדבריו הסכים לדברי בית הדין 'שאין לו למה להיכנס' מאחר שהגבר הזר חי בבית.

ז.   עוד טען כי מעשה כה חמור של בגידה עם גבר זר בבית שנרכש על ידי אביו תוך כדי מרידה מצדיק את החזרת המתנה שניתנה מאביו למערערת.

ח.  עוד טען כי הילדים סבלו בשל התנהגות זו של המערערת שלעיניהם נוהגת בזנות בעודה נשואה.

ט.  לטענתו על פי ההלכה היהודית מורדת מסוג כזה מפסידה את המתנות שניתנו לה. לעניין זה ציין לפסיקות הלכתיות.

י.   עוד טען כי גם בפסיקה האזרחית יש התייחסות למורדת מסוג כזה שמפסידה מתנות כיוון שניתנו לה בהתניה. לעניין זה ציין לפסיקת השופט מנחם אלון בבג"ץ ולעוד מקורות המאששים זאת על פי חוק המתנה.

יא. המשיב טען כי אביו שילם את כל שווי הדירה למוכר והקבלות שהציג מחזקות את טענתו. לדבריו גם את יתרת הסכום, שאין לו קבלות עליה, שילם אביו שכן לצדדים לא היה כסף – המערערת נישאה בגיל תשע־עשרה, לא עבדה ולא הכניסה כספים מהוריה, ואילו הוא החל לעבוד באותה תקופה. הוא מכחיש טענת המערערת כי היתרה שולמה מכספי חתונה והשתכרותם.

יב. בעניין זכויות הסוציאליות מבקש המשיב לחלוק שלא בחלוקה שווה וזאת בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון ומאחר שהוכח שהאָשָם בפירוק הנישואין הוא של המערערת. בעניין זה ציין לפסיקה האזרחית.

יג.  בעניין המניה טען כי נימוקי בית הדין מספיקים כדי לדחות את בקשת המערערת. לדבריו אין בהיריון לפני נישואין הקניית זכויות במניה שרכש אביו בעבורו, המניה אינה ברת־איזון ודינה ככל הנכסים שהכניס לפני הנישואין.

יד. בעניין הצ'ק שניתן מאביו כהלוואה ציין לנימוקי פסק הדין שהוכיח אין להאמין לגרסת המערערת מאחר שהשטר ברור והיא מבקשת להוציא אותו מחזקתו.

טו. צדק בית הדין שקבע את מועד תשלום השכירות החל ביום פתיחת תיק התביעה מאחר שלדבריו מוכח מטיעוניו בכתב התביעה ומתצהיר הבן שאכן המערערת הכניסה גבר זר לבית כבר בתקופה זו ולכן לא היה באפשרותו להיכנס לבית. לדבריו, התצהיר האחר שחתם הבן מאוחר יותר נעשה בלחץ של המערערת.

לסיכום המשיב מבקש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

בראשית דברינו נתמקד בטיעוני המערערת להגדרתה כמורדת על פי פסק הדין נשוא הערעור.

לפנינו מקרה עגום של תא משפחתי שהתפרק תוך כדי הטחת האשמות הדדיות קשות שחלקן לא הוכח וחלקן הוכח.

לא הוכחו טענות המערערת כי המשיב נהג עימה באלימות ומתוך פחד שתגיש תלונה במשטרה עזב את הבית.

לא הוכחו טענות המערערת כי המשיב בגד בה עם אישה אחרת בשנת 2013.

לא הוכחו טענות המשיב כי המערערת נהגה עימו באלימות מילולית קשה ובבילויים עם גבר זר תקופה לפני שפתח את תיק התביעה בבית הדין.

הוכח כי המערערת החליפה מנעול והכניסה גבר זר לבית כארבעה חודשים (לפי הודאתה) לאחר פתיחת תיק התביעה. לדבריה, החליפה את המנעול כדי שהמשיב לא ייכנס לקחת חפצים.

הוכח כי המערערת חיה עם הגבר הזר כשבעה חודשים לאחר פתיחת התיק (יוני 2013) ומאז חיה עימו [גם אחר גירושי הצדדים כבעת נישואיהם] בניגוד למעשה בית דין.

אין חולק שקשרים כה עמוקים עם גבר אינם מתחילים בפתע פתאום. בית הדין בתוך עמו יושב, ובחברה בת ימינו החשופה למתירנות יש יותר מרגליים לדבר שהמערערת החלה את הקשרים עם הגבר (ואולי עם גברים) חודשים מספר לפני שהעזה להכניסו לבית.

סביר להניח שטענת המשיב שהמערערת סרכה דרכיה כבר לפני עזיבתו את הבית, וכפי שציין בכתב התביעה יש בה ממש. הביטויים שציין המשיב שהמערערת הטיחה כלפיו "איבדתי את החשק המיני כלפיך, אל תיגע בי, אני לא שלך, שייכת לאדם אחר" אינם לקוחים מעולם הדמיון ויש סבירות גבוהה שנאמרו מפי המערערת בסגנון כזה או כיוצא בו. וכך יש סבירות גבוהה שהמערערת לטשה עיניה לגבר זר בעודה נשואה למשיב, ומכאן קשריה העמוקים, שהוכחו, לאחר כשבעה חודשים כיחסי בעל ואישה לכל דבר.

בית הדין רואה בבחירת המשיב לציין משפט זה שמדברי המערערת בראשיתו של הסכסוך כי הדברים פגעו בו קשות, לכן בחר לציין משפט זה שבציונו הביע את כאבו ואת הפגיעה בו ובילדים. יש בדברים נימת כעס כלפי המערערת וביטוי לרגשותיו כלפי מעשה הבגידה.

המעיין בכתב התביעה מתרשם שאכן המלים הללו מביעות כנות, זעם, תסכול ובלבול, כך מצד אחד האיש מבקש גירושין ומצד שני מבקש לסייע בידו להשיב את המערערת לחיקו ולתא המשפחתי ואם לאו – להכריז עליה כמורדת.

עיינו בפסק הדין של בית הדין קמא שהכיר את הצדדים היכרות ישירה עוד בראשית דרכם בהליכים הדיוניים והתרשם לאחר דיונים רבים במשך כארבע שנים שהמערערת אינה דוברת אמת וכי היא אכן מורדת – בזנות עם גבר זר לעיני המשיב וילדיו. היטיב להגדיר זאת אב בית דין בנימוקיו: "שנים רבות הנני מכהן דיין בבית הדין ולא נתקלתי במרידה כזאת." וראה עוד בהמשך דברינו מה שנביא (מפד"ר כרך ה עמוד 13) שכן כתבו הרה"ג הדאייא, אלישיב וז'ולטי זצ"ל שאישה הממשיכה בזנות עם גבר אחר אין חולק שדינה כמורדת וזונה המפסידה את המתנות ולא כדין אישה שסרחה.

אבחנת בית הדין קמא וקביעת המערערת כמורדת התקבלה פה אחד תוך כדי ציון לדברי המערערת שבפרוטוקולים ולהתחמקותה מתשובות ברורות. אבחנה זו נראית בעינינו סבירה ואינה מצדיקה את התערבות בית הדין הגדול.

מהעיון בכתב התביעה של המשיב עולה בבירור כי פני המשיב היו בתחילה לשלום בית וזו הייתה בקשתו מהמערערת לפנות לבית הדין לקבלת ייעוץ. ברם משהתברר למשיב שהמערערת כבר חיה עם גבר אחר והם אסורים לחיות יחד ביקש להכריז עליה כמורדת.

הדברים הללו עומדים בסתירה לטענת המערערת כי המשיב מרד בה ולא היה מעוניין כלל בשלום בית. נכון אומנם שהמשיב, בכתב התביעה, הגדיר את מצבם כמורדים זה בזה וכמו שהעיר לנכון בא כוח המערערת בטיעוניו. ברם כידוע חיזיון נפוץ הוא לראות כתבי תביעה של בעלי דין ועורכי דין שאינם בקיאים ומתמצאים בחומר ההלכתי וכותבים זאת ללא ידע הלכתי.

וראה בפד"ר (כרך יד עמודים 23–24) מעין מקרה שכזה שבו אישה טענה כלפי בעלה שמרד בה ובית הדין הצדיק את הבעל שהיה מעוניין בתחילה בשלום בית ונגרר אחר מי שייצג אותו לומר שהוא מעוניין להתגרש.

לא מצאנו טעות בהלכה או בשיקול דעת המצדיקה את התערבותנו בהתאם לתקנה קל"ה שבתקנות הדיון.

אשר על כן עמדת בית הדין היא שאין עילה מוצדקת להתערב בפסק הדין שקבע כי המערערת מוגדרת כמורדת לכל דבר ועניין בהתאם לתשתית העובדתית שהונחה לפניו.

לסיכום: הערעור בעניין הגדרת המערערת כמורדת נדחה בנסיבות העובדתיות הנ"ל.

בירור עובדתי של טענת המערערת בעניין רכישת הדירה על ידי אבי המשיב

כאמור בתחילת דבריי בפסק הדין, הוכח לפנינו שאבי המשיב שילם למוכר באופן ישיר סך 78,000 דולר, הפועל היוצא מכך (לאחר חישוב מתמטי) הוא שיש למערערת [בהתעלמות בשלב זה משאלת ה'מתנה' שברישום שתידון להלן] מחצית מ־33.9% מערך הבית, שכן מחיר הבית עמד על סך 118,000 דולר, ואת היתרה [לאחר הפחתת הסכום של 78,000 דולר] בסך 40,000 דולר – סכום השווה ערך לכשליש [ומעט יותר] ממחיר הבית בעת הרכישה – שלא הוכח כי שילם אבי המשיב יש לחלק בחלקים שווים.

נמצא אפוא שלפנינו נותרה ההכרעה ביתרת שווי הבית, שמחציתו רשומה כחלקה של המערערת.

לא נכחד שקיימת סבירות שהצדק עם טענת המשיב כי לצדדים לא היה כסף לשלם למוכר, בהיותם צעירים (המערערת כבת תשע־עשרה והמשיב כבן עשרים וארבע) וכי אביו השלים את התשלום. אפשר לומר שגרסת המערערת כי היתרה שולמה מכספי חתונה או מכספי חסכונות לא נראית סבירה – האפשרות של מתנות חתונה בסדר גודל של כארבעים אלף דולר במזומן בשנת 1996 אינה סבירה ואינה מצויה, לא סביר גם שהחיסכון שכביכול חסכו במשך השנה וחצי, כאשר המערערת לא עבדה עקב היותה לאחר לידה, יגיע לסכומים כה גבוהים.

מכל מקום למערערת עומדת הזכות שבה היא מוחזקת ברישום בטאבו לטעון כן מן הספק ובהתאם לכלל ההלכתי הידוע של "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי: כל עוד לא יוכיח המשיב את גרסתו בראיה ברורה אין להוציא את המערערת מהמוחזקות שלה בבית בשווי של כשישית מערך הבית.

בירור הפן ההלכתי בדין החזר מתנות באישה מורדת

בבואנו לבאר דין זה מתעוררות שאלות מרכזיות ומהן עולות שאלות משנה העומדות להכרעה כדלהלן:

א.  מה דין מתנות שנתן בעל לאישה?

ב.   מה טעם הדין?

ג.   האם יש חילוק בין בעל הנותן לאחד מקרוביו הנותן?

ד.   במקרה שקרובו של הבעל נתן, האם המתנה חוזרת לנותן עצמו או לבעל?

ה.  האם המתנה חוזרת בעינה או בתשלום כספי, ואם כן האם התשלום מוצמד או לא?

ו.   האם יש חילוק מתי ניתנו המתנות?

ז.   האם יש חילוק בסוגי המתנות?

ח.  האם יש חילוק אם לבני הזוג נולדו ילדים או לא?

ט.  האם המתנה חוזרת עם מרידת האישה או רק בעת הגירושין?

י.   האם החזר מתנה תלוי בהפסד האישה את כתובתה?

יא. האם יש חילוק בדין כאשר הבעל או קרובו רושמים את הבית על שם האישה בטאבו כמו בימינו?

נתחיל לבאר את מקור הדין, פסקי הראשונים ופסקי האחרונים עד ימינו.

נפתח במקור הדין.

מקור הדין בתלמוד

במסכת כתובות (נד ע"א) איתא:

איתמר: אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה […] אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב, דתנן: "אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן." אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה: לכאורה כשמואל ריהטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב. מאי טעמא? כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.

נבאר את דברי הגמרא בקצרה.

רב ושמואל נחלקו באלמנה הבאה לגבות כתובה המגיעה לה מהיתומים. לדעת רב מעריכים את בגדי האלמנה ומפחיתים את שווים מתשלום הכתובה. לדעת שמואל אין מעריכים את הבגדים והאלמנה מקבלת את מלוא כתובתה כך שהבגדים נותרים ברשותה.

רב נחמן הביא ראיה לשמואל מדברי המשנה בערכין (כד ע"א). המשנה שם עוסקת באדם המקדיש את נכסיו או ה'מעריך' את עצמו ואין לו במה לשלם. הדין: הגזבר אינו יכול לגבות את חוב הבעל מכסות האישה ומכסות הילדים אשר נתן להם. מכאן מבקש רב נחמן להוכיח שהאישה קנתה את הכסות ולכן אין שמין לה את הכסות וכמו שיטת שמואל.

אלא שרב נחמן ביאר בהמשך הסוגיה: הגם שנראה לכאורה כשמואל, אולם המעיין בראיה זו יראה שאין מכאן ראיה לשמואל וגם רב מודה במקרה זה שבו האישה ממשיכה להיות נשואה לבעל ומשום כך על דעת כן ודאי הקנה לה הבעל את הכסות, אולם על דעת שתצא ממנו לא הקנה לה.

שיטת רש"י

רש"י (כתובות שם בדיבור המתחיל "לכאורה כשמואל ריהטא") כתב בזו הלשון:

פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל, אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל, דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקנה לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו.

והנה, מדבריו "שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו" משמע שהכסות מוקנית לאישה מן הבעל בתנאי שהמתנה תתקיים כל עוד היא תחתיו.

עוד נראה שזהו קניין גמור – לגוף ולפירות וכל עוד האישה נשואה יש לה במתנה זכות קניינית חלוטה. וכן משמע מדברי הר"ן בסוגיה שהעתיק את דברי רש"י.

גדרי חיוב הבעל בכסות ובמדור וההשלכה למתנות שנותן הבעל לאישה

נבאר להלן שנידון זה שנוי במחלוקת:

יש הסוברים שחיוב הבעל בכסות אשתו (והוא הדין במדור, ראה דברי יוסף אבן העזר סימן עג) הבעל מקנה לה זאת בקניין גמור בתנאי כמו שמשמע מרש"י ומהר"ן. ויש סוברים שהחיוב המוטל על הבעל הוא לדאוג לאישה לכסות ולמדור, אולם אין בזה מעשה קניין אלא בגדר 'השאלה' בלבד – יש לה זכות שימוש בדבר כמו שוכר דירה שאין לו קניין בגוף הדירה אלא זכות שימוש. ויש למחלוקת זו נפקותות הלכתיות רבות.

וברי"ף (בסוגיין – כתובות כא ע"א מדפי הרי"ף) וכן הרא"ש הביא את דברי הגמרא ופסק הלכה כרב.

דין כסות באישה המתגרשת

על סברת הגמרא "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה" כתב הרי"ף וזו לשונו: "ושמעינן מינה, דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה, אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעיא למיפק, אלא איהו בעי לאפוקה."

כלומר: הרי"ף לומד מסברה זו של הגמרא שנאמרה באלמנה, שכל זה דווקא באלמנה שבעלה מת ובאה לגבות כתובתה מנכסי הבעל, שם שייכת הסברה "דאקני לה אדעתא למיקם קמיה", אולם באישה שהבעל מבקש לגרשה והיא אינה מבקשת להתגרש קיימת סברה הפוכה, והיא שהאישה אומרת שכיון שאינה רוצה להתגרש, ומבחינתה היא מקיימת את התנאי להיות עימו, אלא שהוא אשר רוצה להתגרש, ומשום רצונו להתגרש ממנה אינה צריכה להפסיד את הכסות שקנה לה. לכן אין שמין לה את הכסות, והכסות היא שלה.

גם הרא"ש (כתובות פרק ד סימן לב) הביא להלכה את דברי הרי"ף.

ולכאורה מדברי הרי"ף יש ללמוד שסבר כפירוש רש"י והר"ן שהאישה זוכה בכסות שנתן לה בעלה בקניין גמור ולא רק בזכות שימוש בתורת שאלה גרידא.

נבהיר את דברינו:

הרי"ף לומד מדברי הגמרא "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעת למשקל ולמיפק לא אקני לה" שנאמרו בעניין אישה שהתאלמנה מבעלה, לדין אישה שבעלה רוצה לגרשה.

ונראה ברור כי הוכחה זו לא תיכון אם נבאר בדברי הגמרא "אקני לה" שהקנה לה זכות שימוש בלבד על דרך השאלת בגדים, שכן אם נלמד כן יוכל הבעל לומר לאשתו שהקנה לה בכסות זכות שימוש בלבד כל עוד הוא נשוי לה, כאשר הוא מחויב מן התורה לדאוג לה לכסות, אולם גוף הכסות נותר שלו, והיות שהתגרשו (אף אם מרצונו), זכות זו של האישה לשימוש אינה קיימת יותר מאחר שפקע חוב זה של כסות ממנו.

בהכרח אפוא שהרי"ף והרא"ש למדו שהבעל מקנה לה קניין גמור בגוף הכסות על תנאי.

תנאי זה – פעמים משמש לזכותו של הבעל וכמו באישה אלמנה ששמין לה את הכסות שנתן לה הבעל, ופעמים משמש לזכות האישה כמו באישה שבעלה גירשה ללא סיבה מוצדקת וכפי שנבאר, במקרה זה לאישה עומדת הזכות לטעון שהיא מקיימת את התנאי להמשיך לחיות עימו יחד, וכי הבעל הוא זה אשר רוצה להפר את התנאי ולפיכך עליו לשאת בתוצאות.

סברה זו בעצם טמונה בלשון הרי"ף: "דלאו איהי בעיא למיפק, אלא איהו בעי לאפוקה." דוק ותשכח.

שוב ראיתי שהרמב"ן בספרו מלחמות ה' (שם) ביאר מעין מה שכתבתי בדברי את ראיית הרי"ף וזו לשונו:

אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנתה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בעל כרחה, תימא: תנו לי בעלי ואעמוד לפניו, דהא לאו למיפק קיימא, ולטיבועין הקנה אותם לה כל זמן שתעמוד לפניו. למה זה דומה? לנותן מתנה לחבירו על מנת שישמשנו, שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו, והא נמי מתנה גמורה היא.

מדברי הרמב"ן שדימה דין התחייבות הבעל לאשתו בכסות, להתחייבות נותן מתנה לחברו על מנת שישמשנו, רואים להדיא שגם התחייבות זו של הבעל להקנות לאשה כסות בתנאי, אינה חד־צדדית ותלויה אך ורק באומדן דעתו של הבעל, ויש להתחשב בתנאי זה גם בדעתה מאחר שהתחייבות זו ניתנת בתמורה ולא סתם מתנה.

כלומר: גם האישה צד בתנאי ויש לה את הזכות שהתנאי יתפרש גם לטובתה כאשר הבעל מעוניין לגרשה ללא סיבה והיא מצידה אינה מעוניינת בהפרת התנאי.

ברם מצאתי לרבי עקיבא איגר בדרוש וחידוש על הסוגיה שציין לביאור הרמב"ן הנ"ל וביאר ביאור שונה לראיה של הרי"ף ולדבריו אין ראיה מדברי הרי"ף, אלא שלא זכיתי להבין דבריו לפי קוצר דעתי. וראה עוד במערכת הקניינים להגר"ש שקאפ (סימן יח) מה שהוסיף לבאר עוד בדברי הרי"ף, ואכמ"ל.

וכן פסק הרמב"ם (פרק טז מהלכות אישות הלכה ד) וזו לשונו:

[…] ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה, לא היא.

כלומר: הבעל הקנה לאישה בקניין גמור את הכסות כל עוד האישה לא ביקשה (או גרמה להכרח) להתגרש, ולכן דקדק לומר "וזכתה בהן" וזהו מעין מה שכתב רש"י בסוגיה "שיהו שלה."

ובמגיד משנה שם כתב שאם האישה יוצאת בעל כורחו וכמו אלו שכופין אותם להוציא, ודאי שמין מה שעליה, וכן דייק מדברי הרי"ף.

כלומר: המגיד משנה מגביל דין זה שנאמר בפוסקים באישה גרושה שהוא דווקא אם הגירושין נבעו מרצונו של הבעל להתגרש, אבל אם נאלץ להתגרש על פי חז"ל אזי שמין לה את הכסות ופוחתין מכתובתה.

ובחלקת מחוקק (סימן צט ס"ק ב) דקדק מדברי המגיד משנה שאם אין כופין על הבעל לגרש אזי אין שמין אף שיש לבעל טענה צודקת להתגרש מהאישה.

לדבריו מדברי בעל העיטור שהובאו בר"ן ונפסקו בשולחן ערוך (שם סעיף א) – "אבל בגרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה אין שמין לה" – משמע שדווקא בלא טענה אין שמין אבל אם יש לבעל טענה 'שמין' את כסותה ודלא כסברת המגיד משנה שכל עוד לא כופין את הבעל לתת גט אין שמין את הכסות. לדברי החלקת מחוקק כדברי המגיד משנה נראה גם מדברי הרי"ף והרא"ש, ונראה שדעתו נוטה כך.

אולם הבית שמואל (שם ס"ק ב) יישב את דברי המגיד משנה באופן שלא יחלוק על העיטור. לדבריו, גם המגיד משנה יסכים שכל עוד יש לבעל עילה מוצדקת לתביעתו להתגרש 'שמין' [ודבריו שכשכופין אותו שמין לא באו לאפוקי מגרש מרצונו אלא לרבות שכשכופין אותו שמין, אף שהוא הגורם לגירושין ולכפייה]. ראה שם.

וראה ברז"ה ובר"ן (על הרי"ף שם) שהביא את דבריו שחולק על הפוסקים הנ"ל וסובר שגם בגרושה 'שמין לה' את הכסות. ראה שם טעמו. וראה עוד בחידושי המאירי (כתובות שם) שהביא דעה נוספת. ואכמ"ל.

פסק השולחן ערוך בדין זה

בשולחן ערוך (סימן צט סעיף א) פסק כדעת רוב הפוסקים שבאלמנה אין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת.

בריטב"א בסוגיין (כתובות שם והובא בבית יוסף) כתב שבכסות אלמנה אין יכולים היתומים לחייב את האלמנה להשיב את הכסות ולשלם לה כסף בתמורה. ובטעם הדבר כתב: "שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך."

וברמ"א (שם סעיף א) הביא דין זה להלכה.

ובבית שמואל (שם ס"ק ד) כתב על דברי הרמ"א הללו שאף אם הבגדים שווים יותר מסכום הכתובה אין מוציאין ממנה את הבגדים, וזכות האישה לשלם את המותר בכסף.

עד כה ביארנו דין אלמנה בכסות שקנה לה הבעל. מדין זה למד הרי"ף דין אישה שבעלה מגרש אותה לדעתו שאין שמין לה את הכסות שקנה לה מהטעם המבואר ברמב"ן, ומזה למדו הפוסקים לדין אישה המתגרשת לדעתה ששמין לה את הכסות בכתובתה כיוון שחוזרת האומדנה שקבעו בתלמוד "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעת למשקל ולמיפק לא אקני לה".

מה הם המקרים שבהם אישה מתגרשת 'לדעתה' שצריכה להחזיר מתנות? על כך נעמוד בהמשך דברינו.

דין החזר מתנות באישה המתגרשת שלא בדרך מרד

ובדין מתנה שנתן הבעל לאישה כתבו הגאונים (הובאו בר"ן, בבעל העיטור ובבית יוסף) שהמתנה אינה חוזרת גם אם האישה 'סרחה עליו', כל עוד לא חל עליה דין מורדת שמפסידה כתובה ומתנות.

וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ב) ובנושאי כלים, ולא נמצא מי שחולק בדין זה.

סברת הגאונים מבוארת (שם): "דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם."

כלומר: מי שנתן מתנה לחבירו ולאוהבו – וכי צריך מקבל המתנה להעמיד לו ערב שהחברות והאהבה תמשיך ביניהם לעולם?

פועל היוצא מכך הוא שהמתנה קיימת לעולם ונותן המתנה נותנה על דעת כן שייתכן שהחברות והאהבה תיפסק לה בהמשך.

דין זה מבואר בהרחבה בריב"ש (סימן שא), נצטט מדבריו:

גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה, דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה היא ואין שמין לה, שכן כתבו בשם הגאונים ז"ל. ואם כן כשחתן נותן התכשיטים לכלה ומכריז על ידי שלוחו: "זאת החגורה נותן החתן לכלה" והיא מקבלת אותם – הרי קנאתם במשיכה, ומפני מה לא תקנה אותם האשה?

עד כאן תורף דבריך.

ואני אומר: מה שכתבו בשם הגאונים ז"ל אמת הוא ומדעתי הוא.

מה שמצאת כתוב בעיטור [אות כ – כתובות, דף לד טור ד, ולשונו שונה מעט] דבגרושה שאין שמין מה שעליה – דווקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו – אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתבו דשדרו ממתיבתא דמאן דכתב מתנה לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה – ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? והכי נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה, ונפל ביניהון איכסא [מריבה] הדרא מתנה? הא לאו טעמא הוא. ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'. ע"כ בעיטור.

וכל זה אמת ונכון, אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מיטלטלין שאינן לא מלבושין ולא תכשיטים ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל "מה שעליה", כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נישואין וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה […] אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהם, בין שנתנם בשעת נישואין בין קודם לכן בעודה ארוסה, אין זה מתנה גמורה.

ואף על פי ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה, אין הכוונה למתנה גמורה, דהא קיימא לן דבין מת הוא בין מתה היא, ואפילו הדר ביה איהו מוהרי הדרי, ואפילו אכל שם סעודת חתן, כל שאינם של מאכל ומשתה. והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה איכוון, אלא להתנאות בהם בין בעודה בבית אביה בין אחר שתבוא לבית בעלה. ובדבר של מאכל ומשתה, דעתו הוא למתנה גמורה, כדי שלא תחזור בה היא.

הריב"ש מבאר שיש חילוק ברור בין מתנות שדיברו בהן הגאונים שאינן לא כסות ולא תכשיטים להתנאות לבין הללו. ובתוך דבריו מבאר שתכשיטי אישה שנותן הבעל במתנה – מאחר שעיקר ייעודם הוא שהאישה תתקשט בהם לצורך בעלה, הרי שאין זו מתנה גמורה והבעל אינו מקנה לה זאת אלא על מנת שתתנאה לפניו במסגרת חיי הנישואין, אבל בעת שמתגרשים גם אם הוא יוזם את הגירושין ללא סיבה מקבלם בחזרה.

ולכאורה תכשיטים לאו דווקא, והוא הדין כל מתנה שנועדה לצורך שימוש משותף ששייכת בה הסברה "כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה". גם מתנת דירה למגורים נועדה לשימוש משותף במהלך חיי הנישואין וכוונת נותן המתנה לתת בתנאי שחיי הנישואין מתקיימים ולא בזמן שמקבל המתנה מפרק את חיי הנישואין, ולפנינו נרחיב בזה ונבאר שכן כתבו רובם המכריע של הדיינים כדבר פשוט.

עוד חילוק ברור כתב הריב"ש, שדין זה שהביא העיטור נאמר באישה 'שסרחה' ולא באישה 'מורדת' שהיא מפסידה כל מתנותיה.

חילוק בין דין כסות אישה לדין תכשיטים באישה המתגרשת

דין התכשיטים שונה מדין כסות בשני דברים.

האחד במה שלמדנו ששמין את הכסות בכתובה, ואילו בתכשיטים היא מחזירה אותם כמות שהם.

השני במה שלמדנו שבכסות אם הבעל יזם את הגירושין אין שמין את הכסות והיא שייכת לאישה לגמרי, ואילו בתכשיטים הבעל מקבלם בחזרה גם במקרה שהוא יזם את הגירושין.

הריב"ש הביא ראייה לשיטתו מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (קמה, א) לגבי דין סבלונות ששולח החתן לכלתו באירוסין שמקבלם חזרה גם אם חזר בו החתן מהנישואין.

לדבריו דין תכשיטים כדין סבלונות.

הריב"ש הביא ראייה נוספת לשיטתו מדברי הרמב"ם בדין זה של סבלונות, וזו לשונו:

וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פרק ו מהלכות זכייה ומתנה הלכות כא–כג) וזו לשונו:

השולח סבלונות לבית חמיו [וכו'] יחזרו הסבלונות כלם [לפנינו: "כולן"] חוץ מן המאכל והמשתה [לפנינו: "והמשקה" וכן להלן], וכן כלים [וכו'] אבל אם היו קיימין חוזר הכל. וגובה אותן בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. חזרה היא בו, יחזור [לפנינו: "חוזר"] הכל, ואפילו המאכל והמשתה נותנת דמיו בזול [וכו'] שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעתו [בדפוסי הרמב"ם: "לדעת" ובכה"י: "ודעתו" או "שדעתו"] שלא תחזור בו.

הנה נראה מבואר מדבריו ז"ל שהסבלונות שאינן של מאכל ומשקה הם מתנה כל שלא תחזור בו, וכל זה הוא מפני אומדן הדעת […]

ואין לומר שזה הוא דוקא בעודה ארוסה ולא נתקיימו הנישואין, אבל כשנתקיימו הנישואין מעתה הרי נתקיימה המתנה לגמרי, וכל שכן כשנותן בשעת הנישואין או בתוך ימי חופה, שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר "שלא שלח לה אלא על מנת לכונסה" ומדקאמר "אלא דרך נוי בלבד", נראה שאין כאן מתנה כלל. ועוד שאם היה כאן מתנה, היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי [וכמו בדין כסות. מ' נ'] […] אבל בסבלונות אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו.

וכן כשנותן בשעת נישואין, הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה, אלא להתקשט ולהתנאות בהם. וגם לפעמים עושין כן לכבוד בעלמא, ומי שאין לו נותן כלים שאולים ומחזירם לאחר הנישואין לבעליהם. וגם לפעמים שולחים קודם אירוסין, שאין שם אלא שידוכים בלבד, ואומרים ומכריזים שנותן החתן לכלה. ובודאי קודם האירוסין אין שם מתנה כלל […] ואומדנא דמוכח הוא שאין נותנים לשום מתנה גמורה. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף, ואפילו בגרושה.

נמצאנו למדים מדבריו הנ"ל שני חידושים נוספים.

האחד שגם לאחר הנישואין נאמר דין סבלונות שחוזרים לבעל אם מתגרשים.

השני שגם מתנות שנותן החתן לפני אירוסין בתקופת השידוכים דינם כדין סבלונות שחוזרים אם מתגרשים.

את הדין הראשון הוכיח הריב"ש מדברי הרמב"ם שסתם וכתב בטעם הדבר "שלא שלחם אלא דרך נוי", ולא כתב "על מנת לכונסה".

הרמ"א הביא דין הריב"ש בקיצור על דברי מרן בשולחן ערוך "הנותן מתנה לאשתו אף על פי שהוא מגרשה מדעתו זכתה במתנתה" וזו לשון הרמ"א:

ונ"ל כאן טעות, אלא כך ראוי להיות "אף על פי שמגרשה שלא מדעתה" כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה, והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן הבעל אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נישואין, למתנה גמורה נתכוונו, הרי הם כנכסי מלוג שלה.

גדר אישה 'שסרחה'

בגדר אישה 'שסרחה' פירש רבנו ירוחם 'שסיבבה שיגרשנה הבעל' [כך כתבו בשמו החתם סופר שיובא להלן ושו"ת תורת אמת סימן נד. אבל לפנינו בדבריו (מישרים נתיב כג חלק ט) ליתא אלא: "גרושה אם מגרשה מדעתה שמין […] לה אבל אם גרשה הוא בעל כרחה אין שמין […]" אכן במהרלב"ח סימן פ כתב: "וכן כתוב בספר מישרים […] אי מיגרשה מדעתה שמין […] בעל כרחה אין שמין וכו' ומדעתה […] רוצה לומר שעשתה היא דברים וסיבבה שגירשה […] ובעל כרחה שלא סיבבה היא. ע"כ עיקר פירוש דבריו לרמוז למה שכתב בעל הטור 'אם סרחה עליו' וזהו מדעתה […]" ונראה שהחתם סופר והתורת אמת לא ראו אלא דבריו וסברו שמה שכתב "ומדעתה ובעל כרחה רוצה לומר" וכו' הוא מדברי רבנו ירוחם, אך באמת דברי מהרלב"ח הם וכמו שכתב "ע"כ עיקר פירוש דבריו" והוסיף אחר כך שרמז בזה להבחנה אם 'סרחה עליו' או לאו].

וכן מטין דברי הריב"ש (סימן שא) שהבאנו שכתב "דוקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה" ובהמשך דבריו ביאר את דברי העיטור שכתב שכל זה אמור לגבי תכשיטים ומלבושים אבל בשאר מתנות – לא, בזו הלשון "והכי נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא, הדרא מתנה? הא לאו טעמא הוא" וממה שכתב "ונפל ביניהון איכסא" – פירוש סכסוך – משמע בפשטות שמדובר בסכסוך שנגרם בעטיה של האישה והביא לגירושין, ומשמע שדינו ודין 'סרחה' עליו שווה, שמפסידה בגדים ותכשיטים ואינה מפסידה מתנות אחרות.

ובשו"ת חתם סופר (אבן העזר א סימן קמא) שפירש כן את לשון 'סרחה' שכתבו הריב"ש והרמ"א, הביא את דברי הלבוש שכתב "אפילו מצא בה ערות דבר" וכתב עליו "והדין עמו". ולכאורה כוונתו לאישה שזינתה.

וכן משמע מהמשך דבריו של החתם סופר שסייג את דבריו שבמקרה שנשא אישה בחזקת כשרות והתברר כי הייתה אסורה עליו "כגון שזינתה בין האירוסין לנישואין או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנויה ובעלה כהן" – שהמתנות חוזרות, מהאומדנה שלא הייתה דעתו לה מתנות לו ידע שהיא אסורה עליו. ולכאורה ממוצא דבר יש להבין מדברי החתם סופר שגם ברישא של דבריו הבין בדברי הלבוש שמדובר באישה שזינתה, ואפילו הכי אין המתנות חוזרות (אלא בגדים ותכשיטים כדין 'סרחה עליו' – גרידא). וכך מצאתי בפד"רים שהבינו בדבריו [ועוד משמע כן מדבריו – כשדן אם יש ראיה מהגמרא לדברי הגאונים "וצריך לומר אף על גב דאין מזה ראיה דגם שתסרח עליו או תזנה עליו […] מכל מקום מוכח מהש"ס הנ"ל דלא אמדינן דעתיה"].

נמצא אפוא שהחתם סופר מכליל 'זינתה' בהגדרת אישה 'שסרחה' – שסיבבה הגירושין ו"יוצאת מדעתה" ותו לא, שמפסידה בגדים ותכשיטים אבל לא את המתנות – ושלא כמורדת. והדבר קשה להבין, הכיצד ייתכן שהלבוש, כפי שהבין בדבריו החתם סופר, יסבור שזינתה עדיפה ממורדת המפסידה גם את שאר המתנות משום "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב".

ולאחר המחילה רבתי, נראה לעניות דעתי לומר שהלבוש בדבריו "אפילו מצא בה ערות דבר" לא התכוון לומר לאישה שזינתה אלא לאישה שעשתה מעשה כיעור וכיוצ"ב.

וכן מצאתי לגאון הנצי"ב בספר העמק דבר (דברים כד, א) על הפסוק "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" וביאר הנצי"ב: "'כי מצא בה ערות דבר' – 'דבר ערוה' מיבעי ליה? אלא 'ערות דבר' משמעו לא ערוה ממש – שזינתה, אלא דברים מכוערים ודברים שהמה חרפה לפניו."

ודבריו בעצם המה דברי הגמרא בגיטין (צ ע"ב) כמבואר למעיין שם.

ואם כנים אנחנו בביאור גדר מצא בה ערות דבר, נמצאנו למדים שזו הייתה כוונת הלבוש במה שכתב בהגדרת אישה שסרחה "אפילו מצא בה ערות דבר" שכוונתו למעשה כיעור וכיוצ"ב ולא למעשה זנות. וכמו שביאר הנצי"ב.

וראיתי בספרו של הרה"ר לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול (בדימוס) הגרש"מ עמאר שליט"א שמע שלמה (חלק ג סימן יג) שהובאו שם דברי חבר בית הדין הרבני הגדול (בדימוס) הגר"צ בוארון שדייק ממה שהגדירו 'אישה שסרחה' [וגם הוא כתב הגדרה זו בשם רבנו ירוחם] 'שסיבבה שיגרשנה' ולא הגדירו 'זינתה' [שהוא לכאורה יותר פשט לשון זו] שלא כדברי החתם סופר. וציין לריב"ש, למהר"א ששון ולמהרלב"ח שכך הבינו. וכן הסכים עימו הגר"מ אוחנונה שליט"א.

(אלא שלדבריהם החתם סופר פליג על רבנו ירוחם [להבנתם שההגדרה ב'סרחה' שלו היא], ואילו לדברינו נראה שהחתם סופר עצמו הבין שאפשר ללמוד כדבריו גם אליבא דההגדרה [שיוחסה לרבנו ירוחם] 'שסיבבה שיגרשנה' אין כל הכרח שיש מחלוקת ביניהם.)

וראה שם (בסימן יד) במה שכתב הגרש"מ עמאר לטעון שלאישה יש טענת קים לי כחתם סופר שפסק כלבוש – "והוו להו שנים מגדולי הפוסקים" – במקרה שהיא מוחזקת ברישום בטאבו. ולאחר המחילה רבתי, לדברינו מהלבוש אין כלל ראיה שנחלק (ותו ליכא "שני פוסקים" וליכא 'קים לי') ובפרט למה שהבאנו דברי הנצי"ב בביאור 'דבר שבערווה' על פי הגמרא בגיטין (צ ע"ב). ואכמ"ל.

עוד ראה בעניין זה בפד"ר (כרך ה עמוד 13) מה שכתבו הרה"ג הדאייא, אלישיב וז'ולטי זצ"ל לאחר שהביאו דברי החתם סופר והלבוש לחלק בין סוגי אישה שזינתה. וזו לשונם:

אולם נראה דעד כאן לא קאמר הלבוש דגם במצא בה ערות דבר לא הפסידה המתנות שקיבלה מבעלה, אלא דווקא באופן שלמעשה לא הפסיקה לחיות עם בעלה, וברצונה היתה ממשיכה לחיות איתו.

מה שאין כן באשה העוזבת את בעל נעוריה והולכת אחר מאהביה לחיות אתו כבעל ואשה, הרי כולהו איתנהו בה – גם מורדת לכל פרטיה וגם זונה. ובוודאי במקרה כעין זה על האשה להחזיר כל המתנות שקיבלה מבעלה.

כלומר לדעת הרה"ג הנ"ל אישה שממשיכה לחיות עם גבר זר ואינה מעוניינת לחיות עם בעלה דינה כדין אישה 'מורדת' שגם לדעת הלבוש והחתם סופר מחזירה את כל המתנות שנתן לה הבעל.

חילוק זה הובא בנימוקי אב בית הדין האזורי הרה"ג גורטלר שליט"א ולכן הכריע שבמקרה הנידון דין האישה כדין אישה מורדת המחזירה את כל המתנות שקיבלה.

חילוק זה שנכתב כדבר פשוט הובא גם בספר משפטי שאול (לגר"ש ישראלי, סימן יח) שכתב:

ואין זה דומה להא דסימן צ"ט שהבעל הוא שמוציאה מביתו, וגם כשסרחה תחתיו, מכל מקום היא מצידה אינה מסרבת להמשין לחיות אתו, והוא הוא שמוציאה, אף אם זה מסיבת קטטות ומריבות, ואם גם משום שנאסרה עליו, ולא כן בנידון דידן שטוענת שמאוס עליה ואינה יכולה לחיות עמו.

כלומר גם הגר"ש ישראלי זצ"ל מסכים לעיקרון שאם האישה – בזנותה עם גבר אחר – יוצרת מצב של סירוב לחיות עם בעלה הרי דינה כדין מורדת שמחזירה את כל המתנות.

ועיין שם בראש הסימן ובמה שכתב הגר"י קאפח זצ"ל שבסוג מתנה של דירה המיועדת לשימוש משותף, דינה של מתנה זו כדין תכשיטים שמחזירה אותם גם אם לא מרדה וכמבואר בסימן צ"ט על פי הריב"ש והגאונים.

וכה כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל:

ומעתה כיון שמתנה לא היתה על מנת שיהא מסולק הימנה, עתה כשיוצאת ממנו ודאי קיימת האומדנא שלא נתן לה על מנת למיפק כי הרי כל עיקר המתנה לא היתה מכוונת אלא שתוכל ליהנות ממנה לאחר מותו, וזהו כמובן אם אינה יוצאת ממנו בעודו בחיים.

והביא שחילוק זה מתבאר במבי"ט שהובא בבאר היטב ובחתם סופר סימן קמ"ט. וראה עוד דבריו החריפים של הגר"י קאפח בסברה זו. ולפנינו נביא עוד מפסקי דין שכך כתבו בפשטות.

ולא מצאתי מי שחולק בזה.

לסיכום פרק זה:

אישה 'שסרחה' אינה מפסדת מתנות שנתן הבעל אלא אם כן נועדו לצורך הנאתו כמו תכשיטים או לצורך שימוש משותף כמו דירת מגורים.

מרהיטת לשון רבינו ירוחם ועוד פוסקים עולה שהגדרת אישה שסרחה היא אישה שסיבבה את הגירושין ולא שעשתה מעשה זנות.

הלבוש הוסיף שאף אם "מצא בה ערות דבר" והחתם סופר הסכים לדבריו.

לא מוכח שכוונת הלבוש לאישה שעשתה מעשה זנות אף שיש משמעות כזו מדברי החתם סופר. ייתכן שהלבוש מגדיר מעשה כיעור כ'ערוות דבר' וכמו שביאר הנצי"ב בספרו העמק דבר את הפסוק "כי מצא בה ערות דבר".

גם אם נניח כדברי כמה מהפד"רים שהבינו בחתם סופר שהגדרת אישה שסרחה (גרידא) כוללת אישה שעשתה מעשה זנות. מצאנו חילוק ברור בין אישה המעוניינת להמשיך לחיות עם בעלה למרות מעידתה במעשה זה לבין אישה שממשיכה לחיות עם הגבר הזר ובזה דינה כמורדת וכמו במקרה דנן.

גם בדין אישה שסרחה מצאנו בפד"רים חילוק בין מתנות שנותן הבעל לאישה שנועדו לצורך שימוש משותף, כמו דירת מגורים, לבין מתנות כמו קרקעות או דירות נוספות לצורך השקעה.

ומכאן למקרה דנן: בין שנגדיר את המערערת כמורדת וכפי שנראה, ובין שנגדירה (רק) כאישה שסרחה, המתנה שניתנה לה בדירה המשותפת נועדה לצורך שימוש משותף ודינה כדין תכשיטים שמחזירה אותם לכל הדעות עם מרידתה.

דין מתנות באשה המתגרשת בדרך מרד

ברם כל האמור הוא באישה שאינה מורדת (כפשוטה) אלא שסרחה, אולם באישה מורדת כתבו הפוסקים (הרי"ף, הריב"ש, בעל העיטור ובר"ן שהבאנו לעיל וכן נפסק בטור ובשולחן ערוך אבן העזר סימן עז סעיף ב) שמפסידה מתנות לכל הדעות. וכן הביאו החלקת מחוקק והבית שמואל בדבריהם בסוף סימן צט (ס"ק ו–ז) שאישה מורדת מפסידה הכול, ולא שייכת בה סברת הגאונים שמי שנתן מתנות לאוהבו ונהפך לשונאו אינו צריך להחזיר את המתנות מטעם "דאטו מאן דיהיב לחבריה ולרחמיה, ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם" – שכן דרכו של עולם שהאהבה בין ידידים לעיתים מתהפכת לשנאה.

וצריך להבין מדוע שונה דין מורדת שחייבת להחזיר מתנות מדין אישה שסרחה על בעלה.

וביותר תגדל התימה לפי מה שכתב החתם סופר בשו"ת (אבן העזר א סימן קמא) בשם הלבוש שמה שכתב הריב"ש בשם בעל העיטור שאישה שסרחה אינה צריכה להחזיר מתנות – הוא הדין לאישה ש"מצא בה ערות דבר" שאינה צריכה להחזיר, מתנות ובחתם סופר הראה פנים לבעל הלבוש. ואומנם לדברינו אין ראיה שהלבוש איירי באישה שזינתה, ומכל מקום הבאנו שכך פירשו דבריהם בכמה פד"רים.

לצורך הבנת ההבדל בדינים בין אישה שסרחה לאישה מורדת נבאר טעם דין החזר מתנות במורדת.

טעם הדין שמורדת מחזירה מתנות

כאמור, מדברי הרי"ף שהבאנו למדו הפוסקים יסוד – שאם הבעל מעוניין לגרש את האישה, אזי אין היא מפסידה מתנות שנתן לה.

והטעם, ביאר הרמב"ן (במלחמות, כתובות דף כא ע"א מדפי הרי"ף), שהאישה יכולה לומר:

תנו לי בעלי ואעמוד לפניו, דהא לאו למיפק קיימא, ולטיבועין הקנה אותם לה כל זמן שתעמוד לפניו. למה זה דומה? לנותן מתנה לחבירו על מנת שישמשנו, שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו, והא נמי מתנה גמורה היא.

אולם אם האישה מורדת בבעל, אזי הדין הוא שמחזירה מתנות מהטעם המבואר בגמרא (כתובות דף נד ע"א): "כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק – לא אקני לה."

ואומנם הגמרא עוסקת בדין בגדי אלמנה, אולם הרי"ף (שם דף כא ע"א מדפיו) והראשונים בעקבותיו השתמש בסברה זו גם לדין בעל המגרש את אשתו המורדת, וכמו שהבאנו לעיל מדבריהם.

וכן כתב הרי"ף להדיא גם בבואו לבאר דין מורדת (שם דף כז ע"א):

וחזינן לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה – מנה מאתים – בלחוד כי היכי דלא ליהוין בנות ישראל הפקר, אבל מאי דכתב לה מדיליה, בין תוספת בין מתנה, לא יהיבנן לה מידי.

והרא"ש הביא דברי הרי"ף להלכה (בפרק חמישי במסכת כתובות סימן לה).

ואכן כך הבינו רבים מהראשונים מפרשי הש"ס בסברה זו של אישה המורדת בבעל:

כן כתב הרמב"ן בחידושיו לכתובות (סג ע"ב [במהדורת ר"ע שבט סד ע"א]) וזו לשונו:

וכתב עוד ה"ר יוסף הלוי ז"ל [ר"י מיגש] דהיכא דיהיב לה מתנה, בין קרקע ידוע בין ששעבד לה ליתן מעות או מדעם [נ"א: דבר], אפילו כתב לה לבתר נישואין מתנה גמורה לחוד ואין צריך לומר כתבה [נ"א: כתובה] בכתובה, ואימרדה – הפסידה הכל, דאי [נ"א: דכי] אקנה לה אדעתא למיקם קמיה, כדאמרינן "אלמנה שמין מה שעליה", והיינו לאחר נישואין, ואפילו הכי שמין, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב: "אבל מאי דכתיב לה מדיליה בין תוספת בין מתנה לא יהבי[נן] לה מידי" ומכלל דבריו [שמדברי הגאון ואליבא דתקנת הגאונים הם] דכל [נ"א: וכל] שכן מדינא דגמרא דלית לה וכן כתב בפרק האשה שנפלו.

ובהמשך דבריו כתב:

ומצאתי בחיבור אחד שבתשובות רב האי ורבינו אלפסי הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נישואין מפסדה, ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה, דאומדן דעת הוא דמפסדה, אלא אם כן כתב לה שקבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיגש ז"ל, דהתם תנאי ממון הוא וקיים […] ואין זה צריך לפנים.

נמצאנו למדים מדבריו שאין חילוק בין סוגי המתנות ומתי ניתנו, וכל סוגי המתנות – ובכלל זה מתנות חלוטות הנקראות מתנות "לחוד" – אישה מורדת מפסידתן מכל שכן מהפסד תוספת הכתובה והטעם "דאקני לה אדעתא למיקם קמיה ולא למיפק". ורק במקרה שכתב לה במפורש שנותן לה מתנה גמורה שאפילו תמרוד בו המתנה תישאר אצלה אזי המתנה תיוותר ברשותה שכן כל תנאי שבממון – קיים.

וכן כתב הרשב"א בחידושיו לכתובות (סג ע"ב, סד ע"א) בסוגיית מורדת:

בתשובות רבינו האי גאון ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל […] דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל […] דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה. (סג ע"ב)

ובתשובות רבינו האי גאון ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל: אפילו מה שכתב לה מתנה אחר נשואין למיפק ולמישקל לא יהב לה וכן כתב הרב ן' מגאש ז"ל. (סד ע"א)

וכן כתב בעיטור (אות מ – מרד, דף סח). וכן כתב הריטב"א בחידושיו (שם סד ע"א).

וכל הראשונים הללו עמדו על כך שמתנה חוזרת במורדת במכל שכן מתוספת כתובה. וכמו שהביא המאירי בחידושיו (בית הבחירה) למסכת כתובות (סג ע"ב) בדין החזר מתנות במורדת:

זה שכתבנו שאיבדה כתֻבתה, כל שכן אם נתן לה מתנה שהפסידה, שלא נתן על מנת שתצא. ולא סוף דבר שנתן לה בשעת נשואין שדינה ככתובה, אלא אף לאחר נשואין, הן שנתן לה קרקע ידוע הן שקבל עליו ליתן לה כך וכך, וכן כתבו גאוני ספרד […]

ומדברי המאירי והראשונים הנ"ל למדים יסוד גדול, שדין החזר מתנות קל יותר מחוב הכתובה שכן כתבו "כל שכן אם נתן לה מתנה שהפסידה".

עוד למדים שאין חילוק בין מתנות שניתנו לה בשעת הנישואין לשניתנו לאחר מכן.

עוד למדים שאין חילוק בין סוגי המתנות שכן כתבו: "הן שנתן לה קרקע ידוע, הן שקבל עליו ליתן לה כך וכך."

וכן פסק הרמב"ם (פרק יד מהלכות אישות הלכה ח) בדין אישה המורדת בטענת 'מאיס עלי' וזו לשונו:

ואינה נוטלת משל בעל כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה – פושטת ונותנת, וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ב) שהביא דברי הרמב"ם אולם ללא טעם הדין.

ברם מצאתי בפד"ר (כרך יא עמודים 253–258) שכתבו הרה"ג צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי שטעם הדין תלוי במחלוקת הראשונים אם מורדת מפסידה מתנות מיד עם מרידתה גם קודם הגירושין ואין הדבר תלוי בהפסד כתובתה, או שהיא מפסידה את המתנות רק עם הפסידה את כתובתה. ושם ביארו שלסוברים שאישה מורדת מפסידה את מתנותיה מייד אזי הטעם הוא משום קנס שקנסו אותה, אולם לסוברים שהמורדת מפסידה את מתנותיה בעת שהיא מפסידה כתובתה אזי הטעם כמו שכתבו הראשונים "אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה".

וראה עוד בפד"ר (כרך יד עמודים 21–29) שכתבו הרה"ג צימבליסט, אזולאי ולוי שהטעם העיקרי הוא האומדנה "אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה" – גם לסוברים שהמורדת מפסידה מתנותיה מייד.

וראה בתשובת הרשב"א (חלק ב סימן קיב) המצוטטת להלן (ושהדגשנו בדבריו) שטעם החזר מתנות במורדת הוא מדין קנס.

וראה עוד בביאור מחלוקת הראשונים אם מורדת מפסידה מתנותיה לאלתר או רק עם הגירושין בספרו של חבר בית הדין הגדול הגר"י אלמליח שליט"א אמרי משפט (חלק ב סימן יא).

לסיכום פרק זה:

הטעם שאישה מורדת מחזירה מתנות שנתן לה בעלה הוא שיש אומדנה חזקה ביותר שהובאה במקורה בתלמוד, בגאונים ובפוסקים הראשונים "כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה ולא אדעתא למישקל ולמיפק", ופירושה: הבעל הקנה לה את המתנה על דעת שתעמוד לפניו ולא על דעת שתצא ממנו מתוך מרידה.

בפד"רים הובא טעם נוסף, שדין זה הוא מדין קנס, והסבירו זאת בדעת הסוברים שאישה מורדת מפסידה מתנותיה מייד (שנחלקו הראשונים אם מורדת מפסידה את מתנותיה שקיבלה מהבעל מייד עם מרידתה וצריכה להשיבם מייד לבעל, או רק כאשר מפסידה כתובה לאחר התראה והכרזה).

בירור שיטת הרשב"א בדין החזר מתנות באישה מורדת

מצאנו לרשב"א בכמה תשובות שעסק בדין זה וכתב שאם הבעל נתן לאישה "מתנה לחוד" אינה צריכה להחזיר אם מרדה בבעל ודלא כמו שכתב בחידושיו.

וכבר עמד באבני מילואים (סימן עז ס"ק יא) על סתירה כזו בדעת הרשב"א וכתב שהרשב"א חזר בו והסכים עם גדולי הראשונים. להלן מסקנת דברי האבני מילואים:

אלא דלפי מה דמשמע מדברי הרשב"א [הלשון שהביא (ולא הועתקה כאן) היא לשון חידושי הרמב"ן, שכידוע יוחסו בדפוסים הישנים, בטעות, לרשב"א. אכן כעין זה כתב הרשב"א] נראה דאפילו היכא דהפסידה כתובתה במורדת מכל מקום לא הפסידה המתנה, ואלו בדברי הרב המגיד מפורש דאחר י"ב חודש מפסדה הכתובה וגם המתנה, וצ"ע.

שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שם וזו לשונו [גם כאן הלשון שהביא היא לשון חידושי הרמב"ן. אכן כן גם דעת הרשב"א, שאף ציין שכן כתב הרמב"ן, וכדלהלן]:

ומצאתי בחיבור אחד שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי [לפנינו "מפסדה" וכן להלן]. ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה, דאומדן דעת הוא דמפסדי, אלא אם כן כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיגש ז"ל דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים.

עכ"ל. הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם אם כן אפילו במגרש תוך י"ב חודש דכתובה לא מפסדה אבל מתנה מפסדה משום דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמיה.

וכן כתב הרשב"א בחידושיו למסכת כתובות בסוגיית מורדת (דף סג ע"ב, הובא לעיל בקיצור) וזו לשונו:

ומיהו בתשובות רבינו האי גאון ורבינו אלפסי ז"ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא, וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל. ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קא משמע לן דאפילו תוספת מפסדת וכל שכן מתנה שנתן לה הוא דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה וכן תירץ לדעתם הרמב"ן נ"ר.

ועתה נפן לתשובות הרשב"א (חלק ב סימן קיב) ונצטט קטע מדבריו כדי לעמוד על כוונתו [חלק מתיקוני הנוסח שבסוגריים המרובעים – וכן בתשובות דלהלן – ממהדירי מכון ירושלים]:

ולענין המתנה ששאלת ואמרת שהמנהג בעירכם שהיוצאה מדעתה מבעלה אינה נוטלת משל בעלה כלום. וככה דנין דייניכם וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק אף על פי.

ואמרת שאפילו מי שנתן לאשתו קרקע או מטלטלין וכתב לה שהוא נותן "מתנה גמורה מעכשו שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה לעשות בה כל חפצת נפשה בין שתעמוד עמו בשלום בין שתמרוד בו, ותהיה מתנתה כאילו נתנה לעובר ארח ויהיה רשות בידה להחליף ולמכור להוריש ולתת לכל מי שתרצה, ולא שיירתי בה לעצמי שום שיור בעולם וסלקתי עצמי ורשותי וזכותי מעל מתנה זו סלוק גמור" –

עם כל זה הגיעה לכם תשובת הרב הגדול רבינו מאיר ז"ל מטוליטולה שאם נתגרשה בגט מרצונה שאין לה באותה מתנה כלום משום דאמור רבנן דאדעת למשקל ומיפקי לא יהב לה.

ומהאי [נדצ"ל: "ומאי" או "והאי"] דכתב לה "בין שתעמוד עמי בשלום בין במרדות" – לא מרד בגט קאמר אלא מרד ממלאכה או מתשמיש קאמר.

וחזק הרב ז"ל דבריו ממה שכתוב בשטר המתנה "והודענו דבמתנה זו שאין לנו [נדצ"ל: "לו" או "לך" (שהיא לשון דבריהם לבעל) כדלהלן] כלום בה כדאמור רבנן במתנה 'קנתה ואין הבעל אוכל פירות'". ואמר הרב ז"ל: מכאן למדנו שלא נתן אלא על דעת רבנן שתשב עמו, אבל על דעת שתצא ותטול לא נתן לה.

ואמרת עוד שחזרתם ושאלתם את פי מורי הרב רבינו יונה ז"ל והשיב שהמתנה קיימת אפילו תמרוד בו בגט.

דע שהדברים נראין לי ברורין כדברי מורי הרב רבינו יונה ז"ל, שהרי נתן לה מתנה גמורה חתוכה וחלוטה וסלק כל זכותו ורשותו מעל מתנה זו ונתן לה רשות ליתן ולהוריש לכל מי שתרצה.

ואני תמה על דברי הרב רבי מאיר ז"ל שהביא ראיה ממה שאמרו ז"ל "אדעתא למשקל ומיפק לא יהב לה", שאם כן אפילו נתאלמנה נמי לא תטול דאדעתא למשקל ומיפק לאחרינא לא יהב לה. דהא עיקר מה שאמרו ז"ל גבי אלמנה הוא שאמרו בפלוגתא דרב ושמואל דאמרי בשלהי פרק נערה שנתפתתה:

אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה.

[…] אמר רבא אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כותיה דשמואל הלכתא כותיה דרב, דתנן: "אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן." אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן במתניתין כותיה דשמואל אמאי הלכתא כותיה דרב?

[…] מאי טעמא, כי אתקין [צ"ל: אקני] לה […]

אם כן אף אנו נאמר כן, ובכל מה שהבעל נותן לאשתו, שאם נתאלמנה שמין לה מה שנתן לה דאדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה.

והנה הרב מורה שאם מכרה ונתנה קיים אם גרשה הוא או מת הוא בחייה כמו שבא בתשובתו אשר כתבת. וכן הוא באמת שהרי שנינו:

אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל.

ואמאי, נימא "אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה"? אלא: לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו. כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלין וכיוצא בהן, שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנה גמורה אין שמין לה כלל, דהיינו מתניתין דאף על פי. וכן בלקיט שאין שמין לו מה שנתן לו במתנה גמורה חוץ ממה שעליו ומן הטעם שאמרנו.

ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל אינה נוטלת כלום משל בעל ואפילו מנה מאתים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרב ז"ל [הרי"ף] בהלכות דקנסינן לה בדידיה. אבל מכל מקום מה שנתן לה במתנה גמורה מתנה מוחלטת מעכשו, שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה – בזה לא אמרו, אלא מוכרת ונותנת וקיים בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה.

וזהו שנראה לי בענין המתנות הללו. ומה שכתב בשטר המתנה "והודיענוהו שכל הנותן מתנה לחוד לאשתו כאלו נותנת [נדצ"ל: "נתנה" וכדלעיל] לעובר ארח – שתטול אותה ממך כל זמן שתרצה ותקנה מה שתרצה, ואין לך בה כלום כדאמור רבנן 'קנתה ואין הבעל אוכל פירות'" – איני רואה מכאן ראיה לגרע כח מתנתה כלל ולומר שלא תהא מתנתה מתנה אלא כל שהיא יושבת תחתיו כי זה ליפוי כח כתב כן, שאפילו בפירות לא יהא לו שום זכות, שלא תאמר יאכל הבעל פירות וכיוצא בזה.

סוף דבר במה שהוסיף לה ומרחיב לשון הזכיות איני רואה שיהא בו גרעון לה.

ומכל מקום מה ששאלת לדעת הרב רבי מאיר ז"ל: מי שהוסיף עוד בלשון מתנתו וכתב: "כל זמן שתרצה היא וכל מי [נדצ"ל: מה] שתרצה היא בין בחיי בין לאחר מיתתי בין בחייה בין לאחר מותה בין כשהיא ברשותי בין ח"ו תמרוד בי", אם יהיה כח מתנה זו יפה מכח שאר מתנת מתנות שאין כתוב בהן "בין כשהיא ברשותי בין ח"ו תמרוד בי" –

נראה שאין זה מוציא מידי אותו חשש שכתב הרב ז"ל כי מאחר שהוא סבור שיד בעל השטר על התחתונה אפילו בכיוצא בזה ונדחוק הלשון לגרע כח המתנה, אף אנו נאמר כי פירוש "ברשותי" שלא מרדה בתשמישו ומלאכתו. ופירוש "בין תמרוד בי" שתמרוד בתשמישו ומלאכתו.

אבל אנו נראה כן [נדצ"ל: "אינו נראה כן" או שפירושו: "אבל אנו נראה" לנו לא כדבריו אלא "כן" היינו –] כמו שאמרתי.

מתשובה זו למדים אנו בבירור שהרשב"א חלוק עם הרמ"ה בנידון בעל שנתן לאשתו מתנה חלוטה וכפי שכתב "וכתב לה שהוא נותן מתנה גמורה מעכשו שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה לעשות בה כל חפצת נפשה בין שתעמוד עמו בשלום בין שתמרוד בו":

לדעת הרמ"ה המתנה בטלה כאשר האישה מורדת אף על פי שהתנה עימה במפורש שהמתנה חלוטה גם אם תמרוד בו.

והרשב"א חלק עליו וסבר שאם התנה במפורש שהמתנה מתנה חלוטה, המתנה קיימת, אף אם לא כתב לה שגם אם תמרוד.

נמצא אפוא שהרשב"א מחדש שבמקרה שהבעל נתן "מתנה חלוטה" "לעשות בה כחפצת נפשה" של האישה – המתנה אינה חוזרת גם אם האישה מרדה, וטעמו שבמקרה זה לא אמרו הגאונים את הסברה "אדעתא למיקם קמיה נתן לה".

ולכאורה יש להסתפק לשיטה זו: מה הדין במקרה שהבעל נתן מתנה לאשתו דירת מגורים ורשם אותה בטאבו על שמו – האם רישום בטאבו נחשב מתנה חלוטה לאשה שאינה חוזרת גם כאשר מרדה או לא?

לפנינו נעמוד בליבון שאלה זו.

עוד מצאנו לרשב"א בתשובה (חלק ד סימן נב) שכתב:

שאלת: מורדת שאמרה "מאיס עלי" ובית דין נתנו לה י"ב חדש, והבעל כתב מתנה לחוד בשעה שנשאה וכתוב בה שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה, והבעל מתיירא שמא תתננה לאחר קודם זמן זה או שתתרעם ממנו בערכאות של גויים ויפסיד הבעל ממונו: היש מן הדין שיכריחוה בית דין למסור להם המתנה או לא, דדילמא תתרצה לבעלה תוך הזמן?

תשובה: איני רואה שתהא חייבת היא למסור זכיותיה תוך י"ב חדש שנתנו לה, מכמה טעמים:

חדא, שהאומרת "מאיס עלי" אין כופין אותה תוך הזמן הזה, ואם אתה כופה ליתן זכיותיה – אתה כופה אותה מעכשיו.

ועוד, שהמתנות שאדם נותן לאשתו תלויות במנהג המקומות. ומדעתי שמנהג מקומכם לפי הנשמע שהבעל כותב שתוכל לגבות וליתן אפילו לאחרים כל זמן שתרצה, ולפי המנהג היה המתנה גמורה ולא לכבוד בעלמא. ויכולה האשה מן הדין לגבות וליתן מעתה.

ואם כן הרי זה רצה ליזוק בנכסיו בשעה שכתב, וגובה ונותנת ואפילו תתגרש. ואין אומרים בכי הא "אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא יהיב לה". ואם כן מעכשיו יכולה היא ליתן לכל מי שתרצה. הגע עצמך, אילו גבתה והוציאה לעצמה או שנתנה לאחרים ואחר כך אמרה "מאיס עלי" או מרדה מרד בעלמא – הנחייב אותה לשלם מנכסים שנפלו לה לאחר שמרדה ונתגרשה? ואם אינה יכולה לגבות וליתן לאחר כל שהיא מורדת או שמתגרשת, דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהב לה, כי נתנה לאחר מאי מהנה לה, דלא עדיף מאן דאתי מחמתה מינה? ואי משום חשש שמא תעבור ותתבע בעראות – אין חוששין שמא תעבור, ואף אם תעבור – כל שלא נתן לה הבעל אדעתא למשקל ומיפק אף בערכאות לא תוכל לגבות, שאין כח שטרות וחוב ומתנה עשוין בגופן שלנו יפין בערכאותיהם יתר ממה שהם בדיננו.

סוף דבר, איני רואה שתהא זו חייבת למסור זכיותיה ביד בית דין לא מתנתה ולא כתובתה, שאם אתה אומר אף כתובתה חייבת למסור ביד בית דין.

גם מתשובה זו רואים לכאורה שהרשב"א סובר שבעל הנותן לאשתו מתנה "לחוד" וכתוב בה שתוכל לגבות ממנה כל זמן שתרצה, אין המתנה חוזרת, וטעמו מכיוון שזו מתנה גמורה ולא "לכבוד", והבעל "רצה ליזוק בנכסיו" במעשה נתינה שכזה.

סברה מעין זו כתב הרא"ה בחידושיו למסכת כתובות (סג ע"ב בדיבור המתחיל "כלתיה") שבמתנה גמורה לא הפסידה האישה את המתנה גם את מרדה בבעל.

ביאור שיטת הרמ"ה

עוד למדים אנו מתשובה זו שהבין הרשב"א בדעת הרמ"ה (שהביא בתשובה הקודמת שהבאנו) שלדעתו אישה שנתנה מתנה ומרדה בבעלה – המתנה חוזרת ממקבל המתנה, שכן הקשה על סברת הרמ"ה: "הגע עצמך" וכו' וכתב "ואם אינה יכולה לגבות וליתן לאחר כל שהיא מורדת או שמתגרשת, אדעתא דלמישקל ומיפק לא יהיב לה, כי נתנה לאחר מאי מהנה לה, דלא עדיף מאן דאתי מחמתה."

ואולם המעיין בדברי הרמ"ה הסובר שמתנה שנותן בעל לאישה היא מתנה גמורה ואין לבעל אפילו פירי פירות (כפי שהובאה דעתו בטור אבן העזר סימן פה), יראה שאין הכרח שלמד שבעת מרידתה חוזרת המתנה עצמה כפי שהבין הרשב"א, וייתכן שהמתנה בעודה קיימת חוזרת לבעל אבל אם נתנה או מכרה ולאחר מכן מרדה המתנה אינה חוזרת.

שוב ראיתי באוצר הפוסקים (סימן עז [סעיף ב ס"ק כב אות ד] הערה תס) שהסתפקו בדעת הרמ"ה בזה. ואכמ"ל.

המשך בירור שיטת הרשב"א

עוד מצאנו לרשב"א בתשובה (חלק ו סימן עב) שכתב:

שאלה: לאה תובעת מיעקב בעלה שתתגרש ממנו בגט ואינה רוצה לישב עמו – תלמדנו אם תפסיד כל כתובתה ומה תגבה, גם אם תגבה מתנה לחוד כדאמרינן "במתנה – קנתה ואין הבעל אוכל פירות", ומזה הטעם משמע דאינה מפסדת מתנתה דלא הוי כתנאי כתובה, או דילמא כיון דלא כתב לה מתנה זו בשעת נישואין לימא שלא כתב אלא על מנת לכונסה והוי כתנאי כתובה ותפסיד הכל. ע"כ.

תשובה: הטענות שהאשה תובעת בהן להתגרש מבעלה רבות ואין הדין בהן שוה אלא כל אחת מהן יש לה דין בפני עצמה, ואתם לא בארתם בכתבכם באיזה טענה באה לאה להתגרש. ואם באנו לכתוב לכם כל הדברים שהאשה באה להתגרש בהם מבעלה ולכתוב דין כל אחד ואחד – יארך הענין הרבה מאוד והיינו צריכין לחבר להם ספר, מפני שהם כעשר או כאחת־עשרה דרכים או יותר, ואין אנו יודעין לאה זו באיזה מהן היא באה.

אבל מכל מקום ממה שיראה יותר מתוך השאלה גם כי הוא המצוי יותר משאר הדרכים הוא שהיא מואסת אותו ומתוך המיאוס באה להתגרש. ומפני שאנו חושבין שזהו שגרם לה לזו לפיכך אנו כותבין לכם דין המורדת והאומרת מאיס עלי […]

אבל מה שכתב ונתן לה הבעל משלו 'מתנה לחוד' היה נראה שלא תפסיד ממנו כלום מפני ששנינו "אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף", ואמרו עלה בגמרא דזאת אומרת דתנאי כתובה ככתובה – למאי נפקא מינה למורדת.

ואם איתא מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה – לא יהא אלא נכסים שנתן לה הוא אחר שכנסה הרי היא מפסדת אותן אף על פי שאינן כתנאי כתובה? אלא משמע שלא הפסידה אותן ואפילו המורדת מדעת כל שכן זו שהיא כאנוסה.

אבל מתשובת הגאונים ז"ל נראה שהפסידה כל מה שכתב ונתן לה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

זהו דין האומרת "מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתובתו".

בתשובה זו הביא הרשב"א את דעתו בעניין מתנה לחוד אולם ציין שהגאונים חולקים וסוברים שהפסידה גם במתנות לחוד.

עוד מצאנו לרשב"א בתשובה (חלק ז סימן תיד) שכתב:

דיני מורדת האומרת מאיס עלי והטוענת על בעלה שאינו יכול:

דע כי המורדת שדברו בה חכמים היא המונעת את בעלה מתשמיש המטה. ובית דין שולחין לה ושואלין אותה מפני מה מרדה. ואם אמרה "מפני שאני רוצה לצערו" – מתרין בה שאם תעמוד במרדה תפסיד כל כתובתה ואפילו אם היתה של אלף מנה. ואם לא חזרה בה מכריזין עליה ביום השבת בכל בתי כנסיות ובכל המדרשות ואומרים כך: "הוו יודעים שפלניתא מרדה על בעלה." ואם חזרה בה מוטב ואם לאו מכריזים עליה פעם שנית ביום שבת שני וכן עושין שבת שלישי וכן שבת רביעי. ואחר אותן ד' שבתות, אם לא חזרה בה, שולחים לה הבית דין עוד ומזהירין אותה שאם תעמוד במרדה ולא תחזור בה מיד [לכאורה חסר: "תפסיד כל כתובתה, ואם לא חזרה"] מפסידין כל כתובתה מיד.

ואפילו חזרה בה לאחר מיכן אין לה כתובתה כלל מאחר שלא רצתה לחזור בה כשהיו בית דין מזהירין אותה.

ומכל מקום לא הפסידה מנכסי מלוג שלה כלום, אבל כל מה שכתב לה בעלה ושהוסיף לה בכתובתה או נתן לה תכשיטין ובגדים וכיוצא בהן – מוציאין ממנה ונותנין לו, ואפילו אם תפשה היא כלום מן הבגדים והתכשיטים שהכניסה לו בנדונייתא מוציאין ממנה ונותנין לו, ואף על פי שלא כתב כן הרמב"ם ז"ל.

ואם רצה הבעל לגרש אותה תוך אותן ד' שבתות [לכאורה חסר: "לא הפסידה כתובתה. ולאחר ד' שבתות"] אם רצה לגרש מגרש ואם רצה להשהותה משהה, ובלבד שלא יבא עליה אפילו רצתה לחזור עמו עד שיכתוב לה כתובה אחרת כדין אלמנה, לפי שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת.

זהו דין המורדת והאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה".

אבל האומרת "מאיס עלי" – בית דין מבקשים ממנה שתהא נותנת דעתה עליו ותתפייס לו. ואם לא רצתה מפני שלבה אונסה שלא תתפייס לו, אין מכריחין אותה לעמוד אצלו לשמשו ואין מכריזין עליה כלל, אבל ממתינין לה י"ב חדש.

ואם [נדצ"ל: "ואם לא"] חזרה בה תוך י"ב חדש הפסידה כתובתה וכל נדוניתה וכל שכן מה שנתן לה ומה שהוסיף לה מדעתו בכתובתה. ואם רצה מוציא אותה בגט לאחר י"ב חדש ויוצאה בלא כלום.

אבל [נדצ"ל: "אבל מה שיש"] עדיין בידה או ביד הבעל מן הבגדים והתכשיטין שהכניסה לו בנדוניתא וקדמה היא ותפסה אותם – אין מוציאין אותם מידה. זהו כשגרשה הבעל לאחר י"ב חדש.

ואם גרשה תוך י"ב חדש, נותן כל כתובתה אבל מה שהוסיף לה משלו אינה נוטלת מהן כלום שלא כתב ולא נתן לה משלו על מנת שתקח ותצא ממנו ותתנאה בהם בפני בעל אחר.

וכל אותן י"ב חדש שאמרנו שמשהין אותה אינה אוכלת משל בעל כלום. ולעולם אין כופין את הבעל לגרש, אלא רצה לגרש – יגרש, ואם לא רצה – לא יגרש. ואף על פי שלא כתב כן הר"ם במז"ל.

זהו דין האומרת מאיס עלי.

והטוענת על בעלה שאינו יכול והיא רוצה להתגרש ממנו מחמת כך, שואלין ממנה בית דין ואומרין לה: "[בבית יוסף נוסף: "תפרשי"] מה שאמרת שאינו יכול." אם אומרת שהוא משמש אבל אינו יורה כחץ אינה נאמנת, אבל האשה שאמרה על בעלה שאינו יכול כלל נאמנת. ומכל מקום בית דין באין עליה דרך בקשה ואומרים לה: "תני דעתיך על בעליך, שמא מתוך איבה אין אתם נזקקים", ונכנסים לחדר ועושין להם סעודה – שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה. ואם היא אינה רוצה ואינה שומעת להם בכך אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו, מבקשים מן הבעל לגרש. ואם לא רצה – כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו ליתן גט, אלא יכולין בית דין לאיים עליו בדברים ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו.

ויש מגדולי רבני צרפת ז"ל שהורו שאפילו דין זה שאנו דנין, שמבקשין מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה כמו שאמרנו, לא נאמרו דברים אלא כשהיא אינה תובעת [לכאורה חסר: "אלא"] גירושין ואינה מזכרת פרעון כתובה, אבל אם אמרה "אינו יכול לשמש על כן אני רוצה שיגרש אותי ויתן לי כתובתי" – בזו אינה נאמנת ואין שומעין לה כלום, דכיון שהזכירה פרעון הכתובה אנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר ועל כן היא מעיזה פניה בפני בעלה ותובעת כתובתה כדי שתנשא באותו ממון לאותו שנתנה בו עיניה.

ולענין כתובתה שאמרו [בבית יוסף: "אמרו"] שנותן לה מה שהכניסה לו בנדונייתא ומנה ומאתים אבל תוספת אינה גובה כלל ואפילו תפסה מוציאין ממנה ונותנין לה [צ"ל: לו] שלא כתב לה על מנת שתקח ותתן לבעל אחר.

מתשובה זו קשה להבין מה דעתו שכן לא חילק בין סוגי המתנות.

ברם מצאנו תשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח (לרבנו אשתורי הפרחי, פרק י) שבה הסכים עם הגאונים והראשונים שלא חילקו בין סוגי המתנות ובין התנאים שמתנה הבעל עם האישה בעת נתינת המתנה, נעתיק קטע ממה שכתב:

והרשב"א ז"ל נשאל בדין מורדת האומרת "מאיס עלי" – בגטה וכתובתה ומה שכתב לה הבעל תוספת או מתנה ומזונות, לפי שנראה בזה חלוקין בין דברי הרי"ף והר"ם זצ"ל.

והשיב: שורת הדין נותן שאין האיש מוציא את אשתו בגט אלא לרצונו, ואין כופין אותו לגרש אפילו באומרת "מאיס עלי" ושלא כדברי הר"ם ז"ל, שאלו היתה האשה יכולה להפקיע עצמה מיד הבעל בטענות אלו היו מתקנין גם כן כתובה מן האשה לאיש כדי שלא יהא קל בעינה לצאת ממנו […]

ולענין דיני האומרת "מאיס עלי":

דע שאין האומרת "מאיס עלי" נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה באמת, כמו שאמרה "מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני". וכן פירש רש"י ז"ל שם פרק אף על פי (כתובות סג, ב).

ואם טוענת כן דינה מוחלק משאר המורדת שאומרת "בעינא ליה ומצערנה ליה", דההיא כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואם לא חזרה בה הפסידה כל כתובתה, וכדאיתא פרק אף על פי (שם). ואם ירצה מגרש בגט, ואם לא רצה לגרש אינו מגרש. ואפילו נמלכה לאחר אותו זמן – מה שהפסידה הפסידה, ואסור לשהותה בלא כתובה אחרת בלא מנה.

אבל הבאה בטענת "מאיס עלי" אין כופין אותה בכפיית ההכרזה של בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאנוסה היא שלבה אונסה, אבל משהין אותה י"ב חדש שמא יסור המיאוס מלבבה ותתרצה לו.

ותוך י"ב חדש לא אבדה מכתובתה כלום. ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה – שהרי זה גרש מרצונו, והיא לא תפסיד כלום לפי שאנוסה היא, וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.

ואם המתין עד י"ב חדש ולא חזרה בה – הפסידה כתובתה ותוספת ונכסי צאן ברזל. ובתשובות רבינו האיי והרי"ף ז"ל שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואין מפסדת, וכן כתב גם הרב רבי יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל. וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב.

ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחוד שעשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא.

אבל נכסי מלוג דידה לא הפסידה, וכן מה שנתנו לה אחרים יראה שלא הפסידה, אלא תטול ותצא. ובלאות נכסי צאן ברזל הקיימין – אם תפסה לא מפקינן מינה, והיינו מעשה דכלתיה דרב זביד דאימרדה ותפסה חד שיראי.

נמצאנו למדים ממה שכתב לאחר שהביא תשובת רבינו האי גאון הרי"ף והר"י מיגאש "וכן בדין" והכריע שאין חילוק בין מתנה שבעל נותן באחריות וכל שכן ב'מתנה לחוד' שהמתנות הללו חוזרות לבעל בעת מרידתה ודלא כמו שכתב בתשובות הקודמות לחלק בזה.

תשובה זו מחזקת את דברי האבני מילואים (שהבאנו בריש דברינו בבירור שיטת הרשב"א) שהרשב"א חזר בו והסכים עם רוב הראשונים שאישה מורדת מחזירה גם מתנות שניתנו המוגדרות כמתנה לחוד.

בגדר מתנה לחוד

להגדרת "מתנה לחוד" שהובאה בתשובות הרשב"א ובראשונים, העירני מנהל בתי הדין הרב שמעון יעקבי הי"ו למה שכתב המאירי בחידושיו למסכת כתובות (נד ע"ב) וזו לשונו:

נהגו מקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נישואין מתנה לחוד, וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצה או למכרה אפילו בחייו.

וזו בעצם כוונת הרשב"א בתשובה (חלק ב סימן קיב, הנ"ל) שכתב: "שהרי נתן לה מתנה גמורה חתוכה וחלוטה וסלק כל זכותו ורשותו מעל מתנה זו. ונתן לה רשות ליתן ולהוריש לכל מי שתרצה."

וכן כתב הרשב"א בהמשך דבריו בתשובה זו שהבאנו לעיל.

ומה שכתב בשטר המתנה והודיענוהו שכל הנותן מתנה לחוד לאשתו כאלו נותנת [וכנ"ל נדצ"ל: "נתנה"] לעובר ארח – "שתטול אותה ממך כל זמן שתרצה ותקנה מה שתרצה. ואין לך בה כלום כדאמור רבנן 'קנתה ואין הבעל אוכל פירות'".

כלומר: הרשב"א מבהיר שמנהג המקומות היה לתת מתנה חלוטה, שהבעל מסלק זכותו ורשותו ממתנה זו ונותן לאישה ליתן למכור או להוריש לכל מי שתחפוץ ולזה הוא קורא "מתנה לחוד".

סיכום שיטת הרשב"א

הרשב"א בשתי תשובות סובר כרבנו יונה שיש חילוק בין סוגי המתנות. לדעתו, אם המתנה חלוטה באופן שהאישה יכולה לעשות בה כחפצה ולבעל לא נותרה כל שיור זכות במתנה אזי המתנה אינה חוזרת. טעמו – שהבעל "רצה ליזוק בנכסיו" בתנאי זה שהתנה עם האישה.

ברם מתשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח וכן מדבריו בחידושיו עולה שהרשב"א חזר בו ופסק כדעת רבנו האי גאון, הרי"ף, הר"י מיגאש, הרמב"ן, המאירי ועוד שאין חילוק בזה ולעולם היא מחזירה מתנות שנתן לה הבעל אלא אם כן התנה עימה במפורש שמתנה זו שנותן לה לא תחזור אליו גם אם תמרוד וכמו שכתב הר"י מיגאש, ובזה חלק על הרמ"ה שסובר שגם בסוג מתנה כזו, המתנה חוזרת עם מרידת האישה.

סיכום שלוש השיטות שבפוסקים בעניין החזרת המתנות ב'מורדת'

נמצא אפוא שיש שלוש שיטות בפוסקים:

שיטה א: הרמ"ה הסובר שגם במתנה שהבעל מתנה עם האישה שלא תחזור במרידתה המתנה חוזרת.

שיטה ב: הגאונים ורוב הראשונים הסוברים שמתנה שנתן בעל לאישה חוזרת במרידתה בכל מקרה, לרבות ב'מתנה לחוד' שבה התנה הבעל במפורש שנותן לה לעשות בה ככל שתחפוץ בלי לשייר לעצמו כל זכות, אולם חולקים על הרמ"ה וסוברים שאם התנה עימה שהמתנה קיימת גם אם תמרוד אזי אין המתנה חוזרת בעת מרידתה שכן כל תנאי שבממון קיים.

שיטה ג: רבנו יונה, הרא"ה והרשב"א בתשובות הראשונות הסוברים שאם הבעל נתן 'מתנה לחוד' שבה כתב במפורש שהוא נותן לאישה מתנה זו לעשות כחפצה ללא שיור כל זכות לעצמו אזי המתנה קיימת ואינה חוזרת בעת מרידתה. כאמור הרשב"א חזר בו בתשובה האחרונה ובתשובה שהובאה בספרכפתור ופרח וכתב במפורש "וכן בדין" – שיש לפסוק כגאונים, כרי"ף וכר"י מיגאש, וכן כתב בחידושיו.

דעת רבנו יונה והרא"ה לא הובאה בבית יוסף כלל, אף כל נושאי כלי השולחן ערוך והאחרונים לא הביאו דעתם פרט לכמה פד"רים שהביאו דברי הרשב"א בתשובה שבחלק ב.

בעל הנותן לאשתו מתנה – מחצית דירת מגורים – ורושם על שמה ב'טאבו' את מחצית הדירה – האם מתנה זו בגדר המתנה החלוטה שעליה דיברו הראשונים?

והנה זה ברור שאף בעל בימינו הרושם את מחצית הדירה בטאבו על שם אשתו אינו כותב לה שהוא מסתלק מזכויותיו ונותן לה לעשות ככל אשר תחפוץ, אולם ייתכן שעצם העובדה שהדירה רשומה על שם האישה מקנה לה זכות זו – להוריש או למכור או לתת לכל מי שתחפוץ. ואם כך כאשר הבעל רושם את הדירה על שם אשתו בטאבו יש בזה משום גילוי דעת שהוא מסתלק מכל זכויותיו כמו 'במתנה לחוד' שלדעת רבנו יונה והרא"ה אינה חוזרת בעת מרידה.

האם אכן כך?

תשובה לשאלה זו יש לראות בחוק המקרקעין מה הם זכויות בן זוג בדירה כאשר חברו מעוניין למכור או לתת למי שהוא חפץ.

נעתיק מסעיפים 101–103 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 בייחס לדירת מגורים של בני זוג.

זכות קדימה בין בני זוג

101. מקרקעין שהם בבעלות משותפת של בני זוג והם משק חקלאי או בית עסק המתנהלים על ידיהם במשותף או דירה המשמשת להם מגורים, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר חלקו לאחר אלא אם הציע אותו תחילה לבן־זוגו.

רכישה על פי זכות קדימה

102.   (א) הצעה לבעל זכות קדימה תהיה בכתב, שיישלח בדואר רשום, ותציין את המחיר הנדרש בעד המקרקעין המוצעים; העתק מההצעה יישלח לרשם.

(ב) תוך שלושים יום מיום קבלת ההצעה רשאי בעל זכות הקדימה לשלם את המחיר הנדרש, בצירוף כל מס או תשלום חובה אחר המגיע ממנו בקשר לרכישה או להפקידם בידי הרשם, ומשעשה כן, יראו את הצדדים כאילו נעשה ביניהם הסכם להעברת המקרקעין במחיר הנקוב בהצעה; הופקד המחיר, ישולם למציע עם גמר העסקה.

(ג) בעל זכות קדימה שלא שילם או הפקיד את הסכומים האמורים בסעיף קטן (ב) תוך המועד הקבוע באותו סעיף קטן, רואים אותו, בתום המועד האמור, כמי שסירב לרכוש את המקרקעין.

(ד) היו שני בעלי זכות קדימה או יותר, תישלח ההצעה לכולם; הסכימו כולם, או אחדים מהם, לרכוש את המקרקעין המוצעים, ינהגו כאמור בסעיף קטן (ב) לפי חלקו של כל אחד מהם בזכות הקדימה; סירב אחד מהם לרכוש, יעמוד חלקו לזכותם של השאר.

העברת המקרקעין

103.   (א) סירב בעל זכות קדימה לרכוש את המקרקעין המוצעים לו במחיר הנדרש, יהיה המציע רשאי, תוך ששה חדשים מיום הסירוב, להעבירם כרצונו, ובלבד שלא יעבירם במחיר נמוך מהמחיר שצוין בהצעה.

(ב) העביר המציע את המקרקעין תוך תקופת ששת החדשים האמורה בסעיף קטן (א), בטלה זכות הקדימה, ואם נרשמה – תימחק; לא העבירם תוך התקופה האמורה, לא יהיה רשאי להעבירם אלא לאחר שהציעם שוב לבעל זכות הקדימה.

עד כאן לשון החוק.

המעיין בסעיפי החוק יראה נכוחה כי החוק מגביל את בן הזוג בביצוע מכירה לכל שיחפוץ ללא העברת ההצעה למשנהו עם עותק לרשם.

עצם העובדה שיש מגבלה אף על מי שהדירה רשומה על שמו בטאבו מלמכור את חלקו בדירה היא בניגוד גמור לאמור בתשובת הרשב"א בהגדרת 'מתנה לחוד' שבה הבעל נותן לאישה את הזכות למכור, לתת או להוריש לכל מי שתחפוץ ללא כל זכויות שיוריות לעצמו. לכן אין לראות רישום בטאבו כעונה לקריטריונים המגדירים 'מתנה לחוד'.

זאת ועוד: כידוע, עצם הצעת בן זוג למכירת חלקו בדירה יש בה כדי לעורר חשדות של משנהו כי מגמתו לפעול לפירוק שיתוף בהתאם לחוק, בפניו פתוחה הדרך להפעלת מערכות הגנתיות: האחת, הגשת בקשה לערכאות למניעת דיספוזיציה שיעשה הצד המבקש למכור את הבית המשותף או חלקו עד למתן הכרעה בתביעה לחלוקת הרכוש בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 הכולל פירוק השיתוף בין בני זוג תוך הפעלת סעיף 8 לחוק זה שיש בו חלוקה לא שוויונית בנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת; השנייה (– אף אם החליט בית משפט עקרונית על פירוק השיתוף –) הפעלת תיקון 17 לחוק המקרקעין – סעיף 40 א(א) (ובדומה לו סעיף 6א לחוק יחסי ממון); השלישית, להגיש תביעה לשלום בית ובמסגרת זו לבקש סעד למניעת דיספוזיציה כאשר צד מרגיש את עצמו נפגע כתוצאה של מהלך של מכירת חלקו של משנהו בדירה המשותפת.

צעדים הגנתיים אלו הנותרים בידי נותן המתנה (אף שאינם נובעים מהיותו כזה אלא מהיותו בן זוג – שותף) עשויים להיות 'הוכחה ברורה' בתפיסתו של בן זוג הנותן מתנה באמצעות רישום בטאבו שיש לו זכויות מסוימות במה שנתן במתנה – אפשרות השימוש בהפעלת סעיפי החוק המשמשים לו הגנה מספקת כדי להגן על עצמו ולסכל מהלך של מכירת חלקו של משנהו בדירה ללא הסכמתו נתפסת כאילו יש לו זכות שיורית בנכס. משכך נשמט הבסיס להגדרת מתנה זו – ולהבנת כוונת הנותן בה ככוונה לתת – 'מתנה לחוד' ואם כן ברי שלא לזה התכוון הרשב"א במה שהגדיר את 'מתנה לחוד' כזכות אבסולוטית לאישה לנהוג במתנה שנותן לה כאוות נפשה.

לסיכום: בנסיבות הנ"ל, אין לראות ברישום בטאבו ויתור אבסולוטי על זכויות מי שנותן מתנה ורושם את מחצית הדירה על שם מקבל המתנה.

המתנה חוזרת: א. אין זו 'מתנה לחוד' שדיברו בה הראשונים; ב. העיקר להלכה שאף 'מתנה לחוד' חוזרת

מכאן שבמקרה דנן אין לראות את רישום המערערת בטאבו כבעלת מחצית הדירה כ'מתנה לחוד' שבה דיברו הראשונים, ועליה להשיב מתנה זו לכולי עלמא.

נימוק נוסף לחייב את השבת המתנה: לפי מה שביארנו רוב הפוסקים, ובכללם הרשב"א שחזר בו והסכים עימם, סוברים שגם בסוג כזה של 'מתנה לחוד' שניתנת במפורש לעשות בה כחפצו של מקבל המתנה ללא זכות שיורית – דינה של המתנה לחזור בעת מרידה.

לכן אין לסמוך על הרשב"א בתשובה (חלק ב סימן קיב) או על הרא"ה בדין זה.

מסכים אנוכי עם מה שכתב עמיתנו הרה"ג יעקב זמיר שעלינו לנהוג על פי כללי הפסיקה שאין להתחשב בדעה שלא הוזכרה בטור ובשולחן ערוך ונושאי כליו.

הדין אם נותן המתנה אינו הבעל אלא אביו?

האם יש הבדל אם הבעל נותן את המתנה או אביו?

דבר זה נפתח בגדולים.

מהר"י וייל (סימן כ) דן בשאלה זו ופשוט לו שגם אם קרובו של בעל נותן מתנה לאישה, מתנה זו חוזרת בעת מרידת האישה. נצטט קטע מדבריו:

על אודות מחלוקת ריב וקטט אשר רבו עם הר' יעקב בר' שלמה ועם צלעתו צורלין בת ר' מאיר. רבו דבריהם וארכו מספר, ואני ורבותי יגענו ודקדקנו להמציע ביניהם, ולמצוא צד השואה ביניהם למען השלום. ואחרי כי ראיתי כי לא מסתייעא מילתא, בקשוני להעמידם על קו הדין. ולמען לא יהיו אויבינו פלילים, קבלתי ושמעתי הצעת טענתם ותביעותם זה על זה, וקנו זה מזה בפני בעדים, למען יהיה שריר וקים לקיים מאמרי, ולא ידחו זה את זה בגודא רבה, רק כאשר אגזור כן יקום. ולאלה באו לפני בעלי הריב הם וסיעתם, והציעו את טענתם בפני ובפני פרנסי מנכבדי העיר.

ויען כי ראיתי במקצת הדברים גנאי לשני החלוקות לכתוב רובי תלונותם ותביעותם זה על זה ואין בהם יתרון, בחרתי בקיצור, ועל פי טענתם אמרתי אחוה דעי כאשר הראני הש"י בשכל, על פי פסקי רבותינו אמת ודבריהם כפטיש יפוצץ סלע. ועתה ירדתי ודקדקתי לעומקא דדינא כפי שכלי, ויראה לי דין ונכון.

תחילת דבר שעל פי תביעות הרבי יעקב ומורשה שלו ועל פי תשובת מרת צורלי"ן ומורשה שלה יראה לי וכן הדין במלתא דפסיקתא.

תחילת דבר השבעתי מרת צורלין בחומר איסר, שמה שקובלת על בעלה וטוענת "מאיס עלי", ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה, ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותם. על כן קבלה עליה בפני בחומר כי מה שהיא מסרבת בבעלה ומשרכת דרכיה עמו, לא מחמת שום עצת אביה ואמה ושום אדם, ולא מחמת שום תרמית שתהא מכוונת להוציא ממנו נדונייתה, רק שאין דעתה יפה עמו, ואין דעתה סובלתו. ולא ראיתי שום צד לכוף אותה להיות עמו כאשר אמרו רבותינו […]

ועתה דינה כמורדת כאשר אמרו רבותינו ע"ה. מאחר כי כל מה שהיא מוחזקת בנדונייתה ובכל מה שהכניסה עמה לחופה, יש להחזיק בכל מה שהכניסה עמה לחופה, ר"ל: נדונייתה חמישים זהובים תקח תכף בעין בשלימות, וכל תכשיטיה אשר הכניסה עמה לחופה העומדין בעין אשר נתן לה אביה, וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת חופה וטבעת קידושין, מפני שלא יאמרו […]

אמנם כל המותר הנמצא בידה או ביד אביה או ברשותה, יתר על מה שהזכרתי לעיל, חפצים ומטלטלין כסף ושוה כסף אשר נתן לה בעלה מעולם העומד בעין, וכל אשר ניתן לה מחמת אביו ומחמת קרוביו ובשעת נישואין או אחר כך, וכן הסבלונות אשר נתן לה בעלה או אביו, וכל שבח אשר שבחו נכסים, יש להחזיר […]

עד כאן דבריו.

וממה שכתב "אשר נתן לה בעלה […] וכל אשר ניתן לה מחמת אביו ומחמת קרוביו ובשעת נישואין או אחר כך […] יש להחזיר" נראה בבירור שסובר שאין חילוק בין מתנות שנותן הבעל לאלה שנתנו אביו או קרוביו של הבעל. כמו כן אין חילוק בין מתנה שניתנה בעת הנישואין או אחר כך. וטעמו שכל האומדנה שקבעו לנו חכמים להחזר מתנות באישה מורדת שייכת גם באביו של הבעל או קרובו, שכן נתינת המתנה על ידם נועדה לתועלת בני הזוג שיחיו יחד בשלום ולא למקרה של מרידה.

דברי מהרי"ו הובאו בדרכי משה (סימן עז ס"ק יד) ובקיצור בבית שמואל (סימן עז ס"ק ט) שכתב שאף המתנות שניתנו "מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אחר כך" – "צריכה להחזיר". וכן הובא בבאר היטב (שם ס"ק י) וב"דין מורד ומורדת בקצרה" שבבית שמואל בסוף הסימן.

אומנם ראיתי באוצר הפוסקים (סימן עז סעיף ב ס"ק כב אות יז – עמוד נט) בשם אגודת אזוב שדקדק ממה שהרמ"א (בהגה בסעיף ג) השמיט את דין מתנת קרובי הבעל שנראה שהרמ"א חזר בו.

ולאחר המחילה לא זכיתי להבין דקדוק זה, שכן המעיין שם ברמ"א יראה נכוחה שבא לבאר בקצרה דין מורדת בדינא דמתיבתא, ולכן הביא דברי המרדכי לעניין שכל מה שכתב לה הבעל ונתן לה צריכה להחזיר ואפילו תפסה, ולא הביא שם דברי מהרי"ו, ואין לדקדק מדבריו שחזר בו ממה שהביא להדיא דברי המהרי"ו בדרכי משה ללא הערה והסתייגות.

וכן כתב להדיא בפסקי הלכות – יד דוד (פרק יד מאישות הלכה ב אות לו): "וכל המתנות שנתנו לה קרובותיו בעת הנישואין וכל הסבלונות […] או אחר כך מחמת התקרבות הנישואין ושמחתה, צריכה להחזיר לו." והובאו דבריו באוצר הפוסקים (שם).

ובבית יעקב (שם) תמה על מהרי"ו וכתב וזו לשונו:

וקשיא לי דהא מבואר לקמן (סימן צט) דמה שנתנו לה אחרים דין נכסי מלוג יש לה, דאחרים כשנותנים מתנה צריכין להתנות בדין תנאי, עיין שם. ומהיכי תיתי ישתנה הדין במורדת. ועוד דהא על כורחך אין צריכה להחזיר לבעל אלא לקרוביו, דהא הקרובים לא נתנו לו רק לה, וזה נגד הסברא, דלא מרדה בקרוב.

ומכוח קושיה זו כתב שייתכן שמהרי"ו איירי בדינא דמתיבתא. מה שאין כן לדינא דגמרא – חשיבא מתנת הקרוב לאישה נכסי מלוג, וכמו שכתב הריב"ש בדין מתנת קרובי הבעל לאישה שסרחה שגם אם נתנו לה תכשיטים אינה צריכה להחזיר דחשיבי נכסי מלוג.

בקושיה זו עסקו כמה פד"רים ותירצו דהתם (בסימן צט) מדובר באישה שסרחה ולא מרדה ולכן מתנת קרובי הבעל לאישה זו – מתנה גמורה כנכסי מלוג. מה שאין כן במתנות קרובי הבעל לאשה שמרדה דשפיר שייכת האומדנה שלא נתנו לה מתנה גמורה אדעתא למיפק ולמישקל וכמו בבעל, שכן הם באים מכוחו של הבעל וכוונת נתינתם למתנה משותפת לצורך השימוש המשותף ולטובת הבעל, שמטבע הדברים דאגתם היא לטובתו, אלא שממילא האישה זוכה בה כל עוד לא מרדה בבעל.

ולחיבת הקודש אצטט קטע מדברי הגר"ש ישראלי בספרו משפטי שאול (סימן יז) שדן בקושיית הבית יעקב ויישבה בטוב טעם ודעת, וזו לשונו:

ומה שמקשה הבית יעקב מהא דסימן צ"ט: "דמה שנתנו לה אחרים דין נכסי מלוג יש לה" לא ידעתי מאי קושיא, דשם לא מצינו אלא שלגבי אחרים אין הבדל בין מלבושים ותכשיטים לבין שאר נכסים, והוא כהסבר המהרה"ש "שאין דרך לאנשים לקשט נשי אחרים". ועל כן כשם שמה שנתן לה הבעל עצמו מדברים שאינם ללבוש ולקישוט אינו נוטל בחזרה, כן במה שנתנו לה קרוביו – הן דברים שהם לקישוט והן שאר מיני נכסים – אין נוטלים ממנה כי לגבי דידם כל מיני מתנות דין אחד להם. אבל אין משם ראיה שיש חילוק יסודי בין מתנת הבעל למתנות קרוביו בענין מורדת, דאמרינן דעת הנותנים שלא היתה ע"מ למישקל ולמיפק.

ומה שטוען הבית יעקב עוד כנגד המהרי"ו מסברא – "דהא על כורחך אין צריכה להחזיר לבעל אלא לקרוביו, דהא הקרובים לא נתנו לו רק לה, וזה נגד הסברא דלא מרדה בקרוב" – פשיטא ליה להבית יעקב שהחזרה היא לקרובים ולא לבעל משום "דהא הקרובים לא נתנו לו רק לה".

ולעניות דעתי יש לפקפק בזה כי אם אמנם הקרן ניתן לאשה, אולם הרי מאחר שדין נכסי מלוג עלה לענין שהבעל אוכל פירות, אם כן הרי זה ניתן בעקיפין גם לבעל, ולא ניתן לה להנאה של ממש רק לכשתתאלמן או תתגרש.

ובזה ניתן להאמר שזהו כשניתק קשר האישות שלא בפשיעתה, מה שאין כן כשמרדה ופשעה בו – אין מן הדין שתזכה על ידי זה ותפקיע מהבעל את זכות אכילת הפירות, שניתן מעיקרא על דעת כן שהוא יהנה מהם. ומאחר שהנותן סילק עצמו מהמתנה, זוכה הבעל בכל. וצריך עיון בזה.

ונראה בביאור הדברים דהנה הרמב"ן הקשה גם על דברי הגאונים שמורדת מחזירה המתנות שקיבלה מהבעל "דבכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה מתנה".

ונראה בדעת הגאונים דעד כאן לא אמרינן סברא זו – דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה מתנה – אלא באדם זר, אבל בזו שהיא אשתו, ואשתו כגופו ואדם קרוב אצל אשתו, זהו נימוק סביר כשלעצמו שבגלל זה נותן לה מתנה, ולא מצד פעולה מיוחדת שיש בה משום נייח נפשא. והיא הנותנת שמאחר שכל עיקר הנתינה היא בגלל היותה אשתו, בזמן שמורדת ורוצה לנתק קשר האישות – בטל הטעם וממילא בטילה המתנה. ושונה זה לפי זה מכל מתנה דעלמא, שהיא בבחינת תשלום על שעבר, דאשר על כן גם אם נתבטלה הידידות, המתנה לא בטלה.

ומטעם זה עצמו נוקט המהרי"ו שגם מתנת קרובי הבעל בטלה כשהיא מורדת כי יש לתלות שהמתנה ניתנה באשר היא נכנסה לכלל משפחתם, שהרי אין נותנים מתנה לזרים בעלמא אם לא כשיש נייח נפשא. ומאחר שאין לנו נימוק אחר הנראה לעין שבגללו נתנו לה, ממילא תולים במצוי ומסתבר, והוא כנ"ל מצד קרבת המשפחה שנוצרה עם האשה על ידי שהתחתנה עם בן משפחתם. וממילא כשמורדת ומעונינת בפשיעתה לנתק עצמה מקרבת המשפחה הזאת – בטל הטעם שבגללו נתנו לה, וחוזרת המתנה אליהם.

וכסברה זו מצאתי בעוד פסקי דין שעסקו בעניין זה ויישבו קושיית הבית יעקב מעין מה שכתב הגר"ש ישראלי.

ובאמת שתירוץ זה מוכרח שכן הבית שמואל הביא דברי מהרי"ו על דברי השולחן ערוך בדין מורדת מדין התלמוד ולא מדינא דמתיבתא, ומשמע שגם לדין התלמוד שייכת האומדנה שקבעו לנו חז"ל בבעל שנותן מתנה לאישה "אדעתא למיקם קמיה יהיב לה ולא אדעתא למישקל ולמיפק" והיא שייכת גם לקרובי הבעל ובוודאי כאשר המתנה ניתנת בסמוך לאחר הנישואין וכמו במקרה דנן – כשנה וחצי לאחר הנישואין.

וכן מצאתי לחבר בית הדין הרבני הגדול הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א בספרו אמרי משפט (חלק א סימן יב אותיות יד–טו) שכתב חילוק זה של הגרי"ש אלישיב ושל הגר"ש ישראלי והוכיח זאת בראיות ברורות והביא שכן כתב הגר"י רוזנטל בספרו משנת יעקב (חלק ב עמוד שמו).

עוד בעניין השוואה מתנת חלק בדירת המגורים למתנת תכשיטים ובגדים

עוד הביא שם סברה שבמתנות שנותן בעל לאישה שהן כמו בית למגורים שווה דינן לדין תכשיטים. והביא שכן כתבו בפד"ר (כרך ו עמוד 31) וכן הבאנו לעיל בשם הגר"ש ישראלי בספרו משפטי שאול (סימן יח) וזו לשונו:

אולם נראים הדברים שחילוק זה בין בגדים ותכשיטים לשאר מתנות הוא בדברים שהם ניתנו לשימושה של האשה בלבד, שבזה בא חידוש ההלכה שבגדים ותכשיטים, למרות שהם ניתנו לשימושה מכל מקום גם הבעל נהנה מזה שמתקשטת בהם, על כן קיימת בזה האומדנא שלא נתן לה אלא על מנת למיקם קמיה ולא על מנת למיפק. מה שאין כן דברים שגם כשנתנם לאשה היו מיועדים לשימושם המשותף, בזה הדבר פשוט ואינו צריך לפנים, שלא נתנם לה על מנת שתנשלו מהם כשתצא ממנו. 

וזהו הנידון שלנו, שהרי ברור הדבר [ש]כשרשם על שמה את חלקו בדירה לא היתה כוונתו שלא ימשיך להשתמש בדירה כמו לפני הרישום, שהרי אין לו מדור אחר, והיעלה על הדעת, שיתן אדם הדירה אשר גר בה וילך וינוע לחפש קורת גג לראשו?

וגם האשה עצמה בפרוטוקול מיום כ' בשבט תשכ"ח אמרה: "הוא רשם הדירה על שמי, ואמר שנותן לי את זה במתנה שיהיה לי ממה לחיות אחרי מותו." 

הרי הדברים ברורים למדי שמתנה זו לא היתה על מנת שיהא מסולק ממנה מכל וכל כדין כל נותן מתנה לאשתו (סימן פה), אלא שימשיך להשתמש בדירה במשותף כדרך איש ואשה. 

ומעתה: כיון שמתנה זו לא היתה על מנת שיהא מסולק הימנה, עתה כשיוצאת ממנו ודאי קיימת האומדנא שלא נתן לה על מנת למיפק כי הרי כל עיקר המתנה לא היתה מכוונת אלא שתוכל ליהנות ממנה לאחר מותו, וזהו כמובן אם אינה יוצאת ממנו בעודו בחיים. 

וחילוק זה בין מתנה המיועדת לשימושה של האשה לבין מתנה המיועדת גם לשימוש הבעל יש לראות גם לגבי מתנות שקיבלה מקרובי הבעל במבי"ט – הובאו דבריו בבאר היטב, וביאר הדברים בחתם סופר סימן קמ"ט – הובאו דבריו בפתחי תשובה."

וכן בהמשך הובאה דעתו של הגר"י קאפח זצ"ל שכתב בהאי לישנא:

אומדן זה "שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא" קיים בנדוננו ביתר שאת, כלום יעלה על לב איש לתת את ביתו וכל רכושו לאשתו על מנת שתגרשנו מביתו ומנחלתו לעת זקנתו? הלא זה דבר שאין הדעת האנושית ולא המוסר סובלים אותו, וברור כי רק שירותה המסור של אשתו כפי שהיא תיארה אותו הוא שהביא אותו להתרוקן ולהתערטל מכל אשר לו ולמסור בידה, מתוך דמיון או הנחה שאותו המצב יימשך עד סוף ימיו, ומתוך סוף מעשה נראה שכל עצם השרות מתחלתו נעשה לשם כך.

ו"מה שאכל אכל" כשהבעל רוצה לגרשה, אבל במורדת על בעלה – בין אכל בין לא אכל – ישבע כמה הוציא ויטול, דלא יהא אלא מתנה הוא דיהב לה הא אמרינן "כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה". הרי ברור כי במורדת אמרינן "אדעתא למשקל ולמיפק [לא] אקני לה", כל שכן במקרה זה שלא יעלה על לב איש מרד ופעולה מבישה ומחפירה כזו לשלול שלל ולבוז בז, להראות תומה ותחתיה ערמה כפי שעשתה אשה זו שהחליקה לה לשונה ומעשיה עד שלקחה משכבו מתחתיו וגירשתו בחרפה שבודאי אדעתא דהכי לא אקני לה.

וכבר הרחיב בעניין זה אב בית דין תל אביב הגרצ"י בן יעקב בספרו משפטיך ליעקב בכמה מקומות (ראה חלק ג סימן מב אותיות ג–ז שהביא שכך נראה שהבינו כדבר פשוט באוסף פסקי דין (ורהפטיג) חלק ב עמ' 34 ובפד"ר כרך י עמ' 334, וחזר על הדברים הללו בחלק ד סימן לב אות ו, ובחלק ה סימן לח אות ב).

בספריו הגדיר חילוק זה בין מתנה הניתנת מ"חיבת הנישואין", שאז אינה חוזרת אלא במרידת האישה, לבין מתנות שניתנו לצורך "מטרת הנישואין" הכוללות דירת מגורים משותפת – שמתנה זו דינה כדין תכשיטים שניתנו למטרת שימוש והנאה משותפים ועם הגירושין מתנה זו חוזרת לנותן המתנה (באישה ש'סרחה' על הבעל).

ברם, מצאתי בפד"ר (כרך טז עמודים 249–250) שאב בית דין נתניה הגר"מ פרבשטין שליט"א חלק על סברה זו. לדעתו, כל מתנה שהבעל חייב לתת לאישה כמו תכשיטים ובגדים, כאשר הוא נותנה לאישה זו מתנה "על דעת למיקם קמיה", אבל מתנה כמו דירה שרושם את מחציתה על שם האישה – מה שאינו מחויב לתת לה, שכן מספיק שייתן לה זכות מגורים – מתנה זו מתנה גמורה.

סברה זו כתב הגר"מ פרבשטיין שליט"א באישה שסרחה ולא באישה מורדת, אולם היא מנוגדת למה שהבאנו בשם המשפטי שאול, בשם הגר"י אלמליח ובשם עוד פד"רים שמתנה שבעל נותן לאישה ברישומה בטאבו בדירה המשותפת – דינה שווה לדין תכשיטים שהיא חייבת להחזיר לו גם כאשר 'סרחה' בלבד ולא מרדה.

וראה עוד שם בדבריו שהביא שהג"ר שמואל שפירא זצ"ל חלק עליו בזה וסובר כדעת רוב הפד"רים.

ולדבריהם, כל מתנה שניתנת לצורך שימוש משותף דינה כדין תכשיטים.

לעניין מתנות החוזרות רק במורדת – מרידה שבזנות מתמשכת דין מרידה לה אף ללא התראות

עוד הביא הגר"י אלמליח שליט"א (בסימן הנ"ל) את הסברה שאין צורך בהתראות והכרזות בסוג זה של מורדת בדרך זנות מתמשך וכמו שכתב הגר"ש ישראלי בספרו משפטי שאול ועוד פד"רים, ראה פד"ר כרך י"ד (עמוד 25) שם כתב הגר"ח צימבליסט שליט"א כדבר פשוט שאין צורך בהתראה והכרזה באשה כזו שחיה עם גבר זר והבעל יודע על כך בבירור. וראה שם ביאור טעם הדין, ודברי פי חכם חן.

לסיכום

א.         אין הבדל בין מתנות שנותן בעל לאישה למתנות שנותן אביו או קרובו. פרט לדעת הבית יעקב שמפקפק בזה.

ב.         אין הבדל בין מתנות שנותן בשעת הנישואין או אחר כך (וראה להלן בהרחבה לעניין מתנות שניתנו לאחר זמן רב).

ג.          בדין החזר מתנות במורדת בזנות אין צורך בהתראה והכרזה.

ד.         דירה לצורך מגורים שנתן הבעל במתנה לאישה חוזרת בעת מרידתה.

ה.         הגדרת מורדת היא אישה שאינה מעוניינת להמשיך את מערכת הנישואין עם הבעל וזה יכול להיות באמצעות חיים משותפים עם גבר זר.

מתנות שנתנו אבי הבעל או קרוביו שנים רבות לאחר הנישואין

האם יש חילוק בין מתנה שנתן אבי הבעל או קרובו סמוך לנישואין לשניתנה לאחר שנים רבות מהנישואין?

בשאלה זו עסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל ולאחר משא־ומתן בדברי מהרי"ו והבית יעקב העלה שבנדון דידיה, שהורי הבעל נתנו מתנה לאישה את מחצית הדירה לאחר חמש־עשרה שנים ולאור מה שטענה האישה שהורי בעלה אהבו אותה מאוד בגלל הטיפול שטיפלה בהם, המתנה אינה חוזרת גם בעת מרידתה.

דבריו הובאו בספר משפטי שאול (סימן יז) והגר"ש ישראלי חלק עליו (שם) בעניין זה וסבר שאין כל חילוק מתי ניתנה המתנה. נצטט מדבריהם.

דברי הגרי"ש אלישיב:

נוסף על האמור יש לפרש במה שכתב המהרי"ו "שאף המתנות שניתנו ע"י אחיו או קרוביו בשעת הנשואין או אחר כך" [ש]הכוונה היא לדורונות שמשגרים לחתן ולכלה עקב שמחת כלולתם. ובאלה וכיוצא בהם סובר המהרי"ו שהם באים במקום החתן ובמקומו הם עומדים.

ועיין מהרח"ש (סימן נג) שמנה ואזיל כמה סוגי דורונות בזמנים שונים הנשלחים ע"י החתן וקרוביו – "בענין החפצים של זהב שמוליכים לכלה אבי החתן ואמו בזמנינו בעת השדוכין לא תבעי לי דודאי הרי הם כחתן עצמו ובמקומו הם עומדים" […]

אולם כשהאשה מקבל נכס מאת חמיה חמש־עשרה שנה אחרי הנשואין, ורושם בטאבו על שמה ולא התנה עמה שום תנאים, הרי דינה כמתנה שקיבלה ממישהו אחר, ובגלל זה שמרדה אח"כ בבעלה אי אפשר להוציא מידה.

וכן מוכח ממה שכתב הבית שמואל בדיני מורד ומורדת, וזו לשונו: "וכל מה שהוא של בעלה צריכה להחזיר לו, אפילו מתנות שנתנו לה קרוביו בעת הנישואין" – והשמיט מה שכתב ברי"ו "או אחר כך". נראה כמ"ש בכוונת המהרי"ו לדורונות שמשגרים לחתן ולכלה עקב שמחת הנשואין.

מכל הלין טעמי נראה שמן הדין אי אפשר לחייב את האשה שתחזיר את הנכס לבעלה, ולא לכל יורשי חמיה.

עד כאן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

וזה מה שהשיב לו הגר"ש ישראלי זצ"ל וזו לשונו:

ד. ומה שמעלת כבוד תורתו הרמה משיג על המהרי"ו בהשוותו זאת להא ד"כתב לבנו ולכלתו" וכו' "ומת בנו" וכו' – "דחזינן משם דלא אמרינן אומדנא, אף שלכאורה האומדנא הנ"ל עדיפא טפי" וכו' – לא אבין הדמיון כלל, דהתם הרי נתאלמנה ולא היא שפשעה והפקיעה עצמה ממנו. ובזה הרי קיימא לן שגם מתנות שנתן לה הבעל עצמו (פרט לבגדיה ותכשיטיה) אינם חוזרים כי ניתן לה בתור מתנה מוחלטת. ועל כן סבירא להו להני רברבי שגם ההתחייבות במזונותיה, שלא הוטל בה שום תנאי, דומה לשאר מתנות. מה שאין כן במורדת שמתנות הבעל הרי חוזרות וכדעת הגאונים, ועדיפא בזה הסברא דעל מנת למישקל ומיפק לא יהיב לה, מאלמנה שיוצאת. אם כן שפיר יש לומר דכשם שמטעם זה מחזירה מתנות הבעל, כן מטעם זה עצמו מחזירה לקרוביו, שלא נתנו לה אלא בתור שהיא שייכת למשפחתם, וכנ"ל. ומאחר שמנתקת את עצמה בחוזק היד ממשפחתם – על דעת כן לא נתנו לה.

ובהמשך דבריו כתב:

ויוצא דבמורדת דיינינן בה תרתי לריעותא, היינו שאם הפסידה כתובתה כמורדת, גם מתנותיה חוזרות אף אם אינו מגרשה. ומאידך: אם מגרשה טרם שהפסידה הכתובה, גם כן צריכה להחזיר המתנות, וכנ"ל בר"ן.

וטעמא דמילתא הוא כפי שהוסבר לעיל בנימוקם של הגאונים, שכל עיקר לא ניתנה המתנה אלא בגלל קשרי האישות, [ו]כשברצונה לנתק קשרי האישות, ממילא בטלה המתנה. ועל כן אין נפקא מינה אם בפועל ניתקו קשרי האישות או לא, כיון שעל כל פנים בדעתה וברצונה לנתק קשרים אלה בטל הגורם שבגללו נתנו לה המתנות, וממילא המתנה – אף היא בטילה.

סוף דבר, אין שום יסוד להוציא דברי המהרי"ו מידי פשוטם, והרי הם שרירים וקיימים כפי שהבינם הבית שמואל. ואין גם שום יסוד לדחותם מהלכה כי הם מוסברים ומבוססים יפה בהתאם לסברת הגאונים, שכשם שהבעל לא נתן לה מתנה אלא באשר היא אשתו ולא כשברצונה לנתק עצמה הימנו, כן קרובי הבעל לא נתנו לה אלא באשר היא קרובת משפחה שלהם ולא כשברצונה לנתק עצמה על ידי מרידתה בבעלה, שעל ידו באה לכלל קרבת משפחתם.

עד כאן מחלוקת הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי.

ברם המעיין היטב בנידון שהיה בפניהם יראה נכוחה שמדובר בנידון שם באומדנה גדולה שהורי הבעל נתנו לאישה מתנה זו של מחצית הדירה בגין טיפולה המסור בהם וכמו שכתב הגרי"ש אלישיב בריש דבריו וכמו שהסכים עמו הגר"ש ישראלי בסיום דבריו וזו לשונו:

והנה בנידון שלנו הזוג המתדיין נשואים כבר למעלה משלשים שנה ויש להם ילדים מבוגרים. בטענות האשה גם נאמר שהיא טיפלה בהורי הבעל באופן שיש לתלות שזה הנייח נפשה שבגללה נתנו לה הנכסים. אולם זה לא הוכח ולא נתברר בפני בית הדין שדן בדבר.

בנידון זה שדנו בו נראה לעניות דעתי שיש צד להבין את סברת הגרי"ש אלישיב שהאומדנה שכשהורי הבעל נתנו לאישה במתנה את מחצית הדירה – ודווקא במקרה זה שנראה כן לבית הדין – המתנה שניתנה מהורי הבעל לא ניתנה בגינו של הבעל אלא בגין התנהגותה המסורה האישה כלפיהם, ולכן יש להשוות דין זה לדין קרובי בעל שנתנו לאישה מתנה כמו תכשיטים, שפסק הריב"ש שמתנות אלה אינן חוזרות מכיוון שעל דעת מתנה גמורה נתנו אותה, וכמו שכתב הגרי"ש אלישיב.

ועדיין צריך לעיין בחילוק זה, שכן מהרי"ו והבית שמואל לא חילקו בזה ובפירוש כתב הבית שמואל (סימן עז ס"ק ט) "בשעת הנישואין או אחר כך" ולא חילק כמה זמן אחר כך, וזה כמו שכתב מהרי"ו. ומה שכתב הבית שמואל בקיצור דיני מורד ומורדת "וכל מה שהוא של בעלה, צריכה להחזיר אפילו מתנות שנתנו לה קרוביו בעת הנישואין" – נראה לעניות דעתי שכוונתו בכל זמן הנישואין, ולא זכיתי להבין דקדוק דברי מרן הגרי"ש אלישיב ממה שהשמיט הבית שמואל את מה שכתב (בס"ק ט) "בשעת הנישואין או אחר כך" שזהו משום שחזר בו וסבר שאם המתנות ניתנו לאחר זמן רב אינן חוזרות בעת מרידת האישה, ולאחר המחילה רבתי לא זכיתי להבין מה דקדוק יש כאן – הבית שמואל קיצר וכתב "בעת הנישואין" ללמדנו שזהו בכל זמן שהם נשואים, ולא התכוון למעט מה שנתן לאחר הנישואין ולחזור בו ממה שכתב (בס"ק ט), והרי להדיא מהרי"ו שהוא מקור הדין לא חילק בזה וצריך לעיין בדקדוק זה.

בין כך ובין כך, הנידון שלפנינו אינו מתקרב כלל וכלל לנידון שדנו בו הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי זצ"ל, מכיוון שאת הדירה רכשו הורי המשיב כבר כשנה ושבעה חודשים מיום נישואיהם, לאחר לידת בנם של הצדדים. כך לא קרב זה אל זה ולא שייכת כאן הסברה שהשתמש בה הגרי"ש אלישיב בנידון שלו.

זאת ועוד: אבי המשיב הלווה כספים לבני הזוג כמה חודשים לפני הקרע במערכת הנישואין במטרה לסייע בידם לרכוש דירה גדולה יותר, ובעטיה של הלוואה זו – שהמערערת סירבה להשיב את הכסף לאבי המשיב – הגיש המשיב בשם אביו עתירה לבית הדין לחייב את המערערת בתשלום החוב, ובית הדין הכריע שהיא חייבת, אלא שבשלב זה שלפני הערעור נפטר אבי המשיב.

ברי לנו שבמקרה זה לא נחה דעתו, בלשון המעטה, של אבי המשיב באחרית ימיו מהתנהגותה של כלתו שהתברר לו כי בגדה במערכת הנישואין שלה עם בנו וכי היא מתנערת מתשלום חוב ההלוואה. יש כאן יותר מכפיות טובה של המערערת כלפי אב המשיב. אפשר לומר כמעט בוודאות שהבגידה יצרה קרע גם בין המערערת לבין משפחת המשיב ובמקרה זה לא היה הגרי"ש אלישיב מחדש את חידושו בחילוק זה.

החזרת מתנות הקרובים כשיש לצדדים ילדים משותפים

האם הדין שונה אם נולדו ילדים לבני הזוג?

גם בשאלה זו עסקו הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי זצ"ל בהרחבה (בפסק שבמשפטי שאול סימן יז הנ"ל).

לדעת הגר"ש ישראלי במקרה שנולדו ילדים אין המתנה של הורי הבעל חוזרת גם בעת מרידת האישה. ואילו לדעת הגרי"ש אלישיב אין חילוק בזה.

לחיבת הקודש נצטט שוב קטעים מדבריהם (שם).

דעת הגר"ש ישראלי:

[…] אלא לאחר שירדנו לשורש נימוקו של המהרי"ו נראה שאין דבריו אמורים אלא כשלא נולדו לאשה זו ילדים מבעלה זה, דאילו בנולדו לה ילדים הימנו, גם אם מרדה ו[גם ב]גירושיה הימנו אינה מתנתקת ממשפחתה זו כי קשרים אלה שוב אינם בני ניתוק כלל. ובכהאי גוונא אין מתנת קרובי הבעל בטילה גם למהרי"ו, דבזה קיימת טענת הבית יעקב הנ"ל שהמתנות ניתנו לה ולא לבעל, והיא לא מרדה בקרוב ואף לא בעצם הקרבה – קרבה זו כדקאי קאי, וממילא אף המתנה אין לה נימוק לבטלה.

דבגוונא שיש ילדים אין האשה יוצאת מהמשפחה, כמבואר בתשב"ץ (חלק ג ענין קעט).

הדיון שלו נסב "במקומות שיש קהלות חלוקות בתקנותיהם […] ונשא איש מאנשי קהלה אחת אשה מאנשי קהלה אחרת", וכתב בזה "אין ספק שהאשה נכללת היא עם בעלה בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטרת מקהלת אביה".

והשאלה נשאלת: "אם נתאלמנה האשה, אם היא חוזרת לבית אביה כאשר היתה קודם שנשאת, או תשאר עם בית בעלה, כאשר היתה קודם שנתאלמנה."

ומכריע בזה:

ונראה שאם יש לה זרע ממנו תשאר עם זרעה בכלל חיוביהם ותקנותיהם. ואם אין לה זרע ממנו תשוב לבית אביה. ודבר זה נלמד מן התורה ומדברי חז"ל: מן התורה: בת כהן שנשאת לישראל נפסלה מן התרומה, נתארמלה אם יש לה זרע נפסלה, אם אין לה זרע חוזרת לבית אביה. וכן בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה […] נתאלמנה אם יש לה זרע אוכלת בתרומה בשביל זרעה, אם אין לה זרע אינה אוכלת […] הרי למדנו מן התורה שהאלמנה הולכת אחר זרעה בין זכר בין נקבה [וכו'].

ופשוט שאין הבדל בזה בין אלמנה לגרושה, כשם שלענין תרומה – שמשם למד הלכה זו – אין הבדל ביניהן וכל שיש לה זרע נחשבת על משפחה זו הן לחיובים הן לפטורים.

ועל כן גם לנידון דהחזרת המתנות של קרובי הבעל, אינה מחזירתם אלא כשאין לה זרע מבעלה. אבל ביש לה זרע דממשיכה להחשב על משפחת בעלה, אינה מחזירה המתנות, כי נשארת קשורה למשפחה זו בין שנתגרשה ובין שמרדה.

ז. ויש להוסיף בזה עוד טעם לשבח לענין החילוק הנ"ל, דהנה זה נראה פשוט שאם קרובי הבעל היו גם קרובים שלה גם בלעדי החיתון עם בעלה, דאינה צריכה להחזיר המתנות במרדה או בגרושיה, דמאי חזית לתלות המתנות בזה שהיא נשואה לבעל שהוא קרוב שלהם, ולא נתלה זאת בזה שהם קרובים שלה מצד עצמה. ונראה שזהו גם בשיחס הקרבה אל הבעל הוא יותר מאשר לאשה מצד עצמה, כגון שהיא בת דוד שלהם ונשאת לאחי אביה, שהרי אין אנו מבחינים בדרגת קרבתם לבעל, שבכל גוונא שהם קרובים שלו פוסק המהרי"ו שחייבת להחזיר המתנות, שתולים שקבלתם רק בגלל קרבת הבעל אליהם. ומינה שגם אם יש לה מצד עצמה יחס קרבה אליהם, באופן שיש לתלות שגם מצד יחס זה נתנו לה מתנה, לא נוכל להוציא ממנה כשמתגרשת מבעלה, כיון שעל כל פנים יתכן שבגלל קרבתה אליהם מצד עצמה קבלה המתנות, אף על פי שקרבת הבעל אליהם היא יותר גדולה, ואין מקום להבחין בזה.

ומכאן גם כן יוצא שאין לבטל המתנות קרובי הבעל לאשה שמרדה כשיש לה זרע הימנו, שהרי יש לתלות שנתנו לה המתנה בגלל קרבתם לילדיה, ולאו דוקא בגלל קרבתם לבעלה. ואף על פי שקרבתם לבעלה היא יותר גדולה, הנה כנ"ל אין מקום להבחנה זו.

ומעתה, כלל זה קיים גם בהורי הבעל שנתנו לה מתנה, שיש לתלות המתנה בגלל שהיא אם נכדיהם, ולא – או בכל אופן, לא רק – בגלל שהיא אשת בנם.

בפרט אם נראה את דעת תרומת הדשן כחולקת על דעת הרא"ש, כדמשמע מקצות החושן שהובא לעיל ולא כפי שביארנו דבריו, הרי לנו על כל פנים דעה – שהביאה הרמ"א בשולחן ערוך – שזה שאמרו דעתו של אדם קרובה אצל בנו הוא לאו דווקא בנו אלא גם בן בנו. ולפי זה יש יסוד סביר שבגלל זה נתנו ההורים את המתנה לאשה בגלל היותה אם נכדיהם לא פחות מאשר בגלל היותה אשת בנם.

ומכיון שהאשה מוחזקת בנכסים יכולה לטעון קים לי כשיטת תרומת הדשן, ואין להוציא מידה הנכסים.

עד כאן סברת הגר"ש ישראלי זצ"ל

בהמשך תשובה זו משיג הגרי"ש אלישיב זצ"ל על דבריו ועל הוכחתו מהתשב"ץ וזו לשונו:

[…]

נראה שאין דבריו – של מהרי"ו – אמורים אלא כשלא נולדו לאשה זו ילדים מבעלה זה דאילו בנולדו לה ילדים הימנו גם אם מרדה אינה מתנתקת ממשפחה זו […] ודבר זה נלמד מן התורה נתארמלה אם יש לה זרע נפסלה אם אין לה זרע חוזרת לבית אביה, ועל כן גם לנידון דהחזרת המתנות של קרובי הבעל אינה מחזירתם אלא כשאין לה זרע מבעלה.

עד כאן דבריו.

הנה לא אישתמיט מאן דאמר דבבעל הנותן מתנות לאשתו ויש לו ילדים ממנה ומרדה בו שלא תהיה מחויבת להחזיר. ולומר דלכל אחד טעם משלו – לבעל הטעם דאדעתא דתמרוד בו לא קיהיב לה מתנות, לא שנא אם ילדה לו בנים או לא, ולקרובי הבעל נימוק משלהם, דהם כי נותנים לה מתנות אדעתא דתשאר בחיק המשפחה שלהם – דבר זה אין זה במשמעות דברי המהרי"ו כלל.

זאת ועוד, אם מתרומה אנו למדים למה בקיבלה מתנות מקרובי הבעל ואחר כך מרדה בבעלה, והיא טרם נתגרשה ועדיין קשורה למשפחה זו למה תחזיר המתנות, והרי באשת כהן בכהאי גוונא אוכלת בתרומה ואף גם בחזה ושוק.

הגרי"ש אלישיב השיג על החילוק של הגר"ש ישראלי מסברה, שכמו בבעל הנותן מתנה לאישה אין חילוק זה תופס מכוח האומדנה הגדולה של "אדעתא למיקם קמי הקא יהיב לה ולא אדעתא למישקל ולמיפק" ולכן מה לי יש בנים ממנה או לא, כך גם בקרובי הבעל שנותנים מתנה לאישה שייכת אומדנה גדולה זו ללא חילוק ביניהם כיוון ששניהם מאותה אומדנה יונקים ואין אומדנה נוספת.

גם את ההוכחה שהביא הגר"ש ישראלי דחה הגרי"ש, כמצוטט. הגר"ש ישראלי השיב לו על השגתו וגם הגרי"ש המשיך להשיג על חילוק זה. ואכמ"ל.

ולאחר המחילה רבתי, לא זכיתי להבין חילוק זה של הגר"ש ישראלי.

אבהיר דבריי: מהרי"ו שהוא מקור הדין איירי בזוג שכבר שנים ניטשות ביניהם מריבות, ודבר תימה הוא לחדש שמהרי"ו דיבר במקרה שלא היו להם ילדים.

זאת ועוד, חילוק זה מן הראוי היה שמהרי"ו יכתוב אותו, שכן יש לו חשיבות, שכיח שיש לבני זוג ילדים ומה גם שמסברה קשה לחדש חילוק באומדנות שיש בין בעל שנותן מתנה לאישה לבין קרוביו שכן הם באים מכוחו מתוך דאגה לטובת עתידו במערכת הנישואין.

עוד קשה, אם כן נתת דבריך לשיעורין, שבכל מקרה בית הדין יצטרך לבחון אם הילדים עומדים בקשר עם הורי הבעל ומשפחתו או לא.

בתוך עמו בית הדין יושב ורואה תופעה שכיחה שעם הגירושין מתנתקים או מתרופפים הקשרים המשפחתיים של הורי הבעל ומשפחתו עם ילדי הזוג, ולעיתים האם מסיתה את הילדים נגד הורי הבעל ומשפחתו – ואם נקבל את דברי הגר"ש ישראלי פרט למקרים אלה ואכן נצריך לבחון כל מקרה – מי יתקע לנו שלא זה המקרה דנן.

זאת ועוד, כאמור, אבי המשיב הלווה כספים לבני הזוג כמה חודשים לפני הקרע במערכת הנישואין במטרה לסייע בידם לרכוש דירה גדולה יותר, ובעטיה של הלוואה זו שהמערערת סירבה להשיב את הכסף לאבי המשיב, הגיש המשיב בשם אביו עתירה לבית הדין לחייב את המערערת בתשלום החוב, ובית הדין הכריע שהיא חייבת אלא שבשלב זה שלפני הערעור נפטר אבי המשיב. וכאמור, ברי לנו שבמקרה זה לא נחה דעתו בלשון המעטה של אבי המשיב באחרית ימיו, מהתנהגותה של כלתו שהתברר לו כי בגדה במערכת הנישואין ומתנערת מתשלום חוב ההלוואה.

אפשר לומר כמעט בוודאות שהבגידה יצרה קרע גם בין המערערת לבין משפחת המשיב ולא במקרה זה היה מחדש הגר"ש ישראלי את חידושו בחילוק זה. וכמו שהבאנו סברה זו לעיל לגבי חילוקו של הגרי"ש אלישיב.

לסיכום פרק זה

לדעת הגרי"ש אלישיב יש חילוק במתנות שנותנים קרובי הבעל לאישה בין שנתנו לה בתחילת הנישואין, שאז המתנות חוזרות בעת מרידת האישה, לבין שנתנו לה לאחר זמן מהנישואין שאז אין המתנות חוזרות. הגר"ש ישראלי חולק עליו בחילוק זה.

לדעת הגר"ש ישראלי, יש חילוק אחר: אם לזוג נולדו ילדים שאז המתנה שנתנו קרובי הבעל לאישה אינן חוזרות, אם אין להם ילדים – המתנות חוזרות. הגרי"ש אלישיב חולק עליו בחילוק זה.

הראינו פנים שבנידון שלפנינו אין חולק שעל המערערת להחזיר את המתנה שנתנו לה הורי המשיב.

חזרת המתנות – לידי מי?

מתנה שנותנים קרובי הבעל לאישה – האם בעת מרידתה בבעל חוזרות לנותן המתנה או לבעל?

בשאלה זו עסק הגר"ש ישראלי זצ"ל (שם) שהביא את דברי הבית יעקב שכתב בהשגתו על מהרי"ו וזו לשונו: "ועוד דעל כרחך אינה צריכה להחזיר לבעל אלא לקרוביו, דהא הקרובים לא נתנו לו, רק לה, וזה נגד הסברא דלא מרדה בקרוב."

הגר"ש ישראלי פקפק בדבריו וכתב:

ולעניות דעתי יש לפקפק בזה כי אם אמנם הקרן ניתן לאשה, אולם הרי מאחר שדין נכסי מלוג עלה לענין שהבעל אוכל פירות, אם כן הרי זה ניתן בעקיפין גם לבעל, ולא ניתן לה להנאה של ממש רק לכשתתאלמן או תתגרש. ובזה ניתן להאמר שזהו כשניתק קשר האישות שלא בפשיעתה, מה שאין כן כשמרדה ופשעה בו – אין מן הדין שתזכה על ידי זה ותפקיע מהבעל את זכות אכילת הפירות שניתן מעיקרא על דעת כן שהוא יהנה מהם. ומאחר שהנותן סילק עצמו מהמתנה – זוכה הבעל בכל. וצריך עיון בזה.

וכן מצאתי להדיא בפסקי הלכות – יד דוד שהבאנו לעיל שכתב להדיא שהמתנה של קרובי הבעל חוזרת בעת מרידת האישה לידי הבעל.

ובהרחבה עסק בשאלה זו הג"ר שמואל שפירא זצ"ל (פד"ר כרך יח עמודים271–282) והוכיח כן מדברי מהרי"ו עצמו.

ואכן המעיין בדברי מהרי"ו יראה נכוחה שהמתנות של קרובי הבעל חוזרים לבעל בעת מרידת האישה, שכן מהרי"ו עסק בתשובה זו בדין ודברים שבין הבעל לאישה בעניין החזר מתנות ופסק שעל האישה להחזירן. וברור שכוונתו של מהרי"ו להחזירן לבעל ולא לנותן המתנה, שאם לא כן היה עליו לסייג זאת בתשובה. דוק ותשכח.

לסיכום פרק זה: מתנת קרובי הבעל חוזרות לבעל.

המתנה החוזרת – החלק בנכס או הסכום שהושקע ברכישתו עבור האישה

האם מתנת דירה שנתן הבעל או אביו לאישה (עם רכישתה) חוזרת בעינה בעת המרידה או שהאישה מחויבת לשלם את הכסף ששולם?

בשאלה זו עסקו (בפד"ר כרך יד עמודים 21–22) הרה"ג צימבליסט, אזולאי ולוי שהביאו את דברי הגרי"ש אלישיב (בפד"ר כרך ד עמוד 266 וכרך ה עמוד 170) שכתב בדין בעל שהשקיע בנכסי מלוג של אשתו שהוא מקבל את הכסף שהשקיע ולא את הנכס שבו השקיע.

בהרחבה דן בזה הג"ר שמואל שפירא (בפד"ר כרך יח עמודים 271–282) שחלק והעלה במסקנתו שהמתנה חוזרת בעינה. למסקנה זו הגיע לאחר שנשא ונתן בדברי הגמרא בבבא קמא (קב ע"א) בסוגיית בני מערבא.

עוד דן בזה בהרחבה אב בית דין רחובות הגרנ"ש גורטלר שליט"א בספרו בכורי גשן (סימן לז) ולאחר שהביא את הסוגיה של בני מערבא ודן בשיטות הפוסקים ובסברותיהם, העלה במסקנתו שהמתנה חוזרת בעינה בעת מרידת האישה. כן הביא זאת בפסק הדין נשוא הערעור בקצרה.

שני טעמים מרכזיים נאמרו בדין זה:

האחד, שלדעת רוב הפוסקים בסוגיה זו המוכר עושה 'שליחות בעל המעות' ועל דעתו של בעל המעות הוא מוכר.

לטעם זה, מוכר הדירה במקרה דנן פעל בשליחות אבי המשיב שהוא בעל המעות ועל דעתו רשם את הדירה בטאבו על שם בעלי הדין.

והטעם הנוסף: מנהג המקום הוא שמי שמשלם למוכר הדירה, מתכוון לתת מתנה למי שהוא חפץ ביקרו, והמוכר של הדירה על דעת נותן המתנה נותן, ובמקרה שמדובר בבן של נותן המעות הרי שהוא נותן את המתנה על דעתו של הבן, אף שאת המתנה הוא רושם גם על שם כלתו.

אומדנה זו, לדעת הסוברים כן, היא אומדנה גדולה הבנויה ביסודה על תשובת מהרי"ו שהובאה להלכה בבית שמואל ובעוד רבים מן האחרונים.

לטעם זה, כל מתנה שנותנים הורי מי מבני הזוג לבני הזוג ורושמים אותה בחלקים שווים – הם מתכוונים לתת אותה בעיקר לטובת הבן או הבת שלהם, שיהיה לו מדור לצורך שימוש משותף במהלך הנישואין. אומדנה זו תלויה באומדנה שנאמרה במקורה בתלמוד, בגאונים ובפוסקים שהבעל נותן (וכן קרוביו, כנ"ל) "אדעתא למיקם קמיה, ולא אדעתא למישקל ולמיפק". לדבריהם, מאחר שאומדנה זו נפסקה להלכה, הרי שהיא מחייבת את מקבל המתנה שמרד להשיב את המתנה כמות שהיא.

טעם נוסף שהובא בבכורי גשן הוא שבימינו שיש עליית מדד יש להתחשב בכוונת נותן המתנה.

לאחר העיון בסוגיה זו, אומדנה זו נראית לעניות דעתי סבירה בהחלט בתקופה בת ימינו.

נעיר שכך נהגו לפסוק דייני ישראל במשך עשרות שנים וכמו שהבאנו מדברי חלקם.

גם אם נתחשב בדעה שהדירה אינה חוזרת בעינה אלא המתנה חוזרת לנותן לפי הכסף ששילם, ואם כן יש למערערת טענה למוחזקות בעצם הרישום בטאבו, הרי שמאידך גיסא יש להתחשב במוחזקות של המשיב בכספים של הזכויות הפנסיוניות שעל פי חוק יחסי ממון עוברים לזכות המערערת.

זאת ועוד: לעניות דעתי במקרה דנן שאבי המשיב העביר את תמורת הדירה ישירות למוכר ולא לבני הזוג – מוכח ממעשה זה שמטרתו הייתה להבטיח מדור לבנו, החייב במדור האישה, ומכאן שכוונתו הייתה על דעת שהאישה לא תפגע במערכת הנישואין עם בנו, שכן יש כאן אומדנה ברורה מכללא שלא על דעת למרוד במערכת הנישואין נתן מתנה זו, שהגבילה ברכישת דירה ולא נתן כסף לבני הזוג.

ברי לי שחשוב היה לנותן המתנה לתת דווקא את הבית למגורים משותפים בתנאי הברור והמובן מאליו שכל מרידה במערכת הנישואין תגרור אחריה השבת המתנה לבן. ולכן במקרה דנן יש יותר מִסבירוּת לומר שגם הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה מודה שהמערערת צריכה להשיב את החלק בבית ולא את הכספים שניתנו לה.

במקרה זה שאבי המשיב העביר את כספי הדירה ישירות למוכר יש לראות בכך ראיה שכוונתו הייתה שהמוכר יפעל כשליח שלו לרישום את הדירה על שם הצדדים וכמו שכתבו הג"ר שמואל שפירא והגרנ"ש גורטלר בשם הפוסקים שבמקרה זה אין חולק שהמתנה חוזרת בעינה.

לסיכום פרק זה

המתנה שניתנה למערערת, חוזרת בעינה.

לסיכום ובמענה לשאלות שהתעוררו במבוא לפסק הדין

א.         מורדת מחזירה את כל המתנות שנתנו לה הבעל או אביו או קרובו של הבעל.

ב.         טעם הדין: הבעל נותן לאישה את המתנה על דעת שיחיו יחד וישתמשו במתנה יחד ולא על דעת שתמרוד בו. ויש אומרים שמטעם קנס נגעו בה.

ג.          אין חילוק בין מתנות שנתן בעל לאישה לאלה שנתנו אביו או קרוביו.

ד.         אין חילוק בין סוגי המתנות.

ה.         אין חילוק מתי ניתנו המתנות.

ו.          אין חילוק אם יש ילדים או לא. פרט לדעת הגר"ש ישראלי שלדבריו שונה הדין אם יש קשר בין ילדי האישה לנותני המתנה. במקרה דנן, שנראה שנותן המתנה סבל מהתנהגות המערערת, אין חולק שעליה להשיב את המתנה.

ז.          המתנה חוזרת בעינה למשיב. יש לסייג זאת בדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבכרך ה' שבו נראה שקבע שהאישה מחזירה את כספי המתנה (אולם כבר ביארנו שבמקרה דנן נראה בבירור שגם הוא יודה שהמתנה חוזרת ולא הכסף).

ח.         נחלקו הפוסקים אם המתנות חוזרות בעת מרידת האישה או בעת הגירושין.

ט.         במורדת בזנות שמתגוררת עם גבר זר בקביעות, אין צורך בהתראה והכרזה להפסידה את מתנותיה.

י.          אין חילוק אם המתנה נרשמה על ידי נותן המתנה בטאבו או לא, וזאת הן על פי ההלכה והן על פי החוק (בעניין משמעות הרישום כמתנה).

ועתה להיבט החוקי והמשפטי של מתנה זו שנתן אבי המשיב למערערת

הצדדים ובא כוח ציינו לכמה פסיקות אזרחיות בשאלה זו.

לאחר העיון בעמדות הצדדים ובחומר המצורף אציין שכבר עמד על מדוכה זו מנהל בתי הדין הרבניים (בפועל) הרב שמעון יעקבי (היוהמ"ש לשיפוט הרבני) במאמר שפורסם בקובץ שערי צדק (הוצאת עמותת הליכות עם ישראל, כרך ט) במאמר בחן הרב שמעון יעקבי היטב את הנושא הן מן ההיבט ההלכתי ולאחר מכן ניתח את הנושא גם מן ההיבט החוקי־משפטי.

הואיל ובמאמר זה יש מענה הולם לשאלה זו בית הדין מוצא לנכון להביא את הדברים כהווייתם (פרט לתיקונים קלים).

להלן התייחסות הרב שמעון יעקבי להיבט המשפטי שכתב תחת הכותרת "השלכות חוק שיווי זכויות האשה לענייננו".

השלכות 'חוק שיווי זכויות האשה' לענייננו

בבג"ץ בבלי (בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד מח(2) 221, להלן: "בג"ץ בבלי") נקבע כי בית דין רבני חייב לפסוק בענייני הרכוש שנכרכו בתביעת גירושין, בהתאם לחוק האזרחי. בכך בוטלה פסיקת בית המשפט העליון אשר הייתה קיימת מימים ימימה, וקיבלה ביטוי זמן קצר קודם לכן בבג"ץ בעהם (בג"ץ 92 / 609 לינדה בעהם נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים מז (3) 288), שלפיה "הדין הולך אחר הדיין" גם לעניין הפסיקה בענייני רכוש.

הפסיקה בעניין בבלי סומכת עצמה בעיקר על חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א – 1951, וכך אומר השופט (כתוארו אז) ברק (בג"ץ בבלי, הערה 54 בעמ' 233):

נמצא כי מאז חוק שיווי זכויות האשה:

"[…] 'נשרו' מעניני הנישואין […] נכסי האשה וזכויות הבעל (או 'המשפחה') בהם […]"

(השופט ח' כהן בבג"ץ 185/72 גור נ' בית הדין הרבני האזורי, ירושלים, ואח' [15], בעמ' 769).

"[…] יחסי הממון בין בני זוג […] אינם נכללים במסגרת 'עניני נישואין', כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, ואין תחולתו של הדין האישי משתרעת עליהם"

(השופט מלץ בע"א 384/88 א' זיסרמן נ' ד' זיסרמן [16], בעמ' 208).

מטעם זה הסתייגתי בע"א 2/77 [8] הנ"ל מעמדתו של השופט אלון – שאותה הבאתי לעיל – תוך שציינתי כי עמדתו של השופט אלון:

"[…] מבוססת על ההנחה כי שאלת שיתוף הנכסים בין בני הזוג היא 'ענין של נישואין'… להנחה זו אין בסיס, שכן על פי פסיקתו של בית-משפט זה, שיתוף הנכסים בין בני הזוג, אנו נובע מקשר הנישואין, ועל כן אינו 'ענין של נישואין', אלא נובע מהסכם מכללא בין בני הזוג, והוא חלק ממשפטנו החילוני […]"

(שם [8], בעמ' 27).

אכן הלכות שיתוף הנכסים אשר פותחו על ידי בית המשפט העליון אינן נגזרות מאקט הנישואין ואין הן בגדר ענייני נישואין. הן נגזרות מהסכם בין הצדדים, והן חלק מחופש ההתקשרות המוכר בדין הכללי (ראה סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). על כן חלות לא רק בזוג נשוי כדת וכדין, אלא גם בידועים בציבור. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני:

"[…] בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור […]"

(ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן [17], בעמ' 448).

על הלכת בג"ץ בבלי נמתחה ביקורת נוקבת על ידי המשנה לנשיא (בדימוס) מנחם אלון, במאמרו 'ערעורים והרהורים בעקבות פרשיות בבלי ולב" (פורסם ב"רב־תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית – ספר הזיכרון לאריאל רוזן־צבי ז"ל", 361): "אלה הן אמרות אגב […] בטעות יסודן, ומן הראוי לסטות מהן."

אנו מזדהים, בכל הכבוד, עם הביקורת החריפה של המשנה לנשיא (בדימוס) אלון.

עם זאת ברצוננו להוסיף הערות אחדות.

אין חולק כי הדין אשר על פיו דן בית הדין הרבני בענייני נישואין וגירושין הוא דין התורה. אין גם חולק כי ההגדרות של מושגי הנישואין והגירושין הן על פי דין התורה. עסק בכך בהרחבה השופט המנוח משה זילברג ז"ל, בספר היסוד במקצוע זה, 'המעמד האישי בישראל'. קיימים על כך גם פסקי דין רבים של בית המשפט העליון.

על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, "עניני נישואין וגירושין" של יהודים בישראל יהיו בסמכות שיפוטם של בתי הדין הרבניים.

הגר"א גולדשמידט ז"ל ביאר את המונח "עניני נישואין" בשבתו בבית דין מיוחד (ביד"מ 1/55, סידס נ' סידס, פ"ד יב 1121, 1119):

כל דבר שהוא בין בעל לאשה, ויחסי ממון בכלל, כרוך לעצם יחס הנישואין בין הזוג, קשור ותלוי בקיומם של הנישואין, משפיע ומושפע מאורחם התקין והסדיר […]

אכן, פרשנות רחבה זו לא התקבלה על דעת הכול. אולם אליבא דכולי עלמא כולל המונח "עניני נישואין" עניני ממון שמקורן ב"מעמד הנישואין". ראה בעניין זה ביד"מ 1/50 (סידיס נ' יו"ר ההוצל"פ ירושלים, פ"ד ח 1020, בעמ' 1025).

אין לצמצם ביטויים אלה למשפטים הסובבים אך על תקפות קשר הנישואין, כי אם מתפשטים הם גם על תביעות לקיום זכויות מסוימות הנובעות ממעמד הנישואין, כגון למשל הזכות להחזרת חיי האישות, ולא קיים יסוד הגיוני, מבחינת הסמכות, להבחין בין תביעות כאלה לבין תביעות לקיום זכויות בעלות אופי רכושני או כספי אשר אף הן מקורן במעמד הנישואין.

עולה מכך כי בית הדין הרבני מוסמך לתת כל צו הנראה לו גם בנוגע לרכוש המשותף בכל הנוגע להשלכות הממוניות כתוצאה של הכרזת האישה מורדת, וכן בתביעה לשלום בית, במסגרת סמכותו הבלעדית בענייני נישואין וגירושין.

(ראה גם מאמרו של, הרב ש' דיכובסקי, "בתי דין רבניים ממלכתיים: בעיותיהם והישגיהם. דיני ישראל יג–יד, עמ' יד:

אחד השטחים […] לדעתנו יש בכך פגיעה עקיפה בסמכות בית הדין הרבני שכן נושא שלום בית הוא לכל הדעות בסמכותו בהיות חלק מענייני נישואין וגירושין [….] על מנת למנוע פירוק שיתוף משתמש בית הדין הרבני בהטלת צו עיקול על דירת המגורים בזאת נמנע אפשרות לביצוע פסה"ד של בית המשפט על פירוק שיתוף […]

וראה במאמר הנ"ל (בהערה מס' 28) את אזכור פסקי הדין שניתנו על ידי בתי הדין, הלכה למעשה, שבסמכותם לתת כל צו הנראה לבית הדין (תיק מ"ד/9650-1, ערעור מ"ח/178 וכן תיק מ"ו/1514-5, תיק מ"ו/2272 וערעור מ"ו/134 ועוד). וכן ראה גם במאמרו "סמכות בתי הדין הרבניים בראי פסיקת בתי הדין" (דיני ישראל י–יא, עמ' טז–יז).)

זו הגישה שהייתה רווחת ומקובלת בשנות השלטון העותומני בארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי, ובשנותיה הראשונות לקיום המדינה. על פי גישה זו, בית הדין דן על פי ההלכה בכל ענייני ממון שנבעו מן הנישואין, כגון ענייני הנדוניה שחויב צד ליתן למשנהו, ענייני הכתובה, נכסי מלוג ופירותיהם, ההשלכות הממוניות של מורד או מורדת ועוד.

על פי פסיקת בית המשפט העליון, חל שינוי בגישה הנ"ל עם חקיקת חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א – 1951, ועניין פירות נכסי מלוג "נשר" מתוך הרשימה של העניינים אשר בית הדין מוסמך לדון בהם על פי ההלכה. במהלך עשרות השנים שחלפו מאז, צומצמה עוד ועוד היקף סמכותו של בית הדין לדון על פי ההלכה, בענייני ממון שהם מ"עניני נישואין וגירושין", אם באמצעות הוראות חוק המופנות ישירות אל בית הדין, ואם באמצעות פרשנות מצמצמת של בית המשפט העליון.

על הלכת סידיס חזר גם השופט זילברג בע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן (פ"ד יג 1085, בעמ' 1091). באותו עניין נראה היה לשופט זילברג כי דרישת האישה שם "לסילוק יד בעלה מעל נכס מסוים" – "כנראה בעליל, אינה 'נובעת ממעמד הנישואין', אלא מזכויות אזרחיות רגילות הנתונות לה כבעלים של הנכס".

בהקשר זה ראוי לציין כי ד"ר אריאל רוזן־צבי מונה בספרו "יחסי ממון בין בני זוג" (בעמ' 102), בין סוגי העניינים הרכושיים הטעונים הכרעה בעת פקיעת הנישואין:

ענינים רכושיים וממוניים שעילתם בדין העברי בדיני הנישואין ושהזכות לגביהם מתגבשת או פוקעת או מגיעה להסדרה עם הגירושין. על אלה נמנים הכתובה, החזרת המתנות שנתן בן זוג למשנהו וכיו"ב, אלה הם "עניני נישואין", שממילא הסמכות הייחודית בהם מסורה לבתי הדין הדתיים. (הדגשה שלי – ש"י).

טרם נתקדם, נתייחס לעוד שני הדגשים המבססים עוד את סמכותו של בית הדין לדון בכגון דא.

דומה שבכל רחבי הפסיקה של בית המשפט העליון ובכל הספרות המשפטית, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין הכתובה. והשאלה הנשאלת היא סמכות חוקית זו – להבדיל מן הסמכות ההלכתית – מניין באה לה?

בשום חוק לא נכתב בצורה מפורשת כי בית הדין מוסמך לדון בתביעת אישה לכתובתה או בתביעת בעל לפוטרו מכתובה. האם ההיגיון המשפטי הצרוף לא היה מחייב שתביעת אישה לכתובה תידון בבתי המשפט האזרחיים בסדר דין מקוצר, כמו כל תביעה כספית הנסמכת על ראיות שבכתב?

אכן, הכתובה נזכרת באופן עקיף, למשל, בחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 ובחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, אך בשום מקום לא נכתב במפורש כי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בתביעת אישה לכתובתה. למרות זאת, אין פוצה פה ומערער על סמכות בית הדין בעניין זה, והוא אכן דן בכך מקדמת דנא, על פי דין תורה. התשובה לשאלה היא שעניין הכתובה הוא מ"עניני נישואין", ובית הדין הוא המוסמך לדון בתוצאות ממוניות הקשורות בנישואין. לאחרונה נקבע כך במפורש ובאופן החלטי על ידי בית המשפט העליון, בבע"ם 9692/02 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, פסקה 19 לפסק הדין):

[…] הדין העברי רואה את הכתובה לא רק כחיוב ממוני אלא כדין מדיני האישות, בעל זיקה לנישואין עצמם, עד אשר נקבע שאסור לקיים את הנישואין ללא כתובה. ייתכן שמסיבה זו רואים את הכתובה כ"ענייני נישואין" במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 (להלן: חשבד"ר) (ראו את דברי הנשיא ברק בעניין לוי בעמ' 814).

סעיף 2 לחשבד"ר קובע כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". ואמנם, מאחר והחוק מחיל את הדין העברי על נישואין בין יהודים, ודין זה מחייב את הבעל ליטול על עצמו את חיובי הכתובה, נראה שיש לסווג את הכתובה כחוב מכוח הדין – סעיף 2 לחשבד"ר – אשר מפנה לדין העברי. כאמור, סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה קובע במפורש שהכתובה הינה "עילה הנובעת מקשר האישות" (דיון נוסף בסוגיה ראו בפסק דין של בית הדין הגדול, ערעור 9309-22-1 פלוני נ' פלונית, מצוי כעת ב־http://www.nevo.co.il/Psika_word/rabani/rabani-1-22-9309.doc.)

ההדגש השני הוא מנהג בתי הדין לפסוק פיצויים כספים לטובת האישה המתגרשת. בפסיקה של בתי המשפט ובעיקר בספרות המשפטית דובר לא אחת על קיומו של מנהג כנ"ל, מנהג זה מופיע בספר תעלומות לב (רבי אליהו חזן, אבן העזר חלק ב, הלכות גיטין סימן א), בספר שמחה לאיש (הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר, אבן העזר סימן ה, לג), בספר משפטי עוזיאל (הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, אבן העזר, סימן צו, בעמ' שפ). כן מופיע המנהג כמה וכמה פעמים באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (בעריכת ז' ורהפטיג) ובפסקי דין רבניים, כרכים א', ז' וט' ועוד.

גם בעניין זה לא היה חולק כי בית הדין מוסמך לפסוק פיצויים בעת הגירושין, בהתאם לשיקול דעתו על פי כללי ההלכה. ושוב, השאלה הנשאלת היא מה מקור סמכותו החוקית של בית הדין לעשות כן? התשובה הברורה לכך היא שהמחוקק האזרחי הכיר מאז ומתמיד בסמכותם של בתי הדין מכוח עיסוקם ב"ענייני נישואין וגירושין", לדון ולפסוק בענייני ממון הנובעים מן הנישואין, כאשר בתוך גדר סמכותו מוסמך בית הדין לשקול שיקולי צדק ע"פ עקרונות ההלכה. אף אם על ידי פסיקתו מפקיע בית הדין זכויות קנייניות לכאורה של מי מהצדדים (וודאי שעל ידי פסיקת פיצויים לאישה מפקיעים את קניינו של הבעל) מוסמך בית הדין לעשות כן, כשהוא דן ב"עניני נישואין וגירושין".

נגד התיזה שהננו מנסים להעמיד כאן קיימת פסיקה של בית המשפט העליון בע"א 384/88, זיסרמן אריאלה נ' זיסרמן דוב (פ"ד מג(3), 205, עמ' 208–209). ואלו הם דברי השופט מלץ, שם:

הדין העברי מכיר עקרונית בהדירותן של מתנות הניתנות בין בני זוג לפני ובמהלך הנישואין (ראה שרשבסקי, דיני המשפחה, מהד' III, עמ' 437). לטענת המערערת, יש לתת תוקף לדין זה כדין מתנה מיוחד, שהוא חלק מן הדין העברי החל ב"עניני נישואין" (דעה זו מעלה פרופ' רוזן־צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב), עמ' 147).

אינני מקבל טענה זו. יחסי הממון בין בני זוג, ותוקף המתנות בכלל זה, אינם נכללים במסגרת "עניני נישואין" כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים ואין תחולתו של הדין האישי משתרעת עליהם. כפי שהסביר פרופ' פ' שיפמן בספרו דיני המשפחה בישראל (1984):

המסגרת הכוללת של יחסי ממון בין בני בני זוג פותחה בפסיקת בית המשפט העליון אשר קבעה את העקרון שרכוש שנרכש על ידי בני הזוג במאמץ משותף של שניהם, חזקה עליו ששיך להם בחלקים שווים. יחסים אלה לא נתפרשו בגדר המושג "עניני נישואין", כיון שיסודם היה כוונתם המשוערת של הצדדים כפי שהיא מוסקת מאורח חיים המיוחד ולא זכויות הנובעות ממעמד הנישואין בתור שכזה […] יש לשים לב לכך שאילו היו רואים ענינים אלה כחלק מעניני נישואין, התוצאה הבלתי נמנעת היתה מסירתם לשיפוטו היחודי של בית הדין הדתי, דבר הנוגד את הזקקותו העקבית של בית המשפט המחוזי לענינים אלו.

בפרשת זיסרמן היה מדובר בדיון שהתנהל בבית המשפט האזרחי, בתביעה אזרחית שעילתה יכולה להיות אך ורק חוק המתנה או חוק אחר מדיני החוזים.

בית המשפט האזרחי לא הוסמך לדון בעניינים רכושיים הנובעים מ"מעמד הנישואין". גם כאשר הוא דן במכלול דיני המשפחה, הוא דן לפי החוק האזרחי, אלא אם כן יש הפניה מפורשת לדין הדתי, כפי שיש ביחס לדין המזונות. בפרשת זיסרמן דן בית המשפט העליון בערעור אזרחי, ולפיכך יש לראות את אמירתו לעיל, לעניין היקף סמכות בית הדין בדונו ב"עניני נישואין", כאמרת אגב.

שם לא היה מדובר בסיטואציה שאישה הוכרזה כמורדת, כאשר הבקשה היא לתת להכרזה זו את הנפקויות הממוניות שיש לתת על פי הדין העברי.

לעומת זאת, כשהעניין עולה בבית הדין כחלק מהכרזת מורדת, מתעוררת שאלה שונה מזו שהתעוררה בפרשת זיסרמן. כאשר הוכרזה האישה כמורדת ובית הדין התבקש להחיל עליה את דיני מורדת, דהיינו הפסד כתובה והפסד המתנות שנתן לה בעלה במהלך חיי הנישואין, זהו דיון בלב ליבם של "עניני נישואין".

כאן מתעוררת שאלה נוספת: אם בית הדין אינו מוסמך לקבוע כי כחלק מדיני הנישואין, מפסידה האישה שהוכרזה מורדת את המתנות אשר נתן לה בעלה, במה כוחו לפסוק כי היא הפסידה את כתובתה?

בבג"ץ בבלי, למרות פגיעתו הקשה בבתי הרבניים ובהלכה, הכיר בית המשפט העליון בכוחו של בית הדין הרבני לפתח את המשפט על פי עקרונות הדין העברי, ובלבד שלא יהיה בכך אלמנט של הפליה (בג"ץ בבלי, הערה 54, בעמ' 241):

ודוק: על פי הקונסטרוקציה המשפטית שאותה אנו מניחים ומנתחים עתה, אין תחולה ישירה בבית הדין הרבני להלכות שיתוף הנכסים שנקבעו בבית המשפט העליון. בית הדין הרבני רשאי לפתח לעצמו הלכות משלו, על פי כללי המשפט העברי, ובלבד שיקיים תנאי חיוני זה, שהלכותיו יבטיחו שוויון בין בני הזוג וימנעו הפליה של האישה באשר היא אישה.

(הדגשה שלי – ש'י')

במלים אחרות: אף כי בכל הנוגע למשפט האזרחי הכללי, שאינו חלק מענייני המעמד האישי והדין האישי, צריכים בתי הדין הדתיים להפעיל את המשפט האזרחי הכללי, כפי שהוא נחקק על ידי המחוקק ומתפרש ומתפתח על ידי בתי המשפט, אין מניעה שבתי הדין הרבניים יפתחו לעצמם הלכות משלהם בענייני המשפט האזרחי, כל עוד מבטיחות אלו שוויון ומניעת הפליה.

אם כפי שהראינו לדעת, ניתן לבסס את דין החזרת מתנות במקרה של מרידת בן זוג, על דינים שוויוניים לשני בני הזוג, הן כלפי האישה והן כלפי הבעל, אפשר יהיה להמשיך ולהפעיל בבתי הדין הרבניים את דיני החזרת המתנות במקרה של מרידה.

עד כאן דבריו של הרב יעקבי במאמרו הנזכר.

העולה ממאמר זה לענייננו

לאחר הניתוח המשפטי הנ"ל שבו התייחסות לפסיקה האזרחית והמבהיר באופן הברור ביותר את ההתייחסות ההלכתית והמשפטית לדין מורדת, אנו מוצאים לנכון לאמץ את סיכום הדברים ולהחיל אותם גם במקרה דנן. קרי: אין סתירה בין ההיבט ההלכתי לבין ההיבט החוקי והפסיקה האזרחית בנתונים המונחים לפנינו במקרה דנן כפי שהצגנו אותם עד כה.

נוסיף ונאמר: דין מתנות במורדת יש לו קשר ישיר לדין כתובה ותוספת כתובה לדעת כמה מן הפוסקים, ובוודאי כאשר לבית הדין הסמכות לדון בתנאי הכתובה, נגזר מכך שלבית הדין הסמכות לדון גם במתנה שניתנה למורדת שהם חלק מענייני האישות.

עמדה זו מקבלת חיזוק ממאמר שפרסמו בקובץ משפט ועסקים (טז, תשע"ד (דצמבר 2013) 465–518) ד"ר יצחק כהן וד"ר אמל ג'בארין (מרצים בכירים בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו) שם עסקו בהרחבה וככותרת מאמרם ב"יחסים מחוץ לנישואין כשיקול בחלוקת הרכוש המשפחתי – עיון מחודש במשפט הישראלי".

במאמרם הובאו הפסיקות האזרחיות החל מסוף שנות השבעים בארבעה פרקים ובהתייחס לפסיקות הערכאות בארה"ב בעניין זה של שיקולי האשמה של מי שגרם לפירוק השיתוף.

ראה שם פרק ג' בעניין הטיעון המוסרי שיש לתת את הדעת עליו במקרים של קיום יחסי אישות מחוץ לנישואין.

וראה שם בעמודים 515–517 בהצעה למשפט הישראלי ובסיכומו של המאמר.

וראה עוד פסיקת בית המשפט העליון בע"מ 7272/10 (פלונית נ' פלוני) – שם נדונו הנסיבות המיוחדות שבית המשפט צריך להתחשב בהן בבואו להכריע בשאלה של הפעלת שיקול דעת למקרים חריגים כעין האמור בסעיף 8 לחוק יחסי ממון.

מסקנת הדברים היא שגם בפסיקה האזרחית יש סמכות להפעיל שיקול דעת רחב במקרים חריגים להפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

כאמור, במקרה דנן יש להפעיל שיקול דעת רחב בדין החזר מתנות במקרה חריג זה של השלכת המשיב מהבית תוך כדי הכנסת גבר זר לבית שניתן במתנה על מנת לחיות יחד ולא על מנת להכניס גבר זר.

נאמנים עליי דברי הרה"ג גורטלר שליט"א – שישב עם עמיתיו והכיר את הצדדים לפני ולפנים – שזה מקרה חריג ביותר שלא נתקל בו בתקופת כהונתו, זה כעשרים ושש שנים.

בנסיבות הללו אין עילה מוצדקת להתערב בשיקוליו של בית הדין שדן ופסק בהתאם לשיקול דעתו ולאחר שישב אב בית הדין על מדוכה זו גם בספרו בכורי גשן ועמד על שורש הדין.

לסיכום סוגיית החזרת המתנות

הנשר הגדול הרמב"ם – בדבריו שבספרו היד החזקה, שהבאנו בריש דברינו, כתב בדין מורדת:

ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת. וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

דבריו – שנפסקו להלכה בשולחן ערוך ללא חולק וללא חילוקים – הם מגדלור לפסיקת ההלכה במקרה דנן וכפי שהבאנו זו דעתם של הגאונים והראשונים: הרי"ף, הר"י מיגאש, הרא"ש, הטור, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, בעל העיטור, המאירי ועוד.

סברה זו שכתב הרמב"ם מבוססת על אדני התלמוד, הגאונים והראשונים ואין לסטות ממנה כמלוא נימה. ומה גם הבאנו סימוכין לכך שגם החוק והפסיקה האזרחית אינם מנוגדים לסברה זו – לפחות בחלק מן הפסיקות האזרחיות.

הטענות הנוספות שעלו בערעור

עתה נעיין בטענות הנוספות של המערערת על סדר הדברים שהובאו בדבריי בפרק המבוא ב"טיעוני המערערת המרכזיים".

סעיפים א–יא מתייחסים לטיעוני המערערת על עצם קביעת בית הדין קמא – הגדרתה כמורדת והקביעה (בדעת הרוב) שלא מגיעה לה מחצית הדירה בהתאם לחוק ולפסיקה האזרחית.

ניתנה להם התייחסות מפורטת ומנומקת בפסק הדין:

טענתה על קביעת בית הדין (בדעת הרוב) שכל הדירה חוזרת למשיב ללא התייחסות ליתרת הסכום שלא שילם אבי המשיב קיבלה מענה בקבלנו חלקית את טענתה וההכרעה בדבר קבלת כשישית משווי הדירה בהתאם לנתונים העובדתיים שהונחו לפנינו, ובהיעדר הוכחות לטיעוני המערערת (בסעיף יא) כי השתתפה ביותר מהסכום של ארבעים אלף דולר משווי הדירה.

באשר לטענה שבסעיף יב בעניין חלוקת הסכום שהיו בחשבון המשותף:

בית הדין קמא קבע את עמדתו לאחר ששמע את טיעוני הצדדים במכלול נושאים שעמדו לפניו והכריע במסגרת פשרה את מה שהכריע.

בית הדין עיין בחומר שבתיק בית הדין האזורי ובפסק הדין נשוא הערעור. לא מצאנו טעות הנראית לעין בשיקולי דעת בית הדין לקביעת הפשרה כפי הנתונים שהונחו לפניו.

באשר לטענה שבסעיף יג בעניין חלוקת הזכויות הסוציאליות בהתאם לחוק:

מוטב לטיעון זה שלא היה נברא שכן מבדיקה של בית הדין עולה כי בית הדין קמא הפנה את הצדדים לרואה חשבון לביצוע אקטואריה ואילו הצדדים לא פנו אליו.

עובדה זו התבררה בהחלטת בית הדין קמא מיום ל' בכסלו תשע"ח (18.12.2017) שהונחה לפנינו. בית הדין רואה בחומרה רבה את התנהלות המערערת הלוקה בחוסר תום לב – המצאת טיעון תוך כדי העלמת החלטת בית הדין קמא להפנותם לרואה חשבון.

באשר לטענה האמורה בסעיף יד בעניין המניה:

עיינו בחומר שבתיק ובפסק הדין נשוא הערעור ונוכחנו לדעת שהצדק עם בית הדין קמא. קביעתו מתבססת על העובדה שהכיח המשיב, שבעת שאבי המשיב רכש את המניה לבנו עדיין לא היו הצדדים נשואים. העובדה שהמערערת הייתה בהיריון מהמשיב אין בה כדי לזכות אותה במחצית המניה.

באשר לטענה שבסעיף טו בעניין חיובה במחצית סכום 400,000 ש"ח לאבי המשיב:

עיינו בצ'ק שהונח לפני בית הדין קמא שבו נכתב כדלהלן: "אני [פלוני] אני [פלונית] קיבלנו צ'ק על סך 400,000 ש"ח מ[אביו של פלוני], מתחייבים להחזיר את הסכום הנקוב בזמן מכירה של הדירה ב[…]" חתומים עליו שני בני הזוג.

בית הדין סבור שצדק בית הדין קמא בנימוקיו שעצם העובדה שהמערערת חתומה על הצ'ק היא הוכחה שנטלה הלוואה מאבי המשיב. טענתה שעל הכתוב "מתחייבים להחזיר את הסכום הנקוב בזמן מכירה של הדירה בעיר […]" לא חתמה וכי הוא נוסף לאחר מכן – אינה נראית סבירה.

הפער הגדול בין השורות אינו מראה כדבריה, מה גם שלטענתה השנייה – שהצ'ק ניתן למשיב על מכירת דירה שהייתה בבעלות המשיב לאביו – אין בסיס. העובדה שהיא חתומה על שקיבלה צ'ק מאבי המשיב מעידה שהצ'ק ניתן כהלוואה ולא כתמורה. נימוקי בית הדין מבוססים בעניין זה היטב, ולא מצאנו טעות בשיקול דעתו של בית הדין ובנימוק ההלכתי שכתב.

ברם יש להעיר: בית הדין קמא בפסק הדין נשוא הערעור קבע כדלהלן:

הצדדים חייבים לשלם לאבי התובע מר […] 400,000 ש"ח שהלווה להם בתאריך כ"ד בסיוון תשע"ב (14.6.2012) לצורך קניית דירה.           
נציין שכסף זה נמצא אצל קבלן, הצדדים נתנו לו כסף זה לצורך רכישת דירה, ולאחר מכן הרכישה בוטלה. הקבלן ממתין לפסיקת בית הדין למי להעביר את הכסף. ולכן על פי פסק דין הקבלן יעביר לאבי הבעל סך של 400,000 ש"ח.

עד כאן מפסק הדין בעניין זה.

קביעה זו נעשתה בצדק. ברם מאחר שאבי המשיב נפטר בתקופה שלאחר מתן פסק הדין וייתכן שיש יורשים נוספים פרט למשיב, כמו כן ייתכן שקיימת צוואה שכתב המנוח (אבי המשיב) לצדדים נוספים, אין בסמכות בית הדין להוציא פסיקה זו ללא קבלת עמדת יורשי המנוח הנוגעים בדבר, או של מי שזכו בעיזבון בצוואה.

לאור האמור קובע בית הדין: על המשיב להמציא לבית הדין בתוך ארבעה־עשר יום תשובה לשאלה אם ניתן צו ירושה על נכסי המנוח או צו לקיום צוואה. אם אכן ניתן צו עליו להמציאו לבית הדין.

אם יתברר כי המשיב הוא יורשו היחידי של אביו המנוח, אזי פסק דין קמא בעניין זה בעינו עומד בכפוף להמצאת צו ירושה או הצו לקיום צוואה.

באשר לטענה האחרונה – בסעיף טז – בעניין חיוב המערערת במלוא שכר דירה מיום פתיחת תיק התביעה ולא במחצית שכר הדירה, מיום שבית הדין קיבל את דוח החוקר פרטי:

בית דיננו קבע בפסק הדין כי המערערת זכאית לכשישית מהדירה. אשר על כן יש לחשב את שווי תשלום דמי שכר דירה בהתאם לחלק היחסי של המשיב בדירה. באשר למועד תחילת החיוב, בית הדין אינו מוצא לנכון שבית הדין קמא טעה לאחר חקירת הצדדים והיכרותו רבת השנים עם הצדדים.

יש דין ויש דיין

עם סיום כתיבת פסק דין זה אי אפשר להתעלם מהמסר הברור היוצא מפסק הדין.

בית הדין דן ופוסק ומתווה את הדרך הראויה ביותר לחיזוק התא המשפחתי, בחינת "ביתי הוא מבצרי", לביסוסה של מערכת נישואין בריאה.

ידע גם ידע כל מי שמתכוון למרוד בבן או בבת זוגו שלא יקבל מתנה שניתנה במסגרת חיי הנישואין מבן או מבת זוגו, מתנה שניתנה לו על דעת חיים משותפים ללא מרידה. יש כאן תנאי מכללא ברור המבוסס על אדני ההלכה החוק והצדק הטבעי, שמתנה זו ניתנה כל עוד לא הייתה מרידה (המוגדרת כמרידה בעיני בית הדין) במערכת הנישואין, והמורד – לא יעלה בידו זממו ולא יצא עם רכוש שניתן לו כמתנה, לבן זוג זר שעימו בחר לחלוק את חייו החדשים, בגדר של "ועזבו לאחרים חילם" (תהלים מט, יא).

כל דרך אחרת כמוה כעידוד לפירוק התא המשפחתי ולפירוק החברה הישראלית מערכים בסיסיים של צדק ויושר. יש בה פגיעה מהותית בזכויות הבסיסיות ביותר של נותן מתנה במערכת נישואין.

אפשר לראות זאת, כהנהגה של "מיטה יהודית" כנגד הנהגה של "מיטת סדום" – בחינת "הרצחת וגם ירשת".

נוסיף ונאמר: בדיברה העשירית שבעשרת הדיברות נאמר: "לא תחמֹד בית רעך, לא תחמֹד אשת רעך ועבדו ואמתו שורו וחמֹרו וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד). קשר ישיר יש בין הציווי "לא תחמֹד בית רעך" לבין הציווי "לא תחמֹד אשת רעך" והוא שלא יחשוב איש לחמוד בית רעהו באמצעות חמדה של אשת רעהו כדי לעשוק את נכסיו של רעהו.

רעיון מוסרי טמון בדיברה זו: לא ייתכן לגזול ממון של חברו באמצעות חמדת אשת רעהו והוא הדין גם להפך.

רעיון ומסר זה היה נגד עיניי והנחה אותי במתן הכרעתי להוציא את האמת והצדק לאור עם התשתית ההלכתית והמשפטית ששימשה את בית הדין בפסק הדין.

מסקנות

לאור האמור יש לפסוק אם יסכימו עימי עמיתיי:

א.         הערעור מתקבל בחלקו כדלהלן:

1.   המערערת זכאית ל־16.95% משווי הדירה.

2.   יש להפחית מחיוב המערערת בדמי שימוש שניתן בפסק הדין נשוא הערעור 16.95% מגובה הסכום שקבע בית הדין קמא.

ב.         באשר לערעור בעניין החוב לאבי המשיב:

על המשיב להמציא לבית הדין בתוך 14 יום צו ירושה או צו לקיום צוואה ובה הפירוט הזוכים בעיזבון אביו המנוח.

עם קבלת האמור יוציא בית הדין החלטה משלימה בערעור זה.

ג.          יתר טיעוני המערערת נדחים בהיעדר ראיות ובהיעדר תשתית הלכתית ומשפטית.

ד.         אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת.

הרב מימון נהרי

דעת המיעוט – הרב ציון לוז־אילוז *

קראתי בעיון רב את אשר כתב בתחילה וראש כבוד הרה"ג יעקב זמיר שליט"א בבקיאות נפלאה ובבהירות יתירה ואת שהוסיף על כך כבוד הרה"ג מימון נהרי שליט"א באריכות ובבהירות לבאר את כל סוגיית החזרת מתנות במורדת משורשי הדין ועד לפסיקת ההלכה. ואף ידי, יד זעירא ודקיקא, תיכון עימם בכל אשר כתבו, הוכיחו וביארו בסוגיה סבוכה ומורכבת זו.^[1]

אולם באשר למסקנתם בתיק שבפנינו בכל הנוגע להחזרת הרישום בטאבו או לשינוי הרישום של הדירה המדוברת (וממילא לאופן פירוק השיתוף בדירה) אינני יכול להסכים עם מסקנת כת"ר.

איברא ניהלנו משא ומתן ארוך בעל פה בין חברי ההרכב בסוגיית הרישום בטאבו בהקשר להחזרת מתנות במורדת בנסיבות התיק המיוחדות שבפנינו ובמקורות הרבים, שאף הובאו בנימוקים של כת"ר, ולא הגענו לעמק השווה – וכל אחד על משמרתו עמד, ונשארתי בדעת המיעוט. מאחר שכך ראיתי צורך שלא להרחיב בנימוקים כדי לאפשר את משלוח הפסק בהקדם האפשרי, אבל אכתוב אותם להלן, בקציר האומר.

מסקנתם של כת"ר ידידיי הרה"ג שליט"א בנדון דידן אחת היא שמאחר שהיותה של המערערת מורדת אינה נתונה בספק, הרי שעליה להשיב לבעל לשעבר (המשיב) את מה שניתן לה כמתנה מהבעל ככל מורדת המחזירה מתנותיה.

בתיק שבפנינו המתנה שניתנה למערערת היא בעצם עריכת חוזה הרכישה של הדירה המדוברת גם על שמה, וכפועל יוצא מזה, רישום הדירה בטאבו בשותפות מלאה של המערערת והמשיב בחלקים שווים, וזאת אף שאת מרבית התשלומים – כ־78,000 דולר מתוך 118,000 דולר – שילם אבי המשיב, כמי שעומד לענייננו במקום הבן – המשיב (וכפי שנתבאר בהרחבה בנימוקי הרה"ג שליט"א). בנוגע ליתרה של כ־40,000 דולר – מאחר שלא הובאו לפנינו הוכחות כלשהן שאף אותה שילם אבי המשיב, נתייחס לתשלומי היתרה כאילו שילמום הצדדים בשותפות מלאה.

לכן לדעת כת"ר שליט"א את החלק היחסי של הדירה האמור לעיל יש לחחזיר לבעלות מלאה של הבעל, ככל מתנה שחוזרת במורדת, ואילו את החלק האחר יש לחלוק בשווה.

באשר למסקנה זו, לעניות דעתי יש לבעל דין מקום לחלוק, ובמחילת כת"ר דעתי שונה מכמה וכמה סיבות שכולן נוגעות לייחודיות של חוזה הרכישה, ובעקבותיו של הרישום בטאבו, וכפי שאבהיר.

המתנה ברכישה משותפת כששותף אחד נושא יותר בעול התמורה – החלק העודף בדמים או החלק העודף בנכס?

ריש מילין: חוזה הרכישה נעשה מול המוכר, כשהרוכשים של הדירה הרשומים בחוזה בשווה הם הצדדים שלפנינו ולא אבי המשיב. הם שרוכשים את הדירה ושקונים אותה מהמוכר, ובעלותה עוברת ממנו אליהם ולא אל אבי המשיב.

ידועה מחלוקת גדולי הדיינים שהובאה בנימוקי כבוד הרה"ג זמיר שליט"א, וגם בפסק הדין המעורער, אם בכגון זה יש להתייחס לדירה כאילו היא בבעלות המשלם את המעות, והוא שנתן ל'רוכש' את המתנה או שהיא בבעלות של מי שרשום כרוכש אלא שהוא קיבל במתנה את המעות, ששולמו במקומו. נפקא מינה, משאלה זו, תהיה לכשנסיק שעל האישה המורדת להשיב את מה שקיבלה כמתנה – האם היא מחויבת להשיב את הדירה (או את חלקה) שקיבלה או שעליה להשיב את המעות ששולמו עבורה אבל הדירה תישאר שלה, ובבעלותה (כולה או, כבנדוננו, חלקה הרשום על שמה).^[2]

כבוד הרה"ג זמיר שליט"א האריך להוכיח שנתקבעה ונתקבלה להלכה בבתי הדין הדעה האומרת שהמתנה שנתנה לאישה היא הדירה עצמה ולא המעות ששולמו עבורה.

והנה בלי להיכנס למחלוקת זו ולמסקנה זו שלעניות דעתי יש מה לדון בה – ולא אכניס ראשי בין ההרים שלא לצורך פן וכו'^[3] – לענ"ד נראה שכל מחלוקת זו יכולה להתקיים רק כאשר הנותן שילם את כל התמורה למוכר, ורק הרישום היה על שם מקבל המתנה אבל כאשר רק חלק מהתמורה שילם נותן המתנה, ואת השאר שילם ה'רוכש' הרשמי, לדעתי: לכל הדעות, מדובר במתנה של המעות ולא של הדירה, גם לא באופן חלקי, אלא אם יתרת התשלום הייתה זניחה ושולית, שאז יש מקום לדון אם המחלוקת בעינה עומדת.

בנדון דידן הנחת היסוד המוסכמת של כבוד ידידיי הרה"ג שליט"א היא (בניגוד לעמדת בית הדין האזורי בפסק הדין המעורער שלדעתם את כל התמורה שילם אבי המשיב, ולכן היה מקום למסקנתם) שרק כ־66% שילם אבי המשיב, ואת היתרה שילמו בני הזוג (הצדדים).

לעניות דעתי בכהאי גוונא לכל הדעות מדובר בדירה שבבעלות הצדדים והם הם הרוכשים אלא שאבי המשיב נתן להם מעות במתנה בערך של 78,000 דולר לצורך הרכישה, ובכלל זה נתן גם לאישה המערערת. לפי זה, כשבאנו לחייב את המערערת להשיב את מה שקיבלה במתנה יש לחייבה רק במחצית הסכום הנ"ל, קרי 39,000 דולר, והיא לא תידרש להשיב את החלק היחסי בדירה, שללא ספק נמכרה גם לה ולא לאבי המשיב.

ביאור שיטות הראשונים במתנה חלוטה

אבל יתרה מזו, לעניות דעתי, גם לוּ היה מדובר בתשלום מלא של התמורה, ולא רק לוּ שילמהּ אבי המשיב – שגם בזה נחלקו הרה"ג הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי זצוקללה"ה (משא ומתן המובא במשפטי שאול סימן יז) – אלא גם לוּ שילמהּ הבעל בעצמו, אלא שחוזה הרכישה היה מול שני הצדדים בשווה והוביל לרישום משותף בטאבו מחצה על מחצה, נראה לעניות דעתי להסיק אחרת ממסקנת כת"ר שליט"א, ולכל הפחות מידי ספקא רבה לא יצאנו, וזאת משני נימוקים:

האחד נוגע למתנה חלוטה שניתנה מהבעל לאישה – אם היא חוזרת כשמרדה, והשני נוגע להגדרת דירת מגורים משותפת של בני זוג נשואים.

הנימוק הראשון נוגע לדברי הרשב"א שהובאו בנימוקי כבוד ידידיי הרה"ג שליט"א, וניהלנו על כך משא ומתן ארוך בעל פה כדרכה של תורה:

לדעת כת"ר לא נפסקה דעת הרשב"א הלכה למעשה – ולכן לדעתם גם במתנה חלוטה שהבעל נתן לאישה באופן שתוכל למכור ולתת לכל אשר תחפוץ, כשתמרוד בבעלה תחזיר את מתנתה, ושלא כדברי הרשב"א בתשובות, ושלא כדברי רבנו יונה שהובאו בתשובת הרשב"א, ושלא כדברי הריטב"א בכתובות (סג ע"א) ועוד – והם נשענים בדבריהם על פשט דברי השולחן ערוך (בסימן עז ובסימן פה). ולכן, לדעתם, גם אם נתייחס לרישום בטאבו כמתנה חלוטה, סוף סוף, היא חוזרת במורדת.

אבל לעניות דעתי אין הדברים כן, ולדעתי אין מי שחולק במתנה חלוטה באופן שהאישה יכולה לעשות בה כחפצה – למכור וליתן למי שתחפוץ, ולכל הדעות אין מתנה כזו חוזרת במורדת. במחילת כת"ר, הראיות שהובאו מלשונות הראשונים אינן ראיה כלל, וזאת מאחר שבבסיס המחלוקות בין הראשונים ישנן שאלות אחרות:

הראשונה שבהן היא אם בכלל מתנה חוזרת במורדת בכל סוגי המתנות. בשאלה זו עסקו חלק מתשובות הרשב"א שהוזכרו. אף דברי האבני מילואים (סימן עז ס"ק יא) שהביא הרה"ג נהרי שליט"א עסקו בעיקר בשאלה זו, ולא בשאלת מתנה חלוטה.^[4]

השאלה השנייה היא אם המתנה הקרויה 'מתנה לחוד' חוזרת במורדת, ולזה ישנה התייחסות לתשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח שמשמע ממנה שגם 'מתנה לחוד' חוזרת במורדת, אבל לעניות דעתי גם שם עיקר התשובה אינה נוגעת לזה אלא לעצם החזרת מתנות במורדת, ובדרך אגב בלבד נכנסה גם ה'מתנה לחוד' שהייתה נהוגה בזמנם ושהייתה נכתבת בשעת הנישואין.

אולם מה שהובא בתשובות הרשב"א ומה שנראה שהוא מחלוקתו עם הרמ"ה בדין של החזרת המתנה במורדת הוא פועל יוצא של מחלוקת עקרונית יותר, והיא: כאשר נותן הבעל מתנה חלוטה שבה הוא כותב מפורשות שתוכל לעשות במתנה כחפצה – אם מתנה זו אכן הופכת להיות חלוטה, ואכן תוכל האישה למכור למי שתחפוץ (וכך נראה שסבור הרשב"א) או שנאמר שעל אף הפירוט של הבעל במתנתו, שתוכל לעשות כל אשר תחפוץ, למרות זאת יש למתנה זו דין נכסי מלוג, והיא אינה יכולה למוכרה (וכך סבור הרמ"ה ב'מתנה לחוד' הניתנת בתחילת הנישואין).

בשאלה זו כתב הרשב"א שהגיעה לו תשובתו של הרמ"ה, שמשתמע ממנה שהמתנה אינה נחלטת לאישה ולא זו בלבד אלא גם כשתמרוד – תחזור מתנתה בניגוד ללשון המפורשת במתנה שלא תחזירנה אף על פי שתמרוד, אבל לדעת הרשב"א: מאחר שהמתנה חלוטה שוב אינה חוזרת במורדת, שאלו תרתי דסתרי, והרי לפנינו לשון הרשב"א בתשובתו:

דע שהדברים נראין לי ברורין כדברי מורי הרב רבינו יונה ז"ל, שהרי נתן לה מתנה גמורה חתוכה וחלוטה וסלק כל זכותו ורשותו מעל מתנה זו ונתן לה רשות ליתן ולהוריש לכל מי שתרצה.

ובהמשך התשובה כתב הרשב"א שאף שהלכה כדברי הגאונים שמתנות חוזרות במורדת:

אבל מכל מקום מה שנתן לה במתנה גמורה מתנה מוחלטת מעכשו שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה בזה לא אמרו. אלא מוכרת ונותנת וקיים בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה.

ולעניות דעתי היה ברור לרשב"א שאם המתנה חלוטה באופן שתוכל למכור וליתן למי שתחפוץ אין חולק שאין המתנה חוזרת אף אם תמרוד, שכיצד נרכיבה אתרי רכשי, שמצד אחד – אם מכרתה מִכרה קיים, ומצד שני – אם מרדה בו תשיבנה, אלא שיכולה להיות מחלוקת בשאלה המקדמית, והיא אם מתנה שכזו אכן תחול באופן שתוכל למכור וליתן למי שתחפוץ.

ובמחלוקת שכזו, אם ישנה מתנה שהבעל נותן לאישה שאכן מאפשרת לאישה לעשות בה כחפצה בזמן הנישואין ואף למוכרה וליתנה לאחרים, נחלקו הרמ"ה והרא"ש להדיא.

הטור (אבן העזר סימן פה) הביא מחלוקת בבעל שנתן מתנה לאשתו לאחר הנישואין, שלדעת הרמ"ה המתנה חלוטה, ולא רק שאין הבעל אוכל פירות כדמוכח בש"ס אלא אף אם האישה מכרה או נתנה לאחרים – מכירתה מכירה ומתנתה מתנה, אבל לדעת הרא"ש, אף שאינו אוכל פירות אין המתנה חלוטה עד כדי שתוכל למכור וליתן למי שתחפוץ ודינה כשאר נכסי מלוג שאינה יכולה למכור, עיין שם. ויעוין בב"ח שם שממחלוקת זו נפקא מינה גם אם הבעל אוכל בפירי פירות של מתנה זו, שלדעת הרמ"ה אף בהם אינו אוכל, ולדעת הרא"ש בפירי פירות אכן הבעל אוכל וכשאר נכסי מלוג. ואכן דעת רוב הראשונים היא כדעת הרא"ש שהאישה אינה יכולה למכור מתנה זו, ואף שכתב לה כן מפורשות, ודינה ככל נכסי מלוג שאינה יכולה למוכרם.

בשולחן ערוך (שם סעיפים ז–ח) פסק כדעת הרא"ש וכדעת רוב הראשונים שאינה יכולה למכור בכהאי גוונא, ומאחר שפועל יוצא של מסקנה זו הוא שהמתנה באמת אינה חלוטה, לכן היא חוזרת במורדת ככל המתנות. וזה שפסק השולחן ערוך שם שהמתנה חוזרת במרידתה הוא רק מכיוון שפסק כדעת הרא"ש, שאינה יכולה למכור או ליתן, והדברים פשוטים למעיין שם.

להבחנה זו לעניות דעתי יש ראיות רבות מדיוק דברי הראשונים והפוסקים, שהדין שהמתנה חוזרת במורדת בכהאי גוונא הוא פועל יוצא של השאלה אם המתנה אכן חלוטה אם לאו, ואציין לדברי המאירי הבאים שבהם הדברים מפורשים, וזו לשונו:

נהגו בקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נשואין 'מתנה לחוד' וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצה או למכרה אפילו בחייו, וכתבו בה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שתנאי ממון הוא וקיים ואף על פי שירושת הבעל כל שהתנה לאחר שנשאה אין תנאי מפקיעו מתנה שאני, וקצת גאונים כתבו שאין התנאי מועיל כלום בחייו, ואם כן איני יודע מה מועילים בה, ויראה לדעתם שהמתנה אינה נפקעת בכמה דברים שהכתובה נפקעת בהם ועושין אותה בשביל כך, שאם עשתה דבר שבשבילו איבדה כתבתה לאי זו סבה, תהא המתנה קיימת, וכן יש אומרין שגובה אותה בלא שבועה, ויש חולקים לומר שדינה ככתובה ואינה גובה אלא בשבועה, ומכל מקום אין ספק שאף המתנה אינה גובה אלא לאחר מיתה.

המאירי הביא את המחלוקת בקיצור והבהיר שהמחלוקת היא אם המתנה כמשמעה וכפירושה חלה כמתנה חלוטה אם לאו. ובדברי המאירי הללו ישנה תוספת הבהרה, שגם עליה לעניות דעתי לית מאן דפליג, שאם כתב במתנה שהמתנה ניתנת באופן מוחלט, שגם אם תמרוד ותרצה בגירושין לא תחזור אליו המתנה, הרי זה ככל תנאי שבממון שהוא קיים, ולא תחזור אליו. וזאת אף שהאישה לא תוכל למוכרה או ליתנה לאדם אחר בזמן הנישואין. וכך איתא להדיא בלשון הרשב"א, כפי שהובא באבני מילואים (סימן עז ס"ק יא) וזו לשונו:

ומצאתי בחיבור אחד שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי. ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה דאומדן דעת הוא דמפסדי אלא אם כן כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול, כמו שאמר הרב בן מיג"ש ז"ל, דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים.^[5]

ועל בסיס עיקרון זה כתב המאירי שאף שבמתנה מפורשת, שתוכל למכור וליתן לכל אשר תחפוץ, יש מן הגאונים שכתבו שתנאי זה לא יחול במתנה, אבל מגולם בתנאי זה לכל הפחות שאם תמרוד לא תחזור אליו המתנה, וזוהי חליטותה של המתנה, שאם לא תאמר כן לשם מה כותבים את ה'מתנה לחוד' באופן חלוט שכזה. ואומנם, ייתכן שיש למצוא בראשונים מי שחולקים גם על מסקנה זו, אבל זה רק בשאלת האומדנה – אם לכך מכוונת חליטות המתנה, לכלול שאם תמרוד לא תחזיר, אבל אם כתב כן במפורש, שאפילו תמרוד ותבקש להתגרש לא תחזור אליו המתנה, או אפילו שתהיה לנו אומדנה ברורה שזו הכוונה שבמתנה – לעניות דעתי לא נמצא מי שחולק על זה, שבכהאי גוונא אין המתנה חוזרת ואפילו תמרוד בו, וכלשון הרשב"א בתשובה על כהאי גוונא "הרי זה רצה ליזוק בנכסיו" .

ובכן לעניות דעתי שני דברים מונחים לפנינו.

האחד הוא שאם המתנה תהיה בפועל חלוטה באופן שהיא יכולה למכור וליתן למי אשר תחפוץ, לא שייך להחיל על מתנה שכזו את הדין של החזרת המתנה במורדת, שכיצד נאחוז את החבל בשתי קצותיו – שמצד אחד תוכל למכור וליתן למי שתרצה, ומצד שני תחזור המתנה אם תמרוד בו – וכפי שמבואר בדברי הרשב"א בתשובה (חלק ד סימן נב) בזו הלשון:

הגע עצמך אילו גבתה והוציאה לעצמה או שנתנה לאחרים ואחר כך אמרה 'מאיס עלי' או מרדה מרד בעלמא, הנחייב אותה לשלם מנכסים שנפלו לה לאחר שמרדה ונתגרשה, ואם אינה יכולה לגבות וליתן לאחר כל שהיא מורדת או שמתגרשת דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהב לה, כי נתנה לאחר מאי מהנה לה, דלא עדיף מאן דאתי מחמתה מינה.

ועיין באוצר הפוסקים (סימן עז ס"ק כב אות ד) במה שהביאו בשם הבית יעקב בדעת הרמ"ה (המבוארת בסימן פה)^[6] ובמה שהובא שם בשם פסקי הלכות יד דוד בדעת הרשב"א, דפשיטא להו שאם יכולה למכור או ליתן למי שתחפוץ גם אם מרדה לפני שמכרה אין המתנה חוזרת, עיין שם, ולעניות דעתי פשוט הוא.

והשני, שאם ברור לנו שכוונת הנותן, שהייתה כלולה במעשה נתינת המתנה, שהמתנה ניתנת שלא על מנת להחזירה אפילו תמרוד, הרי שאין לאחר תנאי זה ולא כלום, ואף אם אין הוא מפורש במתנה.

יישום הדברים בנידוננו

מעתה ניתנה ראש לנדון דידן ולדון בחוזה רכישה שנעשה מול האישה ושכפועל יוצא ממנו רישומה של האישה בטאבו הוא כבעלת הדירה בשותפות מלאה, אלא שהבעל הוא זה שמימן את הרכישה.

נקדים ונאמר הנחת יסוד, שנראה לי שהוא מוסכמת על הכול, שכל רכישה שניתנת לרישום בטאבו, נעשית על דעת להחיל עליה את הכללים החלים על נכס שנרשם בטאבו לפי הנוהג המקובל, שהרי משלב הרישום אין לנותן שליטה על הנכס שנרשם. לכן כל תוצאה משפטית של הרישום נכללת בכוונתו של מי שנתן את ייפוי הכוח לצורך הרישום שנכלל בחוזה הרכישה.

לכן גם אם הבעל הוא שמשלם את כל התמורה למוכר, אם הוא רושם את החוזה גם על שם האישה באופן שמוליך לרישום בטאבו גם על שמה, הכוונה המקופלת במעשה שכזה היא להחיל את כל התוצאות המשפטיות של רישום זה^[7] ואת כל מה שאומר החוק על הרישום.

וכי מי הכריחו לעשות כן? יכול היה לאפשר לאישה לגור בדירתו שלו הרשומה על שמו בלבד, ודי בכך ללא רישומה. המניע למעשהו זה של הבעל כבר אינו משנה, מאחר שבמעשה זה יצר את התוצאה – לכן היא כלולה בכוונתו.

מעתה, מאחר שהרישום בטאבו מאפשר באופן עקרוני את מכירת הזכויות או את נתינתן לאחר גם במהלך הנישואין, ואף בעל כורחו של הנותן, הרי שלפי האמור, אין מקום לתבוע את החזרתן, גם אם מרדה האישה בו – בבעל, וככל האמור.

בין זכות קדימה של בן הזוג ברכישת חלקו של חברו לבין שיור במתנה וזכות קניינית

והנה, מה שהביא כבוד הרה"ג נהרי שליט"א מסעיפים 101–103 לחוק המקרקעין, שצוטטו בדבריו, לפרוך את ההנחה הנ"ל – אינו לענייננו.

שם מדובר רק על הענקת זכות קדימה לרכישה על ידי בן הזוג השני אבל לא פגיעה בבעלות השלמה של בעל הזכות. לכן גם לפי חוק זה, אם הצד השני הודיע על סירוב להשתמש בזכות הקדימה, בן הזוג האחר רשאי יהיה להקנות את זכותו לכל אדם אחר. בסעיפי חוק זה מדובר על דין שבהגיונו דומה הוא לדינא דבר מצרא בשני שותפים, אבל אין הוא מהווה פגיעה בזכות הקניינית של בעל החלק, והוא נכון בכל נכס הרשום על שם בני זוג, וגם אם המבקש למכור את חלקו הוא שנתן לשני את מחציתו השני בתחילת הדרך. ומכל מקום, אם לא מדובר בדירה משותפת אלא בנכס הרשום בלעדית רק על שם מקבל המתנה, האיש או האישה, הרי שגם לפי חוק זה, אין לה שום מגבלה למכור וליתן למי אשר תחפוץ.

אשר על כן לפי האמור, לכאורה גם אם תמרוד האישה בטרם המכירה לא תחויב בהחזרת הנכס, וכשם שיכולה היא בכל עת למכור את חלקה, לשעבדו או למשכנו.

כוונת נותן המתנה – בהתאם לחוק בדבר תוקפו וחלותו של הרישום בטאבו

אולם ברי לי שיש מקום לבעל דין לבוא ולחלוק, שסוף סוף מאחר שמתנה שניתנת לאישה מבעלה (ואפילו מאחרים, לדעת חלק גדול מהראשונים) – אין היא יכולה למוכרה או ליתנה לאחרים (כדמוכח מסימן פה, וכדעת הרא"ש דלעיל, עיין שם), מה אכפת לן שלפי החוק הרישום בטאבו מקנה זכות שכזו, סוף סוף על פי ההלכה היא אינה יכולה למכור. ואם כן, נפל פיתא בבירא.

אבל לעניות דעתי אין זה מוחלט כלל, ובלי להיכנס בשאלה זו – לתוקפו של מנהג המקום או של דינא דמלכותא דינא שהוא עיקר גדול בדינים מעין אלו – מכל מקום מאחר שברור שאין זה תלוי בנותן כלל, ובעל כורחו יחול החוק, הרי שזה נכלל בתוקפה של המתנה ובכוונתו שהרי לא תהיה לו שליטה מעשית על החלק שהועבר לידי המקבל – האישה.

זאת ועוד, גם אם נסרב לקבל גם דחייה זו, הרי כבר ביארנו שאם ברור לנו שהמתנה ניתנת באופן זה, שלא תחזור אל הבעל – הנותן במרידת האישה, לפי מה שבדעתו של הנותן, הרי זה נכלל בכוונתו וזה חלק מתנאי המתנה, וכאילו זה מפורש בה, ואין לאחר תנאי ולא כלום, וככל המבואר.^[8]

מתנת חלק בדירה לבן הזוג – חלק מהסכם שותפות כולל ולא מתנה גרידא

אבל מעבר לכל האמור, לעניות דעתי, אם באנו לדון ברכישת דירת מגורים משותפת כאשר המתנה ניתנה מהבעל לאישה, יש מקום רב להסתפק אם יש להחיל על כך את דין החזרת המתנות. החזר מתנות בנוי על כך שמדובר במתנה שנתן הבעל לאישה ללא קבלת תמורה ממשית כל שהיא. בנוגע לדירת מגורים משותפת יש מקום לראות בה מנגנון של מעין הסכם שותפות ולא מתנה בלבד: לכאורה יש לשאול מדוע ייתן אחד למשנהו מתנה בשווי של מאות אלפי שקלים ויותר? אין נותנים כן לא ליום הולדת ולא ליום נישואין, ואפילו לרעייתו. והרי אנו מכירים את שוויין של מתנות יום הולדת ויום נישואין ומתנות החגים והרגלים, ואין הן מתקרבים לסכומים מעין אלו, אתמהא!

המסקנה שיכולה לעלות מתמיהה זו היא אחת מן השתיים:

אפשרות אחת היא שכלל אין כאן העברת בעלות אמיתית ומדובר רק ברישום לשם כבוד ויקר, אבל מה נעשה שדבר זה לא נתקבל על דעת גדולי הפוסקים כמבואר בדברי כבוד הרה"ג זמיר שליט"א.

האפשרות השנייה, והיא הנראית לעניות דעתי נכונה יותר, היא שמדובר בהסכם שותפות הצופה פני עתיד, צד אחד אומנם משלם על רכישת הבית אבל הצד השני מעניק לו את חלקו בשותפות בדברים אחרים שבכללם גם חיי זוגיות בריאים וטובים לאורך ימים ושנים, כלכלית ומנטלית. מטעם זה אנו מוצאים את הרישום המשותף בעיקר בדירת המגורים ולא בנכסים אחר, שלגביהם אין באמת סיבה וצורך זוגי שצד אחד ירשום את הנכס גם על שם משנהו.

ואבהיר בדרך משל בעלמא: אם עלות תכולת הדירה הייתה שווה למחירה של הדירה, וצד אחד היה מביא את הדירה ורושמה על שם שניהם, ואילו הצד השני היה מביא את התכולה, אבל התכולה – הרי אינה נרשמת כלל על שם מאן דהוא והיא הולכת בלה ומתכלה: נראה ברור שבכהאי גוונא אין מדובר בנתינת מתנה של הדירה אלא בהסכם שותפות, וכשיבקש הצד ה'נמרד' להחזיר את מתנתו בדירה שנתן למורד יזעק הצד השני להחזיר גם את חלקו שאומנם התבלה ונאכל.

אף שאין הדברים דומים בדמיון של ממש יש בהם כדי להבהיר את העמדה המוצגת כאן.

לדרך זו, השנייה, שלעניות דעתי היא העיקר בהבנת השיתוף ברישום בדירת המגורים הרי שמדובר בהסכם שותפות ולא במתנה, וממילא שאלת החזרת המתנות במורדת אינה נוגעת לרישום בטאבו של דירת מגורים על שם בני הזוג, שהיא בעצם מעין הסכם שותפות. לפי זה ייתכן שהשיקול המרכזי אם יהיה מקום לתבוע את החזרת הרישום המשותף בעקבות הגירושין ובעקבות המרידה יהיה אורך ימי הנישואין עד לקרע ולמשבר, ככל שהם יהיו ארוכים יותר נתקשה לדרוש את החזרת הרישום. אבל אינני נדרש לכך במסגרת התיק שלפנינו. לדעתי ראוי הנושא לבירור הלכתי בעקבות המשמעות שיש כיום לרישום בטאבו של דירת מגורים של בני זוג, שמשמעותו שונה מהרישום בשטרי מכירה וכדומה, וזאת מעבר לדיון המקיף והבהיר שהביא כבוד הרה"ג זמיר שליט"א בנימוקיו. מכל מקום במסגרת תיק זה לעניות דעתי אין צורך בבירור זה, ועוד חזון למועד.

אשר על כן, מהאמור לעיל ומהספקות שעוררנו, נוכל לומר שהואיל ומדובר בתשלום חלקי של אבי המשיב, אין כאן מתנה של הדירה אלא של הכספים ששילם האב, והואיל והרכישה על שם המערערת והרישום בטאבו על שמה (בשותפות עם המשיב) יכולים להתפרש כמתנה חלוטה, והואיל וייתכן שלא מדובר במתנה אלא בהסכם שותפות שהחזיק מעמד זמן רב – הואיל ומדובר בלמעלה משבע־עשרה שנה מאז שנרכש הבית ועד הפירוד ומועד הקרע, והואיל והמערערת מוחזקת במחצית הדירה מכוח הרישום, לעניות דעתי יש להשאיר את רישום הדירה מחצה על מחצה, ולכל היותר לחייב את המערערת להחזיר למשיב את מחצית הכספים ששילם אבי המשיב, דהיינו סך של 39,000 דולר.

בנוסף לזה, בהתאם לכל האמור, תשלם המערערת למשיב מחצית מדמי שימוש לפרק הזמן הרלוונטי כאמור בפסק דין האזורי, ולא את כולו, מאחר שהיא בעלים על מחצית הדירה.

כך נראה לעניות דעתי וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן.

                                             הרב ציון לוז־אילוז                                                        

נימוקים נוספים

הרב מימון נהרי – המשך נימוקים לפסק הדין – תגובה לדברי הרב ציון לוז־אילוז

עיינתי בנימוקי עמיתי הגאון הרב ציון לוז־אילוז שליט"א ובמסקנתו שלפיה יש להותיר את הרישום בדירה כפי שהוא ולכל היותר לחייב את המערערת בתשלום הכספים ששילם אבי המשיב.

חלוק אנכי על נימוקיו ועל מסקנתו, ברם אקצר בתגובתי מאחר שכמעט כל נימוקיי הובאו בפסק הדין בהרחבה.

הבהרת דברינו: החזרת המתנות במורדת – על בסיס אומדנה ולא משום קנס

בהערה 1 כתב עמיתי הגאון שליט"א:

הנחת היסוד המונחת בדברי כבוד ידידי הרה"ג נהרי שליט"א באחרית דבריו ואף במהלכם היא שדין החזרת המתנות מבוסס על אחת משתי אפשרויות:

א. שהחזרת מתנות במורדת היא מעין קנס למורדת –

אפשרות שכזו הועלתה בדברי הפוסקים ונדחתה, ויעוין מאמרו של הרב יעקבי שהובא בנימוקי פסק הדין […]

תגובתי: אפשרות זו לא עלתה כלל בכל נימוקיי. אדרבה כתבתי במפורש (תחת הכותרת טעם הדין שמורדת מחזרת מתנות) שהטעם הוא כפי שהובא בפוסקים (רמב"ם ועוד) – בגין האומדנה הברורה שיסודה בתלמוד "אדעתא למיקם קמיה אקני לה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה", כלומר: איש הנותן מתנה לאשתו – לצורך חיי הנישואין הוא נותן, ולא על דעת שתמרוד בו ותצא. וכך כתב הרמב"ם בלשונו הזהב: "וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא." וכן הבאתי את כל הפוסקים שנקטו בלשון כזו או אחרת את טעם הדין. וכה הבאתי בסיכום פרק זה את הטעם לדין זה.

לסיכום פרק זה:

הטעם שאישה מורדת מחזירה מתנות שנתן לה בעלה הוא שיש אומדנה חזקה ביותר שהובאה במקורה בתלמוד, בגאונים ובפוסקים הראשונים "כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה ולא אדעתא למישקל ולמיפק", ופירושה: הבעל הקנה לה את המתנה על דעת שתעמוד לפניו ולא על דעת שתצא ממנו מתוך מרידה.

בפד"רים הובא טעם נוסף, שדין זה הוא מדין קנס, והסבירו זאת בדעת הסוברים שאישה מורדת מפסידה מתנותיה מייד.

עד כאן מסיכום פרק זה בנימוקיי.

לסיכום:

תמה אני על מעכ"ת עמיתי הגאון שליט"א, הכיצד הגיע למסקנה שהנחת היסוד המונחת בנימוקיי כוללת אפשרות שהחזרת מתנות במורדת היא מעין קנס למורדת. ציטטתי מדברי הרשב"א בתשובה שכתב כן והובא בפד"ר (כרך יד), אולם עיקר נימוקיי מבוססים על אומדנה ברורה שיש לנותן ומקבל מתנה במסגרת נישואין וכפי שכתבו רוב ככל גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים.

אומדנה זו ברורה וחזקה ואינה צריכה את משפטי התנאים

עוד כתב עמיתי הגאון שליט"א בהמשך ההערה – בהצגת האפשרות השנייה המונחת, להבנתו, בדבריי בביאור דין החזרת המתנות:

ב. שמתנת הבעל היא מתנה מותנית – בתנאי שלא תמרוד בו –

כך עולה מפד"רים נוספים שדיברו בזה אבל לענ"ד קשה לומר גם את זאת, שכן לכאורה יש בזה קשיים רבים: ראשית, למאן דבעי תנאי כפול בכל מתנה ומכירה – להיכן נעלם צורך זה, אלא אם נאמר שזה כמו כל אומדנא דמוכח, ו'דברים שבלבו ובלב כל אדם' דלא בעי תנאי כפול, אבל לא מצאתי שכתבו כן להדיא בהקשר להחזר מתנות במורדת. שנית, לעניות דעתי אין זה מתיישב על הלב ועל הדעת לומר שיש התנייה שכזו ההולכת עם בני הזוג כל ימי הנישואין, גם עשרות בשנים, וכל שתמרוד בעתיד בבעלה יתברר מכוח התנייה זו שהמתנה בטלה למפרע מרגע שניתנה.

הדברים הללו אינם מובנים כלל: דין זה ואומדנה זו שמתנת הבעל היא מתנה מותנית ומובנית במערכת הנישואין מעת נתינת המתנה שהמתנה חוזרת עם מרידת האישה – מבוארים בפוסקים הרבים שהבאנו (ולא רק בפדרי"ם שהביאו דברי הפוסקים). אף לא אחד מהפוסקים הללו התקשה בשאלה היאך המתנה מותנית ללא תנאי כפול, מכיון שהתשובה ברורה שזו אומדנה כה חזקה שיסודה בתלמוד ואין צורך בתנאי כפול לחיזוקה. די לנו במה שקבעו הפוסקים שזו אומדנה כה גדולה המובנית כתנאי במתנות הנישואין והדבר התיישב על ליבם ללא עוררין וללא מי שחלק על אומדנה כה יסודית זו המבוססת על אדני התלמוד. ליבם רחב מליבנו ואין לנו לערעור על דבריהם ההגיוניים.

גדריה וטעמה של אומדנה זו – היסוד ההלכתי

גדריה וטעמה של אומדנה זו נמצאים בתלמוד (כתובות נד ע"א): "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה" – ויש גורסים "לא יהיב לה."

הביאור המילולי של משפט זה הוא שבעל הנותן מתנה לאשתו, נותן אותה לצורך הנישואין כל עוד היא עימו. אולם על דעת שתיקח את המתנה ותצא, לא הקנה לה או לא נתן לה.

אם נבחן לעומק אומדנה זו כפי הפשט המילולי הנ"ל נמצא כי מונחים בה שני יסודות מרכזיים שהם אחד:

האחד, על דרך החיוב: בעל הנותן מתנה לאשתו לצורך חיבת נישואין וביסוסם, הרי שמונח בדעתו תנאי ברור שמתכוון לתת את המתנה על דעת חיי נישואין כל עוד הם ביחד במסגרת זו.

השני, על דרך השלילה: בעל הנותן מתנה לאשתו לחיזוק מסגרת הנישואין וביסוסם, הרי שמונח בדעתו תנאי ברור שלא נתן לאישה על דעת  שתקח את המתנה ותצא עימה.

פועל היוצא מהיסוד השני:

א. המתנה עצמה חוזרת כמות שהיא ולא בכסף.

ב. המתנה חוזרת כל עוד היא קיימת. דין זה מקופל בדברי התלמוד: על דעת שתיקח את המתנה ותצא, לא נתן לה.

חיזוק לדברינו מצאנו ברשב"א, בתשובה שהבאנו מספר כפתור ופרח, שכתב בסברה זו: "וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר."

ברור שבדבריו הנוספים על דברי התלמוד מלמדנו הרשב"א שהעומד מאחורי דברי התלמוד באומדנה של בעל הנותן מתנה לאשתו לצורך שמירת מסגרת הנישואין הוא אומדן דעתו שלא נתן על דעת שתיקח מתנה זו ותשתמש בה עם גבר אחר.

כלומר: בעל הנותן מתנה אינו צריך "להיענש" על מרידתה של אשתו בו והפרתה את מסגרת הנישואין. אישה שהחליטה להפר את מסגרת הנישואין בצורה כה בוטה – תתכבד ותשיב את המתנה שקיבלה מבעלה לצורך שמירת מסגרת הנישואין.

ומכאן נלמד שאם המתנה נאבדה או נגנבה, אין חיוב להחזיר את שוויה. כן גם אם בלתה המתנה או נשחקה או ירד ערכה מכל סיבה שהיא – האישה משיבה את המתנה כמות שהיא, שכן זו חובת השבתה של מתנה זו על פי האומדנה של נותן המתנה.

אומדנה כה חזקה וברורה לכל בר דעת שאינו מתכוון לתת מתנה המשמשת לחיזוק מסגרת הנישואין שלו עם אשתו, לטובת גבר אחר. ודוק מיניה לדין החזר מתנות באישה מורדת כפי שלמדו הפוסקים על פי סברה זו.

מתנה זו שונה מדין נותן מתנה לחברו על מנת להחזיר שבה נחלקו הפוסקים אם יש על מקבל המתנה דיני שומר בכלל ואם כן איזה דין שומר יש להחיל עליו, שומר חנם, שומר שכר, או שואל – ראה טור ושולחן ערוך (חושן משפט סימן רמא סעיפים ו–ח) ובקצות החושן ובנתיבות המשפט (שם).

דין החזר מתנות במורדת שונה – אין הוא מחיל על האישה כל דיני שמירה – וזאת בהיותו מעוגן במסגרת הנישואין שהיא מעין חוזה הנכרת בין בני הזוג שבכללו דיני ותנאי מתנה ייחודים המובנים במערכת הנישואין לצורך חיזוקה ושימורה של המסגרת.

יישום הדברים בימינו

עם זאת אטעים את דברי הפוסקים גם למציאות בת ימינו:

כל איש ואישה הבאים לבנות את ביתם "הקן המשפחתי" מעוניינים לבסס אותו על אדני היושר והצדק כדי שהבית שאותו הם בונים, ישמש להם כמבצר לקיום מערכת נישואין בריאה שבמסגרתה יגדלו את ילדיהם לחינוך בריא המבוסס בין היתר על אי־כפיות טובה. אשר על כן, ההיגיון מוביל למסקנה ברורה שיש צורך להשקיע במערכת הזוגיות כיוון שזו הדרך הראויה לביסוס הבית ולביצורו מפני רוחות רעות הבאות מבחוץ.

הדרך הראויה הייתה ונותרה עד ימינו באמצעות נתינת מתנות הדדיות היוצרות קשר בריא וחזק התורם לעמידות הבית, לההערכה ההדדית ולקשר האינטימי הנדרש.

ברור ופשוט שמתנות מסוג זה שניתנות למטרת חיזוק מסגרת הנישואין, יש בהן אלמנט נוסף של התקשרות חוזית למסגרת הנישואין.

אם אחד הצדדים בוחר להפר את האמון בהתקשרות זו ובועט במסגרת זו בהתנהגות מהסוג שהגדירו הפוסקים – מרידה מוכחת במערכת הנישואין – במקרה זה יש לנותן המתנה זכות בסיסית לדרוש את החזר המתנה ממי שהפר את האימון בו ובחר לבעוט בו.

אין כאן ענישה של מקבל המתנה שכן ברור גם למקבל המתנה, שאינו יכול לבוא בדרישה לנותן המתנה שניתנה לו לצורך ביסוס מסגרת הנישואין, לקבל אותה כדי שיחלוק את אותה מתנה שקיבל עם בן זוג חדש שבחר. אם בכל זאת החליט להפר את האמון שבינו לבין בן זוגו הרי שעליו להתכבד ולהשיב את שקיבל כמתנה לחיבת הנישואין – דרישה לגיטימית והגיונית של כל נותן מתנה במסגרת מובנית זו של מערכת נישואין. יש כאן מתן זכות בסיסית והגיונית לדרישת נותן המתנה להחזר המתנה במקרה של מרידה במסגרת הנישואין.

יש כאן רציונל שאם לא תשוב המתנה לנותן המתנה יש פגיעה מהותית בנותן המתנה שכן לא על דעת שתמרוד בו נתן לה. יש כאן רציונל שאם לא תשוב המתנה לנותן המתנה תהיה זו פגיעה רוחבית ועמוקה שתביא להרס התא משפחתי בהיות כל בן זוג יכול למרוד במשנהו ולקחת את המתנה שניתנה לו לבן הזוג החדש שעימו יבחר לחלוק את חייו. יש להביא בחשבון שכל פסיקה אחרת כמוה כעידוד ופרס למי שמורד ברעהו – נותן המתנה ודורש את המתנה מנותן המתנה, עידוד המביא להרס בתים בישראל. כל פסיקה אחרת כמוה כעונש כלפי נותן המתנה שהתכוון לטובת משנהו ותחת זו משיב משנהו רעה תחת טובה.

יש כאן מתווה ואמירה ברורה ובה הוראה לאי־כפיות טובה של בן זוג כלפי משנהו במסגרת מערכת הנישואין. כך תורמת הערכאה הפוסקת את חלקה לעידוד קיום וביסוס מערכת נישואין בריאה ואיתנה המבוססת על כבוד והערכה הדדית.

היסוד המשפטי

חוק המתנה שהובא בבסיס נימוקיי לפסק הדין שונה מחוק יחסי ממון באופן מהותי.

נטעים דברינו:

כל זוג הבא להקים ולבנות מערכת נישואין יודע ומכיר שיש את חוק יחסי ממון ומקבל על עצמו את החוק על פרשנותו בפסיקה האזרחית הכוללת את הפרשנות לסעיף 8 לחוק יחסי ממון, שבגידה אינה  מהווה  עילה להפעלת שיקול דעת להחרגת נכסים וזכויות של בני הזוג אלא אם נערך הסכם ממון בין בני הזוג המבטא את רצונם בחלוקה שונה מחוק יחסי ממון.

נוסיף ונאמר: כאשר בני זוג משתיתים את מערכת הנישואין על הסכמה לשיתוף נכסים וזכויות בהתאם לחוק יחסי ממון, זכותם לערוך הסכם ממון בטרם נישואיהם ככל שאינם מעוניינים לפעול בהתאם לחוק. זכות זו מובנת מאליה לכל מי שבא בברית הנישואין ואינה פוגעת במרקם העדין של מערכת היחסים הזוגית. מדובר בפעולות משותפות בין בני הזוג במסגרת מערכת הנישואין כאשר כל אחד תורם את חלקו לבניית הבית בהתאם ליכולותיו, ובכך מראה על כוונתו לשיתוף זולתו בנכס ובזכויות. מערכת זו היא הומוגנית ובנויה על שותפות לכל דבר ועניין בהרמוניה כזו או אחרת, כך אין למי מבני הזוג לבוא בטענות להחרגת נכס או זכויות השייכים לצדדים כל עוד לא דאג להסדיר תנאי שכזה בהסכם ממון טרם הנישואין.

למעשה במערכת הנישואין בימינו קיים מצב סימטרי המבוסס על הסכמת הצדדים לקבלת חוק יחסי ממון על הפסיקות האזרחיות שבאו לפרש את החוק כולל הגדרת כוונת שיתוף בפעולות משותפות.

שונה הוא חוק המתנה שעליו מבוססים נימוקיי בפסק הדין, חוק המתנה ביסודו עוסק במתנה שניתנת באופן לא סימטרי לאדם שנותן המתנה חפץ ביקרו. משכך זכותו של נותן המתנה להתנות תנאים בנתינת המתנה. כל עוד לא התנה, המתנה הופכת להיות חלוטה לאחר נתינתה.

במסגרת חוק המתנה יש לתת את הדעת למתנות הניתנות במסגרת הנישואין שניתנות ל'חיבת נישואין', קרי: לחיזוק וביסוס התא המשפחתי. כאן יש צורך לפעול ברגישות בגין המרקם העדין והמיוחד של מערכת הנישואין, כאן קיים רציונל כי גם התניה מכללא הברורה לנותן המתנה ולמקבלה כמוה כהתניה מפורשת שהמתנה חוזרת עם מרידה מוכחת שנקבעת על ידי בית הדין בהתאם לכללי הפסיקה (וכמו שציינתי מדברי המשנה לנשיא בית משפט העליון בדימוס השופט (בדימוס) מנחם אלון).

ובהרחבה: ברור ופשוט שכל מקבל מתנה במסגרת הנישואין לחיבת הנישואין יסכים ואף ישמח לקבל אותה בתנאי שלא תהיה מרידה בנותן המתנה שכן זה העומד ברציונל של נתינת המתנה במסגרת נישואין. מקבל המתנה יודע גם יודע שמרידה והפרת אמונו של בן זוג מהווה עילה מוצדקת והגיונית לביטולה של המתנה ובתנאי שסיווג מקרה המרידה ייקבע על ידי בית הדין.

עם זאת: כל תנאי שיתנה נותן מתנה במערכת נישואין במפורש עם בן זוגו,כמו אי־מרידה בחיי הנישואין, יוריד את ערכה של המתנה בעיני מקבל המתנה, ויביא לאיבוד מטרתה – ביסוס מערכת הנישואין. אשר על כן לא הצריכו חכמים שנותן המתנה יתנה זאת במפורש כדי לא לפגוע במטרת נתינת המתנה וחשיבותה – הפגנת חיבת נישואי שבה תורם נותן המתנה את חלקו לביסוס מערכת הנישואין הזקוקה לכך כאוויר לנשימה.

זאת בשונה מהסכם ממון טרם הנישואין שבו בני הזוג מסכימים על הפרדה רכושית ואי־קבלת חוק יחסי ממון עליהם. כפי שהבאנו לעיל זו זכותם של בני זוג להחליט בעצמם על רכושם וזכויותיהם והכיצד יתנהלו בשותפות ברכוש ובזכויות שהביאו או עתידים להביא.

סמכות בית הדין להגדיר את הזיקה בין המתנה לנישואין ולדון בהחזרתה

בית הדין סבור שנתינת מתנה במסגרת הנישואין היא בכלל "ענייני הנישואין" כיוון שמטרתה לבסס את מערכת הנישואין, משכך הדיון בה – בסמכות בית הדין. נעיר שגם תוספת כתובה שאשה מפסידה היא מהטעם המבואר באשה מורדת שמחזירה מתנות ויש פוסקים הכורכים את דיני החזר מתנות במורדת בדין הפסד הכתובה והתוספת וכפי שציינתי בנימוקיי.

מחובתו של בית הדין לעמוד על המשמר ששאלה זו שיש בה אלמנט המובנה על ענייני אישות כמו הכרזת האישה או האיש כמורדים, המתאים להיגיון הצרוף גם בחברה בת ימינו והמובנה ביסודו גם על חוק המתנה בצירוף התקשרות בני זוג בבואם לבנות את מערכת הנישואין שלהם, תיוותר בסמכותו כפי שאין עוררין שהכתובה והפיצוי בגין הגירושין הם בסמכות בית הדין (וראה מאמרו של היועץ המשפטי הרב שמעון יעקבי שהובא בנימוקיי והתייחסותו לפרשת זיסרמן).

בהקשר זה נצטט שוב קטע מסוף המאמר של הרב שמעון יעקבי – היועץ המשפטי לשיפוט הרבני:

לעומת זאת, כשהעניין עולה בבית הדין כחלק מהכרזת מורדת, מתעוררת שאלה שונה מזו שהתעוררה בפרשת זיסרמן. כאשר הוכרזה האישה כמורדת ובית הדין התבקש להחיל עליה את דיני מורדת, דהיינו הפסד כתובה והפסד המתנות שנתן לה בעלה במהלך חיי הנישואין, זהו דיון בלב ליבם של "עניני נישואין".

כאן מתעוררת שאלה נוספת: אם בית הדין אינו מוסמך לקבוע כי כחלק מדיני הנישואין, מפסידה האישה שהוכרזה מורדת את המתנות אשר נתן לה בעלה, במה כוחו לפסוק כי היא הפסידה את כתובתה?

בבג"ץ בבלי, למרות פגיעתו הקשה בבתי הרבניים ובהלכה, הכיר בית המשפט העליון בכוחו של בית הדין הרבני לפתח את המשפט על פי עקרונות הדין העברי, ובלבד שלא יהיה בכך אלמנט של הפליה (בג"ץ בבלי, הערה 54, בעמ' 241):

ודוק: על פי הקונסטרוקציה המשפטית שאותה אנו מניחים ומנתחים עתה, אין תחולה ישירה בבית הדין הרבני להלכות שיתוף הנכסים שנקבעו בבית המשפט העליון. בית הדין הרבני רשאי לפתח לעצמו הלכות משלו, על פי כללי המשפט העברי, ובלבד שיקיים תנאי חיוני זה, שהלכותיו יבטיחו שוויון בין בני הזוג וימנעו הפליה של האישה באשר היא אישה.

(הדגשה שלי – ש'י')

במלים אחרות: אף כי בכל הנוגע למשפט האזרחי הכללי, שאינו חלק מענייני המעמד האישי והדין האישי, צריכים בתי הדין הדתיים להפעיל את המשפט האזרחי הכללי, כפי שהוא נחקק על ידי המחוקק ומתפרש ומתפתח על ידי בתי המשפט, אין מניעה שבתי הדין הרבניים יפתחו לעצמם הלכות משלהם בענייני המשפט האזרחי, כל עוד מבטיחות אלו שוויון ומניעת הפליה.

דברי טעם כתב עמיתנו היועץ המשפטי לשיפוט הרבני ויש לעמוד על המשמר בעניין חשוב והגיוני זה.

סברת החזרת המתנות וביאור הדין שהמתנה חוזרת בעינה

נמשיך בתגובה לנימוקי עמיתי הגאון הרב ציון לוז־אילוז שליט"א (סוף הערה 1) בהבאת טעם שכוונת נותן המתנה לתת פירות מהיום וגוף לאחר הגירושין או לאחר מיתה.

לאמור לעיל אין צורך בחיפוש סברות אחרות לנמק את הסברה שהובאה בפוסקים "שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא" כפי שכתב הרמב"ם בלשונו הזהב.

זכות זו של נותן מתנה במסגרת הנישואין הינה מובנית בעת נתינת המתנה במסגרת מערכת הנישואין, ללא עוררין והגיונה מונח בצידה.

באשר למה שכתב להשיג על שהבאנו בעניין המחלוקת שהובאה בפד"רים אם על אישה מורדת להשיב את הכסף או את המתנה עצמה וכתב לחלק אם הנכס כולו ניתן במתנה או חלקו (וחלקו האחר נקנה מכספי מקבל המתנה):

ראשית, רוב ניכר של הפד"רים והפסיקות עד ימינו מסכימים שעל אישה מורדת להשיב את המתנה כפי שהיא וכפי שניתן לדקדק זאת מדברי הפוסקים כפי שהבאתי בהרחבה.

שנית, וכי יעלה על הדעת שאם בעל נתן לאישה מתנה כמו תכשיט, מכונית וכיוצא בהם, שכידוע מתבלים במשך הזמן וערכם יורד דרסטית, תשלם האישה לאיש בעת מרידתה את הכסף ששילם?

ומה יענה עמיתי הגאון שליט"א במקרה שהמתנה אבדה או נגנבה – האם גם אז המתנה תחזור לעניין חיוב האשה בתשלום הכסף ששילם הבעל? אתמהא!

הרציונל המסתתר מאחורי הלכה זו הוא שבעל אינו מסוגל לראות את אשתו שקיבלה ממנו מתנה לחיבת הנישואין וחיזוק הקשר ביניהם חולקת מתנה זו עם גבר אחר.

רציונל ברור זה נמצא כבר בדברי הרשב"א (בתשובה שהובאה בספר כפתור ופרח שהובא בנימוקיי). נשוב ונצטט מדבריו המשמשים אבן יסוד לפסיקה בדין זה של החזר מתנות במורדת, וכה כתב הרשב"א:

ובתשובות רבינו האיי והרי"ף ז"ל שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואין מפסדת, וכן כתב גם הרב רבי יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל. וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחוד שעשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא.

רבינו הרשב"א מורה ומאיר דרכינו, הטעים דין זה וכתב "שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר".

פועל היוצא מכך: דעת נותן המתנה לקבל את המתנה כמות שהיא בגין ערכה הסנטימנטלי לחיזוק הקשר בינו לבין האישה, והוא רואה פגיעה קשה בחלוקת האישה במתנה זו עם גבר זר.

ומכאן ברור שהמתנה חוזרת בעינה וכמו שציטטנו מלשון הרמב"ם בנימוקיי. ומכאן הגיע הרשב"א למסקנה שגם במתנה חלוטה כמו 'מתנה לחוד' שנהגו בזמנם – אף על פי שנתן לאישה אחריות על מתנה זו – המתנה חוזרת.

טעם זה צריך לשמש מגדלור בבואנו לבחון כל חילוק, ומי יבוא אחר המלך להמציא חילוקים המנוגדים בתכלית לטעם הדין.

ומכאן נלמד שכאשר המתנה אינה קיימת כגון שאבדה, נגנבה או בלתה – אין חיוב על האישה להשיב לנותן המתנה את הכסף ששילם בעבורה כיוון שבטל הטעם שהבאנו. וכמובן שגם לנותן המתנה אין זכות במקרה שכזה לבקש ממקבל המתנה את הכסף ששילם.

אשר על כן על משמרתי אני עומד שאין לצרף דעה זו (שההשבה – השבת כספים היא ולא השבת המתנה בעינה) במקרה דנן.

אוסיף עוד שלעניות דעתי גם מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל יודה במקרה דנן וכמו שהרחבתי על כך בנימוקיי, ראה שם. וראה עוד בתשובות ופסקים למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (חלק ב סימנים צה–צו) שהרחיב לבאר שאומדנה זו של "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה" שייכת גם בקרובי הבעל שנותנים מתנה לאישה, שבאישה מורדת מסוג חמוּר אין חולק שהאישה צריכה להחזיר לבעל (ראה שם עמוד קצו למעלה).

פועל היוצא מפסיקה זו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל שעל אישה מורדת להשיב את המתנה שקיבלה מקרובי הבעל – לבעל הוא שהמתנה חוזרת כמות שהיא ואין זה חוב כספי גרידא, שכן קרובי הבעל לא הקנו לבעל את המתנה, ובהכרח שהאישה היא שהקנתה לבעל את המתנה כשקיבלתה מקרוביו, והיינו שהיא פועלת בשליחותו של הבעל לקבלת המתנה – כביכול בעבורו וממנו אליה – שקיבלה בתנאי מובנה של מערכת הנישואין כל עוד לא תמרוד במערכת הנישואין. ודוק מיניה לאתרין.

חזרת המתנות ב'מתנה חלוטה' וב'מתנה לחוד' – ביאור דברי הראשונים והכרעת הדין

באשר למה שהשיג על נימוקינו וכתב שיש לראות ברישום בטאבו כמתנה חלוטה – אצטט תחילה קטע מההשגה:

הנימוק הראשון נוגע לדברי הרשב"א שהובאו בנימוקי כבוד ידידיי הרה"ג שליט"א, וניהלנו על כך משא ומתן ארוך בעל פה כדרכה של תורה:

לדעת כת"ר לא נפסקה דעת הרשב"א הלכה למעשה – ולכן לדעתם גם במתנה חלוטה שהבעל נתן לאישה באופן שתוכל למכור ולתת לכל אשר תחפוץ, כשתמרוד בבעלה תחזיר את מתנתה, ושלא כדברי הרשב"א בתשובות, ושלא כדברי רבנו יונה שהובאו בתשובת הרשב"א, ושלא כדברי הריטב"א בכתובות (סג ע"א) ועוד – והם נשענים בדבריהם על פשט דברי השולחן ערוך (בסימן עז ובסימן פה). ולכן, לדעתם, גם אם נתייחס לרישום בטאבו כמתנה חלוטה, סוף סוף, היא חוזרת במורדת.

אבל לעניות דעתי אין הדברים כן, ולדעתי אין מי שחולק במתנה חלוטה באופן שהאישה יכולה לעשות בה כחפצה – למכור וליתן למי שתחפוץ, ולכל הדעות אין מתנה כזו חוזרת במורדת. במחילת כת"ר, הראיות שהובאו מלשונות הראשונים אינן ראיה כלל, וזאת מאחר שבבסיס המחלוקות בין הראשונים ישנן שאלות אחרות:

הראשונה שבהן היא אם בכלל מתנה חוזרת במורדת בכל סוגי המתנות. בשאלה זו עסקו חלק מתשובות הרשב"א שהוזכרו. אף דברי האבני מילואים (סימן עז ס"ק יא) שהביא הרה"ג נהרי שליט"א עסקו בעיקר בשאלה זו, ולא בשאלת מתנה חלוטה.

השאלה השנייה היא אם המתנה הקרויה 'מתנה לחוד' חוזרת במורדת, ולזה ישנה התייחסות לתשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח שמשמע ממנה שגם 'מתנה לחוד' חוזרת במורדת, אבל לעניות דעתי גם שם עיקר התשובה אינה נוגעת לזה אלא לעצם החזרת מתנות במורדת, ובדרך אגב בלבד נכנסה גם ה'מתנה לחוד' שהייתה נהוגה בזמנם ושהייתה נכתבת בשעת הנישואין.

אולם מה שהובא בתשובות הרשב"א ומה שנראה שהוא מחלוקתו עם הרמ"ה בדין של החזרת המתנה במורדת הוא פועל יוצא של מחלוקת עקרונית יותר, והיא: כאשר נותן הבעל מתנה חלוטה שבה הוא כותב מפורשות שתוכל לעשות במתנה כחפצה – אם מתנה זו אכן הופכת להיות חלוטה, ואכן תוכל האישה למכור למי שתחפוץ (וכך נראה שסבור הרשב"א) או שנאמר שעל אף הפירוט של הבעל במתנתו, שתוכל לעשות כל אשר תחפוץ, למרות זאת יש למתנה זו דין נכסי מלוג, והיא אינה יכולה למוכרה (וכך סבור הרמ"ה ב'מתנה לחוד' הניתנת בתחילת הנישואין).

בשאלה זו כתב הרשב"א שהגיעה לו תשובתו של הרמ"ה, שמשתמע ממנה שהמתנה אינה נחלטת לאישה ולא זו בלבד אלא גם כשתמרוד – תחזור מתנתה בניגוד ללשון המפורשת במתנה שלא תחזירנה אף על פי שתמרוד, אבל לדעת הרשב"א: מאחר שהמתנה חלוטה שוב אינה חוזרת במורדת, שאלו תרתי דסתרי, והרי לפנינו לשון הרשב"א בתשובתו […]

עד כאן מהשגתו.

לאחר העיון לא ברור לי השגה זו, ואטעים דבריי בקצרה.

הבאתי בנימוקיי שלוש דעות מרכזיות בראשונים:

א. דעת הרמ"ה שאף אם הבעל התנה בעת נתינת המתנה שהמתנה היא מוחלטת גם אם האישה תמרוד, המתנה חוזרת.

ב. דעת רוב הראשונים וכמעט כולם שאם הבעל התנה כך המתנה אינה חוזרת, אולם אם לא התנה כן בפירוש, אלא שכתב לה שהוא נותן לה מתנה חלוטה ללא שיור זכויות כל שהן לעצמו ואף ציין שהיא יכולה לעשות ככל אשר תחפוץ – אף על פי כן המתנה חוזרת לבעל.

ג. דעת רבנו יונה שאם כתב הבעל נוסח שכזה – אין המתנה חוזרת.

הבאתי את כל תשובות הרשב"א בעניין זה אחת לאחת תוך הדגשות וביאור התשובות ובסיכום כתבתי:

כלומר: הרשב"א מבהיר שמנהג המקומות היה לתת מתנה חלוטה, שהבעל מסלק זכותו ורשותו ממתנה זו ונותן לאישה ליתן למכור או להוריש לכל מי שתחפוץ ולזה הוא קורא "מתנה לחוד".

סיכום שיטת הרשב"א

הרשב"א בשתי תשובות סובר כרבנו יונה שיש חילוק בין סוגי המתנות. לדעתו, אם המתנה חלוטה באופן שהאישה יכולה לעשות בה כחפצה ולבעל לא נותרה כל שיור זכות במתנה אזי המתנה אינה חוזרת. טעמו – שהבעל "רצה ליזוק בנכסיו" בתנאי זה שהתנה עם האישה.

ברם מתשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח וכן מדבריו בחידושיו עולה שהרשב"א חזר בו ופסק כדעת רבנו האי גאון, הרי"ף, הר"י מיגאש, הרמב"ן, המאירי ועוד שאין חילוק בזה ולעולם היא מחזירה מתנות שנתן לה הבעל אלא אם כן התנה עימה במפורש שמתנה זו שנותן לה לא תחזור אליו גם אם תמרוד וכמו שכתב הר"י מיגאש, ובזה חלק על הרמ"ה שסובר שגם בסוג מתנה כזו, המתנה חוזרת עם מרידת האישה.

אשוב ואציין לחידושי הרמב"ן (כתובות סג ע"ב [במהדורת ר"ע שבט סד ע"א]) שציטטתי בשל חשיבות הבנת המחלוקת.

ומצאתי בחיבור אחד שבתשובות רב האי ורבינו אלפסי הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נישואין מפסדה, ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה, דאומדן דעת הוא דמפסדה, אלא אם כן כתב לה שקבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיגש ז"ל, דהתם תנאי ממון הוא וקיים […] ואין זה צריך לפנים.

הדברים ברורים לעין כול: לדעת רוב הראשונים כל עוד לא התנה נותן המתנה (הבעל) שאפילו תמרוד בו האשה תיטול את המתנה, אזי המתנה חוזרת.

וכן הורה הרשב"א בעצמו (בתשובתו שהובאה בכפתור ופרח) כדעת הר"י מיגאש וכהסכמת הראשונים שהבאתי מתשובת כפתור ופרח (ודלא כפי שכתב בתשובותיו שבחלק ב סימן קיב ובחלק ד סימן נב).

לתועלת המעיין אצטט שוב את הוראת הרשב"א לפסוק כדעת הגאונים והר"י מיגאש ושכ"כ הרמב"ן תוך כדי שימת דגש להוראה בפועל של הרשב"א:

ובתשובות רבינו האיי והרי"ף ז"ל שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואין מפסדת, וכן כתב גם הרב רבי יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל.

וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר.

ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחוד שעשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא.

דברי הרשב"א נכוחים וברורים שהורה לפסוק כדעת רוב ככל הראשונים וחזר בו ממה שכתב בשתי התשובות שהבאנו בנימוקיי.

עמיתי הגאון שליט"א כתב על דברי הרשב"א:

אבל לעניות דעתי גם שם עיקר התשובה אינה נוגעת לזה אלא לעצם החזרת מתנות במורדת, ובדרך אגב בלבד נכנסה גם ה'מתנה לחוד' שהייתה נהוגה בזמנם ושהייתה נכתבת בשעת הנישואין.

אך הדברים הללו בלתי־מובנים בעליל ואיני יכול לקבל אותם. הרשב"א שעסק בדין זה בחמש תשובות וכן בחידושיו ידע גם ידע את שכתב הוא עצמו לפסוק כרבנו יונה (בתשובותיו בחלק ב סימן קיב ועוד). אף על פי כן חזר בו ופסק להדיא כדעת רוב ככל הראשונים שכל סוגי המתנות חוזרות באישה מורדת – כולל 'מתנה חלוטה' כפי הגדרתה במאירי וברשב"א – ואף ציין לחידושי הרמב"ן שהביא דברי הגאונים והר"י מיגאש שרק במתנה הניתנת בפירוש על דעת כך שגם אם האישה תמרוד אין המתנה חוזרת כל המתנות חוזרות ללא יוצא מן הכלל.

זאת ועוד: כפי שהבאנו לעיל, הרשב"א הטעים דין זה של חזרת מתנות במורדת במה שכתב "שלא כתב לה על דעת שתיטול ותצא ותאכל עם איש אחר".

כלומר: הרשב"א הבין ברוחב בינתו שזהו טעם הדין, הרשב"א ירד לעומק הדין ולא כתבו בדרך אגב ומכאן הגיע למסקנה הברורה לפסוק כדעת רוב ככל הראשונים.

הייתכן שהרשב"א כתב את הדין של מתנה לחוד בדרך אגב? אתמהא!

ומה שכתב שדברינו הם בניגוד לריטב"א (בחידושיו למסכת כתובות סג ע"א) לא מצאתי שם שיטת הריטב"א בדין זה, ואדרבה בחידושי הריטב"א (כתובות סד ע"א שציינתי בנימוקיי, בד"ה ולעניין מורדת) כתב הריטב"א בהאי לישנא:

ומתנה שנתן לה בעלה מפסדת לדעת הגאונים ז"ל, דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה, אלא אם כן התנה עמה בפירוש שתזכה בו אף כשהיא מורדת בו, דתנאי ממון הוא וקיים –

דברים כה ברורים ופשוטים שבעל הנותן לאשתו מתנה – המתנה חוזרת במרידתה, אלא אם התנה עימה בפירוש שתזכה בה אף כשהיא מורדת ומטעם דתנאי בממון קיים. נדגיש: רק מתנה שנותן לה בתנאי שתזכה בה אף כשהיא מורדת אינה חוזרת – הא כל תנאי אחר לא יועיל ובכלל זה 'מתנה לחוד' שנהגו בזמנם, וכמו שהבאנו את חידושי הרמב"ן בשם הגאונים והר"י מיגש וכן הוא להדיא בספר העיטור ובחידושי הרשב"א וכן הוא להדיא בתשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח שללא תנאי זה שנכתב בפירוש, המתנה חוזרת באישה מורדת. ומשום כך כתב הרשב"א בתשובה זו בדווקא שבכל 'מתנה לחוד' – המתנה חוזרת וכדברי הגאונים (וחזר בו ממה שכתב בתשובה בחלק ב סימן קיב) וכפי שביארנו.

וכן כתב המאירי להדיא (כתובות סג ע"א סוף ד"ה ושאלו בגמרא היכי דמיא מורדת) וזו לשונו: "וכן בין בבעינא ליה בין במאיס עלי, אם נתן לה מתנה, אפילו היתה מתנה לחוד הפסידה הכל."

ברור שהמאירי שכתב "אפילו היתה מתנה לחוד" – כוונתו כפי שביאר לפני כן (בדף נד ע"ב): "נהגו בקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נישואין מתנה לחוד, וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצהאו למכרה אפילו בחייו."

דברי המאירי באים ומשלימים אלו את אלו, שכוונת המאירי לפסוק כרוב גדולי הראשונים שכל מתנה חוזרת לבר ממתנה שהתנה בפירוש שתזכה בה אף כשהיא מורדת, ודלא כרבנו יונה.

לא זכיתי להבין מה שכתב עמיתי הגאון שליט"א – את הפלפול בדברי הראשונים שכתבו בדבריהם 'מתנה לחוד' ולא התכוונו לכך אלא בדרך אגב נכנסה לשון 'מתנה לחוד' בדבריהם. הדברים מרפסין איגרי – לומר שכל הראשונים שהובאו בנימוקיי לא דקו בלשונם ואגב גררא כתבו זאת. מדובר במנהג ידוע שפשט בספרד לכתוב 'מתנה לחוד' שהגדרתה כפי שהבאנו בשם המאירי וכפי שכתבו הפוסקים הללו בפירוש. על מנהג זה דנו בדבריהם, ובתשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח ירד לעומק הדין והטעימו ובחר לפסוק כדעת הגאונים, הר"י מיגאש, הרמב"ן ועוד.

סברת הגאונים והראשונים ופסק הרמב"ם והשולחן ערוך הם שגם כאשר נותן המתנה כותב במפורש שהוא נותן את המתנה במתנה גמורה וחלוטה ללא כל שיור זכות קיימת אומדנה זו שעל דעת מרידה והפרת האמון בו לא נתן את המתנה וכמו שהטעים הרשב"א את הוראתו לפסוק כדעת הגאונים והר"י מיגאש:

וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר, ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחוד שעשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא.

כלומר: כל נותן מתנה לחיבת הנישואין אינו מתכוון לתת אותה גם כאשר מקבל המתנה ימרוד במסגרת זו, שאותה הוא רוצה לחזק, ורק אם התנה בפירוש שהמתנה חלוטה גם במקרה של מרידה אין המתנה חוזרת כיוון שכל תנאי שבממון תנאו קיים.

הרציונל העומד בהוראה זו שיש כאן אומדנה ברורה וחזקה הבנויה על הרעיון המוסרי של הכרת הטוב כלפי נותן המתנה באי־הפרת האימון במערכת הנישואין הנותן חוסן למערכת הנישואין ולמוסד המשפחה בכלל.

למעלה מן האמוריש בנותן טעם להטעים ולומר שבמקרה דנן שברישום בטאבו נרשמה רק מחצית הדירה על שם המערערת, כמעט אין סיכוי שהמערערת תצליח למכור את מחצית הדירה הרשומה על שמה כאשר במחצית יתגורר המשיב. כך זכותה למכור אינה ריאלית (ואין בה ראיה וחיזוק לראיית המתנה כחלוטה).

נוסיף ונאמר: דברי הרשב"א בהטעימו את הדין של החזר מתנות במורדת "שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר", מכוונים ומהדהדים במיוחד במקרה של בעל שנתן מחצית דירה או יותר. יש כאן כאב אמיתי לנותן המתנה שהתכוון בכנות לחיות יחד עם מקבלת המתנה בשלום בית בדירה המשותפת, לבנות את התא המשפחתי עימה, ולחזק את מערכת הנישואין שלו, שכן אין כמו בית משותף המבטא חזון לביסוס מערכת הנישואין והקשר בעבותות האהבה לבית זה. עתה חזונו של הבעל נגוז בראותו את האישה שקיבלה את המתנה חולקת את השימוש בדירה המשותפת עם גבר זר.

היעלה על הדעת לתת יד לעושק לקבל תאוותו בגניבת דעת הנותן על חשבון העשוק???

הרצחת וגם ירשת?

לסיכום

דעת רבנו יונה שהובאה בתשובת הרשב"א שאף ב'מתנה לחוד' המתנה חוזרת בעת המרידה היא דעת יחיד. דברי כל הראשונים ופשט לשון הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך מורים שאין חילוק בין סוגי המתנות ובין סוגי התנאים שבמתנות, פרט למתנה שמתנה בה בפירוש שהמתנה אינה חוזרת גם בעת מרידתה ודלא כדעת הרמ"ה שסבר שגם בכהאי גוונא המתנה חוזרת.

היוצא מדברינו: דברי עמיתי הגאון שליט"א שדברינו בנימוקיי הם בניגוד לדעת הרשב"א, רבינו יונה, והריטב"א ועוד כלשונו, אינם מדויקים בלשון המעטה.

כאמור, הרשב"א בתשובה שהובאה בספר כפתור ופרח הורה לפסוק כדברי הגאונים, הר"י מיגאש והרמב"ן שהביא דבריהם, וחזר בו מדבריו שכתב בתשובות האחרות (בחלק ב ובחלק ד).

הרשב"א הטעים את הדין שהבעל אינו נותן מתנה על דעת שתיטול ותצא ותאכל עם איש אחר – סברה כה פשוטה והגיונית המלמדת שהמתנה עצמה חוזרת (ולא הכסף ששולם) כל עוד היא בעינה.

הריטב"א והמאירי כתבו להדיא כדברי הגאונים והר"י מיגאש, ואין מקום לפקפק בדעתם. וכן כתבו העיטור והמרדכי, ולא מצאנו חולק על כל הראשונים הללו, זולתי רבנו יונה שדעתו לא הובאה להלכה בפוסקים.

שלילת האפשרות לטענת 'קים לי' כסברה שאין המתנה חוזרת

אוסיף ואומר: על פי כללי הפסיקהוכפי שכתב עמיתנו הרה"ג יעקב זמיר שליט"א, אין לפסוק ואין לטעון 'קים לי' כדעת רבנו יונה שכן דעת רבנו יונה (וסברת הרשב"א בתחילה בתשובות שבחלק ב ובחלק ד) לא הובאה כלל להלכה בשולחן ערוך ובנושאי כליו. לכן על פי כללי הפסיקה, אין טוענים 'קים לי' לאישה בגין דעה זו, קל וחומר באשר זו דעת יחיד, קל וחומר בנו של קל וחומר כיוון שמדובר בטענת קים לי שתפגע במשיב בחלוקת איזון המשאבים – דבר שיותיר את המשיב קירח מכאן ומכאן, וכפי שנבהיר בהמשך, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר מאחר שגם לדעת רבנו יונה יש מקום לפקפק בדמיון שיש בין 'מתנה לחוד' לבין מקרה דנן וזאת כפי שנבאר לפנינו.

יש מקום לומר שנדון דידן אינו כמתנה חלוטה שבפוסקים ולכולי עלמא – חוזרת היא

זאת ועוד: הרחבתי בנימוקיי לבסס את דבריי שגם על פי חוק המקרקעין, בן זוג משייר לעצמו כוח לסכל את מכירת חלקו של משנהו בדירה – דבר המותיר בידי נותן מחצית הדירה למשנהו וכמו במקרה דנן אפשרות לסכל מכירת הדירה. כך לא מתקיימים תנאי מתנה חלוטה שעליה דבר הרשב"א והראשונים שהביאו דין מתנה לחוד, שכן הם כתבו בהגדרת מתנה זו:

 ומה שכתב בשטר המתנה "והודיענוהו שכל הנותן מתנה לחוד לאשתו כאלו נותנת [נדצ"ל: "נתנה" וכדלעיל] לעובר ארח. שתטול אותה ממך כל זמן שתרצה ותקנה מה שתרצה. ואין לך בה כלום כדאמור רבנן 'קנתה ואין הבעל אוכל פירות'" […]

תנאי זה אינו קיים ברישום דירה של בני זוג בימינו, שכן הרשב"א מדבר במפורש על תנאי בו נותן המתנה לא מותיר לעצמו כל זכות ונותן לאישה את המתנה באופן אבסולוטי ללא הגבלות וללא סייגים, ואילו במקרה דנן יש לנותן המתנה, המשיב, זכות להגביל ולסכל את מכירת דירה על ידי המערערת בהתאם לחוק המקרקעין.

נעיר: אומנם אין לנותן המתנה זכות קניינית, אולם די במה שיש לו – זכות לסכל מכירת חלקו של מקבל המתנה בדירה – כדי לרוקן את כוונת נותן המתנה לתת מתנה אבסולוטית.

בנימוקיי הרחבתי שזכות שיורית (לא קניינית) זו לנותן המתנה מאפשרת לו לעמוד גם על זכותו לדרוש שהמתנה לא תאוזן או תאוזן באופן חלקי.

חלוק אנוכי על עמיתי הגאון שליט"א שלדעתו חוק המקרקעין נותן רק זכות קדימה ולא זכויות ממשיות. מסכים אנוכי עימו שאין כאן זכויות קנייניות לנותן המתנה לאחר הרישום בטאבו. ברם יש כאן הגבלות ואפשרות סיכול שייתכן שיעלה בידו של נותן המתנה. זכות שיורית זו אינה קיימת ב'מתנות לחוד' שעליהן דיבר הרשב"א ובכל מקרה זכות שיורית זו, די בה כדי לתת לנותן המתנה את הזכות לביטול המתנה (בענייננו) בהתאם להלכה ולפסיקה האזרחית כפי שהבאנו.

אין לטעון 'קים לי' אם זכותו ההלכתית המקבילה של הצד שכנגד לטענה זו תקופח

זאת ועוד: מסקנת עמיתי המובנית בין היתר על דטענינן קים לי למערערת כדעת הפוסקים (כפי שהבינם) הסוברים שיש לרישום בימינו דין מתנה חלוטה למרות חוק המקרקעין אינה מובנת כלל:

כידוע, נחלקו הפוסקים אם בית הדין טוען טענת קים לי לבעל דין. להלכה נפסק כדעתרוב האחרונים שבית הדין טוען טענה כזו. וכך נהגו בתי הדין בימינו.

ברם, כל זאת כאשר אין בכך חוסר איזון כלפי הצד השני אבל במקום שהדבר בלתי־מאוזן לצד השני לא אמרינן קים לי. במקרה דנן יש חוסר איזון כלפי המשיב שלא יוכל לטעון קים לי כפוסקים שאינו חייב לתת מחצית מזכויות הפנסיוניות שלו למערערת שכן החוק אינו מכיר בטענה זו. נמצא אפוא ששורת הדין לוקה ובמקרה זה אין חולק שלא טענינן קים לי. וראה עוד בכנסת הגדולה בכללי קים לי (חושן משפט סימן כה) בכללים המגבילים את האופנים שאומרים קים לי אשר חלקם שייכים במקרה דנן, ואכמ"ל.

נמצא אפוא שלשיטת עמיתי הגאון שליט"א המשיב ילקה בכפליים: פעם אחת במתנה –המערערת תקבל את מחצית הבית מכיוון שתעמוד למערערת זכות הלכתית של קים לי, ופעם שנייה בזכויות הפנסיוניות שבהן לא תעמוד למשיב זכות טענת קים לי והוא יפסיד מחצית מזכויותיו הפנסיוניות לטובת המערערת.

זה מצב בלתי־נסבל של עוול משווע וזועק כשיימצא המשיב "קירח מכאן ומכאן" וכאן באים אנו להטיית הדין ולעושק המשיב, שכן שורת הדין והצדק הטבעי לוקה ואנה אנו באים?

כל זאת גם אם נניח שהצדק עם עמיתי הגאון שליט"א.

שלילת האפשרות לראות במתנה 'הסכם שותפות' שביטולו או אי־ביטולו נגזר ממשך הנישואין

באשר למה שכתב עמיתי הגאון שליט"א:

לדרך זו, השנייה, שלעניות דעתי היא העיקר בהבנת השיתוף ברישום בדירת המגורים הרי שמדובר בהסכם שותפות ולא במתנה, וממילא שאלת החזרת המתנות במורדת אינה נוגעת לרישום בטאבו של דירת מגורים על שם בני הזוג, שהיא בעצם מעין הסכם שותפות.

לפי זה ייתכן שהשיקול המרכזי אם יהיה מקום לתבוע את החזרת הרישום המשותף בעקבות הגירושין ובעקבות המרידה יהיה אורך ימי הנישואין עד לקרע ולמשבר, ככל שהם יהיו ארוכים יותר נתקשה לדרוש את החזרת הרישום. אבל אינני נדרש לכך במסגרת התיק שלפנינו.

לדעתי ראוי הנושא לבירור הלכתי בעקבות המשמעות שיש כיום לרישום בטאבו של דירת מגורים של בני זוג, שמשמעותו שונה מהרישום בשטרי מכירה וכדומה, וזאת מעבר לדיון המקיף והבהיר שהביא כבוד הרה"ג זמיר שליט"א בנימוקיו. מכל מקום במסגרת תיק זה לעניות דעתי אין צורך בבירור זה, ועוד חזון למועד.

איני יכול להסכים עימו.

רבותינו הראשונים התוו לנו את הדרך הראויה לביסוס הבית היהודי, בהם הנשר הגדול הרמב"ם שחזה בעיניו את מכלול מערכת הנישואין והדרך הראויה להבטחת זכויות בני הזוג תחת מטריית ההלכה והייחודיות של עם ישראל כעם סגולה, והם אלו שקבעו בגודלם ובהבנתם העמוקה והרחבה שכל מתנה שניתנת במסגרת מערכת הנישואין היא מתנה מותנית ומובנית כחלק אינטגרלי מההתקשרות ביניהם והמיוחדת למערכת נישואין.

האומדנה הברורה שכתבו מבוססת על אדני התלמוד, הגאונים והפוסקים הראשונים ללא חולק וללא חילוקים של משך שנות נישואין. הרציונל והמוסר היהודי הוא שעומד אחרי האומדנה הכל כך הגיונית הטמונה בהלכה זו מתוך מטרה קדושה לחיזוק וביסוס הבית היהודי.

דבריהם הפשוטים והעמוקים מובנים באופן חד־משמעי ללא חילוק שרישום בטאבו יוצר סוג של שותפות ולא מתנה – דברים העומדים בניגוד גמור לכל הפסיקות בפד"רים ובכל הפסיקות שעסקו בדין זה.

בגודלם וברוחב בינתם של הפוסקים לא כתבו חילוקים וסברות שאינם בנויות על אדני התלמוד ועלינו לדבוק בעמדתם לחיזוק וביסוס הבית היהודי.

אשר על כן, עם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לעמיתי הגאון שליט"א איני יכול להסכים לא עם נימוקיו ולא עם מסקנתו.

"והאמת והשלום אהבו."

הרב מימון נהרי

תגובה – הרב ציון לוז־אילוז

קראתי בעיון את דברי ידיד נפשי הגר"מ נהרי שליט"א כתגובה על נימוקיי ואשיב על דבריו.

הקדמה

ריש מילין אקדים ואומר שנימוקיי לא נכתבו לאחר כתיבת פסק הדין אלא אדרבה קדמו לו זמן רב ורק לא הוכנסו ולא נשתלו בתוכו. ועוד יותר מזה, חלק גדול ממה שכתב עמיתי הגאון נהרי שליט"א בנימוקיו בא כמענה לנימוקיי בכתב ובעל פה.

וגם את זאת אקדים.

לעניות דעתי כל משא ומתן בוויכוח הלכתי שהשותפים לו באים לשכנע זה את זה – ראוי שיהיה בתחילה בעל פה, גם אם יימשך זמן רב, ורק לאחר שמתברר שכל אחד עומד על דעתו, רק אז יש לפנות לכתיבתם של הדברים. כך דרכי מאז ומקדם, וכך נהגתי במקרה זה שלפנינו. התנהלות של משא ומתן דרך כתבי משא־ומתן, יש בה חשש לא קטן, שיהיה קשה לכותב לחזור בו ממה שכבר נכתב, ואם נאמר (גם כלפי דיינים) 'עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה', קל וחומר במה שנכתב עלי לוח, ועל כל פנים לגבי עצמי אני חושש. כל המחלוקות השנויות במשנה ובתלמוד אינן אלא תמצית של תמצית של משא ומתן ארוך בעל פה שהיה בין החולקים, והורגלתי לומר לתלמידים מקשיבים שעיקר העבודה העיונית בש"ס היא לחשוף את אותו משא ומתן סמוי ועלום שעמד מאחורי המחלוקת התמציתית שמוצגת לפנינו, והוא הכלול בביטוי "הוויות דאביי ורבא".

לכן, במחלוקת שלפנינו, לדידי, הייתי מסתפק במה שכבר נכתב לאחר משא ומתן בעל פה ארוך במקורות ההלכה השונים שחלקם באו לידי ביטוי בנימוקים – ובהקשר זה לא אוכל שלא לומר שהייתה במשא־ומתן זה הנאה מרובה מעמלה של תורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא עם כת"ר, בבקיאותו ובעיונו – ונמשיך ללבן ולברר שאלות עקרוניות הבאות לפתחנו כדרכה של תורה ו"נרוממה שמו יחדו".

אולם מאחר שכבר נכתבו תגובות בכתב לדבריי, אשיב גם אני עליהן.

א.   ביאור האמור בעניין האפשרות לראות בדין החזרת המתנות 'קנס'

בתחילת תגובתו מתייחס עמיתי למה שכתבתי בהערת שוליים בנוגע לנימוקים המשפטיים להחזר מתנות במורדת. אבהיר. הערת 'שוליים' זו שהיא כשמה, לא נועדה להתעמת עם נימוקיו של כת"ר ואף לא כדי לבסס את מסקנתי, שאילו כך היה היו הדברים מופיעים בגוף הנימוקים ולא בהערת שוליים. כל כולה של הערה זו נועדה ל'העיר בשולי הדברים' בכל הנוגע לנימוק ולהליך המשפטי המוביל להחזר המתנות במורדת – לאחר שכך התקבעה ההלכה, שמורדת מחזירה מתנותיה – שלעניות דעתי אין הוא ברור דיו, וכפי שכתבתי, הן מטעם קנס והן מטעם תנאי.

לא היה המכוון בהערה זו כלל לומר שנימוקיו של כת"ר התבססו על הגישה הרואה בדין זה קנס של חכמים, וכפי שמבואר בהערה זו עצמה, אלא ששתי הגישות הנ"ל ששתיהן הובאו בנימוקיו של כת"ר.

הכוונה הייתה להתייחס אליהן על דרך הלימוד והעיון הישיבתי – ולא כחלק מהמחלוקת בינינו המצטמצמת להחזר מתנות שנרשמו בטאבו בלבד – ולכן הובאו הדברים בהערת שוליים בלבד. אשוב ואומר שלא הייתה כוונתי לומר שנימוקיו של כת"ר בנויים על הגישה שהחזר מתנות זה מדין קנס, שאף מחשבת 'הווה אמינא' כזו לא הייתה למקרא דבריו המפורטים והבהירים.

ב.   האמור בדבר ראיית האומדנה כמגבילה את היקף הקניין ולא כמטילה בו תנאי וראיות לכך

עמיתי הגאון שליט"א ביסס היטב בהמשך תגובתו למה שכתבתי בהערת שוליים הנ"ל את האומדנה העומדת מאחורי החזר המתנות במורדת, "אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה", והוסיף לכתוב באריכות עד כמה אומדנה זו היא היסוד לכל מערכת נישואין בריאה, ומאז ועד לזמננו יש לאומדנה זו מקום רב.

גם את זאת לא הבינותי: וכי כוונתי הייתה לפקפק בקיומה של אומדנה זו? כל דבריי בהערת השוליים האמורה בנויים רק על אומדנה זו, אלא שכת"ר ביאר אותה כאומדנה המביאה ליצירת התניה במתנה, ואני כתבתי שאפשר לבאר אומדנה זו באופן אחר, כיצירת הגבלות וסייגים למתנה ומביאים להגדרתה כמתנה שאין בה העברת בעלות שלמה אלא העברת זכות השימוש מעתה כשהבעלות על המתנה תעבור רק בעתיד, עם פקיעת הנישואין. כל כולה של הגדרה שכזו במתנה נובעת מהאומדנה הברורה שעליה אנו מדברים. לא אמנע מלומר שלא רק שההגדרה שהצעתי משתלבת היטב באומדנה זו ובהגיונה אלא שגם מהלשון ומהנוסח שבהם ביטאו אותה קדמונינו – "אדעתא למיקם קמיה" – גם מהם משתמעת הבנה שכזו. ומעין זה ממש מצאנו במקום אחר ביחס למתנות של הבעל לאשתו:

לדעת הרמב"ם וסיעתו, בעל חוב של הבעל (גם במלווה על פה) גובה ממתנות שנתן הבעל לאישה בכסות ובתכשיטים, עוד לפני שנוצר החוב, וכך פסק מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן צז סעיף כו, ומקורו ברמב"ם פרק א ממלווה הלכה ה, ויעוין במגיד משנה שם שהביא את דעת החולקים, ואף הרמ"א בשולחן ערוך שם כתב שיש חולקין). ולכאורה קשה: היכן מצינו שמלווה נגבית ממה שנתן הלווה לפני ההלוואה? ויעוין בדברי האחרונים בשאלה זו שיש שכתבו שאף שנתן הבעל לאשתו בגדים ותכשיטים הוא יכול לתבוע את החזרתם בכל עת לצורכי המחיה וגם לפירעון חובותיו (סמ"ע שם ס"ק סא–סב), שלא נתנן לה אלא כדי להשתמש בהם בלבד, וממילא לא יצאו מבעלותו ולכן גובה אותם בעל חוב ככל שאר נכסיו. ויש שכתבו שמתנות כאלה של הבעל לאישה הן מתנה על מנת להחזיר, שבעל חוב גובה ממנה (כדאיתא בריש סימן צט שם) (שער המשפט שם ס"ק ו^[9]). הא קמן: מתנה שנותן הבעל לאשתו ללא אומר ודברים, ואנו מפרשים שאין זו מתנה קניינית כלל, והכול מכוח האומדנה שלהתנאות בפניו ולמיקם קמיה קאי. ואומנם דין זה אינו נוהג במתנות מהסוג שאנו מדברים בו, אבל העיקרון הוא אחד – האומדנה מובילה לצמצום משמעות המתנה, ולא ליצירת התניה במתנה. שם מדובר ברשות שימוש בפועל בלבד, ואנו מדברים על הקניית השימוש מרגע נתינת המתנה – מה שאנו קוראים בלשוננו 'קניין פירות' 'מהיום' ו'קניין הגוף' 'לאחר זמן' – מציאות קניינית מוכרת וידועה בש"ס ובפוסקים מאז ועד היום.

זו תשובתי גם לדברי עמיתי שהשיב על דבריי הנ"ל בהגדרת המתנה וכתב: "שאין צורך בחיפוש סברות אחרות לנמק את הסברה […] שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא." כאמור, זוהי האומדנה בלבד, אבל מה תוצאותיה ולהיכן היא מובילה? לעניין זה לא ראיתי באפשרות שהצעתי, שהקניין הוא קניין פירות בלבד, חידוש גדול יותר מהאפשרות השנייה המופיעה בפד"רים – שתיהן אינן מפורשות במתנה עצמה ושתיהן נבנות מאותה אומדנה ויוצרות יצירה קניינית חדשה.

אף שכתבתי את האפשרות על דרך העיון בלבד, כת"ר הכריחני לבסס אפשרות זו, ולצורך זה אוסיף את הבאות.

בבבא בתרא (נא ע"א) איתא שהנותן שדה במתנה לאשתו – אין הבעל אוכל פירות, והקשו בראשונים מהא דאיתא בגיטין (עז ע"ב):

ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה. למחר תקף ליה עלמא, אתו לקמיה דרבא, אמר להו: "זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה" […] אמר ליה רב עיליש לרבא: "מה שקנתה אשה קנה בעלה!" איכסיף.

והקשו הראשונים אמאי איכסיף רבא, והלוא במתנה שנותן הבעל לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות, ולא אמרינן במתנה "מה שקנתה אשה – קנה בעלה". חלק גדל מהראשונים תירצו ששם מדובר בשאלה ולא בנתינת מתנה (עיין שם בראשונים על אתר).

אבל התוספות (בבא בתרא שם דיבור המתחיל "במתנה") כתבו בשם רבנו תם, וזו לשונם:

ואומר רבינו תם דאין תלוי באכילת פירות למיקרי חצרה […] אלא בהא תליא מילתא דלא מיקרי חצרה לענין זכיה אלא כשמוכרת ונותנת [ומִכרה] קיים, הלכך כשנתן לה הבעל – אף על גב דאין אוכל פירות – כיון שאם מכרה ונתנה אינו קיים לא מיקרי חצרה, דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה.^[10]

ועיין ברמב"ן שכתב על דברי רבנו תם בהאי לישנא:

שאף על פי שאין הבעל אוכל פירות מכל מקום אם מכרה ונתנה ומתה בטל, אם כן למה קנאה שאם נתגרשה הרי הן שלה, ושאין הבעל אוכל פירות, וכיון שאם מכרה ונתנה בטל אף על פי שהפירות שלה אין זו חצירה שתתגרש בה, דכי אקשינן מה שקנתה אשה קנה בעלה לאו משום פירי קאמרינן דהא קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אלא משום שאם מכרה ונתנה בטל.

ואף מסוף דברי ר"י (שם בתוספות) משתמע כן שכל קניינה של האישה הוא רק בפירות המתנה אבל אם מכרה – אין מכרה מכר, שכתב שאף שהזכות של האישה באכילת פירות מספקת להיות כחצרה לקנות גיטה, הכסיף רבא לפי שהבעל אוכל פירי פירות, ודי בזה כדי להפקיע את זכות קניינה בחצר שלא תקנה בה את גיטה, וזו לשונו:

ור"י אמר דאפילו תלויה הזכייה בפירות מכל מקום פריך שפיר התם "מה שקנתה אשה – קנה בעלה", שלא היה נותן לה הבעל מקום הגט אלא משאיל ודוקא במתנה הוא דקאמר דקנתה ואין הבעל אוכל פירות. ועוד אומר ר"י דהא דאמר הכא במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו דוקא שאינו אוכלם, אבל כנכסי מלוג הם אותם פירות וילקח בהם קרקע ויאכל הפירות, ומשום הכי פריך התם שפיר "מה שקנתה אשה – קנה בעלה".

והנה אודה ולא אכחד שיש שכתבו בביאור דברי רבנו תם שאם מכרה – מִכרה בטל (ולכן אין חצר שכזו קונה לה) שאין הטעם משום צמצום ההקניה לאישה אלא הוא מתקנת אושא, וככל נכסי מלוג שאף שהגוף שייך לאישה, אין היא יכולה למכור, ונמצא שכשהבעל נתן לה את המתנה קנתה את המתנה לגופה כבר מרגע נתינתה, ואף על פי כן אינה יכולה למוכרה – יעוין במערכת הקניינים לגר"ש שקאפ (סימן יט דיבור המתחיל "ונראה די"ל"), שהביא דברי רבנו תם וסיעתו וכתב שאין כוונת רבנו תם לומר שמה שאינה יכולה למכור נובעת מדעתו של הנותן בלבד, שאם כוונתו שמחמת דעת הנותן יש במתנתו תנאי – שאינו נותן לה אם תמכור – אמאי אינה קונה בחצר זו את גיטה מדין חצר כל זמן שלא מכרה ועדיין לא נתבטל כלל קניינה הראשון, ואם כוונתו שיש במתנה שיור, שהבעל שייר לעצמו את זכות המכירה – הרי כבר כתב הטור (חושן משפט סימן רמא סעיף יב) בשם תשובת הרא"ש שאין הנותן יכול לשייר במתנתו זכות זו שמקבל המתנה לא יוכל למוכרה (אלא בתורת תנאי), ולכן כתב הגר"ש שקאפ שכוונת רבנו תם לתקנת אושא, וכן הוא בחזון איש (אבן העזר סימן עה ס"ק ט).

אולם מפשט דברי רבנו תם משמע שזהו צמצום הקניית הבעל, שכך כתב: "דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה", דמשמע שדין זה שאינה יכולה למכור את המתנה נובע מדעתו של הבעל ולא מן הדין. כך גם מבואר בלשון הרא"ש (שם סימן נד) שבהביאו את דברי רבנו תם כתב:

דהכי מסתבר, דאף על גב שנתן לה בעין יפה – שאפילו הפירות לא יאכל, מכל מקום אינו רוצה שיצא הקרקע מלפניו אלא נתן לה בעין יפה שתיהנה מן הפירות כל ימיה ואחר מיתה יחזור לידו.^[11]

יש מקום להבין בדברי רבנו תם, שלא הזכיר כלל את תקנת אושא, שכוונתו שלא נתן והקנה לה אלא את הפירות בלבד ולא את גוף המתנה ומהיכי תיתי שתוכל למוכרה או ליתנה. לכן אין האישה יכולה לקנות בה מדין חצר, שאין חצר קונה אלא למי שיש לו בגופה של חצר ולא די בקניין פירות. ולכן הוקשה לו מחצר מושכרת, שגם בה לכאורה אין לו בגופה של חצר.

יישובו של רבנו תם הוא שחצר מושכרת היא גם של יורשיו עד סוף הזמן, מה שאין כן באישה שהבעל יורשה ולא יורשיה, ולכאורה משמעו הוא דשניא שכירות שהיא 'ממכר ליומיה', היינו שגם הגוף מכור ליומו, ומה שאין כן בבעל הנותן מתנה לאישה, שאין הגוף קנוי לה בזמן נישואיה אלא הפירות בלבד.^[12]

ומצאתי את שאהבה נפשי בשו"ת פרי הארץ (חלק ב סימן ו) שהאריך והרחיב לומר כביאור הנ"ל, שלדעת רבנו תם ר"י והרא"ש כל מתנת הבעל היא רק לפירות המתנה כל ימי נישואיהם, ורק לאחר גירושיה (שלא במרידתה) או במיתתו של הבעל זוכה היא בגוף המתנה, וככל דברינו שלעיל. ויעוין גם בשו"ת חקרי לב (חלק ב יורה דעה סימן קעד ד"ה והנ"ל ליישב) שעולה ממנו שלדעת רבנו תם וסיעתו אין המתנה חלה כלל לקניין הגוף אלא לפירותיה.

ועוד גם זאת.

הנה בגאונים ובראשונים שכתבו דין החזר מתנות למורדת אמרו כן מהטעם ד"אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה", ולשון זו כתבניתה לקוחה היא מדין "שמין בגדי אלמנה" וכו' וכדעת רב בכתובות (מח ע"א). והנה שם, ששמין מה שעליה לפירעון כתובתה, אנו מפרשים שלא נתן לה אלא את זכות השימוש בבגדיה, ולכן עדיין שלו הם ונפרעים מהם לכתובתה. הנה כי כן האומדנה שעליה אנו מדברים אינה מובילה להתניה במתנה אלא לצמצומה, וכפי שכתבנו לעיל בנוגע לפירעון בעל חוב לדעת הרמב"ם וסיעתו.

ויעוין בלשון הרמב"ם (פרק יד מהלכות אישות הלכה ח) שפסק: "האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת […] וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא." וכלשון הזו ממש פסק מרן השולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ב).

וכתב על כך הגר"א (בביאוריו שם ס"ק ז) בזו הלשון:

כמו שכתוב שם (כתובות נד ע"א) אלמנה, רב אמר, שמין מה שעליה […] מאי טעמא, כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפך לא אקני לה […] וכמו שכתוב שם (בבא בתרא קמו ע"ב) הדרא בה איהי, הדרא אפילו כישא דירקא [של סבלונות] דאדעתא דהכי לא מחל ונתן […]

הא קמן דאומדנא זו הורחבה לדינא דמורדת ממקום שבו נאמרה – לצמצום המתנה ולא להתניה במתנה.

ולא כתבתי כל הנ"ל אלא לומר שאין הדברים מופרכים כלל, לא בהגיונם ולא במקורותיהם, ומכל מקום כל זה נכתב על דרך 'אפשר', שאפשר שהמתנות שבמהלך הנישואין הן 'פירות מהיום וגוף לאחר מיתה או לאחר גירושין', ומתבאר לפיו דין החזר מתנות במורדת. אבל מאידך גיסא, כשהמתנה חלוטה באופן שיכולה למכור, כבר נתבטלה אומדנה זו במעשהו של הבעל ואיהו דאפסיד אנפשיה.

אבל אין מסקנתי בנוגע למתנה חלוטה ולרישום בטאבו נובעת מהגדרה זו כי גם אם מפרשים את הדין מחמת ההתניה שבמתנה, הרי שבמתנה חלוטה כבר נתבטלה ההתניה בשל חליטותה של המתנה, וככל המבואר בנימוקיי הראשיים.

ג.    תוקף האומדנה ללא 'משפטי התנאים' לביאור זה, סברתה והיכולת ליישמה על פי החוק

כת"ר העיר על דבריי שבאותה הערת שוליים שכתבתי, שאם היה מדובר בתנאי, היה צריך את משפטי התנאים, וכן כתב שאומדנה זו "לא יהיב לה על מנת למישקל ומיפק" ברורה ביותר, ואף לא אחד מהפוסקים הללו התקשה בשאלה היאך המתנה מותנית ללא תנאי כפול, מכיוון שהתשובה ברורה שזו אומדנה כה חזקה וכו'.

הערה זו לא הבינותי, הלוא בדבריי כתבתי את התשובה זו ממש, אלא שהערתי היא בדיוק ממקום שבא, שהעובדה ששאלה זו והתשובה שבצידה לא הוזכרה בפוסקים ראשונים ואחרונים (הקדמונים), אף ששאלת העדר משפטי התנאים בכל מיני עסקאות וקניינים הוזכרה בסוגיות רבות מאוד, ובראש ובראשונה בסוגיית 'דברים שבלב' בגמרא בקידושין (מט ע"ב) – בראשונים ובאחרונים על אתר ובמקומות נוספים רבים, שהקשו מדינים רבים שבהם אזלינן בתר אומדנא וגילוי דעת ללא תנאי כפול וללא שאר משפטי התנאים. ואף לא אחד מהם כתב להאי דינא של החזר מתנות במורדת – להקשות שאין בתנאי זה את משפטי התנאים, וליישב שב'דברים שבלבו ובלב כל אדם' לא בעינן תנאי כפול וכו' או מהתירוצים האחרים שנאמרו שם (שבממון לא בעינן לתנאי כפול, ועוד). ומזה, ורק מזה, כתבתי שיש מקצת ראיה לכאורה שהחזר מתנות במורדת אינו בנוי על התניה אלא על הקנאה חלקית של שימוש כבעלים או פירות מהיום וגוף לאחר מיתה וגירושין, וכאמור בפסקה הקודמת.

ויש איתי מקום להעיר בהקשר לכל האמור בהערה זו, שאם היינו מקבלים את ההגדרה הנזכרת, היינו מרוויחים דבר נוסף ועקרוני: הנה אם מתנות הבעל לאישה בנישואיהם משמעם זה פירות הנכס והשימוש בו ולא הבעלות עליו, דמהיכי תיתי שייתן לה את הבעלות על הנכס במהלך הנישואין, לאיזה צורך יעשה זאת ומה תוספת חיבה יש בזה, שהרי כל משמעות הבעלות הבלעדית של האישה במתנה שקיבלה היא יכולת ההפקעה מהבעל שנְתָנָהּ על ידי מכירתה לאחרים במהלך הנישואין, שוודאי אינה לרצונו ומכוונתו, קל וחומר אם תהיה ההפקעה בהענקת מתנה לאחרים, וקל וחומר אם היא תיזום את פירוק הנישואין ותצא עם שללו וביזתו של הבעל. לכן לדידי ברור שאם אין הכרח, אין סיבה לומר שהבעל נותן לה בעלות על המתנה, וכל זה כלול בפירוש הביטוי "למיקם קמיה" שבלשון הגאונים והראשונים.

אם נקבל הגדרה זו, יצאנו בזה מהעימות החזיתי עם חוק המתנות הישראלי, שלא מאפשר את החזרה מהמתנה לאחר שהגיעה ליד מקבלה. לפי הגדרה זו לא צריך לייצר את ההתניה במתנה, אלא כאמור: הנתינה מעולם לא העניקה בעלות על המתנה אלא את השימוש בה כמו שימושו של בעלים גמורים (קניין פירות) במהלך הנישואין, והבעלות תוחלט לאישה רק לאחר סיום הנישואין ופקיעתם או על ידי פטירת הבעל או על ידי גירושין יזומים על ידו. לגישה זו, אין סתירה כלל לחוק המתנות, ואפשר לקבוע את החזרת המתנות במורדת (למעט כאשר המתנה נחלטה על ידי רישומה בטאבו), בלי שהדבר יהיה נוגד את החוק ובלי שנצטרך לדון במשמעויות ההלכתיות שלו, ובא לישראל גואל.

ואשוב ואומר את אשר כתבתי בהערת השוליים המדוברת: אף שהדברים נראים לי מסתברים ושמיישבים הם קשיים רבים, לא הוחלטו בדעתי, ויש להוסיף ולעיין בהם. ואדרבה יבואו אחרים ויסתרו או יבנו כדעתם הרחבה מסברתם או ממקורות מפורשים.

עד כאן בנוגע לדבריי שבהערת השוליים הנזכרת, שכאמור לא היה צריך כת"ר להתייחס אליהם כחלק מהנימוקים כי לא בהם חלקתי למעשה על ידידיי הגאונים שליט"א, אלא בנוגע להחרגת דין החזר המתנות במורדת ברישום בטאבו.

ד.   רישום מתנה בטאבו כראיה להחלטיותה ולהיותה בלתי־תלויה באומדנה זו

כאמור, כל דבריי העקרוניים שעליהם השיג עמיתי הגאון הרב נהרי שליט"א הם סביב החרגת הרישום בטאבו (ולא על האומדנה כלל).

לעניות דעתי כאשר ניתנת מתנה חלוטה באופן שהאישה יכולה בפועל לעשות בה כחפצה, למוכרה וליתנה למי שתחפוץ בעל כורחו של הבעל, על מתנה שכזו לא נאמר דין החזר מתנות במרידתה, קל וחומר מיכולת הנתינה שלה למי שתחפוץ.

על כך לא מצאתי בהשגותיו של עמיתי הנזכר משום הערה על מסקנה זו. אשוב ואומר את שכתבתי בנימוקיי, שהראשונים שמהם משתמע שהמתנות חוזרות בכהאי גוונא, וכפי שהביא כת"ר – כוונתם לומר שהמתנה לא נחלטת והאישה אכן לא תוכל למוכרם ולא ליתנם, ואף שיכתוב הבעל כן מפורשות, הצהרותיו לא ישנו מאומה מן הדין בהגדרת המתנה ככזו שלא תוכל למוכרה וליתנה, וככל נכסי מלוג שהיא עצמה הביאה (וגם זה אינו מוסכם על הכול, שיש דסבירא להו דבהאי גוונא המתנה נחלטת, וכמו שהזכרתי בנימוקיי, ולדעתם אין המתנה חוזרת במרידתה), וזאת הן מן הדין העקרוני, והן מהאומדנה שהאריך לבארה כבוד ידידי הנזכר.

אשוב ואומר את אשר אמרתי לכת"ר בעל פה, שאם אמצא ראשונים או אחרונים שיאמרו כן מפורש שגם אם המתנה נחלטת בפועל – שתוכל למוכרה או ליתנה – היא תחזור במורדת, אודה ולא אבוש לחזור בי ממה שכתבתי, גם אם ייראו בעיניי הדברים נוגדים את הסברה וההיגיון הפשוט – שתהיה המתנה יכולה להימכר ולהינתן מחד גיסא, ומאידך גיסא תחזור במרידתה (ואדרבה, יסייעני כת"ר למצוא כדבר הזה, כמו שנדברנו בעל פה).

אבל מה אעשה ומכל המקורות שהביא כת"ר אין ראיה כלל לשאלה שלפנינו, שבכולם עיקר החידוש וההדגשה זה על עצם החזרת המתנות. ומה שהביא כת"ר מהתייחסות הראשונים ל'מתנה לחוד' שנהגו בספרד לכותבה, ועליה כתבו חלק מהראשונים שהיא חוזרת במרידתה – לעניות דעתי גם זה נובע מחמת הדין, שאין האישה יכולה למוכרה וליתנה ככל מתנה שניתנה קודם הנישואין, או מחמת שלא נכתב אחרת ב'מתנה לחוד' (וכך היו נוסחאות שלא נכתב בהם זכות המכירה או הנתינה), או שגם אם נכתב בה מפורשות שתוכל לעשות כן, לדעת חלק מהגאונים והראשונים אין בכך כלום ועדיין המתנה מוגבלת והיא אינה יכולה למוכרה, וככל מתנה שניתנת קודם הנישואין. עיקר הרווח ב'מתנה לחוד' הוא שהיא ניתנת להיגבות מחיים ולא רק לאחר הגירושין וכן, לדעת חלק מהראשונים, שאין הבעל אוכל מפירותיה אלא האישה, וככל מתנה שניתנה לאחר הנישואין.

עיקר החידוש שבדברי הראשונים הנ"ל הוא שעל אף שהיא מתנה לחוד ונפרדת מהכתובה, דינה כדין הכתובה לעניין הפסדתה במורדת. ורק מאחר שמתנה זו נכתבת בשעת הנישואין יש לדון אם תיחשב כמתנה שקודם הנישואין, שהבעל אוכל פירות ואינה יכולה למוכרה או שתיחשב כמתנה שלאחר הנישואין, שאין הבעל אוכל בה פירות, ולדעת הרמ"ה וסיעתו שאף יכולה למוכרה (ובזה סבירא ליה להרמ"ה שדינה כמו מתנה שקודם הנישואין, ולא מועילים ייפויי הכוח שבמתנה לשנות את דינה, ולכן, אין דברי הרמ"ה הללו סותרים את דבריו המובאים בטור סימן פה, עיין שם היטב). ובהקשר זה אוסיף לציין ולצטט את דברי הראשונים הבאים:

יעוין בדברי הריטב"א (כתובות נד ע"ב ד"ה אע"פ שאמרו) שכתב:

וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי היא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירשו, ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לפנחיא בעלמא כדברי הרב אלברצלוני ז"ל, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובת שאלה [כוונתו לתשובות הרי"ף סימן יד] שהכל לפי תנאו וכאלו נתן לה לאחר נשואין.

ובשו"ת הרמ"ה (סימן רצו) כתב:

ואיכא מאן דאמר, דהאי מתנה דכתב לה ראובן לארוסתו מחלוקת הגאונים היא, שכתבו בתשובתם, שכל מי שכותב לאשתו בשעת נישואים, אע"פ שכתב לה שתוכל ליתן במתנה או למוכרה כל זמן שתרצה בכל מיני יפויים, אפ"ה לא תוכל למוכרה בחיי בעלה, אלא הויא אותה מתנה ככתובתה, דאנן סהדי שלא כתב לה כי אם מחמת נשואים, והרב אלפסי כתב תנאי ממון הוא וקיים.

 ויעוין בתשובות התשב"ץ (חלק ב סימן רצב) שכתב בהקשר ל'מתנה לחוד', בזו הלשון: "ויש מקומות שאין גובין אותה לעולם, שאין כותבין אותה אלא לכבוד בעלמא כמו שנהגו בהרבה מקומות."

ואומנם סוגיית 'מתנה לחוד' שהייתה נהוגה בספרד צריכה תלמוד – בתוקפה, בתוכנה, מדוע הונהגה, וכיצד התייחסו אליה הפוסקים בזמן ההוא, אבל אין כאן מקום להאריך מעבר לאמור.

ואסיים פרק זה בהפניית השאלה הבאה והתרחיש הבא לכת"ר ידידיי שליט"א:

מה תאמרו אם למוחרת קבלת המתנה החלוטה (דרך משל, רכב יוקרתי שיירשם על שמה), האישה (ללא מרידה כלל) נתנה אותה לאחותה או לחברתה האהובה שהיא אשת אויבו של בעלה, ויהיו עיניו של הבעל כלות למראה אותה האישה האוחזת במתנה שהוא נתן לאשתו, ונמצא מניח לאחרים חילו, כספו וזהבו?

יש להניח שתשובתם של ידידיי הגאונים שליט"א תהיה שאין בידו לעשות מאומה, איהו דאזיק אנפשיה כשנתן לה מתנה חלוטה והעניק לה את האפשרות למכור וליתן למי שתחפוץ – זהו בדיוק מה שאמרנו ביחס לרישום בטאבו. עוד אוסיף שלא רחוק בעיניי לומר שטעמם של הראשונים, שלעולם אין המתנה נחלטת והיא אינה יכולה למוכרה על אף הצהרותיו המפורשות בשעת הנתינה נובעת גם היא מאומדנה זו. מכל מקום, כל שנתן מתנה באופן שכזה, כבר אין לו יותר שליטה על מה שיהיו תוצאותיה, ולעניות דעתי בכלל זה גם אם תבקש לפרק את הנישואין (מורדת). והלוא כפי שהטיב להבהיר כת"ר בתגובתו, שאיננו מדברים על תורת קנס והענשה כלל, אלא על ההגדרה הקניינית. ואומנם אילו היה דין החזרת המתנות נשען על קנס שקנסו חכמים, היה מקום להסיק שגם מתנה חלוטה תופקע ממנה במרידתה, אבל כאמור לא כך נתקבעה הלכה.

סוף דבר בעניין זה: לעניות דעתי מכל המקורות שהביא כבוד עמיתי הגר"מ נהרי שליט"א, אין ראיה ולא זיכרה של ראיה שמתנה תהיה חלוטה בפועל ואף על פי כן תחזור במרידתה. אשר על כן, אני על משמרתי אעמודה בעניין עקרוני זה ובהשלכתו לרישום בטאבו.

ה.   ההצעה לראות במתן מחצית דירת מגורים חלק מ'הסכם השותפות' שבנישואין ולא מתנה גרידא

עוד העיר עמיתי הגר"מ נהרי שליט"א על שכתבתי, כאפשרות, שרישום בטאבו של דירת המגורים המשותפת אינו נכנס בהגדרת מתנה, כמשמעה לדין החזר מתנות, אלא נדון כחלק מ'הסכם השותפות' שבנישואין, כהענקת חלק בדירת המגורים בתמורה לקבלת דבר אחר כנגדו, ומכאן נוצרה השותפות, כחלק מהסכם הנישואין. כת"ר העיר שהגדרה זו – מניין?

ראשית, אשוב ואדגיש, שדבריי מתייחסים רק לדירת המגורים המשותפת ולא לנכסים אחרים, אבל מעין זה כבר הוזכר על ידי הגר"ח איזירר שליט"א בתיק 166822/1 (אומנם לאידך גיסא – לתבוע את החזרתה אפילו ב"סרחה" – ומכל מקום ההיגיון אחד הוא). וזו לשונו:

אבל בנותן חצי רכושו (חצי דירה) […] זה חדל מלהיות "מתנה" והופך להיות חלק מהסכם הנישואין שעל דעתו נישאה לו ועל דעת כן נשאה – שישתף אותה בנכסיו […] ברור שמתנות בסדר גודל שכזה אינן מתנות אהבה ורעות אלא חלק מהסכם הנישואין והם ניתנות לצורך שותפות חיי הנישואין.

ויעוין גם בדברי הראשון לציון הגר"מ אליהו זצוק"ל בפד"ר (כרך י עמ' 339) שבמקום שהרישום המשותף היה בתמורה לריהוט הדירה כבר הוציאו מגדר 'מתנה' לעניין החזר מתנות בפירוק הנישואין, עיין שם.

ואומנם יעוין בפסק דין מהגר"א לביא שליט"א (אב"ד ירושלים, אז בבית הדין בצפת, תיק 609949/2, לא פורסם) שהאריך להוכיח שגם מתנה שניתנת בתמורה לטובת הנאה חוזרת במרידתה, וראייתו שהרי טעמם של החולקים על האי דינא של החזר מתנות במורדת (הרא"ה ורבנו קרשקש בכתובות סג) הוא מכיוון שכל הנותן מתנה "אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא היה נותן", ואף על פי כן חלקו עליהם כל הפוסקים, ומוכח מזה דסבירא להו שאף שהייתה תמורה למתנה, המתנה חוזרת. עיין שם. אבל לעניות דעתי אין בזה משום סתירה לדברינו, שבזה מדובר בטובת הנאה כללית שאיננה מסוימת, ומה שאין כן בתמורה מסוימת שניתנת עבור המתנה, דמהיכי תיתי לומר שהמתנה תחזור – שהתמורה להיכן הלכה?^[13] מכל מקום, איננו מדברים על מתנה בתמורה לטובות הנאה אלא על 'הסכם שותפות' בנישואין.

ובאורח כללי אומר שהחרגתה של דירת המגורים המשותפת משאר המתנות, מאחר שהיא בנויה על תפיסת הנישואין ואינה כמתנה של חיבה ואהבה כשאר מתנות כגון מתנות ימי הולדת וימי נישואין, וכדומה, לעניות דעתי היא פשוטה ביותר. ולדעתי אף אם איננו מקבלים את דוקטרינת השיתוף הספציפי בדירת המגורים, אין זה בגלל שלילת ההיגיון אלא בעיקר בגלל חוסר ההליך הקנייני והמשפטי ליצירת השיתוף וחוסר אומדן הדעת הגמור של בעל הדירה הנדרש ליצירת שיתוף – מה שאינו נכון בנדון דידן, כאשר חוזה הרכישה נעשה עם שני בני הזוג והדירה נרשמת בטאבו על שם שניהם, שאין לך קניין והליך משפטי גדול מזה. ויעוין מה שהארכתי בתיק מס' 842067/5 לדחות את גישת החלת השיתוף הספציפי בדירת המגורים באופן גורף ובכל מקרה, מהנימוקים דלעיל – מה שלא מתקיים בנדון דידן, עם הרכישה המשותפת והרישום המשותף בטאבו.

ו.    באלו אופנים ולעניין מה נקטו האחרונים שאין הרישום בטאבו משנה את הדין?

ואומנם יש מתשובות האחרונים שמשתמע מהם שהרישום בטאבו אינו משנה את הדין ההלכתי, ולכאורה הוא הדין בהחזר מתנות במורדת, אבל רק 'לכאורה' כי יש הבדל בין הדינים השונים:

יעוין בשו"ת חתם סופר (חלק ה חושן משפט סימן קמב) שדן על אודות מי שנתן מתנה לאשתו והעלה את רישומה בערכאות, השואל היה סבור שהעלאת הרישום בערכאות כוללת גם את החלת דין הירושה המקומי שלפיו בכהאי גוונא אין הבעל יורש את אשתו, ועל כך השיב החתם סופר:

הנה פשוט במה שנתן הבעל מתנה לאשתו לא סילק עצמו מירושתה כי אם שאם ימות תקח היא הנכסים הללו, אבל לכשתמות היא אפילו כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך" לא נסתלק מירושתה […] נמצא אפילו שהעלה הבית בערכאות על שמה – לא נסתלק מירושתה, דלא עדיף מבית של עצמה שאם מתה יורשה, ומ"ש "כיון שכתב השטר בערכאות סמיך עליה" – לא כתב הש"ך כן אלא לענין שיהיה תוקף לשטר ומגבינן ביה, דבהכי מיירי התם – סימן ס"ח וש"ס פרק קמא דגיטין והפוסקים שם. אבל להפך דברי א-לוקים חיים לדון בשטר ההוא בדיני פליליהם [– משפטי הערכאות] – רחמנא ליצלן.

הנה כי כן החתם סופר שלל רק את החלת הדין של ערכאות רק משום שהשטר 'עלה בערכאות', ולזה כתב שאין זה כלול בעצם העלאת השטר בערכאות ואף לא יועיל. מה שאין כן בדברינו שאיננו מתכוונים להחיל את הדין של הערכאות אלא שהתוצאה של מעשיו של הנותן היא שהמקבלת יכולה למכור, וממילא יכולת זו כלולה בתוקף המתנה ובהיקפה, ודינא דמורדת רק נגזר מכך.

ועוד גם זאת:

בשו"ת רב פעלים (חלק ב אבן העזר סימן טז) דן במי שהעלה שטר מתנה לאשתו בטאבו, אם האישה יכולה למכור כדין המקומי שם או כהלכה של תורה שאינה יכולה למכור וכפסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן פה) וכתב שלא שייך בזה דינא דמלכותא, לפי שאין זה להנאת המלך, עיין שם. וגם זה אינו נוגע לענייננו: שם מדובר כשה'העלאה בערכאות' (הרישום) תלויה ועומדת באישורו של בית הדין היהודי, ולכן בית הדין לא ייתן את אישורו לרישום באופן שהאישה תוכל למכור את המתנה, ואין בעצם ההעלאה –של הבעל את המתנה – בערכאות משום היתר למכירה של האישה, שאם היה הבעל מבקש לעשות זאת, היה עושה כן בדרך ההלכתית, והסתמך גם על דברי החתם סופר הנ"ל שאין בעצם ההעלאה בערכאות משום החלת דין הערכאות.

וראויים לציון דברי השואל שם והרי הם לפנינו:

והנה שני דברים אלו באו לפנינו בשביל התצדיק (אישור בית הדין), כי ידוע למעלתך במח"ק מנהג אלו הממונים בערכי של הטאבו, שאין עושין קנין מחודש לקרקעות של ישראל להעבירם על שם הקונה, אלא עד שיביא בעל הקרקע תצדיק מן הבית דין על קרקע שלו, ועל כן נסתפקנו אנן בית דין אם נוכל לעשות להאשה תצדיק על הקרקע הנזכרת שהיא שלה, כדי שהיא תוכל למכור בטאבו, מאחר דהבעל עומד וצווח בפני בית דין לעכב, יורינו ושכרו מן השמים.

דבר מופלא – הרשות השיפוטית בגלות בגדד הבינה וקבעה את זה בחוקותיהם, שההכרעה השיפוטית של נכסי היהודים תהיה מותנית באישורו של בית הדין היהודי, ודי לחכימא – ולאו 'ברמיזא' אלא להדיא.

מכל מקום כל זמן שאין זה המצב, הרי שכל הרושם בטאבו מתנה על שם אחר דעתו גם על התוצאות המשפטיות ההכרחיות של מעשיו, שהמתנה נחלטת למקבל, כל התוצאות כלולות בדעתו, ואיהו דאפסיד אנפשיה. ויעוין בדברי הגר"ח איזירר שליט"א בפד"ר (שם) בעניין לרישום בטאבו בזמננו:

לפיכך יש לחלק ולומר שרשום בטאבו של מתנה, שלפי מנהג המדינה אין עוררין יותר על מתנה זו ובקושי ניתן לעקור מתנה זו ורק על ידי הוכחה של זיוף ותרמית ברישום, הדרך המקובלת לעקור מתנה שכזו – על ידי חוזה שנרשם כהערת אזהרה בטאבו ואז כפופה המתנה לתנאי החוזה. דבר זה לא נעשה בענייננו, ומנין אם כן שבכהאי גוונא שאדם לא פעל כפי שנהוג בהבטחת תנאים בטאבו שגם כלפיו יש האומדנא של חז"ל.

סוף דבר אני על משמרתי אעמודה, וכפי שכתבתי בתחילה:

א. מתנה חלוטה שבה האישה יכולה למכור וליתן למי שתחפוץ אינה חוזרת במרידתה אף אם לא מכרה או נתנה אותה בפועל.

ב. חוזה רכישה מול האישה של דירה המשותפת ורישומה בטאבו הם מתנה חלוטה, ולכן אינה חוזרת במרידתה.

ז.    האפשרות לראות ברישום רישום שנעשה 'לכבוד' וללא כוונה למתנה וקניין כלל

ועל אף כל האמור אשוב ואומר את שנדברנו בעל פה ורמזתיו בנימוקיי, שאם יש במה לפקפק הרי זה בעצם הנחת היסוד שהרישום המשותף בטאבו בין בני זוג, כשצד אחד מביא את כל המימון לרכישה, הוא אכן מתנה והעברת בעלות, כשמדובר במאות אלפי שקלים ואף במיליונים. יש לפקפק בזה ושמא יש לומר שאין רישום זה אלא לכבוד בעלמא, כלפי חוץ, שלא מתוך כוונה קניינית כלל. התלבטות זו נוגעת לחלוקת הנכס אף אם התגרשו הצדדים בגירושין יזומים של הצד המשתף או שמותו של צד זה הפריד ביניהם, וקל וחומר אם התגרשו בגירושין שיזם או גרם הזוכה בשיתוף (מורד או מורדת). ואף שכבר הוקבעה בעניין זה הלכה בבתי הדין, שהרישום הוא מתנה לכל דבר ועניין, אין זה מאוחר להשיב את הצדק והיושר למקומו. אין ההכרעה בעניין זה עניין למקורות הלכתיים כלל, אלא לאומד הדעת האמיתי לאור מחירי הדירות המאמירים.

הפתרון לשאלה זו לעניות דעתי הוא אחד מן השניים: או להביא לתודעה הציבורית את המשמעות של הרישום בטאבו והשלכותיו בטרם שנעשה מעשה או שינוי בחקיקה שיחריג בצורה מושכלת את משמעות הרישום בטאבו בין בני זוג, בחוק המקרקעין, חקיקה שתמנע גם את הצורך של ערכאות השיפוט לעסוק בשאלה זו שוב ושוב. כמדומני שהדרך הראשונה הולכת וכובשת לה את הדרך ורבים נמנעים מהרישום אם אין כוונתם באמת לשם מתנה.

עד כאן תשובתי להערותיו – הארותיו של הרה"ג מימון נהרי שליט"א

הרב ציון לוז־אילוז

הרב מימון נהרי

עיינתי היטב בתגובה שכתב מעכ"ת ידידי היקר חביבא דנפשאי הדיין המצוין הרה"ג ציון לוז שליט"א והתלבטתי רבות האם להגיב או לא. ברם לאחר שראיתי את אשר כתב מעכ"ת במבוא לתגובה "ונמשיך ללבן ולברר שאלות עקרוניות הבאות לפתחינו כדרכה של תורה ו'נרוממה שמו יחדיו'" החלטתי להגיב מלב אוהב ומוקיר את מעכ"ת.

א.   החזרת המתנות – אומדנה ולא קנס

במה שכתב לבאר את הערת השוליים ומטרתה:

תגובתי: עיינתי בשנית בנימוקיי ולא מצאתי הנחת יסוד כי יש אפשרות שזהו קנס. נכון אומנם שציטטתי מדברי הרשב"א בתשובה שכתב לשון קנס, אך לא ביססתי את דבריו והבאתי את ההנחה שהשתמשו בה הגאונים והראשונים כולם שזהו עניין של אומדנה ולא קנס ועליה מבוסס כל פסק הדין.

אציין כי גם הרשב"א עצמו בתשובה שהבאתי מספר כפתור ופרח כתב במפורש שדין זה של החזר מתנות במורדת הוא אומדנה ברורה וחזקה, וכמו שכתבו הפוסקים. אביא שוב את דבריו הקדושים שכתב: "וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר."

לכן איני יכול לקבל שזו הייתה אחת האפשרויות ב"הנחת היסוד" שבנימוקיי או אף אחת משתי גישות שקבעתי בהם. אציין שלמילה הכתובה יש ערך גם אם היא כתובה בהערת שוליים.

ב.   מטרת הנותן ופרשנות אומד דעתו על פיה

מה שכתב מעכ"ת שאינו בא לחלוק על האומדנה אלא לצמצם אותה ליצירת מתנה מוגבלת ומסויגת, וכלשונו: "מתנה שאין בה העברת בעלות שלמה אלא העברת זכות השימוש מעתה כשהבעלות על המתנה תעבור רק בעתיד", והביא ראיות מדברי הרמב"ם בעניין בעל חוב של הבעל שגובה מהאישה ממתנות שנתן הבעל ומעוד פוסקים.

תגובתי: יסוד מוסד בכל אומדנה – אומדן דעת שבתלמוד, בגאונים או בפוסקים הוא שיש להתבונן מה המטרה והתכלית של המעשה לשלם ביאורו באה אותה אומדנה ואותם עלינו לשמור מכל משמר בעת בואנו לפרש ולהסיק מסקנות בפרשנות האומדנה.

הבנה זו של מעכ"ת ידידי הנ"ל את האומדנה – שאין היא מגדירה את המתנה כמתנה בתנאי אלא כמתנת 'פירות' בלבד – היא לדעתי, בעומקם של דברים, מה שהביאו לסבור שיש להחריג מן האומדנה מתנה שנרשמה בטאבו, אף שלא הותנה בה בפירוש שלא תחזור אף אם תמרוד בו, שכן רישום בטאבו אכן מגלה שמדובר בקניין גוף ולא בקניין 'פירות' בלבד.

ומעתה,

הבה נבחן מה המטרה  והתכלית שלעניינן נאמרה האומדנה שקבעו לנו חז"ל – "אדעתא למיקם קמיה אקני לה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה".

מטרתה ותכליתה האחת והיחידה של המתנה לפי אומדנה זו – כל מתנה שניתנה לחיבת הנישואין – שהיא נועדה לצורך "ביצור חומת הנישואין", ואשר על כן מתנה זו ניתנת בתנאי מובנה ובהסכמה מכללא של הצדדים שהמפר את ברית הנישואין ומעוניין לפרק אותה – עליו להשיב את המתנה כמות שהיא לנותן המתנה וכהגדרת הרשב"א לאומדנה זו "שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר".

הנה לנו הגדרת הפירוש המילולי של מטרת האומדנה ותכליתה ומכאן ברור שזהו תנאי מובנה בכל מערכת נישואין.

ביאור האומדנה (כפי שכתב עמיתי שליט"א) ושאלת היקפה עליהם לעמוד במבחן התוצאה. ביאורו של עמיתי שליט"א את האומדנה כקניין פירות בלבד, וצמצומו אותה בהחרגתם של מתנות שנרשמו בטאבו – החרגה שבשורשה נובעת אף היא מתפיסתו את האומדנה כקניין פירות – עליהם לעמוד במבחן זה. וכאן אנו מגיעים למקרה דנן שבו אישה נוטשת את ברית הנישואין עם בעל נעוריה בצורה כה בוטה, מחליפה מנעול בבית שבו התגוררו יחד, ובוחרת גבר זר שיתגורר עימה בבית שבחלקו הגדול ניתן לה מתנה מאביו של הבעל למטרת ביסוס הנישואין – אין סטייה מאומד דעת הנותן גדולה מזו ואין עוול הזועק לשמים יותר מזה שבתוצאת צמצום האומדנה הקביעה תהיה שמכיוון שהדירה רשומה בטאבו במחציתה על שם האישה, לא קבעו חז"ל אומדנה זו.

מניין לנו לחדש דבר כזה המחטיא את מטרתה ותכליתה של המתנה לפי אומדן דעת הנותן, מטרה שעליה – יוער – אף אנו, דייני ישראל, מופקדים לשמור כבבת עינינו?

פועל היוצא מדעת עמיתי הגאון שליט"א הוא שאישה שפעלה להפר את ברית הנישואין תזכה ליהנות משימוש בבית עם בחיר ליבה החדש באותה מתנה שקיבלה מאבי בעלה בגלל רישום מחצית הדירה על שמה, במה חטא אבי המערער במה שרשם את הדירה בטאבו על שמה?

להיכן נעלמו דברי הרשב"א הנוקבים שהבאנו? אתמהא!

לאן נעלמה ההתייחסות לכפיות הטובה בפסק דין שבו ניתן כוח לאישה המפרה בגסות את האמון שנתן בה הבעל לדרוש בשיא החוצפה מתנה שקיבלה לחיבת הנישואין?

היכן נמצא את עצמנו עומדים מול זעקת הבעל הרואה איך אשתו חולקת עם גבר זר מתנה זו שנתן לה הוא – בעלה – לחיבת נישואין, לביסוס ושימור מסגרת הנישואין עימו?

האם נעניש אותו על כוונתו הטובה והראויה בעת נתינת המתנה לביצור מערכת הנישואין, בכך שנצמצם – ללא ביסוס אמיתי בנוגע לכוונת הנותן בעת הנתינה – את האומדנה שקבעו לנו חז"ל בנוגע לכוונה זו הזועקת שעל האישה להתכבד ולהשיב את המתנה כפי שקבעו לנו חז"ל ברוחב בינתם?

כאמור, על משמרתי אעמודה שיש לבסס את מעמד המתנה כפי הנגזר מאומד דעת הנותן, העולה בקנה אחד גם עם התכלית הרצויה אף בעינינו כבית דין, כפי שהגדיר הרשב"א את האומדנה, ושאותה עלינו לבצר מפני רוחות רעות הבאות לנגוס ולהרוס בתים בישראל.

ג.    הראיות שהאומדנה מצמצמת את היקף הקניין ולא מטילה בו תנאי

אשר לראיה מדברי הרמב"ם (בעניין גביית נושים ממתנות שנתן הבעל) – אין בדברים כל ראיה: סברת הרמב"ם היא שכשבעל הנושא בעול כלכלי נקלע למצב של חובות בו הנושים דורשים בצדק את כספם מצב זה מפריע לביסוס הבית, ומשכך אין טעם שהאישה שקיבלה מתנות לא תידרש לתת מחלקה את המתנות כדי להציל את הבית שלא יתמוטט. יודגש כי מדובר בנושים הבאים לדרוש את כספם בהתאם לכללי ההלכה של 'מסדרין לבעל חוב' כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צו).

בראיותיו היפות שבהן מצא שלאישה יש זכות שימוש ולא זכות קניינית במתנות, אין לעניות דעתי כל נפקותא – אין נפקותא לענייננו אם הזכות שנתן הבעל לאישה זכות קניינית היא או זכות שימוש גרידא.

אשר על כן, דבריו הנפלאים בעניין זה אינם נוגעים לעיקר הדיון – מטרתה של המתנה והיקפה של האומדנה. ראויים הם להתלבן בפני עצמם במשא־ומתן ענייני שעוד יבוא בעזרת ה' יתברך אך לא במסגרת דיוננו כאן שבשאלת צמצום האומדנה באשר למקרים שבהם נרשמה המתנה ב'טאבו' – צמצום שאין לו יסוד בניתוח כוונת הנותן אבל יש בו, מלבד הסטייה מדעת הנותן והפגיעה בזכויותיו, גם כדי לגרום הרס בתים בישראל.

ד.   הרישום בטאבו – מתנה חלוטה וראיה לסטייה מן האומדנה?

כאמור, העיקרון העומד מאחורי האומדנה צריך להיות לנגד עינינו והוא שכל מתנה הנמצאת ברשות האישה בעת מרידתה – עליה להשיבה לבעל. זו אבן הבוחן לקביעת חכמים באומדנה זו ולא יועילו כל החילוקים וצמצום דברי חז"ל הפוגעים במטרת הנותן כפי שאמדו חז"ל וקבעו לנו, כאשר במבחן התוצאה רואים אנו גם את הפגיעה הישירה בעקרונות הצדק וההגינות הנלווית לכך.

בהקשר זה אציין לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 שבו נאמר: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו." נמתא אפוא שגם החוק רואה אומנם ברישום בטאבו מהווה ראיה חותכת לתוכנו. ברם, אם יביא אדם ראיה חותכת אחרת, חזקה ממנה, לטענה כי הנכס שייך לו למרות הרישום בטאבו, יבוטל הרישום.

ולעניין נטל הראיה שיש להביא ראה תמ"ש 6653-03-11.

הנחת היסוד של עמיתי הגאון שליט"א שהרישום בטאבו מהווה מתנה חלוטה ללא אפשרות לחזרה אינה נכונה אפוא בלשון המעטה. הרישום הוא ראיה לקניין ולמתנה אך אינו מהווה בעצמו מתנה וודאי שאינו מהווה בעצמו מתנה חלוטה (וכפי שנראה אף מדבריו שלו שבהם דן באפשרות שהרישום נעשה ללא כוונת קניין ואינו אלא 'לכבוד' בעלמא – דבר שיש לו משמעות אך בדיון על היותו ראיה). ככל שיוכיח נותן המתנה בהוכחה ברורה שהמתנה ניתנה על דעת תנאי מסוים – די בהוכחה זו כדי לבטל את המתנה למרות היותה רשומה בטאבו.

קל וחומר במקרה דנן שבו המדובר בתנאי מובנה ומוסכם במערכת הנישואין על האומדנה הברורה והחזקה שאין חולק עליה שמי שמפר את חוזה הנישואין ברמה של מרידה, עליו להשיב את המתנה שקיבל, שאם לא כן יש כאן גנבת דעת של נותן המתנה המהווה ראיה חותכת לחיוב מקבל המתנה בהשבת המתנה למרות הרישום.

ה.   דקדוק לשון הראשונים והפוסקים שרק תנאי מפורש יש בו כדי לאפוקי מן האומדנה

אציין לדברי כל הראשונים (פרט לרבנו יונה) שכתבו כן במפורש ואצטט את לשון הרמב"ן:

ומצאתי בחיבור אחד שבתשובת רבינו האי ורב אלפסי, הכי דיינינן דאפילו במתנה לחוד דבתר נישואין מפסדא, ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה, דאומדן דעת הוא דמפסדה, אלא אם כן כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תיטול כמו שאמר הרב בן מיגאש ז"ל, דהתם תנאי ממון הוא קיים, ואין זה צריך לפנים.

הדברים ברורים לעין כול: לדעת רוב וכמעט כל הראשונים כל עוד לא התנה נותן המתנה (הבעל) תנאי מפורש שאפילו תמרוד בו האישה תיטול את המתנה – המתנה חוזרת.

וכן הורה הרשב"א בעצמו (בתשובה שהובאה בכפתור ופרח) כדעת הר"י מיגאש והסכמת הראשונים (ודלא כפי שכתב בתשובות שבחלק ב סימן קיב ובחלק ד סימן נב).

וכתבו על אומדנה זו "ואין צריך לפנים" כלומר: אומדנה ברורה ופשוטה.

ומכאן תמיהה רבתי על עמיתי הגאון שכתב שאין מכאן ראיה. וכי מי שנותן מתנה ורושם בטאבו כמו במקרה דנן, התנה עם מקבל המתנה שהמתנה תהיה חלוטה גם אם ימרוד בו מקבל המתנה?

ואשר לדברי עמיתי הגאון שליט"א שאם יראה שיש ראשונים שאומרים כן יחזור בו: לא זכיתי להבין דבריו – מדוע לא יראה כן בתנאי זה שכתבו הראשונים בפירוש, שרק אם נותן המתנה מתנה בפירוש שהמתנה לא תחזור גם בעת מרידתה אין האישה צריכה להחזיר בעת מרידתה, הא כל 'מתנה חלוטה' אחרת חוזרת בעת המרידה.

דין זה מבואר בטור ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן פה סעיף ח) בשם הרמ"ה:

במה דברים אמורים? כשאינו אוכל פירות המתנה כשנתן לה אחר שנישאת, אבל אם נתן לה בעודה ארוסה – כיון שנשאת זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג ואוכל פירותיה, ואם מן הנישואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה.

וכתב הבית שמואל (שם ס"ק יח) בביאור דברי השולחן ערוך "ומה שכתב שלא מחמת מרדה, משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות."

כלומר: גם לשיטת הרמ"ה שהביא הטור שאישה יכולה למכור מתנות שהבעל נותן לה בגלל שאין לבעל זכות במתנה זו, אף לא בפירותיה של המתנה או בפירות פירותיה – אף על פי כן במרידתה חוזרות המתנות הללו.

מה צורך יש יותר בראיות מוצקות אלו מדברי הראשונים?

ו.    שלילת הראיה שכוונת הנותן הייתה למתנה ללא תנאי ביודעו שהמקבל יכול למוכרה

ובר מן דין – לטענה שהרישום בטאבו מאפשר למקבל למכור ולכן ראיה הוא שהמתנה חלוטה היא – כבר הבאתי בנימוקיי את האפשרות לסיכול מכירת הדירה על ידי נותן המתנה באמצעים העומדים לרשותו, גם על פי חוק המקרקעין.

זאת ועוד: וכי מי יקנה חצי דירה המשותפת לבעל או אישה? הדבר אינו מצוי כלל וכלל, ואין לראות באי חששו של הנותן ממנו ראיה שכוונתו למתנה חלוטה.

זאת ועוד: מדוע לא פוסק עמיתי הגאון שליט"א בכל המיטלטלין והתכשיטים שנותן הבעל לחיבת הנישואין שמתנה חלוטה היא שהרי אפשר שהאישה תמכרם ותטען לבעל שהדבר נגנב, וכי מי ערב לבעל שהאישה לא תעשה כן? ולסברה זו וכי יש לך מתנה חלוטה יותר ממתנה זו? ואף על פי כן האומדנה שעל דעת שתמרוד לא נתן לה את המתנה, ולכן כל עוד המתנה קיימת חייבת המורדת להשיבה לבעל ולא לחלוק את השימוש בה עם הגבר הזר שבחרה לחלוק עמו את חייה החדשים.

אשר על כן איני יכול לקבל כלל את ההחרגה שעושה עמיתי בין מתנות שרשמו אותן בטאבו לבין מתנות שלא נרשמו בטאבו. כל עוד לא הותנה במפורש שהמתנה לא תחזור אף במרידה – כמו שכתבו במפורש כל הראשונים – אין מקום לשום החרגה.

סיכום

כאמור, עיקר טענתי היא שלדעת עמיתי הגאון שליט"א אנו מחטיאים את המטרה והתכלית של המתנה ואת כוונת הנותן, כפי שביארו לנו הפוסקים הראשונים בקביעת אומדנה זו של דעת נותן מתנה במסגרת מערכת נישואין, 'מענישים' את נותן המתנה ו'נותנים פרס' למי שהפר והרס את מערכת הנישואין שלצורך חיזוקה נתן נותן המתנה את המתנה.

אסיים בקריאה של חיבה לעמיתי הגאון שליט"א שלא לתת יד לצמצומה של האומדנה החזקה והברורה והמבוססת על אדני הסברה ההגיונית והפשוטה להמון העם ולחזק בדק הבית היהודי בביסוס ההלכה ללא סייגים וללא חילוקים וכפי שהורונו רבותינו נוחם עדן.

הרי אין חולק ביננו, מי העושק ומי הנעשק במקרה זה ומצווים אנו להציל את הנעשק מידי העושק.

"והאמת והשלום אהבו."

הרב מימון נהרי

פסק דין

לאור כל האמור בנימוקים המפורטים פוסק בית הדין (כדעת הרוב):

א.         הערעור מתקבל בחלקו כדלהלן:

1.   המערערת זכאית ל־16.95% משווי הדירה.

2.   יש להפחית מחיוב המערערת בדמי שימוש שניתן בפסק הדין נשוא הערעור 16.95% מגובה הסכום שקבע בית הדין קמא.

ב. באשר לערעור בעניין החוב לאבי המשיב:

על המשיב להמציא לבית הדין בתוך ארבעה־עשר יום צו ירושה או צו קיום צוואה ובו שמות הזוכים בעיזבון אביו.

עם קבלת האמור יוציא בית הדין החלטה משלימה בערעור זה.

ג.          יתר טיעוני המערערת נדחים בהיעדר ראיות ובהיעדר תשתית הלכתית ומשפטית.

ד.         אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת.

ה. פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום י' בניסן התשע"ח (26.3.2018).

הרב יעקב זמיר                              הרב מימון נהרי                                 הרב ציון לוז־אילוז

---

* הדיין שבדעת המיעוט – הרב ציון לוז־אילוז ביכר מלכתחילה שלא לעכב את מתן פסק הדין עד לכתיבת נימוקיו וכה כתב לאחר הפסקה "קראתי":

אולם באשר למסקנתם בתיק שבפנינו בכל הנוגע להחזרת הרישום בטאבו או לשינוי הרישום של הדירה המדוברת (וממילא, לאופן הפירוק בשיתוף בדירה) – אלמלי שמדובר בהליך של ערעור, שבו איננו רשאים להתערב בפסק דין של בית דין אזורי אלא על פי העקרונות שבתקנה קל"ה לתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, היה מקום להסיק אחרת בכל סוגיית הרישום בטאבו, ובפרט כאשר מדובר בתשלום חלקי ולא מלא של כל העסקה.

ברם בהמשך כתב את נימוקיו ודעתו בהחלטה נפרדת שניתנה בט' בסיוון התשע"ח (23.5.2018) שבסופה הורה על היתר פרסומה בהשמטת פרטים מזהים, בהמשך להיתר הפרסום של פסק דין זה.

על דבריו השיב אחד הדיינים שבדעת הרוב – הרב מימון נהרי – בהחלטה נוספת, ולאחריה הוסיפו ודנו שניהם – הרב לוז־אילוז והרב נהרי בדברים והוסיפו והרחיבו ביאור עמדותיהם בהחלטות נוספות.

בהתאם להיתר הפרסום ולהוראות שבהחלטות אלה שולבו הדברים האמורים בהן כאן, בנוסח המתפרסם, בגוף פסק הדין. הערות השוליים דלהלן הן חלק מגוף ההחלטות.

[1] אולם לא אמנע מלכתוב את הבאות:

הנחת היסוד המונחת בדברי כבוד ידידי הרה"ג נהרי שליט"א באחרית דבריו ואף במהלכם היא שדין החזרת המתנות מבוסס על אחת משתי אפשרויות:

א. שהחזרת מתנות במורדת היא מעין קנס למורדת –

אפשרות שכזו הועלתה בדברי הפוסקים ונדחתה, ויעוין מאמרו של הרב יעקבי שהובא בנימוקי פסק הדין;

ב. שמתנת הבעל היא מתנה מותנית – בתנאי שלא תמרוד בו –

כך עולה מפד"רים נוספים שדיברו בזה אבל לענ"ד קשה לומר גם את זאת, שכן לכאורה יש בזה קשיים רבים: ראשית, למאן דבעי תנאי כפול בכל מתנה ומכירה – להיכן נעלם צורך זה, אלא אם נאמר שזה כמו כל אומדנא דמוכח, ו'דברים שבלבו ובלב כל אדם' דלא בעי תנאי כפול, אבל לא מצאתי שכתבו כן להדיא בהקשר להחזר מתנות במורדת. שנית, לעניות דעתי אין זה מתיישב על הלב ועל הדעת לומר שיש התנייה שכזו ההולכת עם בני הזוג כל ימי הנישואין, גם עשרות בשנים, וכל שתמרוד בעתיד בבעלה יתברר מכוח התנייה זו שהמתנה בטלה למפרע מרגע שניתנה.

ונראה לעניות דעתי שמתנת בעל לאשתו היא מתנת פירות מהיום וגוף לאחר הגירושין (שלא במרידתה) או לאחר מיתה, ולפי זה ברור מה שמתבאר בהמשך, שמתנה חלוטה (שיכולה למוכרה למי שתחפוץ) – אין מקום להחזרתה, וראה להלן. ואל תתמה על המבנה הקנייני המחודש הזה שלא נתפרש כלל בדברי הבעל, שכבר מצאנו מעין זה בדוגמאות רבות שאנו 'בונים' את הקניין בהתאם למגמתו ולכוונתו של המקנה, כגון "הכותב כל נכסיו לאשתו" – או לבנו גדול – "לא עשאה אלא אפוטרופא" ואף שלא נאמר כלל בדברי הבעל (או האב). גם בזה נתן הבעל (או האב) לכאורה מתנה גמורה לאשתו (או לבנו) ואף על פי כן אמדינן בדעתו שלא הייתה כוונתו אלא לעשותה אפוטרופוס ונעשתה מתנתו למינוי אפוטרופוס. ויש כאן מקום להאריך, וצריך עיון לעתיד לבוא.

[2] בשאלה זו עסקו בפד"ר (כרך יד עמודים 21–22) הרה"ג צימבליסט, אזולאי ולוי שהביאו דברי הגרי"ש אלישיב בפד"ר (כרך ד עמוד 266 וכרך ה עמוד 170) שכתב בדין בעל שהשקיע בנכסי מלוג של אשתו שהוא מקבל את הכסף ולא את מה שהשקיע. ובהרחבה דן בזה הגר"ש שפירא (בפד"ר כרך יח עמודים 271–282) שהעלה במסקנתו שהמתנה חוזרת בעינה. למסקנה זו הגיע לאחר שנשא ונתן בדברי הגמרא (בבבא קמא קב ע"א) בסוגיית בני מערבא.

עוד דן בזה בהרחבה אב"ד רחובות הגר"נ גורטלר שליט"א בספרו ביכורי גֹשן (סימן לז) ולאחר שהביא את הסוגיה של בני מערבא ודן בשיטות הפוסקים ובסברותיהם, העלה במסקנתו שהמתנה חוזרת בעינה בעת מרידת האישה. וכן הביא בפסק הדין נשוא הערעור בקצרה.

[3] וקצת יש לומר שכל הדיון בסוגיה זו הוא סביב אומדן דעת המוכר ולא בהגדרת הקניין, ולכאורה העיקר הוא לבחון את האומדנה במה שנמצא לפנינו בהתאם למקובל ולנסיבות שבזמן הזה, ולא לגדרי הלכה כלל.

[4] ורק הלשון 'מתנה לחוד', הטעתו לחשוב שהאבני מילואים עסק בשאלתנו, ואין הדבר כן כמבואר בדברי האבני מילואים עצמם, ואף ממה שציטט כת"ר אפשר לעמוד על ששאלתו היא על עצם החזרת המתנוה במורדת ולא בסוג המתנות.

[5] ולכן הוצרך הרשב"א לבאר את דברי הרמ"ה (שהובאו בתשובתו בחלק ב סימן קיב) וביאר שבאמור במתנה "אפילו תמרוד" אין הכוונה שתמרוד בנישואין ותצא בגט אלא שתמרוד במלאכה וכדומה – עיין שם, שכן אם כתב במפורש שתמרוד ותצא בגט, לית מאן דפליג שכל תנאי שבממון תנאו קיים.

[6] וברור לעניות דעתי שהמובא בטור בהמשך דברי הרמ"ה שמחזירה המתנה במרידתה הוא רק במתנה שקודם הנישואין, שאינה יכולה למוכרה, אבל מתנה שלאחר הנישואין שלדעת הרמ"ה יכולה למכור למי שתחפוץ והרי היא חלוטה – אינה חוזרת גם אם מרדה, ופשוט הוא למעיין היטב בדברי הרמ"ה במקורם, ומה שפסק בשולחן ערוך (שם בסעיפים ז וח) הוא רק מכיוון שהוא פוסק כדעת הרא"ש שאינה יכולה למכור בשום מתנה, עיין שם.

[7] להוציא מקרים שבהם יש מניע חיצוני לרישום על שם האישה – דבר שלא התקיים בנדון שלפנינו.

[8] ומצאנו מעין זה, שהעיקר הוא התוצאה המשפטית בפועל גם אם אינה על פי ההלכה – יעוין אורח חיים סימן תמח סעיף א בסופו: "ואפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שיודע שהאינו יהודי אלם ויכפהו לשלם" וכו', ויש לעיין.

[9] ושם כתב: "וליכא למימר דאף למישקל ולמיפק לא אקני לה היינו דוקא לגבי דידיה [לגביית הכתובה] אבל לגבי בעל חוב אחר אמרינן דלא שביק אשתו ויהיב לאחריני זה ליתא כיון דלא נתן לה בתורת מתנה גמורה לגבי נפשיה לאו מתנה היא" וכו' – עיין שם וצרף לכאן.

[10] ועיין עוד ברשב"א שם, שכותב שאף אם כתב להדיא במתנתו שתוכל למכור וליתן עדיין זה יחול רק בחייה אבל לאחר מיתת יוציא מיד הלוקוחות, אלא אם כן יכתבו להדיא שאף לאחר מיתתה לא יוצאי מיד הלקוחות, הא קמן שאומדנא זו חזקה לבטל ולצמצם אף את דבריו המפורשים של הנותן וכפי שכתבנו ביחס ל'מתנה לחוד', שהיה נוסח קבוע ואחיד.

[11] וצריך לדעת שכל האמור בכאן הוא למאן דסבירא ליה שאין המכר חל בחייה, ופלוגתא דרבוותא הוא בראשונים ובאחרונים על אתר, וכמובן, למאן דסבירא ליה שהמכר מתבטל רק לאחר מותה, ברור שקניינה הוא גם בגוף המתנה, ולא על שיטה זו מוסבים דברינו, ועדיין צריך עיון ואין כאן מקום להאריך.

[12] וזאת, מלבד למאן דסבירא להו להדיא שקונה גוף המתנה ואף יכולה למוכרה וליתנה, שבכללם הרמ"ה (שם) והריטב"א (שם) בשם רבו, אבל אינהו סבירא להו שאין המתנה חוזרת במורדת וכפי שכתבתי בנימוקיי העיקריים, מטעם זה גופו, שכל שיכולה למכור וליתן, ליתא לדין החזר מתנה במורדת.

[13] אגב אורחא אומר שגם זה מתבאר אי נימא כסברא המחודשת דלעיל, שכל מתנת בעל לאשתו אינה מתנת בעלות על גופה של המתנה אלא מתנת זכות השימוש בה כבעלים (קניין פירות), וכמבואר לעיל, ושימוש זה כבר עבר מהעולם. הפירות שנאכלו אינם חוזרים בהחזר המתנה אלא גופה של מתנה, ועליה הרי לא ניתנה תמורה, וצ"ע לעת"ל.