החלטה

הדיון שלפנינו עוסק בעניינו של המוניטין האישי, או במינוח רווח אחר – "נכסי קריירה".

הצדדים התגרשו לפני כשנה (כ' אייר תשע"א, 25/4/2011). הבעל הגיש את תביעת הגירושין לאחר שהאשה הודתה בפניו על קשר אינטימי שהיה לה עם גבר זר, והודיעה לו על רצונה לסיים את מערכת הנישואין. הנושא האחרון שנותר ביניהם שנוי במחלוקת, נוגע ל"נכסי העתיד"; קרי: למוניטין האישי – לנכסי הקריירה – של הגרוש (להלן: "הנתבע"), שהגרושה (להלן: "התובעת") תובעת לקבל זכויות בהם. הצדדים היו נשואים כ-25 שנים. ברוב שנות הנישואין היה הנתבע המפרנס היחיד מעבודתו כמהנדס קירור, והתובעת הייתה עקרת בית. בתחום הנדסת הקירור הנתבע הוא מומחה בעל שם ומוניטין רב. רמת השתכרותו הייתה והינה גבוהה ביותר, ופער ההשתכרות בינו לבין התובעת במועד הגירושין היה משמעותי מאוד.

תקציר טענות הצדדים

התובעת, באמצעות באת כוחה, עוה"ד עליזה כשכאש, מסתמכת בתביעתה על פסיקת בית המשפט העליון שהכירה בנכסי קריירה כנכסים שיש לאזנם במסגרת עריכת איזון המשאבים בין בני זוג. בבע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (2007) (ולהלן: "פסק הדין ב'עניין הקריירה'") נפסק (מפי כב' המשנה-לנשיאה השופט א' ריבלין) :

"כושר השתכרות הוא נכס השייך לאדם (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח (4) 486, 519-518). הוא היכולת לעשות וליצור דבר-מה בעל ערך אובייקטיבי. הוא מושפע ממשתנים רבים ומגוונים, בהם כישרונותיו האישיים של האדם, המקצוע שבו בחר, השכלתו, ניסיונו והמוניטין האישי שרכש.

…

כל זוג וסיפורו-שלו. העיקר הוא, שבני הזוג עשויים לעמול יחד למען יגבר כושר ההשתכרות של אחד מביניהם, לרווחת המשפחה כולה. ה"קריירה" של אותו פרט לא נועדה אך לשם הערך האינדיווידואלי הטמון בה, אלא גם לשם הערך הקולקטיבי – פרנסתו של בן הזוג השני ופרנסתה של המשפחה כולה. אכן, הזמן ה"משפחתי" הוא אחד, והוא נוצר בשניים. היכולת של כל אחד מבני הזוג להשיא את יכולת ההשתכרות שלו תלויה לא מעט בתרומת-זמן (ומשאבים אחרים) מצדו של בן הזוג האחר" (פסקאות 12-11 לפסק הדין).

כלומר, כושר השתכרות הוכר כנכס בשל תרומתו של בן הזוג להתפתחות ולקידום הקריירה של בן הזוג האחר. משכך, יש לחלוק את הנכס הזה במסגרת הסדר איזון הנכסים בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג או בהתאם להלכת השיתוף, במקרה שבני הזוג נישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון. יוער כי אין הכוונה לחלוקה שווה במתכונת הרגילה של איזון המשאבים, אלא במתן חלק ברווחיו העתידיים של בן הזוג, וזאת בשל המאמץ המשותף במהלך הנישואין שהודות לו נרכש המוניטין האישי של אחד מבני הזוג, ונצטט:

"13. הלכת השיתוף מורה אותנו כי בני זוג המקיימים חיי-זוגיות תקינים – נכס שרכשו במאמץ משותף חזקה שהוא שייך לשניהם בחלקים שווים. לאור הדברים שאמרנו, והדברים שעוד נֹאמר, איננו רואים טעם של ממש מדוע – על דרך הכלל – לא להחיל את ההיגיון הגלום בחזקה זו גם על ההנאה מ"נכסי קריירה". ברי, כי המונחים "שיתוף" ו"בעלות" אינם חלים במלוא היקפם על "נכסי קריירה". אין בן הזוג האחד בבחינת "בעלים" של מקצת מכושר ההשתכרות של בן הזוג האחר. ענייננו אינו בהחלת חזקת השיתוף כפשוטה, אלא בבחינת התוצאות הנובעות מן ההיגיון הגלום בה ביחס ל"נכסי הקריירה". כפי שעוד יוסבר, לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו, לאמור: בעבור חלקו של הקשר הזוגי בשיפור כושר השתכרותו" (ההדגשה הוספה – א"י).

לדברי התובעת, פער ההשתכרות שנוצר במהלך הנישואין הללו הוא גדול מאוד. ברוב שנות הנישואין היא הייתה עקרת בית, ניהלה את משק הבית וטיפלה בילדים. ברוב שעות היום הנתבע לא היה בבית. שעות עבודתו של הנתבע נעו בין 12 ל-14 שעות ביממה. במסגרת עבודתו הוא טס מספר פעמים בשנה לחו"ל, תוך שהוא שוהה שם גם בסופי שבוע ובחגים. לדבריה, היא הקריבה הרבה עבור התקדמותו של הנתבע; הודות לה התאפשר לנתבע לעבוד שעות עבודה מרובות, תוך שהוא רוכש מיומנות ומוניטין מקצועי כמומחה בעל שם בתחום. על כן, יש לה חלק לא מבוטל בפיתוח פוטנציאל ההשתכרות שלו שהשתדרג משמעותית במהלך הנישואין. בעוד שלפני הנישואין השתכר הנתבע מעבודתו כ-13,000 ₪ (נטו), במועד הגירושין רמת השתכרותו החודשית עמדה על כ-50,000 ₪ (נטו).

באשר לבגידתה של התובעת ולפירוק הנישואין שנגרמה כתוצאה מכך, מפנה באת כוחה של התובעת לפסיקת ביהמ"ש העליון (בתיק בג"ץ 8926/06 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול) שם נקבע כי אין "להעניש" עבור בגידה באמצעות נטילת זכויות מהרכוש המשותף; ושאין להכיר בניאוף ובפירוק הנישואין שבעטיו כ"נסיבות מיוחדות" המצדיקות את הפעלת סעיף 8(2) לחוק לפיה קיימת אפשרות להורות על חלוקה לא שוויונית בנכסים המשותפים שנצברו במהלך הנישואין.

אם כך, בצירופן של שתי הפסיקות הללו – זו שמכירה בנכסי קריירה כנכס שיש לאזן אותו, וזו הקובעת כי על החלוקה להיות שוויונית חרף בגידתה של התובעת ופירוק התא המשפחתי שבעקבותיה – יש להסיק ולהורות על חלוקה שוויונית בנכסי הקריירה של הנתבע.

בחישוב אקטוארי שבוצע ביוזמת התובעת הוערך שווי המוניטין האישי וכושר ההשתכרות העתידי של הנתבע בסכום של כ-1,400,000 ₪ שמחצית ממנו מגיע לה; אך היא תסתפק גם במחצית מהסכום הזה, ב-350,000 ₪.

מנגד, לדברי באת כוחו של הנתבע, עורכת הדין אסנת קוצר, יש לדחות את התביעה הזו. גם היא מסתמכת על פסיקת ביהמ"ש העליון הנזכרת, אך לדעתה יש להוכיח ממנה את ההיפך. בפסקה 11 לפסק הדין ב'עניין הקריירה' ניתן משקל גדול להכרה במאמציו של בן הזוג לסייע ברכישת השכלתו והכשרתו המקצועית של בן הזוג השני. פרי מאמץ זה יוצר את זכות השיתוף בכושר השתכרותו ובמוניטין שנרכש במהלך הנישואין המשותפים, ומזכה את בן הזוג לקבל חלק בנכסי העתיד – "נכסי הקריירה" של הצד השני – גם לאחר הגירושין. ובלשון פסק הדין:

"חלק מכושר ההשתכרות אינו בא לאדם מן הטבע. הוא אינו טבוע בצופן הגנטי שלו. הוא פרי שקידה ומאמץ, למידה והתנסות. רכישתם של חלק מאלה, בעיקר רכישתה של השכלה, מצריכה זמן וכסף. הללו, בדרך כלל, עומדים לבני הזוג באופן מוגבל, והקצאתם תלויה בשיקולים שונים". (פסקה 12).

בנידון שלפנינו הנתבע היה בהכשרתו הנדסאי קירור עוד לפני הנישואין וכבר עבד אז בתחום זה במסגרת עבודה מסודרת. במהלך הנישואין הוא לא רכש כל השכלה או תואר אקדמי בתחום זה או בתחומים אחרים; ולהיפך, עול הפרנסה הכבד שהוטל על כתפיו בשל "התפנקותה" של התובעת מלצאת לעבוד חסמה בפניו את האפשרות לרכוש השכלה אקדמית נוספת. התקדמותו והתפתחותו המקצועית נבעה בראש ובראשונה מכוח התמדתו התמסרותו לעבודתו וכישוריו הטבעיים – בהם אין לנתבעת כל חלק. לעומת הנתבע, הקדישה הנתבעת חלק מעתותיה הפנויות והרבות לרכישת השכלה והכשרה מקצועיות בתחומים מגוונים כמו הנהלת חשבונות (1-3), גרפולוגיה ועוד.

למרות ההכשרות הללו שאותן מימן הנתבע, העדיפה הנתבעת שלא לצאת לעבוד או שלא להתאמץ יתר על המידה במציאת עבודה. בכך היא העדיפה שלא לנצל את כישוריה ואת פוטנציאל ההשתכרות שלה, בהם היא השקיעה שעות לימוד ועלויות כספיות רבות. גם אותן תקופות שבהן היא עבדה, היו אלו פרקי זמן קצרים. היא לא התמידה במקום עבודתה, והיא התפטרה או פוטרה מהם לאחר תקופה קצרה. לדברי באת כוחו של הנתבע, יש לראות בכך "בזבוז משאבים מיותרים, ובזבוז פוטנציאל ההשתכרות שלה על חשבונו של הנתבע"; וכפי שמשתקף מדיוני בית הדין היא לא עשתה כל מאמץ מיוחד לעבוד 'בשל רמת החיים הגבוהה והמפנקת ממנה היא נהנתה – פרי מאמציו ועבודתו הקשה של הנתבע'.                  .

לסיכום טענות הצדדים:

התובעת נותנת משקל לפער ההשתכרות העובדתי שקיים בין בני הזוג תוך הדגשת נשיאתה בעול ומאמציה בבית פנימה; קרי, בגידול הילדים ובניהול ענייני הבית השוטפים – מציאות שאפשרה לנתבע להשקיע בעבודתו, לרכוש ניסיון מיומנות ומוניטין רב בתחום, ולשפר בכך באופן משמעותי את רמת השתכרותו.

מנגד, הנתבע נותן משקל למאמץ בהשקעת המשאבים המשותפים לצורך רכישת השכלה והכשרה מקצועית שבאמצעותן ניתן לבנות קריירה ומוניטין במשך תקופת הנישואין. מאחר שפני הדברים בנידון שלפנינו אינם כאלה, אין הצדקה להעניק לתובעת חלק כלשהו מנכסי הקריירה העתידיים של הנתבע.

דיון

שתי באות-הכוח של הצדדים יוצאות מנקודת הנחה שנכסי הקריירה הם נכסים לכל דבר, ויש לחלקם כפי שהורה בית המשפט העליון בפסיקתו הנ"ל. נקודת המחלוקת סובבת סביב יישום פסק הדין תוך הדגשות פרשניות לגבי אימרה כזו או אחרת בפסק הדין.

בנקודת זו יש להפנות את תשומת הלב לפסיקה אחרת של בית המשפט העליון בבע"מ 5879/04 (מפי כב' השופט א' רובינשטיין), שם נקבע כי אין לראות בקבלת תארים אקדמיים במהלך הנישואין בטרם שהם באו לידי מימוש ראוי במהלך הנישואין כדי שנכיר בהם כנכס וכפוטנציאל הכנסה לצורך חלוקת נכסי קריירה. נמצאנו למדים כי פוטנציאל ההכנסה נמדד בעיקרו בכושר ההשתכרות שבא לידי ביטוי מעשי – ברמת ההכנסה בפועל – ולאו דווקא בהכשרה העיונית והאקדמית המוקדמת (וראה גם ע"א 5640/94 (בלה) חסל נ' ראובן חסל (09/01/1997).

בטרם נעסוק בגופו של תיק, נדון ברובד הפנימי והעקרוני יותר – בשאלת המהות: בעצם ההכרה בנכס עתידי כנכס בר חלוקה.

כאן יש מקום להעיר כי עמדתו של המחוקק לאחר הוספת תיקון מספר 4 בחוק יחסי ממון – ביחס לנכסי קריירה – שונה מזו שהוזכרה בפסיקה הנזכרת. זו גם עמדתו של המשפט העברי בנושא: אין מקום להכיר בנכסי עתיד שכאלה – נכסי קריירה – כנכס שיש לחלק אותו.

נפתח בעמדתו של המחוקק. בתיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג שנחקק בחודש נובמבר 2008 – כשנה וחצי לאחר מתן פסק הדין ב'עניין הקריירה' שהוזכר לעיל – קיימת התייחסות מפורשת לעניינו של הפער שנוצר בכושר השתכרות בין בני הזוג:

"8. סמכויות מיוחדות

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג אם לא נפסק בדבר יחסי ממון בפסק דין להתרת נישואין לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

…

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה אלא לפי יחס אחר שייקבע בהתחשב בין השאר בנכסים עתידיים לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג."

כלומר, המחוקק מתיר ומאפשר לערכאה השיפוטית לשקול חלוקה לא שוויונית בנכסים ובזכויות שנצברו כבר במהלך הנישואין. אחד ממרכיביו של שיקול דעת זה נוגע אל המוניטין האישי. ניתן להתחשב בפערי ההשתכרות שקיימים בין בני הזוג "בנסיבות מיוחדות". למשל, כאשר לאחד מבני הזוג קיים יתרון משמעותי על רעהו. המחוקק, אשר הכיר את פסק הדין בעניין הקריירה, נתן גושפנקה להכרה בנכסים עתידיים רק לעניין סעיף 8, העוסק ב"סמכויות מיוחדות" של בית המשפט או בית הדין. יש לראות בכך אמירה מפורשת של המחוקק כי אין להכיר בכושר השתכרות כנכס מצד עצמו – שאם לא כן היה עליו לקבוע את נושא כושר ההשתכרות בסעיף הרלוונטי – בסעיף 5 – בו נקבעה רשימת הנכסים שבהם יש לערוך את איזון הנכסים.

המחוקק איננו מחייב כאן את הערכאה השיפוטית לחלק תמיד את הרכוש שנצבר באופן לא שוויוני כשישנו פער בכושר ההשתכרות. חלוקה לא שוויונית במסגרת של "נסיבות מיוחדות" איננה יכולה להיקבע במסמרות קבועות. "נסיבות מיוחדות" כשמן כן הן – הכול לפי העניין, תוך שיקול דעת רחב בכל מקרה לעצמו ובכל תיק לגופו. לא בכדי נקט המחוקק משנה זהירות בניסוח החוק כשהוא כותב – "לפי יחס אחר שייקבע בהתחשב בין השאר" – כלומר כשיקול אחד מני רבים, ובראיה רחבה של מכלול הנתונים והנסיבות שבתיק. כאמור, מדובר במתן אפשרות ולא כהוראה כללית גורפת ומחייבת.

נציין שוב כי תיקון זה נחקק כשנה וחצי לאחר שניתן פסק הדין הנזכר בעניין נכסי הקריירה – (שניתן בחודש אוגוסט 2007). נראה אפוא כי יש להיצמד בדווקנות להוראתו המאוחרת של המחוקק אשר על דרך הכלל שוללת חלוקת נכסי עתיד כנכסי קריירה. שקלול כושר ההשתכרות העתידי של בן הזוג ייתכן רק לצורך ביצוע איזון לא שוויוני, אך הוא אינו נכס בר איזון כדבר שבשגרה.

נעיר כי על מדוכה זו – שילוב נכסי קריירה, בסעיף 8 לחוק ולא בסעיף 5 – נחלקו דעות המלומדים: יש שצידדו בעמדתנו לגמרי, יש שצידדו בדרך הפרשנית שבחרנו אך בנשימה אחת הוסיפו וכתבו שיש לשנות את סעיף 5 לחוק, ויש שכתבו כי במינוח "נכסים" שבסעיף 5 כלולים ממילא גם נכסי קריירה לאחר שהוכרו על ידי הפסיקה כ"נכסים". לדעתנו אין להוציא את הוראת סעיף 8 מדי פשוטה, כאמור.

הפולמוס: "נכסי קרירה" כדיני הנזיקין או כדיני הקניין

אכן השאלה בעניינו של המוניטין האישי היא, האם ניתן להכיר בו כנכס בר תביעה אם לאו. מוניטין אישי – הצלחתו ושמו הטוב של אדם – איננו מטבע עובר לסוחר. מוניטין אישי איננו סחיר, ואין הוא נכס הנמכר או שניתן להימכר בשוק החופשי. שאלה ערכית נוספת שיש ליתן עליה את הדעת היא, האם ניתן לראות באדם כ"מכונה לייצור כסף"? האם אפשר לשעבד את כושר ההשתכרות העתידי שלו לבן זוגו, בפרט לאחר שהוא כבר התגרש ממנו? כלום אין כאן מיסוד של "עבדות" מודרנית עם הכשר משפטי "למהדרין"?

ובכלל, כיצד ניתן לשערך את כושר ההשתכרות העתידי של האדם? – אדם שהיום הוא כאן ומחר בקבר; שהיום הוא עשיר ומחר עני; שהיום הוא למעלה ומחר בתחתית… וכי יש ביטוח להצלחה או לפרנסה? – והלוא הכול מגזירת עליון הוא!

מנגד, אלו המצדדים ותומכים בהכרתו של המוניטין האישי כנכס בר חלוקה ואף הגדירו זאת בתואר חדש "נכסי קריירה" מצביעים על דיני הנזיקין שבהם ישנם כללים מסודרים לחישוב כושר העבודה במקרה של פגיעה פיזית ונכות קשה, שבהם כושר העבודה וההשתכרות נפגע משמעותית.

בפסק הדין שהוזכר התייחס לכך כבוד השופט א' ריבלין בפסקה 16:

"לא הכול מסכימים להחלת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה". בפסיקה הזרה ובספרות הועלו מספר טענות-נגד בהקשר זה. טענה אחת הינה כי ההגדרה של "נכס" אינה כוללת "נכסי קריירה", בהיותם נכסים עתידיים, שטרם צמחו ובאו לעולם, ולא ניתן לסחור בהם או להוריש אותם. גישה זו, לדעתנו, אינה עולה בקנה אחד עם הניתוח המהותי של הסוגיה, ומכל מקום, לדעתנו, "נכסי קריירה" באים בגדר המונח "נכס" ולוּ מן הטעם שמדובר ביתרון כלכלי ממשי, שניתן לכמת בכסף. יצוין, כי ההכרה בפוטנציאל ההשתכרות של אדם כנכס בר שווי כלכלי אינה זרה למשפט – כך נוהגים דיני הנזיקין, בכל הקשור בפיצוי בעד נזקי גוף (ראועניין אטינגר הנ"ל)"(ההדגשה אינה במקור, א"י).

המשוואה שנעשתה כאן לדיני הנזיקין, נעשית כפי הנראה בדרך ההשאלה. גירושין איננה תאונת עבודה או נכות שבגללה נדרש לחשב את כושר ההשתכרות של הניזוק העתידי בגין איבוד כושר העבודה שלו.

וראה בפסקה 13 שם –

"ברי כי המונחים "שיתוף" ו"בעלות" אינם חלים במלוא היקפים על "נכסי קריירה". אין בן הזוג האחד בבחינת "בעלים" של מקצת מכושר ההשתכרות של בן הזוג האחר. עניינו אינו בהחלת חזקת השיתוף כפשוטה, אלא בבחינת התוצאות הנובעות מן ההיגיון הגלום בה ביחס ל"נכסי הקריירה כפי שעוד יוסבר, לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו".

כלומר, מדובר בנכס מסוג חדש: אין עליו בעלות – כי אין זה נכס כמו כל הנכסים, אך יש בו שיתוף ב"תוצאות" שלו. זכות השיתוף מתייחסת אל התוצאות ואל הפירות ולא בנכס עצמו. זהו נכס מסוג חדש – נכס ווירטואלי. ממילא גם אופי השיתוף גם כן יהיה מסוג חדש. שיתוף בתוצאות ובפירות העתיד, ולא שיתוף בגוף ובהווה.

לכאורה באם נרצה לדון את עניינו של נכס הקריירה לאור ההלכה והמשפט העברי יהיה זה כערבוב מין בשאינו מינו. כפי שנבאר להלן הגדרת "נכס" לצורך שיתוף או הקנאה במשפט העברי הוא אחד מהשניים – או נכס מוחשי, הנראה לעין, או זכות ממונית שיש לה שווי בשוק, יש לה מוכרים וקונים ו"מנהג המדינה" לסחור בה. נכס ווירטואלי מופשט שאיננו סחיר איננו עומד בקריטריונים הללו.

ועם כל הכבוד, איננו מוצאים לנכון להתפלמס עם כבוד בית המשפט העליון בתחום המשפט האזרחי – האם יש מקום להגדיר נכסי קריירה כנכס, או לא. אין זה מסמכותנו. הבמה שבה יש לערוך את הדיונים בסוגיה זו אליבא דהמשפט האזרחי – איננה במסגרת מתן פסק דין רבני הניתן על ידי ערכאה רבנית תורנית. אולם, כפי שכבר ציינתי, המחוקק בתיקון מספר 4 נתן את דעתו בסוגיה. הנימוקים שנכתבו בפסיקת ביהמ"ש העליון הנזכרת היו לנגד עיניו, ולמרות זאת דעתו בסוגיה היא אחרת. כושר השתכרות לא הוכר על ידי המחוקק כנכס שיש לאזן אותו במסגרת איזון הנכסים.

בשורות הבאות ננסה לברר את הנושא מנקודת מבטו של המשפט העברי – שמא ואולי יהיה בכך כדי להשפיע על הפרשנות הראויה לדברי החקיקה האזרחיים. שומה עלינו לתת את הדעת על השאלות הבאות:

• מהו נכס? מהו נכס רוחני – האם ניתן למכור להוריש אותו? האם נכס מוגדר דווקא כנכס גשמי זה הנראה בעין, או לא? האם קיימת הבחנה בין מוניטין עסקי למוניטין אישי – ומה אפוא ההפרש ביניהם?
• האם ניתן לשעבד כושר השתכרות או להתחייב לעבוד עבור השני או לא?

נכסי קריירה ומוניטין אישי לאור המשפט העברי

את עניינו של המוניטין יש לחלק לשניים: מוניטין עסקי, ומוניטין אישי.

עניינו של המוניטין העסקי נידון בהרחבה במשפט העברי – בעיקר בספרות השו"ת. למרות שהמוניטין מצד עצמו איננו נכס גשמי הנראה בעין ("דבר שאין בו ממש" בלשון הפוסקים), אלא נכס רוחני שכוחו במינוף כוח הקנייה של העסק, המפעל או נכס אחר העומד למכירה. מדובר אפוא ב"מקדם מכירות" שנובע משמו הטוב של המוצר או של המפעל המייצר אותו. המוניטין הוכר כנכס ששווה ממון ונחשב לנכס לכל דבר. יתרה מזו, הערכת שוויים של נכסים שהם מפעלים עסקיים או מוצרים, תלויה במוניטין. כוח הקנייה הגבוה פעמים רבות ממותג לפי ה"פירמה", קרי המוניטין והשם הטוב שיצאו להם.

זכויות רוחניות שאינן מתגלמות בנכסים שבעין – כמו זיכיונות ורישיונות לייצור או לייצוא וייבוא – הוכרו בפוסקים כנכסים בני מכירה, מתנה וירושה. ראה בזה בשו"ת מהרש"ל סימן ל"ו שכתב שמכוח 'דינא דסיטומתא' (= דהיינו מנהגי הסוחרים בדרכי המסחר וההקנאות שתוקפם הוכר על ידי חז"ל כקניינים המועילים – דוגמת לחיצת "מזל וברכה" בביצוע עסקאות יהלומים, למרות שמעיקר דין תורה אין להם תוקף, ראה ב"מ דף ע"ב) – יש תוקף הלכתי להקנאה של זיכיונות ממוניים כמו "זיכיון מהמלך לגביית המכס וכיוצא בזה"… זאת משום "שמנהג המדינה בענייני המשא ומתן הוא עיקר גדול… והנוטלה ממנו הוא גזל גמור ויוצאת בדיינים", כלשונו.

עוד כתב שם המהרש"ל שגם מכוחו של דינא דמלכותא יפה כוחו של הזיכיון או הרישיון להיחשב כנכס לכל דבר – וניתן למוכרו ולהעביר את הבעלות לאחר. יוער כי בדברי המהרש"ל ישנו חידוש גדול בכך שיועיל מנהג הסוחרים לפעול הקנאה גם בדבר שאין בו ממש. כידוע, נחלקו הראשונים האם מועיל קניין 'סיטומתא' בדבר שלא בא לעולם (ראה הגהת מרדכי שבת תע"ב, שו"ת הרא"ש כלל י"ג, ובנושאי כלי השו"ע חו"מ סימן ר"א) ובהכרעת בעל ה"חתם סופר" שהקניין חל – אולם הדבר נכון ביחס לדבר שלא בא לעולם שיועיל שבעתיד עוד יהיה לקניין על מה לחול (כמו ב"עסקאות עתידיות" שנערכות כיום במסחר החופשי) – מה שאין כן בדבר שאין בו ממש שאין לקניין על מה לחול. וראה גם פד"ר חלק ב' עמוד 101 ואילך.

לכאורה מדבריו של בעל ה"נודע ביהודה" (מהדורא תנינא חו"מ מ"א) יש מקום לראות כדעה החולקת על דעתו של המהרש"ל. ה"נודע ביהודה" דן בתשובתו בעניין "זכות מושב" שהייתה קיימת בתקופתו (כשהשלטונות קצבו את מכסת היהודים המורשים להתגורר בערים מסוימות). השאלה שנידונה היא האם זכות המושב ניתנת למכירה – מאחר שהמדובר בהקנאת "זכות רוחנית", ולכאורה יש בכך חסרון של הקנאת "דבר שאין בו ממש". מסקנתו הייתה כי ייתכן שהדבר יועיל רק מדין סילוק וזכייתו של השני בזכות המושב תהיה מכוח 'דינא דמלכותא' אך לא מדין 'סיטומתא'. נמצאנו למדים כי חידושו של המהרש"ל לא היה פשוט כל כך אצל בעל ה"נודע ביהודה". וראה גם בתשובת בעל ה"דברי מלכיאל" חלק ג' תשובה קנ"ז, שו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סימן כ"ו, ועוד (ובהקשר דומה ראה גם בפד"ר חלק ג' עמוד 322, שם נפסק שתועיל התחייבות של חברה ציבורית בע"מ למרות שמעיקר דין תורה לא ייתכן שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף, ובכל זאת בחברה בע"מ תועיל התחייבות מכוחה של 'סיטומתא').

נמצאנו למדים: באופן עקרוני, למרות שמעיקר דין תורה, מדובר כאן בהקנאת "דבר שאין בו ממש" – אך מאחר שמנהג המדינה המקובל הוא לסחור בזכויות ובזיכיונות הללו; יש להן שוק לקוחות – לפיכך הוכרו בסופו של דבר הזכויות הממוניות הללו כנכסים לכל דבר ועניין, גם לעניין העברת בעלות. לסוגיה זו יש כמובן השלכות על נושאים דומים כמו בעלות על "זכויות יוצרים", בעלות על המצאה ("פטנט") וכיו"ב, ולא כאן המקום להאריך בנושא.

מעתה, הדברים באים בקל וחומר ביחס למוניטין עסקי. כאן הרי לא מדובר בזיכיון שהוא זכות ממונית מופשטת בלבד. המוניטין העסקי הוא חלק מהעסק בעצמו, וכשהעסק נמכר מחירו או שוויו הריאלי נקבעים, בין היתר, על ידי המוניטין שלו. המוניטין הוא שמה הטוב של הפירמה והוא בעצם פונקציה של רווחיות העסק.

קביעתו של המוניטין העסקי כנכס השווה ממון הוכר במשפט העברי ללא חולק, וכן מעשים שבכל יום ויום (יוער כי גם בפסיקה האזרחית הוכר המוניטין העסקי כנכס לכל דבר במגוון תחומים: כנכס מוחשי לעניין מיסוי (ראה ע"א 580/72 'עניין באומל', בנושא חישוב שווי העסק לצורך מכירתו – ראה ע"א 280/73; ע"א 668/87). אולם, הדבר שונה ביחס לנכסי קריירה ומוניטין אישי.

כושר השתכרותו של אדם איננו מוצר סחיר. שוויו של אדם או כושר השתכרותו איננו עסק או מוצר עובר לסוחר. המסחר בעבדים הוא כבר נחלת ההיסטוריה. גם ביחס לדיני נזיקין – פסק הרמב"ם (בסוף פרק י' מהלכות נזקי ממון הלכה י"ד עיי"ש בדברי הרב המגיד) ש"לבן חורין אין דמים". כלומר אדם בן חורין, בשונה מבהמה, עבד כנעני, או כל נכס אחר שנסחר בשוק איננו סחיר ואיננו "חפצא" הנמכר בשוק. גם תשלום הנזק שמשולם בדיני נזיקין (כמו בקוטע ידו של חברו שם שמים את שווי הנזק שמין אותו כאילו הוא עבד הנמכר בשוק) – כתב הרמב"ם שהוא איננו כתשלום ממון אלא דין של תשלום קנס על עבירת החבלה של המזיק, ויש לכך נפקויות רבות. גם כל עניינה של פרשת עבד עברי האמורה בתורה איננה אלא כמכירת מעשי ידיו של העבד לתקופה של שש שנים לאדון שלו, אך לא כמכירת גופו כמו בעניינו של עבד כנעני.

אשר על כן אותו חיסרון מהותי של דבר שאין בו ממש – שקיים בדבר רוחני שאינו בעין מתקיים כאן, ובשופי, בנוגע למוניטין אישי – בפרט כשמדובר ביחס לרווחים עתידיים שלא באו לעולם ויש בהם גם חסרון נוסף של הקנאת "דבר שלא בא לעולם" שלא יחול בו קניין. אותם "פתרונות" שמצאנו ביחס לזכויות רוחניות שהזכרנו לעיל כמו 'סיטומתא'; מנהג המדינה ו'דינא דמלכותא', אינם שייכים לכאן.

את עניינו של המוניטין האישי יש לבחון משני היבטים: מדיני הקניין ומדיני ההתחייבות וההשתעבדות.

לפיכך, שתי סוגיות תעמודנה כעת לדיון בנושא המוניטין האישי ונכסי הקריירה:

1. סוגיית "דבר שאין בו ממש" – באפשרות הקניין והשותפות בה.
2. דין המתחייב או המשעבד את עצמו לעשות מלאכה עם חברו.

נפתח בנושא הראשון – מוניטין אישי – הלכת "דבר שאין בו ממש" בהלכות הקניינים:

"דבר שאין בו ממש" בהלכות קניינים

כתב הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות מכירה הלכות י"ג – י"ד:

"אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד? – אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או עין הבדולח הזה, וכן כל כיוצא בזה. לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר."

כלומר, הנאה חושית כמו הנאת ראיה או הנאה של ריח, לא ניתן להקנות. משום כך כותב הרמב"ם שגם זכויות ממוניות כמו זכות לדיור או זכות לאכילת פירות שהקניין להעברת הבעלות בהן לא מתבצע באמצעות הגוף – הדירה או האילן – יהיה בהן חסרון של הקנאת "דבר שאין בו ממש" והקניין לא יחול בהן (יוער כי עניינה של השכרת דירה שונה והיא מוגדרת כ"מכירה ליומא" (ב"מ נ"ו) דהיינו כמכירת הגוף לפירותיו לזמן מוגדר ולא כמכירת זכות הדיור לזמן).

עוד כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות זכייה הלכה ט"ו:

"שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש. שהדירה והאכילה וכיוצא בהן הרי הן כדיבור וכשינה שאינן נקנים. אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני, או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו – דבריו קיימים, שהרי הקנה להם הגוף לפירות והגוף דבר שיש בו ממש, וכן כל כיוצא בזה."

בשתי ההלכות הללו שברמב"ם ציין הרב המגיד את מקורן לדברי הגמרא בבבא בתרא דף קמ"ז ע"ב –

"אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום, "ופירשו בו לפי שאין הדירה גוף (=דירה במשמעות דיור) ואמרינן התם מילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע (=כלומר דברי שכיב מרע שתקנו חז"ל שמקנה בדיבורו צריכה להיות זהה לאפשרות ההקנאה של אדם בריא שעושה מעשה קניין), וזה פשוט ומוסכם ומבואר בירושלמי [ב"ב פ"ג ה"א]."

כלומר, לדעת הרב המגיד שתי ההלכות הללו – זו שבהלכות מכירה וזו שבהלכות זכייה – אחת הנה, ומקור שתיהן בדברי הגמרא הנ"ל, בבבא בתרא דף קמ"ז.

אלא שאם כן, יש לתמוה בדבר השינויים המרובים שישנם בין שתי ההלכות הללו: בהלכות מכירה דימה הרמב"ם הקנאת דבר שאין בו ממש ל"טעם הדבש וריח התפוח" – קרי להנאה חושית שאיננה בעין, אך בהלכות זכייה דימה זאת ל"דיבור ולשינה " שאינן נקנים.

שינוי נוסף: בהלכות מכירה דובר על הקנאת "אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה" ואילו בהלכות זכייה מדובר על "ידור פלוני בבית זה, יאכל פירות דקל זה" – כלשונה של הגמרא. זאת ועוד, בהלכות זכייה קצב הרמב"ם את זמן הדיור עד זמן פלוני, דבר שהושמט בהלכות מכירה.

מלבד שינויי הלשון, יש עוד להקשות – וכבר עמד על כך המהרשד"ם (בתשובת חו"מ שכ"ג) – מדוע הרמב"ם בהלכות מכירה חילק את ההלכה לשתיים: הרישא בדין הקנאת ריח התפוח וטעם הדבש, והסיפא בדין הקנאת אכילה ודיור; מדוע חולקה ההלכה לשתיים ולא נכתבה כחטיבה אחת?

ולא זאת בלבד, אלא שמפשטות הדברים נראה כי ההלכה שנשנית בסיפא – בהקנאת הדיור והאכילה, נלמדת ונגזרת היא מההלכה שהוזכרה ברישא – בהקנאת ריח התפוח (=שזוהי אכן משמעות הלשון "לפיכך" בדברי הרמב"ם) – ואם כן נראה שהרמב"ם הוציא את הדין הזה מסברא כשהוא למד את דין הקנאת אכילת הפירות מהדין של הקנאת ריח התפוח, וזה לכאורה שלא כדברי הרב המגיד שהראה את מקורו מדברי הגמרא הנ"ל, והדברים טעונים באור.

נראה לי שהפתח להבנת דברי הרמב"ם הללו נמצא בהלכה נוספת ברמב"ם, שם עוסק הרמב"ם בהלכות קניין דברים – בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה י"א:

"יש הרבה דברים שאינן צריכים קנין ואין לקנין בהם טעם כגון המשחרר את עבדו והמגרש את אשתו או עושה שליח או המוסר מודעה או המוחל חוב או פיקדון שיש לו בידו וכל כיוצא בזה."

ובהלכה י"ד:

"הדברים שאין בהן ממש אין הקניין מועיל בהם. כיצד? – הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני או שיחלקו השדה שביניהם או שישתתפו שניהם באומנות וכיוצא בדברים אלו כולן – הרי זה קניין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחברו דבר מסוים וידוע לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע."

לכאורה מבואר כאן שחסרונו של "קניין דברים" הוא משום שהוא קניין בדבר שאין בו ממש. הקנאה עבור עשיית מלאכה, חלוקת שדה או השתתפות בשותפות איננה תופשת משום שאין לקניין על מה לחול – אין כאן דבר ממשי – גוף או פירות שייתפס בו הקניין.

מוכח מכאן ששני דינים נאמרו כאן:

הדין הראשון – הקנאת פעולה כמו ללכת בסחורה או להשתתף בשותפות או לחלוק את השותפות – המוגדר כקניין דברים מאחר שאי אפשר להקנות פעולה, הליכה או חלוקה. כך גם אי אפשר לדעת הרמב"ם לשעבד את גופו לעשיית מלאכה או לפעולה מסוימת. הקנאת פעולה איננה הקנאה של חפצא של ממון ולכן הוא מוגדר כ"קניין דברים". הקניין צריך להיתפס על גוף או על פירות – בעין.

הדין השני – הקנאת הנאה שבמהותה ניתן להגדירה כהקנאת "פירות". למרות שזו הנאה שאיננה נראית בעין – מכל מקום להנאות חושיות כמו "ריח התפוח" או "עין הבדולח" יש שווי ממוני (= וגם בימינו אנו, בכדי ליהנות ולראות חפצי אומנות ושכיות חמדה בתערוכות הנערכות במוזיאונים אנשים משלמים כסף כדי לרכוש כרטיסי כניסה – וזוהי בעצם עניינה של הנאת "עין הבדולח" שהוזכרה ברמב"ם). הנאה זו נחשבת ל"פירות" אלא שהחיסרון שקיים להקנות אותה נעוץ בכך שהנאה זו מצד עצמה היא "דבר שאין בו ממש".

נמצא אפוא כי עבור ההנאות הללו ניתן לדרוש כסף, ולכן ניתן לכמת אותן בערך כספי, אך לא ניתן למכור אותן מאחר שהן "דבר שאין בו ממש."

אשר על כן, בהלכות זכייה – שם מדובר כשנותן המתנה אומר "ידור פלוני בבית זה, יאכל פירות דקל זה" – דהיינו הנאת הפעולה עצמה, פעולת הדיור והאכילה – ומשום כך כתב הרמב"ם ש"הרי הן כדיבור וכשינה שאינן נקנים. ההלכה הזו מקבילה להלכה שקבע הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה בנוגע לקניין דברים שם דובר בהקנאת פעולת הליכה, השתתפות או עשיית חלוקה. ואכן לדעת הרמב"ם זהו משמעותו של המינוח "קניין דברים": כשם שאי אפשר להקנות "דיבור" – (למרות שיש להכיר בהנאת הדיבור כ"פירות", שהרי אנשים משלמים כסף בכדי לשמוע דיבורים כמו שיעורים או הרצאות) – כך גם לא ניתן להקנות פעולות אחרות, כמו פעולת הדיור, האכילה, השינה או החלוקה.

לעומת זאת, בהלכות מכירה בפרק כ"ב – שם מדובר בהקנאת ההנאה עצמה. הנאות הדיור והאכילה נחשבות הנאות בעלות ערך ממוני – "פירות" – וניתן לכמת אותן בכסף לפי שווי שוק, אלא שהחיסרון בהקנאה שלהן אף הוא נובע בגין "דבר שאין בו ממש" – בהיעדר דבר ממשי שעליו הקניין צריך להיתפס. ומשום כך הקדים הרמב"ם וכתב שכשם שלא ניתן להקנות הנאה של ריח כך אי לא ניתן להקנות הנאה של אכילה או דיור.

אם כן, כפי שמשתמע מפשטות דברי הרמב"ם את ההלכה הזו הוא כתב מסברא, וייתכן מכוח דברי הירושלמי ב"ב פ"ג ה"א – "המוכר אויר חורבתו לחברו [=לבנות עליה] לא עשה כלום" [=כי אין לקניין על מה לחול, ועיין רמב"ן ב"ב פרק "המוכר את הבית" וחו"מ סימן רי"ב]). על כל פנים דין התלמוד בבבא בתרא קמ"ז עוסק ב"ידור פלוני בבית זה" – שהיא ההלכה שנקבעה בהלכות זכיה בהקנאת הפעולה ולא בהקנאת ההנאה; ונעיר כי דברינו אלה אינם כדברי הרב המגיד.

כאן המקום להדגיש כי לשתי הצורות הללו של הקנאת דבר שאין בו ממש – הנאת האכילה ופעולת האכילה – יש שווי של ממון. זכות אכילה והנאת אכילה – הן זכויות בעלות ערך כספי. החיסרון הוא בהתפסתן במעשה קניין. לפיכך, כאשר ההקנאה נעשית על ידי גוף האילן: בהנאה – "גוף האילן לאכול פירותיו", כלומר – בהקנאת גוף האילן עבור הנאת אכילת הפירות – (שזוהי ההלכה שבהלכות מכירה); או עבור פעולת האכילה – "תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו", כלומר, בהקנאת גוף האילן עבור זכות פעולת האכילה (שזוהי ההלכה שבהלכות זכייה) – בשני המקרים הללו יחול הקניין.

בהתאם להבחנתנו זו יתבארו אל נכון כל אותם שינויים אותם הזכרנו בשני המקומות שבהן עסק הרמב"ם בנושא זה, ובנוסף תתיישבנה עוד שתי קושיות חמורות שהתקשו בהן גדולי האחרונים – הראנ"ח (תשובה ק"כ), וה"שער אפרים" (תשובה קל"ג), ואלו הן:

בהלכות זכייה הצריך הרמב"ם להקציב זמן "אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו" – מדוע בהקנאת בית לדיור הוקצב זמן ולא בהקנאת דקל לאכילת פירותיו? ויתרה מזאת: מדוע בהלכות מכירה לא נקבעה קצבת הזמן במקרה זהה ולא כתב שם הרמב"ם אלא – "עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו", ותו לא! באם יש צורך בהקצבה של זמן מדוע הדבר הושמט שם?

ביאור הדברים:

בהלכות זכייה מדובר בהקנאת פעולת הדיור והאכילה, ממילא כאשר הוא מקנה אותן באופן המועיל באמצעות הקנאת הגוף (הבית) לדיור – תהיה כאן ידו של המקבל על התחתונה. זאת משום שנוכל לומר שפעולת הדיור תסתכם רק לשעה אחת בלבד, ותו לא. פעולת הדיור התקיימה באותה השעה ובכך תמה זכותו של מקבל המתנה! משום כך הצריך הרמב"ם לקצוב את זמן הפעולה "עד זמן פלוני".

(ויוער, שאכן בדרך זו של פרשנות ש"יד המקבל על התחתונה לפיו לא נתן לדור אלא לשעה אחת" – פירש רב נחשון גאון את דברי הגמרא בעיקר ההלכה הזו, שלא כדעת הרמב"ם שפירש שהחיסרון נעוץ ב"דבר שאין בו ממש [דעתו הובאה בבעל העיטור מאמר קניין ובהגמ"י בהל' זכייה]. הרמב"ם אפוא חולק על רב נחשון גאון בעיקר ההבנה אך יודה לו בהלכה).

ובאשר להקנאת דקל לאכילת הפירות – "דקל כדי שיאכל פירותיו" שלא הוקצב זמן – כאן אין חסרון שכה משום שמדובר באכילת כל הפירות "פירותיו" של הדקל.

לעומת זאת, בהלכות מכירה – שם מדובר בהקנאת הנאת הדיור בה לא ניתן להגביל את הזמן ולומר שידו של המקבל על התחתונה ושהכוונה היא ל"שעה אחת במשמע" – זאת משום שהנאת הדיור היא הנאה חלוטה וגמורה. כשם שבהקנאת גוף הבית לא ניתן לומר שהעברת הבעלות הייתה רק ל"שעה אחת במשמע" כך גם ביחס להקנאת הפירות של הבית, קרי להנאת הדיור בו! זאת בשונה מהקנאת פעולה של דיור כנ"ל.

נמצאנו למדים מדבריו המאלפים והמזוקקים של הרמב"ם שהקנאת דבר שאין בו ממש טומנת בחובה שני מצבים של הקנאה:

האחת, הקנאת פעולה (ומוגדר כ"קניין דברים"); והשנייה, של הקנאת ההנאה.

וכאן חשוב להדגיש: למרות שאת שני הדברים הללו ניתן לכמת בכסף, ויש לשניהם שווי שוק – אף על פי כן לא ניתן להקנות אותם בפני עצמם, בהקנאה עצמית, אלא באמצעות הקנאת גוף לפירות כפי שכתב הרמב"ם בדבריו המאירים.

כעת, נחזור כעת לדברי המהרש"ל שהזכרנו לעיל בנושא הקנאת הזיכיונות ונוכל להבין עד כמה דבריו הם בבחינת חידוש. בהקנאת זיכיון לגביית מיסים או בהקנאת זכויות או רישיונות לייבוא או ייצוא – אין כל אפשרות של הקנאת גוף לפירות. הזכויות הרוחניות הללו הן "פירות" נטו, ללא קשר לגוף כלשהוא, ואין בהן אפשרות של הקנאת גוף לפירות. המהרש"ל בתשובתו עמד על כך וכתב שלמרות זאת – מכוחה של 'סיטומתא' ומכוחה של דינא דמלכותא ניתן להקנות גם זיכיונות ורישיונות:

"וצריכים אנו לדקדק דזכותו למכור יין שרף (=הזיכיון הבלעדי) שהוא רק רשות לדבר שאין בו ממש רק רשות (=כלומר זכות וזכיון) וגרע יותר מדירה (=דיור) שקרוי דבר שאין בו ממש אם לא שיקנה גוף הבית לדירה (=לדיור)…"

ואכן, בהקנאת זכויות שכאלה זוהי ההלכה הפסוקה שרווחת בפוסקים, כך המנהג המקובל בדרכי המסחר מזה דורי דורות ללא ערעור ופקפוק.

אם כך, בנוגע למוניטין עסקי יש בהחלט מקום לומר שהקנאת העסק עם המוניטין שלו נחשבת כהקנאת גוף לפירות. כשם שכתב הרמב"ם ביחס להנאת האכילה והדיור (בפרק כ"ב מהלכות מכירה) – כך גם יש לראות המוניטין כגורם שיש בו הנאה יתרה של הנאת כוח קנייה מוגבר, וממילא ייתכן שלא נצטרך להזדקק כאן בכלל להלכות 'סיטומתא' ו'דינא דמלכותא' בכדי להצדיק את עניינו של המוניטין העסקי – שניתן למכור אותו כנכס כחלק מהנכס גופו או למצער מדין גוף לפירות כפי שנתבאר.

אולם – לכל הדברים הללו אין כל קשר למוניטין אישי ונכסי קריירה. גם אם נראה להכיר בכושר השתכרותו של אדם כהנאה, ברור מאליו כי ההנאה הזו מופקעת לחלוטין מהלכות הקניינים, וממילא גם מהלכות השיתוף שדרכי יצירתן והקנאתן שוות. גם "מנהג המדינה", סיטומתא" או "דינא דמלכותא" – אינן קיימות בכושר השתכרות מאחר שלא מדובר בנכס סחיר הנמכר בשוק. אין בו מסחר ואין לו שוק.

ומכאן נעבור לסוגיה השנייה בנושא.

המתחייב או המשתתף לעשות מלאכה עם חברו

כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שותפים הלכה א':

"כשירצו השותפים להשתתף במה יקנה כל אחד מהם ממון חברו להשתתף בו? אם המעות נשתתפו יביא זה מעותיו ויביא זה מעותיו ויטילו אותם לכיס אחד ויגביהו את הכיס שניהם."

כלומר, דרוש מעשה של קניין לצורך יצירת ההשתתפות.

ובהלכה ב' כתב הרמב"ם:

"האומנים שנשתתפו באומנות אף על פי שקנו מידם אינם שותפים. כיצד? – שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שייקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשווה – אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

אבל אם היו לוקחים הבגדים מממון עצמם ותופרים אותם ומוכרים ולוקחים השתי והערב ממעותיהם ואורגים ומוכרים ונשתתפו בממון שלוקחים בו הרי אלו שותפים, וכל מה שירוויחו בשכר מלאכתם במשאן ומתנן הרי הוא לאמצע."

ביאור הדברים: הרמב"ם עורך כאן הבחנה בין שני מקרים:

הראשון, כאשר השיתוף נעשה במלאכת האומנות והרווח בלבד – דהיינו שבני אדם מביאים להם את החומרים לתפירה ותפקידם של האומנים מסתכם בפעולת התפירה והאריגה תוך הסכמה שהם יתחלקו ברווחים – זהו הדין שברישא בו נפסק שהשותפות לא חלה משום ששכר פעולתם הוא דבר שלא בא לעולם ולא ניתן להקנות אותו.

השני, הסיפא של ההלכה – כאן מדובר שהשיתוף נעשה מקודם בממון שלהם, כפי שנקבע בהלכה א'. מאחר שהסחורה, קרי: הבדים וכלי האריגה נקנו מכסף משותף, ולאחר מכן הם תפרו וארגו ומכרו את הבגדים שהם יצרו – באופן הזה תחול השותפות לא רק על אותם בגדים שהם יצרו ומכרו, אלא כאן השותפות תחול לגמרי – גם על שכר מלאכת אומנותם, דהיינו – בתיקונים ובמלאכות בבגדים שיביאו להם הלקוחות לתיקון.

כעין זה הביא ה"כסף משנה" בהלכה א' בשם המהרי"ק (בשורש כ') שכתב שלמרות שנדרש מעשה של קניין לדעת הרמב"ם עבור יצירת השיתוף, זה דווקא בתחילת ההשתתפות אבל "אם הם היו כבר שותפים מקודם מודה הרמב"ם שכל תנאיהם קיימים בלא קנין". כלומר ניתן להרחיב ולהגדיל לאחר מכן את השותפות גם ללא קניין. אמנם ה"כסף משנה" פקפק וכתב שלא נראה לו שהרמב"ם יסבור כן – נראה שהדברים אמורים ביחס לתנאים שבאים לשנות מתנאי ההשתתפות הראשוניים – כפי שדובר שם במהרי"ק, אולם על דברים שנוגעים לרווחי מלאכת האומנות שלהם גופא, כאן יועיל השיתוף ברווחים ולא יהיה כאן חיסרון של דבר שלא בא לעולם.

את הביאור הנכון הזה ברמב"ם כתב הגאון רבי זאב גוסטמן זצ"ל (בספרו "קונטרסי שיעורים" ב"ב סי' א', ח'), והוא גם דייק זאת היטב מתוך לשונו של הרמב"ם שהשתמש כאן בהלכה הזו בלשונות מתחלפים: בתחילה כתב ש"אינם שותפים", ולאחר מכן כתב ש"אין כאן שותפות", ולאחר מכן – "הרי אלו שותפים."

וזהו ביאורו: בתחילה כתב הרמב"ם שאף על פי ששניהם עשו מעשה קניין (דהיינו קניין סודר שקונה בכל מקום) – כדי שלכל אחד יהיה זכות או שעבוד על חברו למלאכת האריגה המשותפת. "אינם שותפים" – משום שאי אפשר לעשות שותפות בגוף האדם. והוסיף וכתב שגם אם על ידי קניין הסודר הזה הם ירצו ליצור שותפות ברווחים – גם כאן הדבר לא יועיל – "אין כאן שותפות" – משום שלא ניתן להקנות רווחי עתיד משום דבר שלא בא לעולם.

וזהו שכתב הרמב"ם בסיפא של ההלכה שלעומת זאת כאשר ההשתתפות נעשתה כדין, נעשה מעשה קניין בחומרי הגלם ובכלי העבודה אזי – "הרי אלו שותפים" – כלומר לאחר שכבר חלה השותפות בסחורה המשותפת עצמה, על ידי זה נוצרה גם שותפות גמורה גם ביחס לרווחי מלאכתם מתיקוני בגדים שאינם שלהם רק שיימסרו להם לתיקון וכיו"ב, ובנוגע לרווחים הללו לא יהיה חסרון של דבר שלא בא לעולם.

אולם, הראב"ד במקום נחלק על דברי הרמב"ם, וכתב:

"ורבותי הורו שהאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקניין כדין העבדים, וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן."

כוונתו, שכמו שדין השותפות בממון – ב"חפצא" נלמד מהלכות הקניינים – כפי שנתבאר בהלכה א' (וכלשון הטור בסימן קע"ו "כקניינו כך שיתופו"), כך נלמד שניתן ליצור שיתוף ב"גברא" דהיינו להקנות את עצמו לחברו "כדין העבדים". כמו שעבד עברי מקנה את עצמו לחברו כל גם אומן יוכל להקנות לחברו ולשעבד את "ידו" לשותפו. וראיה נוספת היא ממה שמצינו שאדם יכול להקנות ידיו להקדש – אם כך גם אומן יוכל להקנות את ידו ולשעבדה לשותפו.

הרבה קולמוסים נשתברו בהסברים ובפלפולים במחלוקת הזו, ותקצר היריעה מלהאריך בדברי הראשונים והאחרונים בסוגיה זו ומהמסתעף ממנה. בקיצור העניין – הלכות מכירת עבד עברי היא פרשה מיוחדת לעצמה – "וכי ימוך אחיך ונמכר לך" (ויקרא כ"ה ל"ט) ואיננה שייכת לפרשת הקניינים הרגילה, מאחר שבמכר רגיל החפץ הוא אותו חפץ לפני ואחרי המכירה. השינוי הוא בהערת הבעלות עליו. שונה הדבר במכירת עבד ששם עבד מתהווה אצלו על ידי המכירה גופא, ובמכירה זו נתהוותה "בריאה חדשה" ששמה עבד עברי.

הדבר דומה אפוא למעשה הקניין שנעשה בקידושי אישה – יצירת "אשת איש" שלא הייתה קודם לכן אך לא הקנאה ממונית כמו במקח וממכר. בנוסף, אין לאדם בעלות על גופו כפי שיש לו על ממונו – אלא זוהי גזירת הכתוב מיוחדת שנאמרה בתורה שיש לאדם רשות למכור את עצמו כעבד עברי (ראה רמב"ם ריש הל' עבדים – "ישראל שהֶעֱנִי ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו וכו'). משום כך סובר הרמב"ם שלא ניתן ללמוד את דין השותפות שהיא הקנאה מהלכות מקח וממכר – מדיני עבדים, כשם שלא ניתן ללמוד אותה גם מדין הקידושין כפי שנתבאר. באשר להשגת הראב"ד השנייה – כבר תירץ ה"כסף משנה" במקום ששם זה הלכה מהלכות נדרים ואיסורין ולא מדיני ממונות.

למדנו כי לדעת הרמב"ם אין מקום להשתעבד או ליצור שיתוף על כושר ההשתכרות העתידי שלו. פרשת עבד עברי היא פרשה בפני עצמה – ולמוניטין האישי בו אנו דנים אין ולא כלום עימה. גם לפי שיטתו של הראב"ד שמדמה את הדברים ושלדעתו ניתן לשעבד את מעשי ידיו לשותפות – הדבר נכון במסגרת השותפות ובגבולות ששני השותפים הציבו ותחמו אותה בתחילת השיתוף. השותפות איננה אין-סופית. בדרך כלל השותפים קובעים מראש וקוצבים את תקופת השיתוף שלהם, ואם לא עשו כן – ישנן הלכות ברורות מתי וכיצד ניתן לפרק את השותפות.

באם ניצור כאן הקבלה לדין האישי ולמוניטין האישי – ברור כי שיתוף של בני הזוג מסתיים ברגע מסירת הגט מהבעל לידי האשה. הגט הוא סוף פסוק וסוף שיתוף. גם אם נרצה להכיר בדרך כלשהיא בבני זוג כשותפים לכל דבר (=כמובן מכוח חוק יחסי ממון או מנהג המדינה ושלא לפי הדין העברי בטהרתו שקובע שמעשי ידי האשה לבעל ולא להיפך) – ולצורך העניין גם במוניטין האישי – בשעבוד כושר השתכרות ההדדי של שני בני הזוג זה לזה – הרי שהשיתוף הזה נפסק באחת, במסירת הגט. הגט כורת באחת את קשר הנישואין וממילא גם את השתעבדות כושר ההשתכרות ההדדית, אם בכלל הייתה כזו.

סיכומם של דברים

כסיכום קצר של שני הפרקים האחרונים, נאמר כי שני היבטים קיימים בנושא המוניטין האישי לאור המשפט העברי:

הראשון – הקניין השיתופי, דהיינו להכיר בו כ"נכס" ("נכס קריירה").

השני – השעבוד השיתופי (לפי שיטתו של הראב"ד), דהיינו כהתחייבות אישית.

שני היבטים אלו שוללים את ההכרה במוניטין האישי – נכסי קריירה, נכסים עתידיים – כנכס משותף. מההיבט הקנייני שיתופי – בפוטנציאל השתכרות לא ניתן ליצור שיתוף קנייני בשל היותו "דבר שאין בו ממש; ומהיבט השני, השעבוד השיתופי – ככל שהוא קיים – הוא מוגבל ומצטמצם לתוך תחומה של מסגרת הנישואין המשותפת. עם הגירושין מסתיימת מסגרת הנישואין ועימה גם מסתיים השעבוד השיתופי.

הנידון שלפנינו

לאור האמור, מאחר שהוראת החוק הפשוטה, התואמת גם את גישתו של המשפט העברי איננה מכירה במוניטין אישי כנכס לצורך עריכת איזון המשאבים – לפיכך תביעת התובעת נדחית.

אמנם התובעת לא הגישה תביעה פורמאלית לחלוקה לא-שוויונית בנכסים שהצטברו בגין המוניטין האישי, אלא תביעה עצמאית לקבלת מחצית מנכסי הקריירה; אולם ייתכן כי ב"כלל מאתיים מנה". לכאורה, ובלי לקבוע מסמרות למקרים אחרים, ייתכן שיש מקום לראות בתביעת הנוכחית לקבלת חלק בכושר ההשתכרות של הנתבע ככזו שטומנת בחובה גם דרישה עקיפה לקבלת רכוש אחר במסגרת חלוקה לא שווה בנכסים שנצברו מתוך התחשבות בפער כושר ההשתכרות. כדי למנוע התדיינות מיותרת נוספת בין הצדדים בשאלה אם יש מקום להליך נוסף ונפרד בשאלת תחולתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון בעניינם של הצדדים, ומאחר וטענות הצדדים בכל הקשור ליחסי הממון שביניהם נדונו במפורט לפנינו, נראה שיהיה זה צודק שנכריע במפורש גם בשאלה זו.

לגופו של עניין, נראה שאין הצדקה לחלוקה לא שוויונית לפי להוראת סעיף 8(2), בשל התקיימות כביכול של "נסיבות מיוחדות".

הצדקה לחלוקה לא שוויונית מתוך התחשבות בפער ההשכרות בין בני הזוג תהיה אולי מוצדקת כאשר בני הזוג לא צברו נכסים משמעותיים במהלך הנישואין, והפגיעה בצד הכלכלי החלש במקרה שכזה תהיה קשה במידה העולה על סביר. במקרה שכזה ייתכן שיש מקום לשקול את הפגיעה הקשה שעלולה להיגרם לבן הזוג החלש כלכלית. ברם, בנידון שלפנינו צברו הצדדים, שהיו נשואים כ-25 שנה, רכוש רב, והם כבר חילקו את רובו באופן שוויוני לפי הסכם שהם כרתו ואושר על ידנו בתאריך 27/3/2011. הרכוש הרב כלל דירת דופלקס יוקרתית בכפר סבא – עבורה קבלה התובעת מהנתבע כ-1,300,000 ₪ עבור חלקה בדירה; שלושה כלי רכב: האחד ("רנו קליאו") הועבר לבעלות התובעת, והשניים האחרים ("מזדה 2008", ו"מזדה 2006") הועברו לבעלות שני הילדים הבגירים. בנוסף נצברו כספים וזכויות פיננסיות רבות (בסדר גודל של מאות אלפי ₪, אם לא למעלה מכך) – בחשבונות ובקרנות שונות שחלקן כבר חולקו, וחלקן עוד יחולקו ביניהם במועדי גמילתן.

נראה לנו כי במקרה שלפנינו, שבו התובעת כבר יצאה ברכוש גדול ממערכת הנישואין אין הצדקה להכיר בפער ההשתכרות כ"נסיבות מיוחדות" לחלוקה לא שוויונית ברכוש. נציין עוד בבחינת למעלה מן הצורך ולא כהטלת אשמה, כי התובעת היא שיזמה את פירוק מערכת הנישואין באופן חד צדדי תוך דחיית כל ניסיונותיו של הנתבע להשכנת שלום בית. הדבר נעשה כפי הנראה מתוך חישוב קר ובוטח שעתידה הכלכלי לאחר הגירושין וחלוקת הרכוש – ישביע היטב את רצונה, בלא שהאשה תלתה את יהבה בחלוקה לא-שוויונית על סמך "נסיבות מיוחדות" בשל שיקולי השתכרות עתידית מכוח סעיף (2) לחוק יחסי ממון.

כאמור, התביעה נדחית.

הרב אריאל ינאי – דיין

הצדדים שלפנינו התגרשו בתאריך כ' באייר התשע"א (24/05/2011), זאת לאחר שהאשה התוודתה בפני בעלה על קשר אינטימי שהיה לה עם גבר זר ובכך תמו נישואי הצדדים והתפרק התא המשפחתי. הצדדים אף חלקו את הנכסים אשר היו מצויים בידם והם נכסים מרובים כפי שיפורט להלן.

עתה המחלוקת ביניהם היא סביב ההון האישי של האיש, קרי כושר ההשתכרות של האיש אשר יניב פירות בעתיד, או כלשון התובעת "המוניטין האישי", דהיינו נכסי הקריירה של האיש (הגרוש).

ב"כ האשה טוענת כי הצדדים היו נשואים כ-25 שנים, ורוב שנות הנישואין האיש היה המפרנס היחידי. האיש היה מהנדס קירור בכיר בעוד האשה רוב שנות נשואי הצדדים היתה עקרת בית.

עוד טוענת ב"כ האשה כי האיש הינו מהנדס בעל שם ומוניטין בתחום זה והשתכרותו גבוהה במיוחד. שכרו עומד על כ-50,000 ש"ח לחודש, בעוד השתכרות האשה מזערית ביחס להשתכרות האיש. השתכרות האשה הינה כ-13,000 לחודש.

הגרושה טוענת כי מאחר וביהמ"ש העליון בפס"ד שניתן על ידי המשנה לנשיאה, השופט ריבלין (בבע"מ 4623/4 פלוני נגד פלונית 2007) הכיר במוניטין האישי כנכס שהוא בר חלוקה בין הצדדים, אם כי לא בחלוקה שווה או כלשון הפס"ד אשר מסתמכות עליו "כל זוג וסיפורו שלו" נכתב:

"איננו רואים טעם של ממש מדוע – על דרך הכלל – לא להחיל את ההיגיון הגלום בחזקה זו גם על ההנאה מנכסי קריירה. ברי, כי המונחים "שיתוף" ו"בעלות" אינם חלים במלוא היקפם על נכסי קריירה. אין בן הזוג האחד בבחינת "בעלים" של מקצת מכושר ההשתכרות של בן הזוג האחר. ענייננו אינו בהחלת חזקת השיתוף כפשוטה, אלא בבחינת התוצאות הנובעות מן ההיגיון הגלום בה ביחס ל"נכסי הקריירה". כפי שעוד יוסבר, לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו".

ומשכך, מאחר וכושר ההשתכרות של הגרוש גדול משל הגרושה, עקב כך שהגרושה ניהלה את משק הבית וטיפלה בילדים. כדברי השופט טירקל (ע"א 5640/94 חסל נגד חסל פ"ד 254-250/4):

"תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים להכנסות הנצברות בקופה המשותפת, יכול שתהיה תרומה של עבודות בית, טיפול בילדים ובחינוכם ואף על ידי קיומו וטיפוחו של הבית המשותף כמשמעותו הגשמית, הרוחנית והרגשית. כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית מבלי שעול טרדותיו יהיה עליו".

הגרושה סייעה לגרוש להתמיד בעבודתו ולהתפתח ולעבוד שעות רבות בין 12 ל-14 שעות. על ידי הסיוע של האשה רכש האיש ניסיון רב ונהיה מומחה בתחומו בעל שם, בעוד היא מוותרת על התפתחותה האישית.

הטענה כי האשה גרמה לפירוק הבית בכך שבגדה, אינה רלוונטית לגבי רכוש המגיע לה וכפי פסיקת בג"ץ 8926/06 (פלונית נגד ביה"ד הגדול) שם נפסק כי אין להעניש עבור בגידה באמצעות נשילת זכויות מהרכוש המשותף ואין להכיר בניאוף ובפירוק הנישואין שבעטיו כנסיבות מיוחדות המצדיקות את הפעלת סעיף 8(2) לחוק לפיה:

"קיימות אפשרויות להורות על חלוקה לא שוויונית בנכסים המשותפים שנצבור במהלך הנישואין". עכת"ד.

אוסיף עוד כי גם בדין האישי, קרי בדין העברי, אמרו בגמ' "כֵּלֶיהָ מי זנאי?", דהיינו נכסים השייכים לה אינה מפסדת אותם אף אם זינתה. לכן מבקשת היא חלק בפירות "מנכס" זה, קרי מרווחים אשר ירוויח האיש בעתיד מכוח זה שסייעה בידו להגיע למעמד מומחה בעל שם במקצועו אשר בגינו מרוויח כספים רבים.

ולכן בחישוב שערכה ב"כ התובעת ע"י אקטואר הרי שערכו של המוניטין של האיש הוא 1,400,000 שמחציתו מגיע לאשה, אם כי היא מסתפקת כ-350,000 ש"ח.

אולם מנגד, טוענת ב"כ האיש כי פסה"ד שהוזכר לעיל ע"י ב"כ האשה נתן משקל רב להכרה במאמציו של בן הזוג לסייע ברכישת השכלתו והכשרתו המקצועית של בן הזוג וזה מזכה את בן הזוג לקבל את חלקו בעתיד. רכישת השכלה, מקצוע ומיומנות, מצריכות כסף וזמן וזה פעמים רבות בא על חשבון הצד שכנגד.

ולכן בנידון דידן שהנתבע היה בהכשרתו הנדסאי קירור עוד לפני הנישואין וכבר עבד בעבודה זו בצורה מסודרת ולא רכש כל השכלה או תואר אקדמי אחר בתחום זה או בתחומים אחרים. כל התפתחותו נבעה מכושר התמדתו בעבודה וכישוריו הטבעיים. לכן אין לנתבעת כל חלק בנכסי קריירה של הגרוש. מנגד, הנתבעת הקדישה חלק מעיתותיה הפנויות לתרבות ולרכישת השכלה בתחומים שונים כגון: גרפולוגיה והנהלת חשבונות, אלא שהנתבעת לא ניצלה השכלה זו ולא עבדה ולכן לא התקדמה.

בטרם נדון על הבעייתיות בנכסי קריירה יש לציין כי גם ב"כ הגרוש מודה שקריירה נחשבת כ"נכס", אלא שלטענתה יש להתחשב בזה שאת התואר רכש קודם שנישא לאשה.

ועתה לגופם של דברים:

יש לבאר בפשטות כי על פי הדין האישי – קרי על פי הלכה ב"חושן משפט" ו"אבן העזר" – הרי שהטענה כי האשה השקיעה מזמנה ומכוחה בהחזקתו וניהולו של הבית, טיפוחו, גידול הילדים, חינוכם וטיפולם הפיזי והרוחני ובכך הקדישה מזמנה לאב ושוב לא יכלה להתקדם ולהתפתח כפי שאפשרה לאב – מעוררת תמיהה. הרי אלו דברים שהאשה חייבת בהם מעיקר הדין וזו היא דרך החיים על פי הדין האישי – וכנגדם יש חיובים רבים על האיש שבהם זוכה האשה. כל אחד מבני הזוג משקיע כפי כוחו את אשר הוא חייב לקיומו של התא המשפחתי. אין כאן סוג של שותפות בעסק כל שהוא, כדי שכל אחד יתבע בבוא העת את השקעתו.

הרי מר"ן פסק (סימן צט ס"ב):

"הנותן מתנה לאשתו אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זוכה במתנה".

והוסיף הרמ"א:

"נראה לי כאן טעות אבל כך ראוי להיות אף על פי שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו מתנה שלה ..".

הנה לך הבעל נותן מתנה, קרקע או מעות (עיין ח"מ ס"ק ז), ואשתו סרחה עליו, שוב לא יכול לתבוע אותה כשמגרשה ולא יכול לטעון אדעתא דהכי שתסרח עליו לא נתתי אלא מתנה קיימת וזאת מטעם שאין כאן מדובר בשותפים גרידא אלא זו היא דרכם של חיים משותפים. אלא ודאי שניהם משקיעים לקיומו של התא המשפחתי אשר לתכליתו נישאו הצדדים וזהו דרך קיומו.

מלאכות הבית (כמו שיבואר לקמן) שהאשה חייבת בהם ובכך אפשרה לבעל להתקדם בעבודתו ולאפשר לו פיתוח קריירה ובעקבותיה השתכרותו גודלת, הרי גם כנגדם יש חיובים שהבעל חייב בהם כפי שקבעה הלכה ולא ניתן לחייב את האיש פעמיים – אין "כפל מבצעים". וודאי כך לגבי דבר שעדיין לא בא לעולם.

שהרי מרן (בסימן ס"ט סעיף א') כתב:

"כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים וזוכה בה בארבעה דברים, אפילו לא נכתבו".

ובסעיף ב' כתב הדברים שהבעל חייב לאשתו:

"אלו הם העשרה דברים: מזונותיה וכסותה ועונתה ועיקר כתובתה ורפואתה ולפדותה אם נשבית וקבורתה ולהיות ניזונה מנכסיו ויושבת בביתו אחרי מותו כל זמן אלמנותה ולהיות בנותיו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם".

ובסעיף ג' כתב ארבעת הדברים שהאיש זוכה בהם מאשתו:

"אלו הם מעשה ידיה ומציאתה ופירותיה וירושתה".

ועיין בסימן פ' סעיף ג' מבואר דהאשה מחויבת במלאכות הבית אלא אם כן מכנסת שפחה שעושה במקומה מלאכות אלו, חוץ מדברים של חיבה שבכל עניין האשה חייבת בהם כי הם מביאים לקירוב וחיבה בין הבעל לאשתו. ועיין בסעיף י"ג דמבואר דחייבת גם להניק בנו.

ובסעיף ט"ו כתב מר"ן:

"כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה …".

מבואר שכנגד זה שהייתה בבית וטיפלה בילדים האשה כבר זוכה בעשרה דברים וכל העשרה דברים הנ"ל הם לפי עושרו של הבעל "בעלייתו של בעל" ולא יכול ליתן לה בצמצום, אלא לפי כבודו ועושרו. מבואר דכנגד מלאכות שעושה האשה בבית ובגידול הילדים זוכה האשה לביטחון כלכלי ורוגע נפשי ואינה צריכה לדאוג, לא לפרנסתה, לא לפרנסת ביתה, לא למדורה, לא לכסותה ולא לתמרוקיה אלא יושבת בביתה בבטחה וגם לאחר מות בעלה עדיין בטחונה הכלכלי קיים, גם מדור ומזונות. וכל כבודה בת מלך פנימה.

א"כ לפי זה ודאי שלא ניתן לחייב את הגרוש בתשלום עבור עבודה שיעשה אחר שיתגרש אף שעבודה זו או מקצוע זה או מיומנות זו נרכשו בהיותו נשוי בזמן שהאשה טיפלה בביתה ובילדיה, שהרי עבור זה כבר קיבלה שכר בעודה נשואה.

אמנם נשתנו הזמנים וכיום נשים אכן יוצאות לעבוד ולסייע גם בפרנסת הבית. מכל מקום אין חובה על האשה לצאת ולעבוד. היעלה על הדעת שאשה שאינה עובדת מחוץ לביתה נחייב אותה בגט?! בעל שלא יזון ויפרנס ודאי אותו נחייב בגט.

"איני ניזונית ואיני עושה"

אכן עם כל זה יש בידה של האשה כח להפקיע עצמה מכל עבודות ומטלות הבית ותהיה חופשיה לנפשה על ידי בחירתה את המסלול של "איני ניזונת ואינה עושה", ובכך פטורה היא מכל מלאכות הבית ועיתותיה בידה לעבוד ולפרנס עצמה ואף לפתח קריירה כדי שההון האישי שלה יגדל. עיין סימן פ' ב"ש ס"ק כא, ח"מ ס"ק כ"ז.

אכן גם לדרך זו נתנה לה ההלכה לבחור ופעמים שאף תצליח בה יותר ואכן בדרך זו קמה לה הטענה אם אכן השקיעה בבית ובגידול ילדיה ואפשרה לבעלה להתקדם, "היכן חלקי ועמלי" באמירתה "איני ניזונת ואיני עושה", בכך נפקעים כל ההתחייבויות הכלכליות של הבעל כלפי האשה וכן כל החיובים הכלכליים של האשה שחייבת כלפי בעלה (מלבד דברי חיבה שמקרבים בין בעל לאשתו).

איני נכנס לפרטים ההלכתיים בנקודה זו, אבל זהו העקרון זכות השוויון על פי הדין האישי. לא יתכן שאדם יעבוד ימים ושנים רבות ביגיעה רבה – "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא מ) להביא "טרף לביתו" – וזן ונותן לאשתו כל מחסורה, מפתו תאכל ומימיו תשתה ובביתו תשב לבטח באין דאגה ובאין מפריע, ולעת זקנה אם יתגרש, עדיין גופו יהיה משועבד בחלקו לכספים שירוויח שוב בעמלו?!

לימוד תורה

אמנם מצאנו חריג לדין זה והוא ענין למוד תורה שכאשר האיש עוסק בלימוד תורה, הרי מלבד שהאשה זוכה בעשרה דברים כמו שנכתבו, הרי זוכה גם לשכר עבור זה.

בגמ' (מסכת סוטה דף כא) נכתב:

"רבינא אמר: לעולם, זכות תורה. ודקאמרת "אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו, ונטרן להו לגברייהו, עד דאתו מבי מדרשא, מי לא פלגאן בהדייהו?"

פירוש הגמ' בזה שהנשים שממתינות לבעליהם עד שחוזרים מלימוד תורה, מתחלקים עמם בשכר.

ורמ"א ב"יורה דעה" (סימן רמו סעיף ו') כתב והביא זאת להלכה בשם הגהות מיימוני (פ"א דת"ת סמ"ג) וז"ל:

"ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה ומכל מקום אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה חולקת שכר בהדייהו".

וכן אמר רבי עקיבא "שלי ושלכם שלה".

גם בלימוד תורה שחולקת עמו בשכר שמקבל, הרי לא רק שמדובר על שכר בעולם הבא אלא בפשטות מה שמקבלת שכר זה על זמן שאכן היו נשואים ושלחה אותו ללמוד תורה ודאי לא שכר על הזמן אחר שיתגרש, שאז אשתו האחרת, השניה, היא זו ששלחה אותו ללמוד תורה והיא מקבלת את השכר.

היוצא דעל פי ההלכה אין לאשה שום זכות מעבודה אשר יעבוד האיש אחר שהתגרש. ולכן אין אנו צריכים לדון האם זה בגדר דבר שלא בא לעולם או בגדר דבר שאין בו ממש (ואם אכן מגיע לאשה ע"פ החוק, יתבאר לקמן).

הדין ע"פ החוק

על הצדדים חל חוק איזון משאבים ולא הלכת השיתוף. ומשכך יש להחיל עליהם את חוק איזון המשאבים.

בענין זה כתב חברי הרה"ג ינאי שליט"א את החוק ואת הפרשנות הפשוטה ונביא את דבריו:

"נפתח בעמדתו של המחוקק. בתיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג שנחקק בחודש נובמבר 2008 – כשנה וחצי לאחר מתן פסק הדין ב'עניין הקריירה' שהוזכר לעיל – קיימת התייחסות מפורשת לעניינו של הפער שנוצר בכושר השתכרות בין בני הזוג:

"8. סמכויות מיוחדות

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג אם לא נפסק בדבר יחסי ממון בפסק דין להתרת נישואין לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

…

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה אלא לפי יחס אחר שייקבע בהתחשב בין השאר בנכסים עתידיים לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג."

כלומר, המחוקק מתיר ומאפשר לערכאה השיפוטית לשקול חלוקה לא שוויונית בנכסים ובזכויות שנצברו כבר במהלך הנישואין. אחד ממרכיביו של שיקול דעת זה נוגע אל המוניטין האישי. ניתן להתחשב בפערי ההשתכרות שקיימים בין בני הזוג "בנסיבות מיוחדות". למשל, כאשר לאחד מבני הזוג קיים יתרון משמעותי על רעהו. המחוקק, אשר הכיר את פסק הדין בעניין הקריירה, נתן גושפנקה להכרה בנכסים עתידיים רק לעניין סעיף 8, העוסק ב"סמכויות מיוחדות" של בית המשפט או בית הדין. יש לראות בכך אמירה מפורשת של המחוקק כי אין להכיר בכושר השתכרות כנכס מצד עצמו – שאם לא כן היה עליו לקבוע את נושא כושר ההשתכרות בסעיף הרלוונטי – בסעיף 5 – בו נקבעה רשימת הנכסים שבהם יש לערוך את איזון הנכסים.

המחוקק איננו מחייב כאן את הערכאה השיפוטית לחלק תמיד את הרכוש שנצבר באופן לא שוויוני כשישנו פער בכושר ההשתכרות. חלוקה לא שוויונית במסגרת של "נסיבות מיוחדות" איננה יכולה להיקבע במסמרות קבועות. "נסיבות מיוחדות" כשמן כן הן – הכול לפי העניין, תוך שיקול דעת רחב בכל מקרה לעצמו ובכל תיק לגופו. לא בכדי נקט המחוקק משנה זהירות בניסוח החוק כשהוא כותב – "לפי יחס אחר שייקבע בהתחשב בין השאר" – כלומר כשיקול אחד מני רבים, ובראיה רחבה של מכלול הנתונים והנסיבות שבתיק. כאמור, מדובר במתן אפשרות ולא כהוראה כללית גורפת ומחייבת.

נציין שוב כי תיקון זה נחקק כשנה וחצי לאחר שניתן פסק הדין הנזכר בעניין נכסי הקריירה – (שניתן בחודש אוגוסט 2007). נראה אפוא כי יש להיצמד בדווקנות להוראתו המאוחרת של המחוקק אשר על דרך הכלל שוללת חלוקת נכסי עתיד כנכסי קריירה. שקלול כושר ההשתכרות העתידי של בן הזוג ייתכן רק לצורך ביצוע איזון לא שוויוני, אך הוא אינו נכס בר איזון כדבר שבשגרה."

עיין במאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, אשר כתב עוד טענה שבגינה יש להתחשב בכושר ההשתכרות של הצדדים. וז"ל:

"כושר השתכרות ונכסי העתיד

מחקרים אמפיריים שעסקו בתוצאות הכלכליות של הגירושים גילו תופעה מטרידה של עוני נשי ושל פערים כבדים ביכולת הכלכלית של נשים וגברים בעקבות גירושים. ההתמודדות עם תופעה זו מסעירה משפטנים העוסקים בדיני משפחה והיא עומדת במרכזן של רפורמות רבות שגובשו בתחום בשנים האחרונות. דומה כי ניתן לאפיין שלוש גישות מרכזיות בדבר הכלי המשפטי הראוי להתמודדות עם הפערים בכושר ההשתכרות של גברים ונשים בעקבות הגירושים:

• יש הסבורים כי יש להרחיב את המונח "נכס" באופן שיכלול גם את כושר ההשתכרות שנרכש בתקופת הקשר הזוגי ויאפשר לחלק אותו בין הצדדים בעקבות הגירושים. (להלן: הכלי הקנייני).
• לעומתם יש הרואים בדיני המזונות לאחר הגירושים, ובפיצויים על הפסדי הקריירה את הכלי המשפטי הראוי להתמודדות עם הפערים בכושר ההשתכרות.
• כלי משפט נוסף שאומץ בשיטות משפט שונות הוא הכלי האקוויטבילי המאפשר לבתי המשפט לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש הזוגי הרגיל התחשב בפערים בכושר ההשתכרות של בני הזוג ובצורכיהם השונים".

גם על טענה זו ניתנה תשובה. ע"פ הדין האישי ישנם שני דרכים: האחד מתן כתובה לאשה יש בו כדי להטיב עם האשה ופעמים שאכן סכום הכתובה הינו סכום נכבד.

הטענה כי אשה שאשמה בגירושין אינה זכאית לכתובה, וממילא תצא בלא כתובה ובלא תוספת כתובה – זו אינה טענה. וכי יעלה על הדעת פועל שפשע ומעל בעבודתו ומפטרים אותו ואינו מקבל פיצויים, האם נחייב את המעביד בסכום כל שהוא כדי שלא יקרא עני.הרי כתובה ותוספתה אינם בגדר נכסים שנצברו במהלך נישואי הצדדים.

השני, מתן פיצוים.

עיין ב"שורת הדין" (כרך י') בפס"ד של הגאון הרב אברהם שרמן שליט"א חבר בית הדין הגדול שכתב שמצינו שלושה סוגי פיצוי גירושין. וז"ל:

"לעצם קביעת הנסיבות והתנאים בהם מצינו המנהג לחייב הבעל בפיצויי גירושין יש למצוא את הנסיבות, בהם הפעילו בתי דין את חיוב נתינת פצויי גירושין לאשה. מצינו בתי דין שחייבו נתינת פיצוי גירושין במטרה להגיע לבצוע הגירושין בין הצדדים ולהביא את האשה להסכים לגירושין, למרות שהיא אינה חפצה להפרד מבעלה ואין עילה הלכתית לחייבה להתגרש. כלומר הפיצויים הם חלק מדרכי ביצוע הגירושין.

מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצוי גירושין לאשה במטרה שכתוצאה מהגירושין תצא עם זכויות ממוניות הנובעות מחלקה של האשה בצבירת נכסים ורכוש אצל בעלה במשך חייה המשותפים עם בעלה. פיצויים אלו נוגעים לתחום הממוני רכושי שנקבע עם הגירושין.

כ"כ מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצויים לאשה כעין תוספת לכתובתה, בעיקר עם ירידת שער המטבע הרשומה בכתובה מאז כתיבתה עד לזמן הגירושין לפי מצב יוקר החיים. זה מתבסס על חובת הבעל לפייס האשה ולהבטיח קיומה בעתיד, וכן לחזק את העקרון שמונח ביסוד הכתובה שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה.

לסכום מצינו שלושה סוגי פיצוי גירושין:

• פיצויים הקשורים לבצוע הגירושין.
• פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.
• פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשומה בכתובה.

…

הסוג האחר [ב] של מנהג בית דין ליתן פיצוי גירושין קיים כאשר אשה תובעת פיצויים במסגרת הגירושין. סוג זה של מנהג לפיצויי גרושין מצינו בעיקר בפסקי דין שיצאו מלפני בית הדין הגדול לערעורים שישבו בהם הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגר"י עוזיאל זצ"ל, פסקים אלו ברובם נמצאים בקובץ אוסף ורהפטיג.

בפסק דין ביה"ד הגדול לערעורים של הרבנים הראשיים לישראל והגאון הרב משולם ראטה זצ"ל [מובא בקובץ הנ"ל עמוד קנ"ז מספר תיק 1/24/707] דן בפסק דין של ביה"ד אזורי על פיו חייב ביה"ד את האשה לקבל גט פיטורין מבעלה ועל הבעל לשלם מאה לא"י לאשתו תמורת כל תביעותיה. זאת בתביעת בעל, שפנה מספר שנים שהאשה תחזור הביתה והאשה אינה חוזרת ומעמידה פנים כאילו רוצה בשלום ודורשת דרישות מופרזות ואינה חוזרת לבעלה ומצב זה נמשך שנים כשהבעל שרוי בלא אשה.

האשה בערעורה בפני ביה"ד טענה שהאשמות נגדה אינם צודקות וקובלת כנגד פסה"ד שאחרי שלושים שנות נישואין זורקים אותה מביתה כחפץ שאין חפץ בו. בפסק הדין כותב ביה"ד בזה"ל:

"בית הדין הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אשה שחייתה עם בעלה עשרות שנים וילדה וגדלה בנים ובנות, בלי פיצויים מתאימים ולכן מחזירים הדבר לביה"ד הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו".

ובמסקנה כותב שם בית הדין:

"במקרה של גירושין, האשה, נוסף לכתובה זכאית לפיצוים מתאימים לרכוש הבעל, לתקופת הנישואין ולמסבותיהם".

ביה"ד הגדול דחה את ערעורה על עצם חיוב הגט, אבל קיבל את הקובלנה שלה שאין זורקים אשה לאחר שלושים שנות נישואין בהם חיו יחדיו בלי לפצותה, וביה"ד מבקש מבית הדין האזורי שיקבע את מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו.

באותו קובץ מובא פס"ד נוסף של ביה"ד הגדול בהרכב הרבנים הראשיים זצ"ל הגאון הרב יוסף לוי זצ"ל (עמודים ק-ק"ב), שדן בערעור האשה שעל ביה"ד האזורי לדון במסגרת הגירושין בתביעתה לפיצויים, ביה"ד הגדול החזיר את הדיון בתביעה זו לבית הדין האזורי "לדון בנוכחות הצדדים ולקבוע סכום הפיצויים שהבעל צריך לתת לאשתו בהתחשבות עם מצבו ויכולתו".

ביה"ד האזורי הגדיל חיוב הבעל לתשלום הכתובה והפיצויים בתוספת של 250 לא"י על הסכום הראשון שקבל וזאת על בסיס העובדה שמשכורתו של הבעל כקצין בדרגתו, הוגדלה בלמעלה מ– 150 אחוז בהשוואה למשכורת שקבל בדיון הראשון שהיה בביה"ד.

האשה ערערה על פסק זה בחלק הנוגע לגובה הפיצויים בטענה שאין סכום זה הולם למצבו ויכולתו של הבעל בדרגתו הצבאית והיותו מהנדס בהשכלתו המדעית שמאפשרת לו לקבל משרה גבוהה מתאימה גם לעתיד בחיים באזרחיים, ותבעה הגדלת גובה סכום הפיצויים. ביה"ד הגדול קבל את ערעורה ומגדיל את סכום גובה הפיצויים ומנמק זאת שם בסעיף ג' לנימוקים:

"ואשר לסיבות עצם הפיצויים וקביעת סכומם מצא ביה"ד הגדול טענת המערערת צודקת ביסודה שאם אמנם אין לבעל היום איזה רכוש קרקעי או שוה כסף שהוא ידוע לביה"ד, אבל השכלתו, ידיעותיו המקצועיות וכן מצב משפחתו והקשרים שיש להם – יש בידם כדי להבטיח לו עתיד כלכלי איתן. משום כך, יש להגדיל את סכום הפיצויים בהתאם להוראה הקודמת של ביה"ד הזה … לקבוע סכום פיצויים בהתחשב עם מצבו ויכולתו של הבעל.

בפסק דין של ביה"ד הרבני בחיפה פורסם בפסקי דין בתי הדין הרבניים כרך א' עמודים 129-139, שהובא בפסה"ד דנן נשוא הערעור כמקור הלכתי לחיוב הפיצויים, עוסק ג"כ בענין תביעת פיצויים של אשה כאשר יש דרישה של שני הצדדים להתגרש כל אחד מסיבתו. על בסיס מה שנוהגים בתי הדין הרבניים בישראל לקבוע פיצויים לאשה. קביעת גובה הפיצוי מסורה לשקול דעת ביה"ד וכפי שנאמר שם עמוד 137 כותב ביה"ד:

"והנה בנוגע לעיקר שאלת הפיצויים, כבר נהגו בביה"ד בישראל לקבוע פיצויים לאשה, לפי שקול דעת בי"ד, בהתאם לכל המסיבות ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשקול דעת ביה"ד. ומאחר שנהגו כך, יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א. לאחר שביה"ד בדק את הנסיבות והמצב הכלכלי של הבעל בא ביה"ד לכלל מסקנה שעל הבעל לתת פיצוים וכתובה לאשה בסך של ארבעת אלפי לירות".

העולה מפסקי דין הנ"ל שאותם בתי הדין נהגו לחייב הבעל פיצויים כאשר האשה תובעת בתוספת לכתובתה לקבל מבעלה כספים שנמצאים אצל הבעל, בטענה שבמסגרת חייה המשותפים והשתתפותה בשמירת וטיפוח רכושו ונכסיו ותרומתה לתוספת הנכסים שנרכשו גדל ערכם בתקופת נישואיהם.

ביסוד תביעת האשה לפיצוים ומנהג בתי הדין לחייב הבעל בפיצוים, מונחת הקביעה שחייה המשותפים של האשה עם בעלה, תרמו לנכסים, לרכוש וליכולת הכלכלית של הבעל. ביה"ד אלו נהגו לקבל את הבסיס לתביעה ממונית זו של האשה לא מכח תביעה של בעלות קניינית דוגמת נכסי מילוג או נכסים וזכויות ממוניות שנמצאות אצל הבעל והם בבעלותה של האשה, אלא מכח הטענה המוסרית שלא ניתן להוציא את האשה בלא קבלת זכויות ממוניות שנמצאת אצל הבעל כתוצאה מחייהם המשותפים ותרומתה לקיומם שמירתם ושגשוגם. וכמו שכתב בספר "ויען את אביהם" לרבי אברהם פאלאג'י (ח' אה"ז סי' א'):

"הלא צריך אתה לדעת שיכול להיות שמזלה גרם לו להתעשר".

מתוך עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים מתברר שמנהג פיצוי גירושין, מסיבה ממונית, לא נתקבל על רבים מבתי הדין ובפועל כאשר הועלתה שאלת פיצויי גירושין לא פעלו על פי מנהג זה ואף נמנעו מלדון בו.

…

פניתי לכבוד מרן הגאון הרב י' ש' אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין והשיב לי, שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש יש מקום לנהוג לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים [זה מתאים לסוג א' של פיצויי גירושין כפי שנבאר לעיל] אולם תביעת פיצוים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האשה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים [זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גירושין כפי שנבאר לעיל] קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

עמדה זו משתקפת מכמה פסקי דין של ביה"ד הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב [עיין פד"ר ח"ו, ע' 257 פד"ר ח"ז ע' 111, פד"ר ח"ח ע' 36 פד"ר ח"ט ע' 65]".

הנה אע"פ שהרה"ג אברהם שרמן שליט"א מסיק דאין מקום לפיצוי מהסוג השני, קרי פיצויים הקשורים לתחום הממוני-רכושי וכדעת מרן הרב שלום יוסף אלישיב שליט"א, וכתב שמתוך עיון בפסקי הדין של בתי הדין מתברר שמנהג פיצוי מסיבה ממונית לא כמתקבל על רבים מבתי הדין ובפועל כאשר הועלתה שאלת פיצוי גירושין לא פעלו על פי המנהג ואף נמענו מלדון בו. לענ"ד כך נהגו קודם לפי המציאות והנסיבות שהיו קיימות אז, המציאות להיום שרובם ככולם של בתי הדין מחלקים את הנכסים שנצברו בחלקים שווים וזאת ע"פ הסכמת הצדדים, וקבלת קנין ולכן אין מקום לפיצויים נוספים ואכן הפד"ר שהוזכר לעיל נפסקו לפני למעלה מארבעים שנה שעדיין לא שימש העקרון של חלוקה שווה בנכסים שנצברו במהלך הנישואין. אולם היום המציאות שונה גם בתי הדין מחלקים בחלוקה שווה אחר קבלת קנין.

בנידון דידן הגם שהצדדים היו נשואים כעשרים וחמש שנה, מכל מקום לא ניתן ליתן כל פיצוי לאשה, בעבור כושר ההשכרות של הבעל, וזאת מאחר והאשה יוצאת ברכוש רב שנצבר במהלך נישואי הצדדים. רכוש זה כבר חולק והאשה קיבלה:

1. בעבור דירה יוקרתית בכפר-סבא קיבלה האשה 1,300,000 ש"ח בעבור חלקה בדירה.
2. לצדדים היו שלושה רכבים:

רכב אחד הועבר לבעלות האשה והשניים האחרים לילדי הצדדים הבגירים.

• כספים שנצברו בסדר גודל של מאות אלפי שלקים, חולקו בין הצדדים ועוד יחולקו האחרים כשיגיע מועד גמילתן.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את תביעת התובעת לקבלת חלק ב"נכסי הקריירה" של הנתבע.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

מצטרף למסקנות חבריי.

הרב שניאור פרדס – דיין

ניתן ביום ז' בתמוז התשע"ב          
(27/06/2012)

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

הרב שניאור פרדס – דיין

הרב אריאל ינאי – דיין