פסק דין

הרקע לערעור הוא שורת עסקאות יהלומים של המשיב באמצעות בנו שהכניסו את המשיב להפסדים גדולים ולחובות גדולים לנושים רבים. המשיב תובע את הסוחרים שגרמו להפסד ולדבריו עשו זאת בזדון ובעוולה.

היקף החובות היה כל כך גדול שהוא הביא לכך שהקהילה בעיר מ’ ראתה צורך להתערב בענין ולהביא להסדר.

ציר הויכוח הוא אם היה הסדר רק לגבי הנושים או גם לגבי התביעות שבין המשיב למערער, וכן גם אם נקבע הסדר בין המשיב למערער, והאם הוא נעשה בעקבות ברור הוגן לפי סדרי בוררות כמקובל.

הערעור שלפנינו עוסק בעיקרו בשאלה, האם בפני ועד הקהילה בעיר מ’ נערכה בוררות שעסקה בברור הטענות שבין המשיב מר אלמוני והמערער מר פלוני וניתנה שם החלטה בענינם. בית הדין האזורי קבע שהטפול של הועד בעיר מ’ לא ניתן לקבוע שהוא נשא אופי של בוררות כמקובל לגבי ענין מציאת האשמים.

לדעת ביה"ד האזורי, עיקר ענינה של הבוררות באיטליה היה להשקיט את הרוחות הסוערות. כך גם טוען המשיב בפנינו שהועד טיפל בעניני הנושים בלבד וגם בזה הטפול לא מוצלח לא כולל ולא סופי.

נבדוק תחילה אם הבוררות בעיר מ’ עסקה רק בפתרון בעיית הנושים או גם בתביעות של המשיב כנגד המערער בגין העוול והעושק בסחר עם בנו.

המשיב מרחיק לכת בטענותיו וטוען כי הועד בעיר מ’ לא דן כלל ולא השיג שום הסדר בנגוד לכל העדויות והמסמכים שבתיק, והנה בנספח נ – 3 מאשר מר אלמוני במכתב לועד הקהלה שהוא מקבל מהם סכום עפ"י הסכם בע"פ לצורך תשלום לנושים. והוא מאשר שבהסכם בע"פ אושר שהועד הקהילה "נועם" ישא ב – 20% מהסכום המגיע לנושים האיטלקיים שלו ושל בנו דניאל. בהמשך המסמך הוא מציין כי החוב לנושים האיטלקיים הוא בין 600,000,000 לירות איטלקיות לבין 750,000,000 לירות איטלקיות. במסמך מאוחר שהוגש לתיק של רשימת חובות כותב לנו מר אלמוני שהחוב שלו לחמשה סוחרים איטלקיים לא יהודים הוא 700,000,000 לירטות והנמצא שהתחיבות נועם מתייחסת לחוב של הסוחרים הלא יהודים שהחוב שלהם העיק והפחיד יותר את הקהילה.

התאריך שהמסמך נושא הוא 6/2002. מאידך ישנם בתיק כתבי בוררות רבים מן הנושים היהודיים מתאריכים שבין 6/2002 לבין 01/2003. ז"א שענין החוב לנושים הלא יהודיים היה ראשון לפתרון והבוררות נמשכה עם הנושים עד תחילת 2003, אלא שעדיין אין אנו יודעים אם היא כללה את המערערים.

והנה במכתב תשובה שהגיע אלינו ממר אלמוני לאחרונה הוא מספר "לפני שהגשתי את התלונה שלי לבית המשפט באיטליה שאלתי את הרב מרדכי אליהו והוא נתן לי הוראה לנסות קודם בבוררות של בורסת היהלומים. יומיים לפני הבוררות עשו אנשי הועד של מילאנו אסיפה ששמה היו א' ב"י ובנו נ' ועוד אנשים שסמכתי עליהם. והם ביקשו ממני למשוך את הבוררות מבורסת היהלומים והם יסדרו את הכל וישלמו הכל, הם רימו אותי, אני  משכתי את הבוררות ולמחרת הלכתי אליהם כדי שיקיימו את מה שהבטיחו והם צחקו עלי.

באחת הישיבות הראשונות ש' פלוני (המערער!) ומ' ר' העידו שהם קנו סחורות בחצי "מחיר איטליה" והם מוכנים לשלם את ההפרש וגם קנס אבל זה היה רק כדי להרגיע את הקהל שהיה כועס עליהם". ולזה תואמים דבריו בסכום כתב התביעה בבית הדין האזורי בסעיף 9.

ויש לבדוק מבחינה כרונולוגית את המועד של הישיבות הנ"ל.

לפנינו מכתבו של מר אלמוני מיום 8.5.02 לבורסת היהלומים שם הוא מבקש בעצת הרב מ. אליהו לערוך בוררות בינו ובין משפחת פלוני. במכתב זה הוא מציין כי הספור של העושק התגלה לו בפברואר 2002 ואז "בקשתי לזמן אספה של ראשי הקהילה "א' ב"י ועוד מספר חשובי קהילה ובנוסף מר ש' פלוני ומר אלמוני ע' ק' ומר א'נ' ומר י' ל' מ' ומר מ' ר' המתווך וכל הספקים של הקהילה הפרסית של עיר מ’ שסיפקו סחורה לבנו דניאל אלמוני. במשך כל האספות הסוערות של שלמה פלוני ומר ע' ק' ומר א' נ' ומר מ' ר'י הודו בעצמם במעשים הללו במאה אחז!

הנה כי כן מדבר מר אלמוני על אספות סוערות בתקופה הקרובה לפברואר 2002 אולם במכתב של מר אלמוני שהגיע לבי"ד לאחרונה הוא מספר שיומיים לפני הבוררות בפני הבורסה הוא משך את הבוררות ואז נתקיימו ישיבות ועד הקהילה בענין שבינו ובין פלוני.

היות שהבקשה הראשונה לבוררות בבורסה הוגשה ב – 8.5.02 יש להניח שהבוררות נקבעה לתחילת חודש יוני 2002 וא"כ כאשר משך את הבוררות התחילו הישיבות בועד הקהילה ז"א מחדש יוני 2002 ואילך.

נמצא שהטפול של ועד הקהילה היה בשני שלבים. שלב ראשון בפברואר מרץ 2002 ואת התוצאה אנו רואים במסמך נ – 5 מ – 3.3.02 שמאז מר אלמוני התחייב בחתימתו להעמיד לנושים את ביתו + 100 אלף דולר. ושלב שני מחדש 6/02 ואילך. שאת התוצאה אנו רואים במסמך נ – 3 מיום 12.6.02 אמנם כתבי יפוי הכח של הנושים הם מתקופה מאוחרת שבין 6.02 לבין 01.03 זאת אומרת שהדיון עם הנושים ועם כל הצדדים עדיין לא נסתיים עד 01/2003.

בפני ביה"ד האזורי נשמעה עדותו של הרב ל' שהעיד כי בפני הועד נשמעו הטענות בדבר העושק כנגד המערער והועדה לקחה "הכל בחשבון וניסו לראות לפי המחירים אם בערך שוה". וכן השיב הרב ס'.

הרי כאן הודאה ברורה של המשיב שועד של הקהלה דן וחקר בפרשת העוול והעושק שנעשה למשיב לדבריו.

בנוסף אנו למדים מכך שהוא הסכים לברור של הועד מרצונו ובהסכמתו. ומה שטוען ש"צחקו עליו" צריך לברר  בהמשך דברינו.

בנוסף לזה ישנם שני מסמכים של הועד נספחים נ – 7 ו נ – 8.

במסמך הראשון מיום ד' בטבת תשס"ג, אין עדות כלל לכך שהועד עסק בטענות עושק שבין אלמוני לפלוני רק הכותרת של המכתב רומזת לכך.

כמו"כ צוין שם שלאחר דיונים ממושכים ושמיעת טענות הצדדים ועדויות הגענו להחלטות אשר היו מוסכמות על הצדדים. מן המכתב נראה כי הועד עסק בברור ופתרון בעית החובות הכבדים של מר אלמוני לעשרות אנשים מקרב הקהילה. לעומת זאת במכתב השני מיום כ"ח באדר ב'  תשס"ג בסעיף 1 יש אישור מלא כי בישיבות הועד נשמעו טענותיו של מר אלמוני נגד פלוני ושאר הקונים הן בצבור הן באופן אישי בפגישות עם הרבנים וחברי הועד. "הבוררים חקרו את פלוני במידת מעורבותו בעסקאות עם אלמוני הבירור נעשה בעיקר עם ש' … לאחר ששמענו את שני הצדדים והבירור שעשינו הגענו למסקנה כי פלוני פעל בתום לב למרות זאת לפנים משורת הדין ומתוך רצון להשקיט את המריבה התחייבה משפחת פלוני לשלם סכומי כסף. מבחינתנו אנו רואים שהסכסוך בין אלמוני לפלוני כמו עם הנושים סגור אחרי שאמרנו את שלנו.

שאלת הסמכות.

ב"כ המערער בהשלמה לערעור האריך בענין הסמכות כי לא מדובר כאן בבית דין רגיל אלא בועד הקהל ולכן לא חלים כאן הכללים של קבלת קנין על סמכות הבוררים. ועד הקהל שהוא מקביל לז' טובי העיר או לכה"פ לבי"ד של אומנים אינו צריך קבלת קנין אלא פועל מכח המנהג וקבלת הצבור שהוא משויך אליו.

דרכי הפסיקה

גם בבוררות של טובי הקהל ובי"ד של אומנים צריך להעשות צדק עם היחיד, שהרי לא מדובר כאן בתקנה של צבור שנאמר בזה שאם היחיד נפגע לית לן בה. מדובר כאן בפתרון בעיה של נושים רבים מול לוה יחיד ואע"פ שיש לענין משקל בחיי הצבור של הקהלה קשה לומר שטובי הקהל רשאים לעשות כאן תקנה לטובת הקהלה ולגרום עול ללווה כי בעקרון אין זה ענין של צבור אלא ענין של הפרט. לכן אנו צריכים לבדוק אם התוצאה של ההסדר היא לטובת הצדדים מבלי שיגרם עוול באופן בולט. יתכן ומדרכי הפשרה רשאי הבוררים כאן לגרע מעט מזכויות הפרט אם יש הצדקה לכך ואם זה תורם להסדר כולו.

הקושי בבחינת הדבר הוא שאין לנו נתונים על מסקנות הועדה ועל ההסדר שעשתה. בפרטים שנסינו לדלות מתוך החומר שבתיק נראה שלפחות לגבי חובות של מר אלמוני לבנקים ולנושים מארה"ב לא נעשה כל הסדר וזה מסתכם במליון דולר.

אנו יכולים ללמוד ממסמכי תגובה של מר אלמוני וב"כ מיום 1.4.04 שיתר החובות הם בסך 3,500,000 מליון דולר. הפיצוי שמר אלמוני תובע ממשפ' פלוני הוא בסך 2,600,000. בהסדר מתחייב מר אלמוני להעמיד את ביתו ששויו כמליון דולר ארה"ב וכן מאה אלף דולר נוספים. ויתר הצדדים לדיון מלבד הנושים כולל ועד הקהילה יעמידו סכומי כסף נוספים שאין אנו יודעים בדיוק את ערכם. אבל התוצאה לפי המסמכים של הקהילה שבידינו שלפי הסכום שהושג הענין סגור הן בין הנושים והן בין המערער והמשיב. ז"א שבהסדר שהוגש ע"י הקהילה מופטר מר אלמוני מסך חובות בסך 2,400,000 ומנגד מוותר על תביעתו ממשפ' פלוני בסך 2,600,000.

לכאורה יש כאן חשבון הקרוב להיות צודק.

אולם יש לזכור כי בהסדר של הקהילה תבע מר אלמוני גם אנשים נוספים את אחיו א' אלמוני בסך 475,000 דולר ואת א' נ' בסך 500,000 דולר ואת י' ג' בסך 320,000 דולר ס"ה 1,300,000 דולר.

בהנחה שהסדר הועד של הקהילה חל גם על חובות אלו אם כן יש בהסדר הפסד של מיליון ושלוש מאות אלף דולר למר אלמוני.

אם נוסיף שלא כל הנושים מאיטליה גם אלו שבקהילה קבלו את ההסדר נמצא שההפסד והויתור של מר אלמוני הוא גדול ביותר. במכתב ועד הקהילה יש הצהרה שהצדדים קבלו את ההסדר וא"כ ז"א שמר אלמוני מחל על תביעותיו.

אולם אין שום תיעוד נוסף שתומך בכך. אולם ענין החתימה חורג מהדיון שלפנינו כי אנו דנים רק בשאלת הסמכות והקשור בכך.

ולשאלת הסמכות אנו קושרים גם את השאלה אם נערך דיון של צדק, בוררות של שקולים נכונים, ולא עניני ויתור וחתימות.

אנשי הועד שהעידו בפני ביה"ד האזורי הצהירו במסמך נ – 8 שהם בדקו את הטענות בדבר העושק של הקניות של משפ' פלוני והגיע למסקנה שהם קנו בתום לב, וחייבו אותם רק בסכומים מסויימים לפנים משורת הדין. והנה בדיני אונאה אין נ"מ אם היה שוגג או בתום לב אם היתה אונאה מעל שתות, ולכן השקול העקרי מבחינת הלכה לא נלקח בחשבון וגם הפתרון החשבונאי כפי שהראנו לעיל אינו תואם את ההפסד, אולם יתכן שבדיקת מחיר השוק ע"י הועד העלתה שהפער במחירים אינו כ"כ גבוה כפי שמציג המשיב מר אלמוני ולכן ההסדר לא מקפח אותו.

לסכום הדיון אין אנו יכולים להתעלם מהצהרות ועד הקהל והרבנים, שהם נוהגים לסגור את הבעיות מסוג זה בצורה פנימית ע"מ שלא יפרצו לרשות הרבים ולרשויות המשפט האזרחיות, ששם צפויות לזה השלכות מבחינת יחסי הקהילה עם העם שבתוכו הם יושבים.

בקהילה קטנה יש חשיבות מרובה לסגירת מריבות במהירות גם למען אחדות הקהילה. התנהגות כזו היא בהחלט בתחום המקובל של טובי הקהל ופסיקותיו.

נכון אמנם שועד הקהל נכנס לנושא ע"מ להשקיט מריבות, כדי לשמור על אחדות הקהילה. אולם משנכנס לנושא בדק גם את התלונות על העושק שטען המשיב כנגד המערער. בדיקה זו נערכה בשתי סדרות ובאריכות כפי שנתברר לעיל, ומכיון שהעידו אנשי הועד והרבנים שההסדר היה מחושב כדי לפצות לפי חשבון גם על העושק של התובע, אין לנו סיבה לומר שהבוררות של ועד הקהל התעלמה מהתביעה בענין העושק או שהיא דנה בזה בצורה שאינה לפי כללי היושר וההגינות. אין אנו דורשים כלל שהרכב כזה ידון לפי ההלכה, כי אין זה בי"ד, אלא טובי קהל שדנים ע"מ להשקיט מריבות וע"מ להנהיג הקהלה בגולה עוינת. אנו דורשים רק שישמעו את הטענות וישתדלו למצוא הסדר הוגן שאינו מקפח את היחיד על חשבון תועלת הצדדים האחרים. לפי דברי אנשי הועד אכן כל הדברים האלו נתקיימו בהסדר המדובר. כמו כן העידו אנשי הועד והרבנים בפני ביה"ד האזורי (ויש גם מסמכים בחתימת המשיב על כך) שבסופם של הדיונים בועד בעיר מ’ הגיעו להסכמה כוללת של כל הצדדים וגם המשיב הסכים ואפילו חתם על ההסכמה. אמנם החתימה כמו גם פרטי ההסכם נשמרים בסוד ע"י כל הצדדים, אבל יש רגליים לדבר שהמשיב היה שותף להסכמה כפי שעולה ממספח נ – 3, וזאת בנוסף לעדויות אנשי הועד. גם אם הסכמה זו לא נעשתה בקנין ובצורה מחייבת עפ"י הלכה מ"מ היא מסייעת להנחה דלעיל שההסדר לא היה מקפח והוא ענה על טענות המשיב בדבר העושק, ואז אין אנו צריכים לבא מכח הקנין או הויתור הממוני של החתימה שבהסכם אלא מכח פסק הדין של הועד הצבורי, וקי"ל שדבר הנעשה בפני טובי העיר אינו צריך קנין: ש"כ סימן כ"ה סי"ק י"ב לענין קבלת קרוב ופסול בפני טובי העיר.

נראה ג"כ שבמקרים כגון אלו הענין מסור מלכתחילה לועד הקהילה ע"מ לשמור על אחדות הקהילה ועל שלומה בקרב העם שבה יושבים כמיעוט. ועל כן אין צורך לקבלת הצדדים את סמכות הועד ואם אין צורך לקבלת סמכות הרי ממילא אינם יכולים להתחרט ולחזור בהם ולבקש דיון חוזר.

לסכום נראה, שיש לקבל את הערעור ולהורות על סגירת תיק התביעה כנגד המערער משום שקיים הסדר סגור וסופי, שנעשה בין החדשים 2/2002 ל – 1/2003 ע"י ועד הקהלה היהודית הפרסית בעיר מ’, בין המערער לבין המשיב ולבין 35 נושים של התובע י' אלמוני, כאשר גם ועד הקהילה נועם נושא בעול ההסדר.

(-)חגי איזירר

הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ, בערעור על שתי החלטות של ביה"ד הרבני בת"א בראשות כבוד הראב"ד הגר"נ בן שמעון שליט"א, החלטה מיום כ"ז בשבט תשס"ג בה החליט הרב כדלהלן:

"לאחר עיון בטיעוני הנתבע ותשובת התובע נראה שאמנם התקיימה בוררות באיטליה לגבי חובות ונושים וע"ז הגיע להסדר.

בפנינו זכותו של התובע לנהל דיון בטענתו, שעצם עיסקת מכירת היהלומים לנתבעת ע"י בנו נעשתה שלא כדין.

אף, שלפי האמור בסעיף 9 לסכום לכתב התביעה, נראה שהעלה גם טיעון זה בפני הבוררים, לא נראה שדנו בזה, כי עיקר ענינם היה להגיע להסדר נושים לטובת הכלל. הדיון יתקיים ביום ה' בניסן תשס"ג 10.4.03  שעה 10:30."

לאחר מכן, בו' בתשרי תשס"ד מוציא הראב"ד שליט"א החלטה נוספת בה נאמר:

"לאחר עיון נוסף בדברי כב' הרבנים שהופיעו בפנינו, המסקנה היא דלהלן: על פי החומר שנמצא בתיק, אין ביה"ד יכול לקבוע שאכן נעשתה בוררות כמקובל, המטרה היתה להרגיע את הרוחות ולא לחפש ו/או למצוא אשמים".

ב"כ המערערים טען בערעורו על החלטה הראשונה, שמאחר וגם כבוד הראב"ד מודה שטעוני הצדדים נשמעו בפני הועדה והרבנים באיטליה, שהצדדים קבלו אותם כבוררים בתביעות שביניהם ופסק דינן מחייב את כולם, מדוע נתן למשיב את הזכות להשמיע מחדש את תביעותיו בעסקת מכירת היהלומים, כנגד המערערים.

הראב"ד שליט"א מנמק דבריו, שהועדה והרבנים הנ"ל (להלן הבוררים), לא דנו בטענות המשיב, וכן שפסק דינם של הבוררים ניתן למטרה אחרת והיא להגיע להסכם נושים לטובת כלל הקהילה בלא להתחשב בתביעת המשיב, ועל זה טוען ב"כ המערערים שמבחינה עובדתית, לאחר שכל המסמכים ומכתבי הבוררים היו בפני כבוד הראב"ד וכן נשמעו עדותם בע"פ של הרבנים הבוררים, נראה ברור שהבוררים לא רק ששמעו את טעוני הצדדים בתביעה שנוגעת לעסקת מכירת היהלומים, אלא שדנו בהם ואף נלקחו בחשבון במתן פסה"ד הסופי של הבוררים.

ואמנם בהחלטתו השניה של כבוד הראב"ד, שבאה לאחר שמיעת עדויות הרבנים שהופיעו בפניו, הוא משנה את נמוקו לקביעתו שלמשיב הזכות לתבוע את המערער בתביעה ממונית שנוגעת לעסקת היהלומים שהיתה ביניהם וזאת בטענה שהבוררות שנעשה ע"י הבוררים באיטליה לא נעשתה כמקובל, ומטרת הבוררות לא היתה תביעת ממון אלא ע"מ להרגיע את הרוחות, כלומר למטרה ציבורית לטובת הקהילה ולא לבדוק את התביעות הממוניות כשלעצמם, ולא למצוא מי אשם בסכסוכים הממוניים.

על החלטה זו ונימוקה, טוען ב"כ המערערים שאמנם נכון שהמטרה לשמה נכנסו הבוררים והרבנים לעובי הקורה היתה, הרצון להביא לשלום ופיוס ולהרגעת רוחות, אולם, אין בעובדה זו, שמסקנותיהם במישור הממוני והפשרה שהחליטו עליה, לא נעשתה בחקירת הצדדים וברור העובדות והטענות בטרם גבשו את הפשרה.

כ"כ טען ב"כ המערערים שלאחר שהבוררים הוציאו את פסק דינם ביה"ד האזורי אינו ערכאת ערעור עליהם ואם לדעתו נפל פגם בהליך הבוררות שמערער את תוקף פסה"ד יחזור המשיב לאותו גוף בורר.

לאחר שמיעת הערעור, הצדדים וב"כ  ועיון בכל החומר שבתיק, ולאחר עיון בפסק דינו של כבוד עמיתי הגר"ח איזירר שליט"א בו נתלבנו ונבדקו בדקדוק רב ובבהירות כל המסמכים והעדויות של נציגי ועד הקהילה והרבנים, נראה ברור גם ע"פ מסמכי ומכתבי המשיב עצמו, שהבוררים במסגרת פעולת הבוררות, שמעו את טעוני הצדדים בענין עסקת היהלומים שהיתה ביניהם, דנו בהם באריכות ובהסדר הפשרה הסופי, לקחו בחשבון גם את תביעותיו הממוניות המסוימות של המשיב כנגד המערערים בכל הנוגע לעסקת היהלומים "והאונאה" שנעשתה לו בעסקה ע"י  המערערים. וזאת למרות העובדה שהמטרה המרכזית של הועד והרבנים היא להשקיט את המריבות והסכסוכים הממוניים שבין אנשי הקהילה כולל הסכסוך הממוני שבין הצדדים שבפנינו, דברים שגרמו למשבר במערכת היחסים הפנימית בקהילה ואיימו להביא לפגיעה קשה באחדותה ושלימותה של הקהילה.

אולם כפי שהעידו אנשי הועד והרבנים, שבסופם של הדיונים הגיעו להסכמה כוללת של כל הצדדים ושגם המשיב הסכים לה (ויש גם מסמכים בחתימת המשיב על כך). הסכמה זו כוללת בתוכה הסדר ממוני שלוקח בחשבון גם את התביעה הממונית שקשורה לעסקת היהלומים שבין הצדדים.

מהחלטותיו של כבוד הראב"ד שליט"א עולה שהוא מוצא, שהתנהלות הבוררים בעיר מ’, שהם נציגי ועד הקהילה והרבנים, לא נעשתה כמקובל בכל הנוגע לתביעת המשיב בענין עסקת היהלומים וכל מטרת עסוקם בסכסוכים הממוניים היה למצוא פתרון למשבר שפרץ בין חברי הקהילה ולהשכין שלום בקהילה. אולם כפי שהוכיח כבוד הגר"ח איזירר בפסק דינו והוזכרו הדברים לעיל, חלק התביעה הממונית של המשיב זכה לטפול ובדיקה אצל הבוררים והיה לזה השפעה על החלטתם הסופית והכוללת גם ביחס לצדדים.

פרט לאמור, וזה העיקר, יש לציין שהבוררים נציגי הקהילה וועד הקהילה והרבנים עסקו בבוררות בתביעת המשיב כנגד המערערים בעסקת היהלומים, במסגרת סכסוכי ותביעות ממון של חברי הקהילה אחרים ע"מ למנוע את המחלוקות והסכסוכים שהיו בתוך הקהילה ואיימו על שלמות הקהילה ופגיעה בחבריה, ולזה הסכימו הצדדים ושאר חברי הקהילה. הסכמת הצדדים נבעה בין השאר מרצונם שהמסגרת הקהילתית תישמר, ושהם באופן אישי כחברים בקהילה, ישמרו מהחשש שעסקיהם בתוככי הקהילה עלולים להחשף לעיני השלטון האזרחי, דבר שהשלכותיו קשות ביחס לכל אחד ואחד מהם. אין בוררות זו דומה או שוה לכל בוררות בתביעות ממוניות של יחידים שהבוררות מתמקדת בתביעות הממוניות בלבד והבוררים מקבלים את כוחם וסמכותם מכח קבלת הצדדים עליהם.

כתב הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' כ"ב סעיף א', במי שקבלו עליהם בוררים, שהם ממונים בעיר או טובי העיר, שלא יכולים לחזור כי כן נוהגים בכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו והוסיף שם הסמ"ע, ס"ק י"ב שכל דברי הקהל ג"כ א"צ קנין וכן כתב הרמ"א בשו"ע חו"מ ס"ס קס"ג. וכתב הגר"א בבאורו בסי' כ"ב ס"ק י' ד"ה כי כן, "והוי כקיבלם בין לדין בין לטעות, וכן א"צ קנין כמ"ש בש"ס קס"ג. ומפרש שם הגר"א בס"ק ט' מדוע גם אם טעו הממונים בעיר שלא יכול לחזור "שידוע שאין פוסקים דין ברור והוי כקיבלו בין לדין בין לטעות בסי' כ"ה (ע"כ)".

ובשו"ע חו"מ סי' כ"ה סעיף ג' ברמ"א נאמר "… אבל אם קבלום עליהם בין לדין בין לטעות או בזה"ז שמכריחין הקהל, הדיינים ע"פ חרם, שיהיו דיינים בעל כרחם לא ישלמו אפי' טעו.

על פי הלכות אלו המשיב אינו רשאי לחזור בו מהסכמתו שתביעותיו כנגד המערערים תתברר מחדש בפני בי"ד לאחר שקבל על עצמו את נציגי הקהילה והרבנים והם שמעו תביעותיו וטענותיו כלפי המערערים, דנו בכך ופסקו. וכפי שפסק הגר"א דגם אם טעו בפסיקה, הוא קבל עליו את הדין. על כן אין מקום ליתן לו את הזכות לחזור לתבוע את המערערים בעצם עסקת היהלומים, לאחר שתביעה זו נשמעה נדונה ונפסקה ע"י ועד הקהילה והרבנים. יש להוסיף ולהדגיש שהלכות אלו שקבעו הרמ"א והגר"א במי שקבלו עליהם בוררים שהם ממונים בעיר או טובי העיר, נאמרו שהממונים אלו עסקו כבוררים בתביעה ממונית בפני עצמה בלא כל קשר לעניני העיר והצבור ואילו בנדון דנן, ועד הקהילה והרבנים עסקו בתביעות הממוניות כחלק בלתי נפרד מהנושא הצבורי קהילתי, והדאגה לבטול הסכסוכים והמחלוקות שהיו בין אנשי הקהילה כולל הצדדים שבפנינו שלא יביאו להתפרקותה של הקהילה, וכן רצונם לשמור על שלימות הקהילה.

לאור זאת, יש לראות את מעמדם, סמכותם ותוקף החלטותיהם מנקודת ראות של נבחרי ושליחי צבור, שנתמנו וקבלו עליהם לעסוק בצרכי הצבור. כך שגם הנושאים הממוניים שעסקו בהם במסגרת זו, כולל תביעת המשיב בעסקת היהלומים כנגד המערערים הפכה להיות כחלק בלתי נפרד מהענין הצבורי של הקהילה וכפי שעולה מהחומר שבפנינו ומעדויות הועד והקהילה והרבנים, גם הקהילה תרמה מחלקה כספים וממון ע"מ ליישב את הסכסוכים הממוניים של בני הקהילה ולהגיע לידי פשרה והסכמה בכל התביעות והסכסוכים הממוניים.

על כן פסק דינם וההסכמה שהגיעו עליה מחייבים את כל בני הקהילה כולל הצדדים שבפנינו, מכח סמכותם כנבחרי וטובי העיר והקהילה, ולענין זה אין לבית הדין שהצדדים חתמו לפניו שטר בוררין לדיון בתביעה הממונית בפני עצמה, כל סמכות לדון ולפסוק בתביעה שענינה הוכרע ע"י ועד הקהילה והרבנים באטליה במסגרת הדין הצבורי.

מסקנת דברינו, הערעור מתקבל, ויש לסגור את תיק הצדדים בביה"ד האזורי.

למרות האמור מפני דרכי שלום וטובת הקהילה ובני הקהילה אנו פונים לרבנים הנכבדים ולועד הקהילה שעסקו בענינים של הצדדים לאפשר למשיב לשלוח בכתב ולהציג בפניהם את טענותיו והשגותיו לפסק דינם, בכל הנוגע לענין עסקת היהלומים שהיתה בינו לבין המערערים. וע"פ שקול דעתם של כבוד הרבנים והועד האם יש מקום ליתן זכות שימוע למשיב ולמערערים בנושא עסקת היהלומים.

כ"כ אנו פונים למשיב לסייע ביד הרבנים וועד הקהילה לשמירת שלימות הקהילה וטובת בני הקהילה. והאמת והשלום אהבו.

(-)אברהם שרמן

ראיתי את דברי חברי הרה"ג א. שרמן המסכימים לדינא עם מה שכתבתי לעיל, ואני מצטרף גם לתוספת שבדבריו בענין הפניה לרבנים שערכו את הבוררות בעיר מ’ לאפשר למשיב לשלוח טענותיו בכתב, כאמור בפסק דינו של חברי, והפניה למשיב בדבר שמירת שלום הקהילה.

(-)חגי איזירר

 לאחר שמיעת דברי הצדדים ועיון מקיף בכל החומר שבתיק, ולאור הנמוקים המפורטים המצורפים ביה"ד מחליט:

 

א. מקבלים את הערעור והתיק של התביעה בביה"ד האזורי ייסגר.

 

ב. למרות האמור, הרי שמפני דרכי שלום וטובת הקהילה ובני הקהילה, אנו פונים לרבנים ולאנשי ועד הקהילה שעסקו בברור של ענין הצדדים לאפשר למשיב לשלוח בכתב את טענותיו השגותיו לפסק דינם בנוגע לעסקת היהלומים שהיתה בינו ובנו לבין המערערים, וע"פ שקול דעתם של כבוד הרבנים ואנשי הועד יחליטו האם יש מקום ליתן זכות שימוע למשיב ולמערערים בפניהם בנוגע לעסקת היהלומים.

 

אין באמור בסעיף זה משום סייג משפטי על האמור בסעיף א' ופסק הבוררות שניתן בעיר מ’ ע"י הרבנים והועד בתוקפו כל עוד לא שונה ע"י רבני הקהילה, ואנשי הועד שנתנו את פסק הבוררות בעבר.

 

כמו כן אנו פונים למשיב לסייע ביד הרבנים וועד הקהילה לשמירת שלימות הקהילה וטובת בני הקהילה, והאמת והשלום אהבו.

ניתן היום, כ"ה סיון תשס"ד (14.06.2004)

(-)       אברהם שרמן              (-)       חגי איזירר                   (-)       מתתיהו שרים

            דיין, יו"ר                                 דיין                                          דיין