החלטה

עניינו של תיק זה הוא בבקשת [פלונית] להתירה להינשא ל[אלמוני] .
( בבקשה זו כבר ניתנו שני פסקי דין: בית הדין האזורי בפתח תקווה פסק (ביום י' חשוון תשע"א, 18/10/10
( לאסור על פלונית ואלמוני להינשא זה לזה. כבוד בית הדין הגדול אישר (ביום כ"א בסיון תשע"א, 23/6/11
את פסק הדין של בית הדין האזורי ודחה את ערעורה של המבקשת. המבקשת עתרה לבג"ץ וקבלה בעתירה
על ליקויים שנפלו לדבריה בסדרי הדין של בית הדין האזורי (בג"ץ 8910/11 ). בדיון בבג"ץ קיבלו הצדדים את
המלצת השופטים להעביר את התיק להרכב אחר של בית דין אזורי, שידון בתיק מחדש ויוציא פסק דין.
,( התיק הועבר להרכב זה, ונתקיימו בו שני דיונים: הדיון הראשון התקיים ביום כ"ו בחשוון תשע"ד ( 30/10/13
ולצורך דיון ההוכחות הראשי יוחד יום דיונים שלם – י"ב באדר א' ( 12/2/14 ). בדיון זה שמענו בקשב רב את
טענות הצדדים: את המבקשת, את הבעל לשעבר (להלן: "המשיב") ואת הנטען [אלמוני] (להלן: "הנטען" או
"המבקש"). נשמעו גם עדויות של חוקרים פרטיים שהציגו סרטונים בדבר קשריה האישיים של המבקשת עם
הנטען. דיוני ההוכחות נערכו בהתאם לתקנות הדיון, בנוכחות כל הצדדים, ולבאי כוחם המלומדים של
הצדדים ניתנה אפשרות לחקור את בעלי הדין ואת העדים באריכות. שעות דיונים ארוכות הוקדשו לתיק זה
(די לציין שפרוטוקול הדיון מונה 44 עמודים), וסדר הדין נעשה בלא דופי. באי כוחם של הצדדים הגישו את
סיכומיהם הסופיים בתיק.
סקירה כללית
המבקשת והמשיב התגרשו בשנת 2009 , ולהם ארבעה ילדים משותפים. המבקשת הסכימה אז, בלי
להודות, כי אם היא תרצה בעתיד להינשא ל[אלמוני] , הנטען, הדבר יצריך בירור בפני בית הדין, וכך גם
נכתב במעשה בית הדין לאחר סידור הגט.
זמן קצר לאחר סידור הגט הגישו המבקשת והמבקש בקשה להתיר להם להינשא זה לזה. בית הדין בפתח
תקווה קיים דיון הוכחות בנושא ודחה את בקשתם. בפסק הדין נקבע שהם אסורים להינשא זה לזה מאחר
שהיה ביניהם קשר עמוק שכלל מספר מעשי כיעור ולכן יש לדון את המבקשת כדין אשת איש שאסורה על
הנטען כמבואר בשו"ע אבהע"ז סימן י"א. בפסק דין זה גם הוקיעו הדיינים את התנהלותם של המבקשת
והנטען על ניסיונותיהם להתחמק מלהשיב לשאלות שהופנו אליהם וכתבו שיש לראות בכך חשש לדין מרומה
– כמבואר בשו"ע חו"מ סימן טו – דבר המחזק את החשד למעשי הכיעור שנחשדו בהם.
המבקשים הגישו ערעור לבית הדין הגדול וערעורם נדחה. בית הדין הגדול קבע פה אחד כי פסיקת בית הדין
האזורי מנומקת הלכתית ונכונה עובדתית בשל הראיות על מעשי הכיעור שהיו בין המבקשת והנטען והותיר
על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי שאסר אותם להינשא זה לזה. בעתירתה לבג"ץ קבלה המבקשת
על סדרי הדין בבית הדין האזורי – על כי לא ניתן לבא כוחה לחקור את החוקרים הפרטיים – וכאמור,
בהמלצת בג"ץ ובהסכמת הצדדים הועבר התיק אלינו.
טענות וראיות הצדדים
לדברי המשיב חיי הנישואין שלו עם המבקשת נהרסו בשל מערכת יחסים קרובה שהיא ניהלה עם [אלמוני]
(ובלשון ההלכה: "הנטען"). לדברי המשיב, היא הרבתה להיפגש עם הנטען; ניהלה עמו התכתבות פורה
מאוד שכללה שליחת מסרונים רבים (כ־ 1500 בחודש אחד!) גם בשעות הקטנות של הלילה; התייחדה עמו
במקומות חשוכים, וגם אירחה אותו בביתה במהלך שבת שלמה (הילדים שהו באותה שבת בביתו של
המשיב שהיה כבר פרוד מהמבקשת). מערכת הנישואין עלתה על שרטון, והמבקשת יזמה את הגירושין
למרות רצונו של המשיב לפנות לגישור ולכונן שלום בית. לדבריו, במהלך תקופת הגישור התאמתו אצלו
חשדותיו בדבר רומן ויחסי קרבה חריגים שמנהלת אשתו עם הנטען. לאחר שחוקרים פרטיים שהוא שכר
הציגו לו הוכחות על קשריה עם הנטען החליט המשיב להתגרש מהמבקשת.
מסכת הראיות על מעשי הכיעור של המבקשת והנטען כוללת כמה עובדות ואירועים: הוצגה כמות חריגה
( מאוד של התכתבות באמצעות מסרונים (כמו מאות מסרונים רק בחודש מרץ 2009 ), כשחלק מהם (כ־ 50
נערכו בשעות לא שגרתיות כמו בשתיים ובארבע לפנות בוקר. תדפיסי פירוט השיחות הומצאו לתיק,
והמשיבה והנטען נחקרו עליהם. לדברי המשיבה, באותה תקופה היא הייתה שרויה במצוקה נפשית בגלל
משבר הנישואין והליכי הגירושין, והנטען, [אלמוני], היה לה למשענת והיא ניהלה אתו שיחות נפש
והתכתבויות רבות. עם זאת היא מדגישה שמדובר בקשר של ידידות בלבד, ומעולם לא היה ביניהם יחסי
אישות קודם גירושיה מהמשיב. אשר למסרונים הרבים, הנטען נחקר עליהם ועל השעות המאוחרות בלילה
שהן נשלחו. הוא התפתל בתשובתו והתקשה לתת לנו הסבר מניח את הדעת (ראו פרוטוקול מיום י"ב אדר
460 . להלן: "פרוטוקול ב'"). – א' תשע"ד ( 12/2/14 ) שורות 442
חוקרים פרטיים שהביא המשיב תיעדו שני אירועים והעידו עליהם בדיון: ביום 25/6/09 בערב, לאחר בילוי
משותף של צפייה בהצגה בתיאטרון ברמת גן, נצפו המבקשת והמבקש נוסעים יחד ברכבו של המבקש בכיוון
ביתה של המבקשת ובמהלך הנסיעה הם עשו חניית ביניים בחניון הסמוך לפארק נחשונים. הם חנו במקום
חשוך ומבודד, יצאו מהרכב ונכנסו למושב האחורי שלו, וכפי הנראה נשכבו עליו – מאחר שראשיהם לא נראו
מבעד לשמשה האחורית. לאחר מכן נראה הרכב מתנדנד מצד אל צד באופן בולט. החוקרים הסריטו את
מהלך הנסיעה, למעט מה שאירע בחניון שלא הוסרט, אך החוקרים העידו על כך בדיון ההוכחות. לדבריהם
בגלל שיקול מקצועי (שלמפרע התברר כמוטעה) הם לא הספיקו לתעד זאת. הם סברו שהאירוע יארך זמן רב
יותר ("עדיף לצלם כשהצדדים שקועים כבר עמוק בעצמם"), ולכן הם לא הספיקו להתארגן כראוי. החוקרים
העידו כי עוד קודם לכן במהלך הנסיעה של המבקשים עד להגעתם לפארק נחשונים, הם התגפפו והתנשקו,
כפי שניתן לראות זאת בהסרטת אותה נסיעה.
לטענת המבקשת והנטען לא היו ביניהם יחסי אישות עד לגירושיה מהמשיב, מעולם הם לא התנשקו פה אל
פה, אך "יכול להיות שהייתה נשיקת פרידה" (פרו' שורה 645 ) או "חיבוק ידידותי" (שם 630 ). הם גם
מכחישים את עדות החוקרים שכביכול הם התגפפו התנשקו באותה נסיעה.

בדיון ההוכחות הוצגה לפנינו הסרטת המעקב שתיעדה את נסיעת המבקשים לפארק נחשונים. נעיר כעת כי
מצפייה מדוקדקת בהסרטה התקשינו לראות דברים חריגים כמו התגפפויות או התנשקויות בנסיעה עצמה
כנטען. לכל היותר אפשר אולי לזהות את המבקש מניח את ידו על המושב או על כתפה של המבקשת לפרק
זמן קצר, אך לא היה אפשר לזהות בבירור מעבר לכך.
אשר לאירוע בחניון הסמוך לפארק נחשונים, כאן הדבר בעייתי יותר. לדברי המבקשת הם נסעו לאותו חניון
כדי לקיים עם המבקש שיחת נפש אישית ושקטה; הסיבה שבגללה היא עברה למושב האחורי הייתה מפני
.( שנשפך עליה ועל מקום המושב שלה ממשקה ה'קולה' מבקבוק שהיה בידה (פרוטוקול ב' שורה 536
המבקש אישר בחקירתו כי נשפך אז על המבקשת קולה וכדי להמשיך בשיחה הם עברו לשבת במושב
.( האחורי, אך הוא לא זכר אם בנסיעה שלאחר מכן היא חזרה לשבת במושב הקדמי (שם, שורה 506
באי כוחם של המשיב מצביעים על כמה תמיהות וסתירות בגרסה זו: בדיון הראשון שנערך לפני בית הדין
בפתח תקווה (ו' חשוון תשע"א ( 14/10/10 ), להלן: "פרוטוקול א'") בחקירתה הראשית לשאלת בית הדין:
"היית בצומת נחשונים"? היא השיבה: "לא שכבתי אתו". ושוב בית הדין שואל: "היית בנחשונים? תעני ישר!
28 ); "לא זוכרת, פעם היה יום כיף מהעבודה – והיא משיבה: "אני לא זוכרת אם הייתי שם" (שורות 25
בנחשונים" (שם 33 ). יש לציין כי גם לאחר עדות החוקר הפרטי על האירוע (שם שורה 273 ואילך) בחניון
נחשונים, עימת אותה בית הדין ושאל את המבקשים שנית אם הם היו בפארק נחשונים, ושוב השיבה
המבקשת "לא זוכרת אירוע כזה" (שם, 332 ), במענה לשאלה אם היא והמבקש עברו למושב האחורי היא
השיבה: "לא הייתה סיבה שנעבור למושב האחורי" (שורה 335 ואילך). גם המבקש לא זכר את האירוע
בפארק נחשונים: "לא זוכר, אתם שואלים על פרטים לפני הרבה זמן" (שם). נציין כי הדיון בבית הדין בפתח
.( תקווה נערך יותר משנה לאחר אותו אירוע (שתועד ביום 25/6/09
( בדיון נוסף שנערך בבית הדין בפתח תקווה ארבעה ימים לאחר מכן (ביום י' בחשון תשע"א, 18/10/10
.( השיבו המבקשים שנית כי הם לא זוכרים את אותו אירוע (פרוטוקול הדיון עמוד 1 ועמוד 5
עם זאת, בדיון שנערך לפנינו ( 12/2/14 ) המבקשים זכרו היטב את אותו אירוע וידעו להשיב עליו בפרוטרוט
(כולל סוג השתייה שנשפך על המבקשת) למרות שכבר חלפו מאז יותר מארבע שנים! ביישוב פליאה זו
הצטדקה המבקשת והסבירה כי הדיון שנערך בשעתו בבית הדין בפתח תקווה היה סוער ואופיין בהפרעות
רבות ומשום שהיא הייתה אז במתח רב לכן נשכח ממנה האירוע המדובר (פרו' ב' עמ' 157 ואילך). יש לציין
כי בבית הדין בפתח תקווה נערכו שני דיונים, ובשניהם הצהירו המבקשים כי הם אינם זוכרים את האירוע
בנחשונים, כך שהצטדקות זו מתייחסת אפוא לשני הדיונים.
לטענת באי כוחם של המשיב מדובר כאן בגרסה מתואמת ושקרית של המבקשים ובניסיון שקוף לחפות על
מעשה הכיעור שלהם באותו חניון חשוך.
טוענים עוד ב"כ של המשיב כי הדרך מתיאטרון יהלום ברמת גן לבית המבקשת ברחוב […] בפתח תקווה
איננה עוברת בסמוך לחניון נחשונים המרוחק כשבעה ק"מ מהבית, כך שההסבר שנתנו המבקשים בדבר
חניית ביניים בנחשונים לצורך שיחות נפש תמימות על רקע מצוקה נפשית, איננה אמינה. שיחות נפש כאלה,
אם היו, היה אפשר לערוך במקומות קרובים יותר ופחות מבודדים וחשוכים.
מנגד, בא כוחם של המבקשים תוקף את התנהלות החוקרים בפארק נחשונים ולדבריו עדותם איננה אמינה
ואף חסרת היגיון. הוא עומד על סתירות שקיימות בעדות החוקרים בעניין המרחק שהיה בין מקום התצפית
שלהם ובין הרכב של המבקשים – אם זה 40 מטר כדברי חוקר אחד או 20 מטר כדברי החוקר השני; או אם
הם רצו לרכב שלהם להביא מצלמה – כדברי אחד או רק 'הלכו' כדברי השני. ובעיקר, לא מסתבר שחוקרים
מנוסים יחמיצו הזדמנות בת ארבע־עשרה דקות כדי לתעד או לכל הפחות להתקרב לרכב ולראות במו
עיניהם את שהתחולל במושב האחורי שלו! לדבריו, החוקרים גם מסרו דיסק מועתק של הקלטת המקורית
ולא את המקור, והצטדקותם כי אי אפשר לשמור קלטת מקורית במשך ארבע שנים איננה סבירה, מאחר שזו

קלטת שגודלה כגודל קופסה קטנה.
יש לציין כי חומר ההסרטה הוצג בדיון ההוכחות שנערך לפנינו, ובעניין קבילות ההסרטות החליט בית הדין כי
לאחר דיון ההוכחות והצגת הסרטונים תינתן למבקשים אפשרות לבדוק את החומר שהוצג על ידי חוקר בלתי
תלוי. לאחר הדיון הגיש בא כוחם של המבקשים את סיכומיו בתיק ולא דרש את בדיקת ההסרטות. בסיכומיו
נטען כי בהסרטות האלה לא נצפה ולו דבר כיעור אחד, ולפיכך מתייתר הצורך בבדיקתן.
אשר להתייחדותם של המבקשים באותה שבת: החוקרים העידו שהם ראו את הנטען מגיע ברכבו לבית של
14 דקות לפני כניסת ) המבקשת ביום ששי כ"ז בתמוז תש"ע ( 9/7/2010 ) בשעה 17:45 . בשעה 18:55
השבת) הם עזבו את מקום התצפית והניחו סימן היכר תחת גלגל מכוניתו של הנטען כדי לבחון אם הרכב זז
במהלך השבת. השבת יצאה אז בשעה 20:31 ובשעה 20:50 חזרו החוקרים לתצפת על בית המבקשת
ומצאו את רכבו של הנטען חונה בדיוק באותו מקום. בשעה 21:12 נראה הנטען יוצא מבית המבקשת כשעל
כתפו תיק גדול, מתניע את הרכב וממתין. לאחר כמה דקות יצאה המבקשת מהבית, והם נסעו לקניון הגדול
בפתח תקווה לערוך בו קניות. תצפיות אלה תועדו בהסרטה, והוגש דו"ח חוקר.
נציין כי המבקשת והנטען הם אנשים דתיים שומרי שבת (וכן אחד מהחוקרים) ולא נטען כי מי מהם נסע וחילל
את השבת. לדברי כולם השבת לא חוללה, והמחלוקת שבין הצדדים היא אם המבקש חזר לביתו קודם
השבת או שהה בבית המבקשת בכל אותה שבת.
המבקשים הצהירו כי הם לא שהו יחד באותה שבת. הצהרות אלה ניתנו בדיוני בית הדין בפתח תקווה ובדיון
לפנינו. לגרסת הנטען באותו יום ששי הוא הגיע לבית המבקשת עם תיק גדול, אך הוא מיהר לעזוב ולחזור
לביתו סמוך לכניסת השבת. לאחר שהחוקרים עזבו את המקום הוא נכנס לרכבו אך לא הצליח להתניע אותו
("כנראה בגלל המצבר") ולכן הוא מיהר לשוב לביתו במושב […] – המרוחק מבית המבקשת כרבע שעה של
נסיעה במונית. מיד בצאת השבת הוא הזדרז לחזור עם אותה מונית לבית המבקשת (לדבריו הוא תיאם עם
נהג המונית מראש כבר ביום ששי). כשהגיע לבית המבקשת עזר לו נהג המונית להתניע את רכבו המושבת
באמצעות כבלים שחוברו למצבר המונית. לאחר התנעה מוצלחת הוא עלה לבית המבקשת כדי לקחת את
התיק שהוא השאיר ביום שישי: "היו בו כלי יצירה ש[פלונית] ביקשה ממני, כמו בריסטולים וטושים, ובמוצ"ש
היא לא הייתה צריכה אותם" (ראו פרו' ב' שורה 546 ואילך).
בסיכומו של דבר טוען הנטען שהוא לא שהה בבית המבקשת בשבת. הוא עזב את הבית לפני השבת (לאחר
עזיבת החוקרים את המקום), וחזר אליו מיד בצאת השבת (קודם בוא החוקרים). כותב בא כוחה של
המבקשת בסיכומיו:
"דרושה מידת הוכחה גבוהה כדי לקבוע אחרת, ודאי כשעסקינן בדיני נפשות אין רצוי להחמיר
ולהעניש ללא יסוד עובדתי.
למעלה מהדרוש, נניח שהנתבע כן שהה בדירת הנתבעת כל השבת – דבר המוכחש לחלוטין –
בכך אין ראיה כמובן כי הם קיימו יחסים, הואיל והמבקשים חזרו והעידו כי הם לא קיימו יחסים
והצהירו על נכונותם להיבדק במכונת אמת ועשו זאת בפועל (=מיוזמתם, א"י)."
באי כוחם של המשיב דוחים את גרסת הנטען והמבקשת. לדבריהם זו גרסה שקרית מאחר שתזמוני
המועדים שהציג הנטען אינם אפשריים: אם נחשב את זמן הזמנת המונית או הגעתה לביתו של הנטען
למושב […]; את הנסיעה משם לבית המבקשת בפתח תקווה (כרבע שעה); את זמן ההתנעה של רכבו עם
כבלי המונית כדי שהמצבר יתמלא (כחצי שעה) – עד לזמן ההגעה של החוקרים ( 37 דקות מצאת השבת) –
נקבל נתון לא מציאותי, גם לגרסתו של הנטען. לטענתם, ברור אפוא שהם התייחדו בשבת שלמה בבית, ויש
במעשה כיעור זה לאסור אותם להינשא זה לזה כדין אשת איש האסורה על הנטען.

אשר לטיעונים הלכתיים, באי כוחם של המשיב מציינים פסקי הדין שכבר ניתנו בתיק זה על ידי בית הדין
הרבני האזורי בפתח תקווה ועל ידי כבוד בית הדין הגדול, ולפסקי דין רבניים אחרים שניתנו בתיקים אחרים.
בא כוחה של המבקשת מציין פסקי דין אחרים שהתירו בני זוג שנחשדו זה על זה להינשא למרות שבמעשה
בית הדין של הגט נכתב כי הדבר יצריך בירור.
דיון
עניינו של דבר כיעור, שהוא עילת גירושין, ידוע ומבואר ברמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות ובשו"ע אבהע"ז
סימן י"א:
"כיצד יוצאת משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין
שהייתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד כגון שהייתה בחצר לבדה וראו
רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתן ומצאו אותה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסיים או
חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה
את זה מן הבור וכיוצא בו […] או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו
זה אחר זה והגיפו דלתות."
והרמ"א (יא, א) הוסיף על דברי המחבר:
"וכל כיוצא בהם […] לפי ראות עיני הדיינים."
ובהמשך הסעיף כתב המחבר:
"הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה הרי זו לא תינשא לנטען […] אבל אם לא היה שם רינה לדבר
זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אפילו אין לה בנים."
ובחלקת מחוקק (ס"ק ד') כתב:
"אפילו אין לה בנים – מלשון זה משמע דלכתחילה לא תנשא אף שלא היה רינה בעיר, והיכא דאיכא עדי
סתירה ודבר מכוער כעין דין זה שכתב הרמב"ם פשיטא דלא תינשא, אלא דאפשר לומר אפילו בקול בעלמא
כל היכא דאיכא לעז ירחיק מלזות שפתיים דומיא דהנטען מהשפחה והנכרית."
כלומר, קיימת הבחנה בין איסור נישואי הנטען לכתחילה ובין איסור נישואין אלו בדיעבד, אם הם עברו ונישאו.
להלכה, אם הם עברו ונישאו ולא נולדו להם ילדים תצא ממנו רק כשיש עדי כיעור ורינון שהיה ביניהם זנות,
אך אם נולדו להם ילדים – לא תצא. ברם לכתחילה יש לאסור את הנישואין האלה גם בהוצאת לעז בלבד,
ומכל שכן שיש לאסור אותם כשיש עדות על דבר כיעור שהיה ביניהם.
כדברי החלקת מחוקק פסק גם הבית שמואל (ס"ק ז'):
"לא תינשא אפילו משום לעז בעלמא לא יכנוס כמ"ש ברש"י הנטען מן השפחה שטוענין עליו
דברי לעז, וכן משמע מתשובת הרשב"א תקצו."
אולם דברי החלקת מחוקק והבית שמואל אינם מוסכמים. רבי עקיבא איגר בשו"ת תניינא פי' מ"א כתב
שהרשב"א שממנו מביא הב"ש ראיה מדבר במפורש על קלא דלא פסיק, אבל בקלא דפסיק לא אסר, ולכן
פסק רעק"א בנידון שלפניו "דאיכא גם כן שעת הדחק ומיחוש גדול יש לסמוך להתיר". כלומר, דברי הרשב"א
אמורים כשיצא קול שאמינותו הובררה לבית דין – דהיינו שהוחזק בעיר ולא יצא על ידי אויבים (אנשים
ששונאים את האישה או את הנטען) – ובמקרה זה כתב הרשב"א שלשיטת הרמב"ן שנישואי הנטען לאחר
שיצא הקול נחשב אנן סהדי לכיעור ותצא גם אם לא העידו עדי כיעור מעיקרא – "לפי שזה חיזוק בקול

כשנשאה" כמו שכתב הרמב"ן. אולם כאשר מדובר רק בהוצאת לעז של זנות יש להקל כשמדובר בשעת
הדחק.
טעם הדבר – היות והאיסור להינשא לכתחילה בשל לעז כמו במי שנחשד מנוכרית או משפחה, יסוד טעמו
בהסרת לזות שפתיים (משלי ד' ־"הרחק ממך עיקשות פה ולזות שפתיים הסר ממך") כמבואר בסוגיה
ביבמות (שם כד), אך יש לציין כי מלבד ההרחקה בפן המוסרי האישי, עניין זה גם מסור לבית הדין משום
מִגדָר מילתא (לגדור פרצות של כיעור וזנות) כמבואר בפוסקים (יובאו להלן). ולכן יש להקל בו בשעת הדחק.
לעומת זאת בדבר כיעור או ברינון על זנות שהוחזק ואומת בבית דין – שם קיימת תקנת חכמים האוסרת את
הנישואין האלה משום דבר עבירה וכיעור.
באוצר הפוסקים (סימן י"א אות כג) הביאו בשם השב יעקב (ו') שאם יצא קול שהנטען אוהב את אותה אישה
אין לאסור אותה עליו, והביא שכן מבואר בשו"ת הרמ"א (יב) ובשו"ת מהרש"ל (לג) והשארית יוסף (ז)
ובתומת ישרים (לג). בערוך השולחן סעיף ז' כתב שאין בהלכה זו כללים, וטיבו של הלעז הוא לפי ראות עיני
בית הדין, כשם שכתב הרמ"א לעניין הכיעור. וראו עוד באוצר הפוסקים באות כט שם במחלוקת האחרונים
בגדר קלא דלא פסיק, אם הוא דווקא בקול שיצא על זנות ממש ולא על דבר כיעור (שאם לא כן אין שום יתרון
בקול על פני עדות הכיעור הואיל וכדי להוציאה מהנטען יש צורך בשניהם), או שגם כשיצא קול על דבר כיעור
יש בכוחו לאסור.
ב'שאילת דוד' (רבי דוד מקרלין) סימן א' דן באישה שיצא עליה קול שזינתה מאחד ובעלה גירש אותה לא
מחמת הקול אלא מחמת קטטות, והרב התרה בו שלא יישא אותה, ועבר ונשאה, ואחר כך התברר שאישה
אחת הוציאה את הקול, וגם היא לא אמרה דברים ברורים שיכולים לאסור אותה על בעלה – ופסק להתיר
משום שקול זה לא הוחזק בבית דין ואינו אלא כלעז בעלמא.
המורם מהאמור בהלכת איסור להינשא עם הנטען
כשיש עדות כיעור מבואר ברמב"ם ובשו"ע הנ"ל שלא תינשא, וכן אם יש קול שלא פסק – לא תינשא. לדעת
הב"ש והח"מ גם כשיש לעז בעלמא לא תינשא לנטען, אך רעק"א (וכן דעת ה'בית משה' – הובאה באוצר
הפוסקים אות לו, א') פסק שאין לאסור אלא בקלא דלא פסיק, ובשעת הדחק יש להקל בלעז. כך נוקט גם
בעל השאילת דוד (א') דבקלא דפסיק בלא עדי כיעור או כשיש אויבים שהוציאו את הקול יכול להיות שגם
לכתחילה מתירין אותה להינשא לנטען לשיטת הרמב"ם והשו"ע. בתשובתו האריך השאילת דוד בבירור
שיטות הראשונים בסוגיה זו שבמסכת יבמות והוסיף שבשיטת רש"י והרמב"ן בסוגיה ביבמות יש להסתפק:
לשיטתם אין מוציאין מהבעל רק בעדי כיעור עם קלא דלא פסיק (כדעת הרא"ש בדברי השאילתות), אך
מהנטען תצא גם בקלא דלא פסיק לבד, משום שכניסת (=נישואי) הנטען לאחר מכן חשובה להיות כמו עדי
כיעור שהרי על ידי זה הוא מחזיק ומאמת את הקול, ואם כן יש להסתפק כשיש עדות כיעור לבד (שלדעתם
עדות כזו גרעה מקלא דלא פסיק – שלא כדעת הרמב"ם) אם תצא מהנטען כמו בדין הקודם – בעבר וכנס
בקלא דלא פסיק. עם זאת באשר להתיר להינשא לכתחילה אפילו כשיש קלא דפסיק כתב שם שהדעת נוטה
לאסור אותה לכתחילה על הנטען משום שהנישואין נחשבים כאן כדבר כיעור.
פסיקות בתי הדין הרבניים
כפי שפסק הרמ"א, בחינתם של דבר כיעור או של קול או לעז על זנות או על כיעור תיערך לפי ראות עיני
הדיינים, וכל מקרה ייבדק לגופו.
בנושא עדין זה של הפעלת שיקול דעת זהיר וניתוח כל מקרה לגופו, יש לציין שני פסקי דין של בית הדין
באשקלון (בהרכב דיינים כמעט זהה) שבאי כוחם של הצדדים בחרו להביא כאסמכתאות לשיטתם – זה
לאסור וזה להתיר. באחד מהם נפסק לאסור ובשני להתיר. נעמוד כעת על שני פסקי דין חשובים אלה.
1) שנדון בפני כבוד הדיינים: הגר"ב בארי – אב"ד, הגר"ד לבנון, והגר"י בוכריס, טען ־21־ בתיק רבני ( 40061
הבעל כי אשתו בגדה בו עם פלוני ודרש שבמעשה בית הדין של הגט ייכתב שהיא אסורה על אותו פלוני.

האישה הכחישה את דבר הבגידה, אך בתמליל שיחה שלה עם אותו פלוני ישנה הודאה; הוצג מכתב לפיו
מוכח כי היא מרבה להיפגש עמו, והוכח שאלו קשרים החורגים מקשרים חברתיים רגילים. בפסק הדין
נדחתה עמדת המבקשת ונישואיה לאותו פלוני נאסרו. בית הדין ציין את דברי החלקת מחוקק והבית שמואל
הנ"ל וכתב שגם החולקים עליהם (רבי עקיבא איגר והבית משה) לא התירו אלא בשעת הדחק – "אך בנידון
זה שקיימת אומדנה ויש רגלים לדבר גם רבי עקיבא איגר יודה שיש לאסור לכנוס", נכתב בפסק הדין.
1) לפני כבוד הדיינים: הגר"ב בארי – אב"ד, הגר"א כץ והגר"ד לבנון, נדונה בקשתה ־25־ בתיק אחר ( 7877
של פלונית להתיר לה להינשא לפלוני למרות האיסור שצוין במעשה בית הדין שלה. בית הדין פסק להתיר
אותה להינשא לאותו פלוני. נכתב בפסק הדין כי "מבחינה עובדתית לא התקבלו כל עובדות רק הודאת
האישה בשיחת טלפון, ומעבר לזה אין כל מידע. האישה היא שתבעה את הגירושין, הבעל לא רצה לגרש
ובשלב מסוים הוא גם חזר בו מהאשמותיו על בגידת אשתו, ובכל מקרה הוא לא גירש בגלל הנטען". היתר
הנישואין ניתן על סמך דברי רבי עקיבא איגר והשאילת דוד שהקילו להינשא לנטען כשיצא לעז, והביאו גם
מתשובת החתם סופר (אבהע"ז ח"ב קי) שנראה מדבריו שמעיקר הדין יש להתיר בקלא דלא פסיק, ורק
משום מגדר מילתא יש לאסור לכתחילה, ולנוכח זאת הם כתבו כי במקרה שלפניהם אין לגדור ולאסור את
הנישואין לכתחילה מאחר "שמדובר בשעת הדחק שהם כבר חיים יחד וכפי הנראה גם ימשיכו לחיות יחד
ואולי גם יינשאו אזרחית."
ניתוח שני פסקי דין אלה ממחיש את זהירותו של בית הדין בבואו לשקול ולבחון כל מקרה לגופו בהתאם
למסכת ההוכחות והעובדות שהוצגו לפניו. במעשה הראשון מסכת העובדות הצביעה על קשר אישי חריג
והדוק שבגינו גם הגיש הבעל תביעת גירושין, ולכן נפסק לאסור אותה להינשא לנטען. במעשה השני, חוץ
מהודאה סתמית בשיחת טלפון לא הונחה כל ראיה, ולכן נפסק להתיר אותה להינשא לנטען בשעת הדחק.
וראו עוד בנושא זה את פסיקת כבוד בית הדין הגדול (תיק רבני 957337/2 , הגר"ד לאו הרה"ר, הגר"צ
אלגרבלי, הגר"א כץ), ואת פסיקת בית הדין הרבני בחיפה (תיק רבני 936701/1 , הגר"ד אדרי – אב"ד,
הגר"א יוסף, הגר"ד בר שלטון).
המקרה שלפנינו
כאמור, הוצגו לפנינו ראיות על קשר חריג שקיימה המבקשת עם הנטען, קשר המאפיין קשרים רומנטיים.
פורט לעיל כי קשר זה כלל שליחת מאות מסרונים שחלקם נשלחו בלילה בשעות לא שגרתיות; בילויים וקניות
משותפים; התייחדות מחשידה בחניון חשוך והתייחדות בבית המבקשת במשך שבת שלמה. מלבד הראיות
שהוצגו, התרשמנו כי גרסת המבקשים היא מתפתלת ולא אמינה, ועננה של חוסר כנות רובץ עליה. יש לציין
כי בדיוני בית הדין בפתח תקווה נקטו המבקשים בגישה של הכחשה, הסתרה ואי־זכירת פרטים, לעומת זאת
בדיון שלפנינו דומה כי דווקא זכירת היֶתֶר של פרטים הכשילה אותם בהצגת גרסה לא אמינה.
רשימת תדפיסי המסרונים הומצאה לפנינו ונמצאת בתיק ואפשר להתרשם מהכמות העצומה שלהם. באשר
לאירוע בחניון שליד פארק נחשונים: בדיונים שנערכו לפני בית הדין בפתח תקווה שכחו המבקשים או
הכחישו את דבר קיומו של האירוע, ורק בדיון שנערך לפנינו (ארבע שנים לאחר אותו אירוע), הם נזכרו בו על
פרטי פרטיו. האמתלה שניתנה בדבר שכחת אותו אירוע בדיון בבית הדין בפתח תקווה בגלל "ההפרעות
והדיון הקשה", איננה מתקבלת. גם גרסתם של המבקשים על אודות מה שאירע שם מעוררת תמיהה, כפי
שתמהו באי כוחו של המשיב, כמובא לעיל. הצורך לקיים שיחת נפש לילית בתום בילוי משותף דווקא בחניון
חשוך ומבודד; המעבר למושב האחורי של הרכב בגלל קולה שנשפכה היות "והמשיבה הייתה נסערת ורגילה
הייתה לדבר עם הידיים" אין בהם כדי להניח את הדעת מדוע אפוא יש להמשיך בשיחת הנפש הזו דווקא
במושב האחורי במצב של שכיבה כשהרכב מתנועע מצד לצד. אמנם אירוע זה לא תועד בצילום, אך אנו
מקבלים את עדות החוקרים, בפרט כאשר בדיון שלפנינו הודו המבקשים בחלק הארי של העובדות (השהייה
בחניון, והמעבר למושב האחורי של הרכב).
נכנסים ויוצאים ממקום אופל

בהלכה יש התייחסות נרחבת למקרה שנראית אשת איש מתייחדת עם נטען במקום אופל. כאמור, על פי
הודאת האישה והנטען בעצמם בדיון ההוכחות נכנסו אלו בשעה מאוחרת בלילה לחניון חשוך לגמרי, החנו
את המכונית בסוף החניון, עברו מהמושב הקדמי לאחורי, לדבריהם לצורך שיחה.
כתב המחבר (בסימן י"א סעי' א):
"ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו […] או שהיו יוצאים ממקום אופל […] או שראוהו מנשק
על פי חלוקה או שראו אותם מנשקין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול
– רמ"א) וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים – רמ"א) […] באחד מהן […] וכנסה
הנחשד מוציאין באחד מהן מן הנחשד אם אין לה בנים ממנו."
בהגדרת מקום אופל נחלקו הפוסקים – הרמ"א וסיעתו עם המהרש"ל המבי"ט וסיעתם – אם הגדרת מקום
אופל היא מקום שאין דרך לשום אחד להיכנס לשם או גם במקום חשוך וחשוד. תמצית הדברים הובאו
בפתחי תשובה (סימן יא ס"ק ו):
"יוצאים ממקום אופל, עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' צ"ט שכתב דמה שהעיד העד […]
שבחצות הלילה עמדה ברחוב העיר עם הנחשד, אין לדמותו למה שכתב הרמב"ם […] או שהיו
יוצאים ממקום האופל, כמו שכתב בתשובת רש"ל סימן ל"ג על עדות כזה שהעיד שראה אותה
עומדת ביחוד אצל הנחשד באופל בחצי הלילה, והגאונים הרמ"א ז"ל וסייעתו החתומים שם
דימו זה לכיעור, והרש"ל כתב על זה דאין זה כיעור לאסרה על בעלה, דמקום אופל שכתב
הרמב"ם פירושו מקום סתר ומיוחד לעבירה להסתר דבר, מה שאין כן בנידון זה שהוא בפתח
הבית ועוברים ושבים מצויים בעיר הגדולה כולה ושומרים של העיר סובבים תמיד, אין זה סתר
כלל, עי"ש.
גם בתשובת מבי"ט סימן רפ"ז כתב גם כן דמקום אופל היינו דבאותו מקום אופל לא היה דרך
לשום אדם שאינו דר שם לכנס בו, דומיא דמעלין זה את זה מן הבור וכיצא בו שאין דרך לכנוס
לבור, וכן נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות או מקום יחוד וסתר, כיון שהוא בית מוגף מכל צד
ואין שום אדם יוכל לכנוס ולראות מה הם עושים כו' עי"ש […]
גם החכם מהר"ר נפתלי הירץ ז"ל […] כתב […] כי מקום אופל היינו שאין רגל אדם מצוי שם
וניכרים הדברים שהיה שם עבירה, כי לולא זה למה נכנסו למקום אופל, אבל במקום שרגל
אדם מצוי שם אפילו באישון לילה ואפילה אין לומר בודאי היה שם עבירה, כי מרתתים אולי
יעבור שם אדם לפניהם, כגון העומדים בחצות הלילה ללמוד, או אחד מבני העיר יעור משנתו
ויצא לחוץ עי"ש […]
והגם דדעת הרמ"א וסייעתו הנ"ל דעמידתה עם הנחשד בחצות הלילה על פתח ביתה הוי
כיעור, מ"מ כיון דהרש"ל והחכם רבי נפתלי הירץ הנ"ל ראו דבריהם ושניהם נתנבאו בסגנון אחד
לדחות דבריהם בטוב טעם, וכוותייהו כיון גם כן בתשובת המבי"ט הנ"ל, נראה לי דהכי נקטינן
להלכה."
במקרה שלפנינו הדעת נוטה כי לכל הדעות המקום נחשב "מקום אופל" מאחר שזה מקום חשוך וצדדי שלא
קיימת בו דריסת רגל בשעת לילה מאוחרת ולא מצוי שמאן־דהו יופיע שם. גם אילו הייתה מגיעה מכונית
כלשהי לחניון, ניתן היה להרגיש בה בעוד מועד ולהישמר מנוכחותה. כך שיש לראות במקום זה כמקום אופל.
עם כל הכבוד, השגותיו של בא כוחה של המבקשת בדבר סתירות שקיימות לכאורה בעדות החוקרים (כמו
אומד המרחק בין מקום התצפית לרכב) הן בבחינת דקדוקי עניות. די אם נציין כאן את ההלכה הידועה

ברמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ו' הלכה ד' ומקורו בגמ' שבועות לד) שכשעדים מכחישים בעל דין בפרט
זניח ולא מהותי (כגון בדבר מקום מתן ההלוואה המדויק אם היה בצד עץ פלוני אם לאו, עיי"ש) אין בכך ולא
כלום, מפני "שאין אדם משים דעתו לדברים שאין בהם ממש" – ומכל שכן בנידון שלפנינו. העדות המהותית
של החוקרים על ההתייחדות בפארק ועל מה שאירע שם מתקבלת. היא גם גובתה בהודאות בעלי הדין, אלא
שההצטדקות שהם נתנו לה נראית לנו מתמיהה ומתפתלת.
תמיהותיו של ב"כ המבקשת על היעדר המקצועיות של החוקרים ועל חוסר הדיוק באומד המרחק (פרט שלא
נכלל בדו"ח החוקרים והם נדרשו להיזכר בו לאחר ארבע שנים) אין בהן כדי לסתור את העדות המהותית של
החוקרים בדבר הכיעור הזה, אפילו אם מעמדה הראייתי של עדות החוקרים איננה של עדות גמורה. (על
333 , ועוד). ־ מעמדה הראייתי של עדות חוקרים פרטיים ראו פד"ר חלק ה' עמוד 4 ואילך, פד"ר חלק י"ד 289
הֶחָמוּר מכול נוגע לאותה שבת שבמהלכה שהה הנטען בבית המבקשת. התפתלותו של הנטען שכביכול הוא
עזב סמוך לשבת והזדרז לחזור מיד בצאת השבת, מעלה חשד לדין מרומה שפרטי הלכותיו נקבעו בחושן
משפט סימן ט"ו ולא נביא את פרטיהם כאן. התמיהות הרבות על גרסתו של הנטען הובאו כבר לעיל, ויש
להוסיף עליהם. מלבד חישוב הזמנים הבלתי אפשרי, גם לא הוברר לנו הצורך הדחוף שהיה לנטען למהר
לבית המבקשת מיד בצאת השבת כדי לקחת שקית של בריסטולים וצבעים או לצורך יציאה למסע קניות.
החוקרים העידו ותיעדו את הנטען מגיע לבית המבקשת ביום שישי סמוך לשבת כשעל כתפו תיק ובמוצאי
שבת הוא נראה יוצא מביתה עם אותו תיק. ההסבר שהמבקשים נתנו לעובדה זו היה כי מדובר בתיק עם
בריסטולים וצבעים שהמבקש הביא לילדי המבקשת. נביא מדבריה בדיון:
שאלה: הוא הגיע עם תרמיל על גבו ועם בריסטולים ביד ונשאר אצלך כל השבת ובמוצ"ש הוא
יצא עם אותו תיק ועם אותם בריסטולים מביתך והלך לאוטו ואח"כ את יצאת והלכת אתו לקניון?
[…]
ת: הוא לא נשאר לשבת. אותם בריסטולים שהיו לו בתיק, רוב הסיכויים שהוא הביא לילדים.
אני ביקשתי ממנו עשרות בקשות.
ש: את זה הוא הביא לילדים?
.(300– ת: כן. (פרוטוקול ב' שורות 292
אם כן, לא מובן מדוע מיהר הנטען לקח אתו את תיק הבריסטולים בצאת השבת טרם שובם של ילדי
המבקשת הביתה, והרי לדבריו זו הייתה מטרת הגעתו אז ביום ששי! לכאורה, גם כאן מדובר באי־אמירת
אמת, והשכל הישר אומר שבעצם זהו תיק בגדים שהביא הנטען כדי לעשות את השבת בבית המבקשת, הוא
שבת שם, ובצאת השבת הוא נטל את בגדיו עמו באותו תיק שאתו הוא בא.
זאת ועוד: הנטען טען שהמכונית שלו לא התניעה בגלל בעיה במצבר ולכן הוא חזר לביתו במונית, ובמוצאי
שבת הוא חזר עם אותה מונית וגם התניע באמצעותה את מכוניתו. תישאל השאלה מדוע אפוא הוא לא
התניע את הרכב באמצעות אותה מונית כבר בערב שבת? זאת ועוד, בדרך כלל הַטְעָנָה של מצבר מכונית
דורשת לכל הפחות כעשרים דקות – אך מומלץ שלא לכבות את הרכב לאחר ההטענה אלא לנסוע ולמלא
בכך את המצבר, שאם לא כן בעיית ההתנעה תחזור על עצמה. הכלל, כיבוי מנוע הרכב לאחר הטענה קצרה
תמנע את האפשרות מלהתניע אותו שנית. וכאמור, צוין כי משך הזמן מאז יצאה השבת 20:31 ועד להגעת
החוקרים בשעה 20:50 היה כתשע עשרה דקות – כלום שרשרת של נסים התרחשה כאן?!
החוקרים העידו (וההסרטה הוצגה לפנינו) שבמוצאי שבת הם מצאו את הרכב כשהוא כבוי באותו מקום
שהוא חנה לפני השבת; לאחר זמן הם ראו את הנטען יוצא מבית המבקשת, נכנס לרכבו ומתניע אותו מיד
בלא קושי ונוסע בו – דבר שנראה כבלתי אפשרי מבחינה טכנית – אם אמנם זו בעיה במצבר כפי גרסתו

המתפתלת של הנטען. על פני הדברים נראה כי הנטען שהה בבית המבקשת דקות מספר לפני השבת וגם
לאחריה – כנראה גם שהה ולן בבית המבקשת במהלך כל השבת, ויש לראות בכך ראיה על דבר כיעור
האוסרת להתיר למבקשת להינשא לנטען, כמבואר באבן העזר סימן י"א שהבאנו לעיל. טענת בא כוחה של
המבקשת כי עדיין אין בכך הוכחה גמורה כי הם התייחדו כל השבת, אינה מתקבלת.
אילו היה נטען שכביכול הנטען רק ביקר אותה בשבת או רק סעד עם המבקשת את סעודות השבת ולאחר
מכן הוא לן אצל שכנים, ו'אין לאסור על הייחוד' כפי שרמז בא כוחה של המבקשת בסיכומיו – היה מקום לדון
באמתלה זו לאחר בדיקתה. אך כאמור הנטען הכחיש את הימצאותו באזור, ולדבריו הוא חזר לביתו ביום
שישי ולא עשה את השבת בבית המבקשת.
יש להשוות לכאן את ההלכה הידועה של "כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי", רמב"ם פרק ו' מהלכות
טוען ונטען: "מנה הלויתיך, כפר בבית דין ואמר לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלווה ממנו מנה ופרעו,
והמלווה אומר לא נפרעתי, הרי זה חייב לשלם, שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי". וכאן בדומה:
כשקיימת הכחשה גורפת על שהייתו של הנטען באותו מקום בשבת, אין מקום לטענת טענה של היעדר
התייחדות ושהייה אצל שכנים.
בא כוחה של המבקשת כותב בסיכומיו כי יש לנקוט כאן כמנהג בית הלל, להקל ולהתחשב במצבם הרגיש של
המבקשים, הואיל והם כבר גרים יחד זה מספר שנים, וכאנשים דתיים הם חפצים להינשא כדת משה
וישראל. נציין כאן כי המבקשים עברו לגור יחד כארבעה חודשים לאחר גירושי המבקשת מהמשיב. בנקודה זו
נציין כי מבחינה הלכתית בנסיבות הקיימות כאן, עובדה זו היא לרועץ. הבאנו לעיל כי משיטת הרמב"ן ורש"י
מבואר שכאשר יצא קול על אשת איש כי היא נחשדת עם אדם זר אזי יש לראות בנישואי שניהם לאחר מכן
כהוכחה המאשרת את הקול ולהכיר במגורים המשותפים שלאחר מכן כעדות וכגילוי המאמת את דבר הקול
או הכיעור שמקודם.
טענת בא כוחה של המבקשת שגירושי המבקשת מהמשיב בשעתו היה בשל סכסוך ולא בגלל החשדות
מהנטען, אינה מתקבלת. במעשה בית הדין לאחר סידור גט נכתב כי היא אסורה על הנטען. כדי לזרז את
סידור הגט הסכימה לכך המבקשת, וכך נקבע במעשה בית הדין של הגט. כלומר החשדות כבר עלו בדיוני
בית הדין, וברשות המשיב נמצאו אז ראיות חוקרים שגרמו למשיב לסתום את הגולל על מערכת הנישואין
שלו עם המבקשת.
בא כוחה של המבקשת כותב כי יש לנקוט גישה מקילה משום שהמבקשים כבר חיים כ'ידועים בציבור' זה
תקופה ארוכה. נאמר כעת כי למרות הרגישות הרבה למציאות זו, לצערנו הרב אין בכך כדי לשנות את
ההלכה ולהתיר את מה שאסרה ההלכה.
אם נתיר למבקשים להינשא זה לזה בנסיבות אלה – כשהוכח לפנינו שמעשי כיעור היו ביניהם וגרמו לפירוק
התא המשפחתי הקודם – תהיה בכך בחינה של חוטא נשכר. יהיה בכך מתן פרס לאשת איש המקיימת קשר
רומנטי קרוב עם גבר זר ולאחר מכן היא מבקשת להינשא לו. מחסום עקרוני זה הוא שעומד בבסיסה של
תקנת חכמים האוסרת נישואי אשת איש עם הנטען לאחר גירושיה מבעלה בגלל דבר כיעור. למרות שלא
הוכח מעשה ניאוף (שאוסר את הנישואין לבועל מהתורה מדין 'אחד לבעל ואחד לבועל'). בני זוג הבאים
להינשא ולבנות את ביתם – אל להם לבנותו על אדני חורבן בית הקודם שנהרס בגללו.
הודאות בעלי דין
בדיון שנערך לפנינו ביום י"ב באדר א' ( 12/2/2014 ) הודו המבקשים בחקירתם כי הם התנשקו פה אל פה,
ונצטט מעט מהפרוטוקול את הודאת המבקשת:
"ת: לא התנשקנו נשיקה מינית, יכול להיות שנפרדנו בנשיקה בלחי. יכול להיות שהייתה נשיקה
ידידותית שבטעות השפתיים נגעו, לא היה משהו מיני מעבר.
ב"כ ב: פה אל פה.
ת: פה אל פה יכול להיות, השפתיים נגעו אחד לשני.
בית הדין: האם למקרה הזה של פה אל פה קדם איזשהו חיבוק?
ת: חוץ מחיבוק ידידותי, לא הייתה אמורה להיות נשיקה בשפתיים.
ש: בית הדין בפתח תקווה שאל אותך (ש' 108 , עמ' 12 ): "התנשקת אתו?" "האשה: אני
מזועזעת מעצם השאלה". "לא התגפפתי ולא התנשקתי אתו". מה האמת, מה שאמרת עכשיו
או אז?
ת: יש הבדל בין נשיקה ידידותית ובין התגפפויות ויחסי מין!
ב"כ ב: לא אמרתי יחסי מין. אני מבקשת שלא תצרחי.
ת: בטעות, ברמה ידידותית בלבד, ואני בטוחה שזה מה שיראו בסרט. אני בכלל לא זוכרת
שהייתה כזו נשיקה, ואם הייתה כזו, זה היה רגעי, ואני לא יודעת מה היה הדו־שיח, אולי הייתה
349 , וראו עוד – צריכה להיות נשיקה בלחי, אני יודעת שלא היו נשיקות צרפתיות" (שורות 337
349 שם היא חזרה על הדברים). – בשורות 337
כלומר, בדיון שנערך בבית הדין בפתח תקווה הייתה הכחשה, אך בבית הדין בנתניה הייתה הודאה תוך
הסתייגות שאמנם זו נשיקה על השפתיים אבל לא מדובר בנשיקה מתמשכת ('נשיקה צרפתית').
גם הנטען הודה בחקירתו על התנשקות על השפתיים:
בית הדין: האם התחבקתם או התגפפתם או התנשקתם קודם שהתגרשה?
ת: כמו שאמרתי, חיבוק ידידותי, אבל לא נשיקה פה אל פה.
בית הדין: כמה פעמים זה קרה?
. ת: לא עולה על 10
?4– בית הדין: 3
ת: אני לא מעלה בזיכרוני.
בית הדין: וכמה פעמים היו?
ת: אולי פעמיים
ב"כ א: בית הדין שאל אם זה היה נשיקה צרפתית, נשיקה מינית על השפתיים.
ת: לא היה דבר כזה.

בית הדין: כשנישקת אותה בטעות אחזת בה?
ת: ייתכן שכן.
בית הדין: אז זו לא טעות.
ת: לא במטרה לנשק.
בית הדין: ומתי היה הנישוק? תוך כדי חיבוק או בלי?
ת: לדעתי הנישוק היה ללא חיבוק. אני זוכר שהיו חיבוקים, נשיקות על הלחי, אולי שניים בפה,
ולא זוכר אם הנשיקות היו עם חיבוק או בלי חיבוק. יכול להיות שהייתה נשיקת פרידה" (שורות
645–629)
גרסאות המבקשים בדיון שנערך לפנינו מתואמות להפליא: היו נשיקות פה אל פה אך לא מדובר בנשיקות
מיניות או נשיקות צרפתיות.
כאן יש לציין שמבחינה הלכתית נשיקה על שפתיים של אשת איש עם גבר זר נחשבת דבר כיעור. הדבר
מפורש בתלמוד הירושלמי כתובות פרק ז' הלכה ו והובא בביאור הגר"א (אבן העזר סימן יא ס"ק ז') – "אפילו
ראו אותו נותן פיו על פיה שלה". מבואר שקיימת הבחנה בין נשיקה סתם ובין נשיקה על השפתיים –
המוגדרת בתלמוד הירושלמי כנתינת פה אל פה. כך שאפילו נקבל את הצטדקות המבקשים כי לא מדובר
בנשיקה צרפתית או מינית אלא "אך ורק" בנשיקה על השפתיים, לכאורה עדיין אין זה מוציא זאת מכלל דבר
כיעור.
עם זאת נאמר ובזהירות כי ייתכן שאין לקבוע בכך מסמרות ויש לבחון את הדבר בתוך מכלול ההתנהלות
ומערכת היחסים של המבקשים המצטיירת לפנינו. אך אם נבחן את התמונה הכוללת: המסרונים הליליים
הרבים; הליכות משותפות לקניות ולבילויים,; האירוע בנחשונים וההתייחדות בשבת – התרשמות זו ("ראות
עיני הדין" כדברי הרמ"א) מלמדת שמדובר כאן במערכת יחסים בעלת אופי רומנטי מובהק, בפרט כשמדובר
באישה המנהלת אורח חיים דתי, ויש להגדיר את מערכת הקשר הזה כדבר כיעור לפי ההלכה.
הדרישה להיבדק בפוליגרף
בא־כוחם של המבקשים דורש את בדיקת המבקשים במכונת אמת כדי להוכיח את אמיתות דבריהם שהם לא
קיימו יחסי אישות. הוא מציין לבדיקה פרטית שהם ערכו מיוזמתם, וגרסתם אומתה. ב"כ המבקשים אף דרש
לדעת מראש את השאלות שבית הדין יפנה לעורכי הבדיקה, אך לאחר שהובהר לו שתישאל כל שאלה שבית
הדין יחפוץ לשאול, הוא נרתע.
נציין כי ככלל איננו מפנים ואיננו סומכים על בדיקות כאלה לצורך הכרעות במתן פסקי דין, בייחוד כאשר
חומרי הראיות הובאו לפנינו והניתוח ההלכתי בנושא הדיון הוברר ומוּצָה. במקרה זה ישנה סיבה נוספת
לדחות את הבדיקה המתבקשת לאחר שהמבקשים התגלו כלא דוברי אמת במספר לא מבוטל של פרטים
ולכאורה יש כאן חשש של דין מרומה, כדלקמן.
דין מרומה
יש לציין כי כפי שנקבע בחושן משפט סימן טו סעיף ד' כי במקרה שהדין נראה לדיין כדין מרומה עליו לסלק
את עצמו מהדין:
"וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום
דין להשתדל בדין זה."


אם כן, יש לראות בכך טעם נוסף שלא לקבל, להיזקק ולהיענות לבקשת המבקשים. נציין כי נושא זה של דין
מרומה הוזכר גם בפסקי הדין של בית הדין הרבני בפתח תקווה ושל כבוד בית הדין הגדול שדחו את בקשת
המבקשים גם מטעם זה.
נפסק
בקשת המבקשת והנטען להתיר להם להינשא זה לזה – נדחית.
מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים

ניתן ביום כ"ז בתשרי התשע"ה ( 21/10/2014
הרב מיכאל עמוס – אב"ד, הרב שניאור פרדס, הרב אריאל ינאי