החלטה

בפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי אשר קבע כי אין לראות בנישואין אלה כמקח טעות וכן כי אין עילת גירושין ולא ניתן לחייב את הבעל לגרש את אשתו, אם כי מצוה עליו לגרש כדין 'מאיס עלי באמתלא מבוררת' והאשה הפסידה כתובתה ומזונותיה.

רקע ועובדות:

הצדדים נישאו בחודש סיון תשע"ז (17/03/17). האשה עזבה את הבית באפריל 2018 כשהיא בחודש החמישי להריונה, ופתחה תיק ליישוב סכסוך ב- 14/04/2018 ותיק גירושין ב-  07/08/2018 בטענה שבעלה חולה נפשית ואין אפשרות לחיות עמו.

טענות המערערת:

1. שגה בית הדין בכך שלא נתן משקל מכריע לביקוריו של הבעל לפני החתונה אצל ד"ר מיכאל בונצל ופרופסור מרק וייזר שהופנה אליהם לטיפול על ידי ראש הישיבה שלו, וסירב לוותר על סודיות התיק הרפואי.
2. שגה בית הדין שלא קבע שיש אצל הבעל מום המצדיק מקח טעות ו/או 'עשה שלא כהוגן' משום שהבעל הסתיר מאשתו את מומו, ולא סיפר שהוא נוטל כדורים בשל בעיה נפשית, וכשלדברי פרופ' ויזר הוא חולה בסכיזופרניה. ומחמת שהפסיק על דעת עצמו את נטילת הכדורים שהוא זקוק להם.
3. שגה בית הדין שלא נתן משקל מספיק לעדות מדריכת הכלות ששמעה על המחלה ועל כך שלא היה ידוע על כך גם לשדכן, ועל סטיותיו והזיותיו של הבעל. וכן שהבעל לא איפשר לשמוע את העד מר הר – נוי שהיה בבית הדין ונמנעה עדותו על מחלתו.
4. שגה בית הדין בכך שלא חייב לגרש למרות שהוברר גם לו שיש פה מאיסות גמורה באמתלא מבוררת.
5. שגה בית הדין שלא חייב את האיש בגירושין מחמת הפירוד הממושך כדברי ר' חיים פלאג'י .
6. שגה בית הדין שלא חייב את הבעל בגירושין מחמת שאינו זן ואינו מפרנס כלל.
7. לאור כל זאת מתבקש בית הדין להכריע כי הבעל חייב לגרש את אשתו ולשלם לה כתובה ומזונות מעוכבת.

תשובת המשיב:

1. הבעל חפץ בשלום בית, משקיע בכך רבות ויש להורות לאשה להיענות למאמציו.
2. האשה נקטה בפעולות חד צדדיות בניתוק הבעל מבנו תוך הפרה של הוראות בית הדין ומהאפוטרופסות של האב.
3. האשה זילזלה בבעל שהלך לבקשתה לד"ר ליאוניד והיא לא המתינה ופנתה להליך גירושין.
4. הערעור מתעלם מחוות הדעת הקובעות כי אין לבעל כל בעיה נפשית.

דיון והכרעה:

בית הדין האזורי האריך בפסק דינו ההלכתי בדברים נכוחים ובטוב טעם ודעת במישור העקרוני של כפייה על גירושין בחולי הנפש, אך על תמונת המצב לגבי המקרה שלפנינו ובעקבותיה הכרעת הדין היוצאת ממנה אנו חלוקים לחלוטין.

ראשית נציין את העובדות המוסכמות הנמצאות בפנינו, ללא פרשנות, ולאחר מכן את פרשנות בית הדין לגביהן. מדובר בבעל שהופנה על ידי ראש הישיבה לרופא פסיכיאטר בהיותו בישיבה, ולמרות שהוא סירב ומסרב לפתוח את התיק הרפואי, הרי ידוע לנו שהרופא קבע שמדובר בסכיזופרניה והורה לו לקחת כדורים. הבעל החל לקחת כדורים ועל דעת עצמו הפסיק לקחתם כי לדבריו הוא אדם בריא. לאחר נישואיו התעוררו קשיים והיו כמה מקרים קיצוניים שהביאו לידי כך שהיה הכרח ליעוץ, ופנו גם ליועצים וגם לרופא פסיכיאטר ד"ר לנדאו שקבע שמדובר "בחולה כרוני שיכול להחמיר במהלך השנים ויש צורך בטיפול של הרבה שנים" "ללא אובדנות או מסוכנות". במהלך הטיפול אצל הרופא פתחה האשה בהליכי 'יישוב סכסוך' ובהיותה בהריון בחודש החמישי לאחר 'אירוע המצית' עזבה את הבית. לאחר מכן בביקור מאוחר יותר אצל הרופא הוא מעיד שמאחר שהשתפר מצבו הוריד לו את המינון התרופתי. בעדותו נשאל אם יכול לחיות חיים נורמליים וענה: "יכול להיות, אבל הפרוגנוזה לא טובה הוא לא משתף פעולה, הוא משקר לעצמו". לאחר הפירוד המשיך הבעל במעקב אצל עו"ס וביקר אצל רופא נוסף שהעיד מטעמו וקבע כי "מדובר באדם בריא המטופל בכדורים פסיכיאטריים".

בדיון הראשון [05/11/18] בפני בית הדין האישה אמרה שרוצה גירושין והיינו אצל רב העיר ועשינו הסכם גירושין ומאז הוא מעכב. לשאלת בית הדין אמרה כי היא מוכנה לוותר על הכתובה. הבעל אמר שרוצה שלום בית וגם אם הייעוץ יאמר שאין סיכוי הוא לא יסכים להתגרש. בדיון השני ב20/11/18 שוב ניסה בית הדין להביא את הצדדים להסכם של גירושין ללא כתובה והסביר לבעל שיש סיכון בדיון על מצבו שאם תימצא עילת גירושין הוא יחוייב בגט וכתובה, האישה הסכימה להסכם והבעל ענה אין לי את העוז הזה לתת לה גט. לשאלת בית הדין מה הוא משיג בזה, הוא ענה גם אם אני לא משיג אני לא יכול. לאחר הפצרה נוספת של הדיינים לסיים בהסכמה הבעל אומר שגם הרב שלו [הרב בעדני] אומר לי שאני יגמור, וגם אמא שלו אומרת שיגמור, אבל הוא לא יכול. לאחר מכן התחיל הדיון לגבי עילות הגירושין. בדיון הבא ב- 01/01/19 האישה סיפרה שהבעל הפסיק ללכת לכולל ונשאר בבית, התנהג במוזרות והאשים אותה בהפלת העובר, ולכן שלחה אותו למאמן אישי והלכה אתו אליו ל- 16 פגישות. האיש סירב לוותר על סודיות כדי לקבל את עדותו של המאמן האישי שהאישה לקחה אותו אליו, ולכן נמנע בית הדין מלשמוע את עדותו וגם הוסרה חוות דעתו שצירפה האישה לכתב תביעתה. לבסוף הוזמנו יועצי הנישואין שניסו לעזור לזוג ונשמעו עדויות הרופאים השונים.

בסקירת הארועים והעדויות כותב בית הדין, כי הבעל נפגש עם רופאים גם לפני נישואיו וגם לקח כדורים זמן מה, דבר שהוסתר מהאישה, אך: "בסיכום העדויות עולה כי קיימת מחלוקת בין הרופאים הפסיכיאטרים שטיפלו בנתבע אם יש לאבחן אותו כמי שסובל מבעיה כרונית של הפרעה נפשית, או לא. גם לשיטתו של ד"ר לנדאו שמדובר בבעיה נפשית לא מדובר בבעיה המהווה סיכון או חשש לאלימות אלא בעיה שיש להתמודד איתה כפי שהרבה זוגות אחרים מתמודדים". עוד כותב בית הדין כי גם לאחר שהחל הבעל להיות מטופל האישה לא המתינה ופתחה בהליכי גירושין במקום לתמוך בו, וכדבריהם  "היא התקשתה לקבל את הגילוי על עברו של הנתבע שהוסתר ממנה. כאמור בעקבות 'אירוע המצית' היא עזבה אותו ועל כך חלוקות הדעות אם ארוע זה היה בבחינת כלו כל הקיצין וסף הסיבולת של התובעת, או שמא היה זה רק תירוץ בעקבות הגילוי והחשיפה למצבו הנפשי של הנתבע והרגשה שרימו אותה. כל צד ועמדתו".  לאחר שהאריך בית הדין בדיון הלכתי על חיוב הגירושין בשוטה כותב בית הדין: "אם כך הם פני הדברים, בהתאם למה שהתבאר לעיל, לא ניתן להכליל את הבעל הנוכחי ולהעמיד אותו עם כל אותם בעלים בהם עסקו הפוסקים הנ"ל. כפי שנתבאר יש חילוק גדול בין חולה נפש אלים  לבין "חסרון דעת וחוסר תרבות". במקרה שלפנינו אין להגדיר את הבעל כחולה נפש אלים. לא מדובר כאן בחולה נפש שהוא בכלל "חיי נפש" שלא ניתן לדור עמו, או שיכול להוות סכנה לאישה. הוא מעולם לא אושפז, וגם היום – למרות שהוא מטופל בכדורים ונמצא תחת מעקב – מדובר באדם שמתפקד ונמצא במסגרת. לא הוכחה כל אלימות מצדו של הבעל, ומקרה המצית הוכחש על ידו, וגם אם היה כפי שתיארה האישה, עדיין מדובר במקרה חד פעמי שאין בו סיכון ואינו נופל תחת הגדרת "חיי נפש" שלא ניתן לחיות עמו". עוד מוסיף בית הדין, בהתייחסו לדעת ה'אגרות משה' שבאדם כעסן על האישה לטרוח שלא להכעיסו, כי "התובעת התקשתה אולי לעמוד במטלת הטרחה להתנהל עם בעלה הנתבע, וכנראה גם לא רצתה לטרוח, היא נפגעה מהסתרת עברו הנפשי ובעקבות אירוע המצית שלא הוכח טיבו היא בקלות רבה קמה ועזבה".  לפיכך קבע בית הדין ברורות כי אין כאן עילות גירושין, והמשיך לדון האם ניתן לראות את בני הזוג כמורדים זע"ז, ומסכם: "קשה לקבוע זאת על הנתבע שלפנינו. למרות האמור, לא ניתן לקבוע כי טענת שלום הבית של הנתבע היא מחוסרת כנות ומזויפת מתוכה. מדובר כאן באדם בעל רמה שכלית נמוכה הנתון להשפעות חיצוניות, ואיננו מסוגל להחליט בעצמו. כשאומרים לו שתיקון משניות הוא תיקון לשלום בית ובזכותו אשתו תחזור אליו, הוא מקבל את הדברים כפשוטם ומאמין בהם ולמרות זאת הוא לא מבצע אותם. … במקרה זה לא ניתן לקבוע חיוב  של גט מכוח דבריו של רבנו ירוחם, אבל בהחלט יש כאן מצוה לגרש כדין מאיס עלי באמתלה מבוררת, כמבואר בדברי רבנו יונה שהובאו בשיטה מקובצת כתובות דף ס"ד". 

ראשית דברינו נאמר שלדעתנו תמונת המצב העובדתית שעולה מהתיק ומהעדויות, שונה מהפרשנות שנותן לה בית הדין האזורי. במקרה זה כשהבעל ידע על מחלתו לפני הנישואין והסתיר אותה, וכשהמחלה נתנה את אותותיה בחיי הנישואין מתחילתם, וכשישנה אחריות מלאה על הבעל ביצירת חששות כבדים של האישה ובהגעה למצב שסיים את האפשרות להמשך הנישואין, וכן כשיש יותר מרגל"ד שהבעל חולה באופן שאינו מתאים לחיי זוגיות, במקרה זה על בית הדין לחייבו בגירושין ולחייבו בכתובה.

נבאר את דברינו.

פרשנות המישור העובדתי.

בית הדין האזורי תמה על האישה שבמקום לנסות לתמוך בבעל בקלות רבה עזבה ופתחה בהליכי גירושין. אך כפי שהובא לעיל מדובר באישה שהרגישה בהתנהגויות מוזרות שיש לבעלה, [הפסיק לקום בבוקר וללכת לכולל, שתה שתיה חריפה ואכילה מופרזת, סיפר לה שרוצה 'להתעסק' עם פו"פ], והלכה אתו למאמן אישי לששה עשר מפגשים, ושמעה ממנו חוות דעת שכנראה הייתה מספיק מדאיגה שהצדיקה פתיחת תיק במכבי והליכה לפסיכיאטר. כמו כן הזוג פנה לייעוץ, ובין היועצים היו מי שהכירו את הבעל לפני הנישואין ואלה סיפרו כי הבעל סבל מבעיה גם לפני הנישואין והופנה לקבלת טיפול תרופתי שהוא הפסיק אותו סמוך לנישואין על דעת עצמו והדבר הוסתר מהאישה. בניגוד לדעת בית הדין האזורי שגילוי זה גרם לאשה לעזוב את הבעל, הרי שבא כח הבעל אמר בדיון לפנינו [07/07/20]: "גם אם נניח שהיה משהו, זה שטיפל ביניהם מר גבריאל אוחיון שוחחתי איתו הוא הציג בפני שהאישה הסכימה שגם אם הוא יצטרך לקחת משהו, יש לי עדות ממנו שהיא מסכימה להמשיך עם זה". האישה חוותה גם כמה אירועים קיצוניים במשך חיי הנישואין הקצרים, כמו האשמתה בהפלת העובר, קשיים קבועים ביחסי האישות שגם כך היו מעטים ביותר [הולך לשירותים באמצע ומפסיק], החלטה חד צדדית שלו על מעבר דירה תוך פירוק הארונות, ואירוע 'המצית' שאילץ אותה לברוח מן הבית לבית הוריה. הפסיכיאטר [השני] אמר לה בפגישה הראשונה כי מדובר במחלה כרונית המצריכה טיפול תרופתי קבוע. על שלב זה כותב בית הדין כי: "ועל כך חלוקות הדעות אם ארוע זה [המצית'] היה בבחינת כלו כל הקיצין וסף הסיבולת של התובעת, או שמא היה זה רק תירוץ בעקבות הגילוי והחשיפה למצבו הנפשי של הנתבע והרגשה שרימו אותה. כל צד ועמדתו".

כבר בשלב זה, עוד לפני שנדון בחולי עצמו שיש לבעל, אנו תוהים, האם מדובר בשתי עמדות שוות ערך שלא ניתן להכריע בין עמדות הצדדים? האם מדובר בטענות בלבד וב'אירוע המצית' שלא הוברר טיבו? בית הדין האזורי וגם בית הדין שלנו ששמעו וראו את הבעל, יודעים גם מחוות הדעת וגם ממה שהיה לפניו ולפנינו כי מדובר בבעל "המשקר לעצמו", והמשוכנע שהוא אדם בריא לחלוטין, אדם שמפסיק כל טיפול שניתן ממי שחושב שיש לו בעיה נפשית כלשהי, ואפילו את 'תיקון המשניות' שנתן לו רבו על מנת לשפר את שלום הבית הוא אינו מבצע. האם יש לחשוד באישה שלאחר שכבר תמכה בבעלה לאורך זמן, בששה עשר מפגשים, והלכה איתו לייעוץ והסכימה לחיות עם בעל 'שלוקח משהו', האם זו האישה ש'אינה רוצה לטרוח' ו'פתאום' פונה ליישוב סכסוך בגלל 'הרגשת רמאות'? האם רמאות זו של הבעל היא 'תירוץ' של האישה, או ש'הרמאות העצמית' של הבעל היא היא הגורם לחוסר האפשרות לקוות ליציבות בטיפול ולשיפור בחיי הזוגיות? האם אירוע 'המצית', [שלכל הפחות מודה הבעל שהעיר אותה משנתה בשלוש בלילה, לצורך עישון סיגריה???] אינו משתלב בכל מה שראתה האישה עד עכשיו ויכול לגרום לה לחשש ולהבין שאין תקוה לאחריתה? האם מעשה של בעל שמעיר את אשתו עם מצית אמור להימדד ברצינות של הבעל שאינו מבין מה הוא עושה, ותופס את מעשיו כאילו הם 'סתם', או שהם נמדדים באופן שבו הם מתקבלים אצל מי שמבינה מה היא רואה וכלפיה נעשו המעשים? ובכלל, האם אפשר להשוות "כל צד ועמדתו", בין גירסת הבעל שתדיר לא דייק [בלשון המעטה] בכמה וכמה דברים לפני בית הדין, לגירסת האישה שלא נמצאה בה הכחשה? 

בית הדין האזורי גם מתייחס למצב שבו השתפר מצבו של הבעל לאחר הפירוד כהוכחה לכך שניתן היה 'לחיות עם זה' 'כמו הרבה זוגות'. אך האם לא יותר סביר להניח שהפירוד והפסקת חיי הזוגיות, עול הבית והאחריות שהוסרו מכתפיו של הבעל הם שהורידו את הלחץ מהבעל ולכן מצבו השתפר, פלאים, [ועדיין הוא זקוק לטיפול תרופתי קבוע],

בית הדין האזורי גם מאריך בהוכחות ונותן משקל רב להבנתו הקלושה של הבעל ותלותו באחרים, ולכן מתייחס לבעל כמי שרוצה 'שלום בית' ב'כנות' ומחמת קוצר דעתו אינו מבין שאין בזה סיכוי. ולעומת זאת דן את האישה כמי שתובעת גירושין מחמת שלא רצתה לטרוח ולתת סיכוי לנישואין. גם בזאת אנו חלוקים על פרשנותו. האם מי שכבר מהדיון הראשון, והשני, הדיינים, הרב בעדני, אמו מסבירים לו ש'כלו כל הקצין' ואין סיכוי לשלום בית וצריך לגמור, והוא אומר שיודע שאין סיכוי ובסירובו לא ישיג מאומה אבל הוא אינו יכול לתת גט, נחשב אדם שרוצה 'שלום בית' בכנות? האם אדם שאינו זן ואינו מפרנס את אשתו, [ואפילו אינו לומד משניות] וסובל רק מ'קטנות המוחין', נחשב אדם שרוצה ב'שלום בית'?  האם מי שגם לדעת בית הדין האזורי לבסוף הוא 'מחזיק בגט כקלף למיקוח על הסדרי ראיה', ועושה זאת ללא כל הוראה, או דעת אחרים, נחשב 'מחוסר דעת' ו'תלוי באחרים', או שנחשב כסרבן גירושין, שלגבי רצונותיו הוא אינו תלוי באף אחד? מאידך בית הדין האזורי אינו מחשיב את הרגשת הרמאות שחשה האישה כסיבה מוצדקת לעזיבת הבעל, אבל האם ניתן לקיים 'שלום בית' עם בעל שאינו נותן בה אימון ומתעקש להסתיר ממנה את עברו האמיתי, ולצפות מהאישה שתמסור את עצמה למען בעלה החולה עם הרגשת בגידה של מי שהאישה נתנה בו את אמונה, והוא אינו מאמין בה?

יתירה מזו, לא מדובר רק על הרגשת בגידה ורמאות על מה שנעשה בעבר. הסתרת התיק הרפואי מהאישה [ומבית הדין] גם לאחר הנישואין, מצדיקה לחשוש שיש בתיק ממצאים חמורים יותר ממה שנראה לנו כיום, וזכותה המלאה של האישה הייתה לחשוש לגרוע מכל, כל עוד הוא עומד על הסתרת התיק. אולי גם חובת בית הדין הייתה לתת צו לפתיחת התיק ולברר את הדברים לאשורם, אבל ודאי שכל עוד קיימת הסתרה, האחריות על כך שהאישה חוששת ממנו היא על הבעל בלבד ולא על האישה. תמוה מאוד מדוע בית הדין מצפה ממנה לקבל החלטות קשות העלולות לסכן את עתידה ועתיד בנה כשאין האמת פרוסה לפניה. ועיין עוד להלן בדברי הגרא"י ולדינברג זצ"ל שמבחין בין התקוה שאכן הבעל יתמיד בבריאותו לבין זכותה של האשה לחשוש לעתיד הגרוע כי בדבר זה 'חיישינן למיעוטא', ו'חמירא סכנתא מאיסורא'.

המישור ההלכתי

מפרשנות המישור העובדתי בסקירת האירועים, נעבור לדיון ההלכתי והעובדתי במום כשלעצמו שנתגלה אצל הבעל, ואחר כך נדון גם בהשלכות ההלכתיות של הסתרתו מאשה.

בחלקו הראשון של הדיון ההלכתי מתייחס בית הדין האזורי לתשובות הראשונים והאחרונים לגבי כפייה לגירושין במי שנמצא בו או בה מום לאחר הנישואין, ומכיון שהגדיר את המקרה שלנו כמחלוקת הרופאים וגם למחמירים "לא מדובר בבעיה המהווה סיכון או חשש לאלימות", אלא "בעיה שיש להתמודד איתה כפי שהרבה זוגות אחרים מתמודדים", לכן קבע נחרצות כי אין בזה עילת גירושין. 

ראשית, נציין כי הבעיה התגלתה ואובחנה על ידי רופא שטיפל בו עוד לפני הנישואין והוא קבע שמדובר במחלת הסכיזופרניה ולכן נתן לו טיפול תרופתי. הבעיה התפרצה שוב לאחר הנישואין והרופא השני שטיפל בו לאחר הנישואין גם קבע שמדובר במחלה כרונית עם פרוגנוזה קשה. לעומת שני אלה הרופא השלישי, שהעיד מטעם הבעל, העיד כי מדובר "באדם בריא שמטופל בכדורים פסיכיאטרים", וכאמור רופא זה, וגם העו"ס שמטפל בבעל לאורך זמן והעיד על נחמדותו של הבעל, מטפלים בבעל כאשר הוא פרוד ולא נתון בעול חיי נישואין, ואין עליו שום אחריות. שנית, נבהיר כי האפשרות לאמוד אם ניתן לחיות עם בן זוג החולה במחלה נפשית, אינה נמדדת במצבו הנוכחי של הבעל כשהוא פרוד, וגם לא במצב התחלתי כשהוא בתחילת הנישואין, אלא האבחנה חייבת להיות צופה גם פני עתיד, מה יקרה בעת הכבדת העול והרחבת המשפחה, האם יש סבירות לשיתוף הפעולה מצד החולה, ומה האפשרות לסכנה עתידית, ומעל הכל גם בית הדין בבואו להכריע האם מדובר בהפרעה קלה או במחלה קשה חייב להיות חשוף לכל הנתונים, ונזכיר כי לטענת האשה הקש ששבר את חיי הנישואין היה 'איום' של הבעל כלפיה כשהעיר אותה משנתה בשעה שלוש בלילה.

אך גם אם מדובר במחלה ללא סיכון חיים, מצאנו שכבר בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מב בקונטרס אורחות המשפטים פרק א, כשדן בהרחבה באדם שאובחן בסכיזופרניה, אחר שהביא את רוב המקורות הנמצאים בפסק בית הדין האזורי, הביא את דברי שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' ל"ה שנשאל נמי במי שיש לו חולי הכפיה [שאין בו סכנה לאחרים לכו"ע] אם כופין אותו להוציא. ואחרי שציטט והביא בקצרה דעות הפוסקים המחולקים בזה, סיים וכתב וז"ל: "ולענין הלכה למעשה נראה דאם האשה אינה יכולה לסבול הצער הזה וכבר נתפרדו זה מזה זמן רב ונלאו לקרבן, ואינה שומעת כי אינה יכולה לסבול, כי בלאו הכי כולי עלמא מודו דאפילו למ"ד דאין כופין לאיש לגרש מ"מ אין כופין אותה להיות יושבת עם בעלה, וכיון שכן, כל שעבר שנה אחת תמימה ולמרבה שתי שנים, אני נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה, דאפשר דימצא אשה אחרת שיכולה לסבול צער זה ולא יהיה עומד בלא אשה, וגם האשה עצמה מדינה אינה יכולה לעמוד בלא איש, וכמ"ש מהרד"ך, וכל שכן כשהיא ילדה דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבא בהיותה אסורה בכבלי העיגון, ופוק חזי בפוסקים כמה הקילו בעיגונא דאיתתא שנעלם בעלה דאיכא משום ספיקא שמא יהיה חי ואסורה משום אשת איש, עם כל זה כמה הקלו קולות רבות כדי שלא תהיה עגונא ובפרט כשהיא בחורה, עד שהפריזו על המידה ולומר דסמכינן על סברא יחידאה וכמ"ש הפוסקים באה"ע סי' טו"ב ובסה"ק נשמת כל חי חאה"ע סי' נ"ו ובפסק שכתבתי במ"א בס"ד, וכל שכן שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה כדי שלא יצאו לידי תקלה מב' צדדים מצד האיש ומצד האשה בהיותם אסורים בכבלי העיגון יכול על מגן בלי תקוה, ועמ"ש בעניותי בסה"ק חו"ש ח"א סי' א' ומשם בארה בס"ד ועיין בספר שמן המשחה עכ"ל.

עוד המשיך שם הגרא"י זצ"ל לדון בדברי הפוסקים [שהובאו גם בפס"ד האזורי] שנחלקו אם כופין אותו להוציא, והביא סתירת תשובת הרא"ש שהביא בית הדין האזורי, וחילק תחילה בשם בעל 'ישא ברכה' להגרי"ש אלישר בספרו מעשה איש סי' יב "דבאיכא צד או ריח אמתלא לדברי האשה שאומרת מאיס עלי גם הרא"ש מודה דסומכין לכתחילה על דברי הרמב"ם לכוף, ורק בליכא ריח או צד אמתלא לדבריה הוא דס"ל להרא"ש דאין לכוף", אך ה'ציץ אליעזר' ממשיך: "אולם לא אבין לפענ"ד לעצם קושית ה'מעשה איש' על סתירת דברים בדברי הרא"ש, הרי בכלל ל"ה המדובר כשגם עצם הקדושין היו ע"י תרמית ומרמה, וכדמדגיש שם הרא"ש לכתוב בדבריו דבנבלה ובתרמית פתה ושקרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש ביבמות פרק ב"ש. והיינו דהיה צד שם לדון גם על הפקעת הקדושין, ומשום כך הוא דהצטרף שם הרא"ש לכופו עכ"פ, וכדממשיך שם הרא"ש וכותב דגם זה שעשה שלא כהוגן נהי דקדושין לא נפקיע, מכל מקום יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה עיי"ש. וא"כ מה מקום דמיון זה לההיא דכלל מ"ג שהמדובר שהקדושין היה ברצון גמור והאשה גרה עם בעלה הרבה שנים ויש לה בנים ממנה ואח"כ באה ואמרה מאיס עלי.  כדברי הנ"ל בביאור כוונת הרא"ש בכלל ל"ה שלכן ס"ל שם לכוף מפני שעצם הקדושין היה בתרמית, מבואר בהדיא ברמ"א אה"ע סי' ע"ז סעי' ג' שכותב בשם תשובת רא"ש הנ"ל דאם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש, הרי ששימת הדגש בכאן על הכפיה הוא משום שקדשה ברמאות ובתחבולות. ועיין גם בשו"ת חתם סופר חאה"ע ח"א סי' קט"ז ובפ"ת שם סק"ח עיי"ש".

בהמשך דבריו שב הגרא"י ומחלק ג"כ בין חולה ידוע לבין מה שנדמה לאשה כחולה, עיי"ש באורך, ואחר זה שוב הניף ידו באות ח' לחלק: "ובר מן כל דין הרי המדובר בהרא"ש בזה הוא כשידעה על מומו זה של הבעל רק שטוענת כסבורה הייתי לקבל ואיני יכולה לקבל, וא"כ אין בכלל ללמוד מזה לומר שלא יחשב זה למום היכא שלא ידעה כלל, או אפילו כשנולד זה לאחר הנשואין, מכיון שמיהת לא נחתה אדעתא דהכי לסבור לקבל גם זה. והכי מבאר בהדיא רבינו הגר"א ז"ל באה"ע שם בס"ק י"ז דכאן י"ל כיון שידעה א"א סבורה הייתי לקבל. והגר"א מציין לזה לעיין בסעי' א', ור"ל דשם במומין שכופין להוציא כתוב בלשון מי שנולד לו ומשא"כ כאן שהיה בו וידעה על כך גם מקודם. וכמ"כ מציין לעיין גם לסעי' ג' בהג"ה, והיינו למה שפוסק הרמ"א דאיש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו כופין אותו להוציא וכו' ואיש המכה את אשתו וכו' י"א שכופין אותו להוציא, ולפי חילוקו אין כל סתירה לכל האמור שם בהיות וכאן ידעה על כך מקודם הנשואין.    וכמו"כ מדברי הגר"א שם בסקי"ח משמע בכלל דס"ל לעיקר לפסוק דבנכפה כופין להוציא כיעו"ש. וכן ראיתי בספר פסקי הגר"א שכותב נמי כן דמשמע מדעת מרן הגר"א ז"ל דס"ל דמום דנכפה הוה מום וכופין אותו לגרש עיי"ש."

היוצא מדברי הגרא"י כי לפי דברי הרא"ש כיון שבמקרה שלנו לא רק שיש אמתלא מבוררת, ולא רק שיש אסמכתא שאינה מדמה בנפשה שיש לו בעיה, אלא בנוסף גם נתקדשה במרמה על ידי הבעל ולא ידעה מהמום, ואם כן במקרה זה ודאי שיש צד לכופו לגרש. ודוק, שגם הגריש"א זצ"ל שחלק על בעל הציץ והשיב על דבריו, עיקר מחלוקתו היא לגבי הכפייה ולא לגבי החיוב, ועיין גם בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע סי' י"ח שמצדד להתיר לכפות לפי הצורך הנראה לעיני בית הדין.

שוב הביא שם 'בעל הציץ' באות (יד) סברא נוספת הקיימת גם אצלינו לחייב בגירושין.

וכך הוא כותב: "עוד זאת, עצם הישנות המחלה זה פעמיים אצל הבעל נחשב לחזקה, דלענין סכנה קיי"ל כרבי דבב' זימני הוי חזקה, כדמצינו שהעלה בכזאת בשו"ת שם אריה חאה"ע סי' ג', וביאר על פי זה דברי שו"ת הרא"ש גבי נכפה עיי"ש, וכך העלה בשו"ת ברכת רצה סי' ק"ח לענין נשתטית דאפילו בב' פעמים הוי חזקה, ודרך בני אדם לחשוש כבר בכהאי גוונא לחזרת המחלה עיין שם. ובכלל הרי ידוע דאין הולכין בסכנות נפשות אפילו בתר רוב וחוששין למיעוטא, ולכן גם אם לו נניח (ומאחלים שכן יהיה באמת) שהמחלה על פי רוב לא תחזור עוד אצל הבעל, כי מרובים רחמי שמים על כל בריותיו, ובפרט לעושי רצונו, בכל זאת כאשר אנו באים לדון בנוגע למצב האשה וחששותיה, צריכים וגם מחויבים אנו לחוש אפילו למיעוטא, ואין לחייבה בשום פנים ואופן לחזור עם בעלה, ואדרבה יש לחייב את הבעל לשחרר את אשתו בג"פ כי האשה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה (כתובות ס"א) ועל אחת כמה שלחיים ניתנה ולא לסכנה ניתנה. יש לנו לבוא בדיון מיוחד על כך גם על פי דברי הח"מ והב"ש בסי' קי"ז סקי"ב ושו"ת תפארת צבי חאה"ע סי' ל"ח, ובמה שכתב על כך בשו"ת אור גדול סי' ה' וכן על פי דבריו שם ועל פי דברי שו"ת אגודת אזוב סי' כ"ב ובמה שדנים שם במיוחד אי שייך לומר דמחיל בשהה שמה זמן מה שלא שייך לטעון כן בפרט כשהמחלה מתפתחת יותר, וכן בלא ידע על כך קודם הנשואין עיין שם באריכות גדולה, ועיין גם מ"ש בזה בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קי"ט עיין שם, אך אין אנו צריכים בזה יותר לכך. לאור כל האמור מכל נימוק ונימוק במיוחד ובפרט בצירוף כל הנימוקים יחד נראה דיש לחייב וגם לכוף את הבעל שיאמר רוצה אני, לפטור את אשתו בג"פ, והנלפענ"ד כתבתי".

וטרח הגרא"י להוסיף כי: "פסה"ד הנ"ל עם ראשי פרקי נימוקיו הובא לפני מרן הגאון הגרצ"פ פרנק שליט"א, ואישר אותו וצירף את דעתו הגדולה לכוף את הבעל בנתינת גט פטורין".

מלבד ש'כבר הורה זקן' על מקרה דומה שלא נודע לאשה לפני הנישואין על מחלתו, ועל הישנות המחלה זה פעמיים, ועוד בה שלישיה בנושאה בתרמית כפי שביאר שם, הנה חמור המקרה שלפנינו מבחינת הסתרת המום על ידי הבעל משתי סיבות נוספות. האחת כבר הזכרנו כי הסתרה זו נבעה ונובעת מכך שהאיש מסרב להכיר במחלתו, וכדבריו בבית הדין ש'כיון שהוא יודע שהוא בריא מדוע עליו ללכת לרופא'. במקרה כזה איזו תוחלת יש לטירחת האשה עימו, ומדוע עליה להמתין ל"תוחלת ממושכה מחלה לב" בחיים עם בעל שיסרב לקחת כדורים או כל טיפול אחר, וסביר ביותר שסופם יהיה שהמחלה תכריע אותו ואותה עם ילדם הפעוט לחיי סבל שבהחלט יכולים להתדרדר בהמשך גם למסוכנות של ממש ולא רק לאיומים.

הטעם השני להחמיר הוא מפני שבהסתרת הבעל מן האישה את מחלתו הידועה לו לפני הנישואין, הרי הוא בהכרח חייב לקחת על עצמו את האחריות והסיכון גם על 'שלום הבית', וגם על ההשלכות ההלכתיות והממוניות הנובעות מהסתרה זו שעלולה להביא לגירושין, וכפי שנבאר להלן.

על השלכות 'הטבעת רגלי האשה בתרמית' כלפי חיוב הגירושין בטענת 'מאיס עלי', יש ללמוד גם מתשובת הרשב"ש סי' צ"ג [הביאו ב"י אהע"ז סימן ע"ז] : "על אישה שטענה מאיס עלי, שקודם נישואין היתה מואסת אותו ואמה השיאתה לו בעל כרחה, נראה דאפילו לאומרים שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה, שמה שאמרו שלא לכוף משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נשאת לו נסתלקה חששה זו, דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האשה אמתלא וטענה לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה לגרשה, ואח"כ כתב שלמעשה לא היה מקיל בכך וכו'".      נמצא מבואר בדברי הרשב"ש שכאשר ידוע לנו שהאשה לא רצתה בו לפני הנישואין, ברורה האמתלא למאיסתה גם לאחר מכן. ואם כן הגע בעצמך במקרה שלפנינו, כשידוע לכל ו'אנן סהדי' שאם הייתה יודעת על מחלתו לפני כן לא הייתה מסכימה לינשא, אם כן גם כן הוי אמתלא מבוררת גם לאחר הנישואין. אלא שכאן הדברים 'קל וחומר', כי אצלינו נוסף על המום עצמו נוספת גם הרמאות והרגשת הבגידה באימון הבסיסי שהיא סיבה למאיסות בפני עצמה. 

עוד עיין בפד"ר חלק י עמוד 242 [הרה"ג צימבליסט, אזולאי, דיכובסקי] שכתבו להחמיר, שאף כשלא טענה בפירוש 'מאיס עלי', במקרה של הסתרת מום הרי אנו חושבים אותה כטוענת 'מאיס עלי' כשאינה חפיצה להשלים עמו וכופין לגרש. וז"ל: " ה. (א) מי שקידש אשה ברמאות ובתחבולות ואח"כ אומרת האשה שמואסת בו, הואיל ועשה שלא כהוגן, כופין אותו לגרשה. (ב) אם יש לבעל מומים ולא גילה על כך לאשה לפני הקידושין, הרי זה בבחינת עשה שלא כהוגן וכופין אותו לגרשה כנ"ל."  ובהמשך שם ביארו: "אולם גם אם לא נוכל לחייבו בגט מטעם קידושי טעות, עדיין יש מקום לחייבו מטעם שעשה שלא כהוגן, שלא גילה לה לפני הנישואין על דבר ניתוחו, וכהא דכתב הרמ"א בסי' ע"ז סעי' ג': ואם עשה שלא כהוגן שקידשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש. ויסודו בתשובות הרא"ש כלל ל"ה סי' ב', עיין שם. ואף דשם איירי בטוענת מאיס עלי, י"ל שגם בנידוננו, הוי כטוענת מאיס עלי, כיון שאינה חפצה להשלים עמו בשום פנים ואופן, וכמו שביארנו בפסה"ד שנדפס בכרך ט' עמ' קפ"ב עיין שם"].

גם לגבי החיובים הממוניים, יש טעם לחייבו מטעם ההסתרה וכפי שנבאר. בפסק דין של בית הדין הגדול בתיק 1127602/ [מהח"מ והרה"ג היישריק ושינדלר] התבאר לגבי מחלה נפשית שלא היה בה סכנה, שאין זה משנה אם ההגדרה הרפואית היא מחלת נפש או מצוקות זמניות או הפרעות כלליות, ואין זה משנה גם אם מדובר במצב כזה שחלק מן האנשים מסכימים לחיות עימו ולא להתגרש, אלא כל שהוא מצב שבמקום מסויים מוגדר כמום הרי הוא מספיק כדי להכריז עליו כ'מקח טעות'. מפני שהגדרת 'מקח טעות' היא בוודאי תלוית המקום והקהל שבו נעשה המקח. לפיכך בציבור החרדים המתחתנים ב'שידוך', ומבררים על כל 'כלה כבחמורה' ונמנעים מכל ספק וחשש רפואי, מבלי לקבוע עמדה לגבי נוהג זה, ברור הדבר שהסתרת דברים אלו הם נחשבים בעיניהם כמעשה חמור ביותר המגיע לידי 'מקח טעות'. ואף שלגבי עצם הקדושין בהסתרת מחלה לא נכריע ליותר מאשר 'חשש למק"ט', אבל מכל מקום לגבי ההשלכות הממוניות היא 'מקח טעות' אמיתי. בפסק הדין שם אמנם היה הנידון לגבי בעל שנשא אשה שהסתירה את מומה ולכך פסקו שם שתפסיד כתובתה, וכפי שנתבאר שם טעמם באורך. אך הגדרת המצב כפי שהוגדרה שם נכונה גם לגבי המקרה שלפנינו לגבי בעל ש'עשה שלא כהוגן' והסתיר את מומו. משום שגם לגבי התחייבויותיו של הבעל כלפי האשה הניתנות תמורת חובותיה לשלימות הבית, כאשר הוא נושא אותה במצג שוא, הוא אינו יכול לומר אחר כך שהיא זו שלא עשתה כפי שהתחייבה והביאה לידי גירושין ולא הוא. שהרי מבחינתה יכולה הייתה לטעון שמדובר ב'מקח טעות' ולא על כך התחייבה. ובפרט במקרה שלנו שגם אחר שנודע לה שרומתה, אף על פי כן ניסתה לעזור לבעלה ולנהל חיים רגילים, ולכן כשנאלצה לבסוף להפרד נחשב שהוא הביא את הפירוד וברמאותו הביא את האשה למצב שתבקש גירושין. ויתירה מזו, הגדרת האיש כמי שאילץ אותה להתגרש ממנו, נעוצה גם בזה שאנו יודעים שהוא מסרב, מטעם זה או אחר, להצמד לטיפול הרפואי הדרוש לו ולהתמיד בו, [ואפילו לתיקון המשניות], וכתוצאה מזה עשה מעשים שונים שבסופו של דבר הביאו לידי כך ש'כלו כל הקיצין', וממילא המסקנא העולה היא שמעשיו הם שגרמו את הגירושין. ודוק, כי בית הדין בפסק הדין המוזכר לעיל קבע כי מדובר ב'מקח טעות', על אף שבמקרה שלהם הפירוד החל ב'שבע ברכות' ולא הוכח שהשפיע על חיי בני הזוג, אלא שעצם ההסתרה של דבר המקובל באותה קהילה כמום חמור, שברור שאם היה יודע הבעל עליו לא היה נושאה, מצדיק להתייחס אליו כ'מקח טעות'. אבל במקרה שלנו מדובר בחולי שהיה והוסתר לפני הנישואין וחזר וצץ ושיבש את חיי בני הזוג גם אחרי הנישואין. לכן אין לומר שאין זה מוצדק לחטט 'בפצעי עבר', משום שכאן עינינו הרואות שמדובר על פצעי עבר המדממים והולכים גם אחרי הנישואין.

גם לגבי חיוב הכתובה והתוספת יש בזה נפקא מינא. דלא מיבעיא לדעת הסוברים שיש במחלה שלפנינו דין מום וכפייה לגרושין וכתובה, אלא אף אם נאמר כי מידי ספק לא יצאנו, מכל מקום הסתרה זו היא טעם העומד בפני עצמו לחייבו בכתובה ובתוספת הכתובה, ומבטלת את הטענה ש'אדעתא דמיפק לא כתב לה'. כי נראה פשוט שהמסתיר את מומו ונושא אישה, והוא יודע כשהוא מתחייב שאם יוודע לה סביר שלא תסכים להישאר עמו, שוב אינו יכול לטעון 'על דעת למיפק לא כתב לה'.  שהרי להתנות תנאי כלשהו בנישואין אינו יכול להיות תלוי בבעל בלבד, שהרי ב'מקח' לא מועילה אומדנא מצד אחד, והתחייבויות הנישואין וודאי מקח הם ולא מתנה, ולכן צריך דעת הקונה והמקנה כדי להתנות תנאים. אלא שבנישואין רגילים אמדו חז"ל שברור לשני הצדדים שכתיבת התוספת היא רק על מנת שתהיה לפניו ולא על מנת שתצא. אבל כשהוא יודע מראש שמסתיר ממנה מום שלא הייתה מוכנה לקבל אותו, שוב אינו יכול להתנות באופן חד צדדי שאת התוספת הוא נותן על דעתו בלבד שתסכים להתגלגל איתו במחלתו, ולא על דעתה. והדברים פשוטים.

אחר כל זאת נוסיף, שגם בבואו לבית דיננו בית הדין הסביר לו בית הדין בראשית הדברים שאין מקום לטעון על שלום בית כלל, והבהיר שאחרי שנתיים ויותר של פירוד מוחלט ומאבק עקר, אין מנוס מלקבוע שחייבים להתגרש, והציע לו 'הסכם' שיהיה טוב גם עבורו ויוכלו להפרד בדרכי שלום ולצאת לדרך חדשה עם הסדרי ראיה בהסכמה, אך שוב הבעל סירב בעקשנות להצעות ללא טעם סביר [המוכיח גם את חוסר יכולתו לעזור לעצמו]. שוב זימן אותו בית הדין שנית לנסות ולהגיע להסכם, ושוב לא צלח הדבר בידינו, ולכן אין מנוס בפנינו אלא להכריע את שורת הדין ולקבוע כי הבעל חייב לגרש את אשתו ולתת לה את כתובתה. ואם מאן ימאן מלעשות כן, ישקול בית הדין גם לגבי 'חיוב מזונות מעוכבת' וגם לגבי דרכים נוספות על מנת להציל את שניהם, " דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה, דאפשר דימצא אשה אחרת שיכולה לסבול צער זה ולא יהיה עומד בלא אשה, וגם האשה עצמה מדינה אינה יכולה לעמוד בלא איש, וכמ"ש מהרד"ך, וכל שכן כשהיא ילדה".    

לאור זאת בית דיננו מקבל את הערעור וקובע כי האיש חייב לגרש את אשתו ולשלם את כתובתה.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ד בטבת התשפ"א (29/12/2020).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא	הרב אליעזר איגרא	הרב מיכאל עמוס