החלטה

בפנינו תביעות חלוקת רכוש וכתובה של האישה.

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בתאריך ל' באב תשס"ח (31.8.2008) והתגרשו בבית הדין בהסכמה בתאריך ג' בכסלו תשע"ו (15.11.2015). הוסכם כי תביעות הרכוש והכתובה יידונו לאחר ביצוע הגט. התקיימו מספר דיונים נשמעו עדים והוגשו סיכומים.

לאחר שמיעת הצדדים ובאי כוחם ועיון בסכומים פוסק בית הדין כדלהלן:

חלוקת רכוש

א.   בית הדין מוציא צו לפירוק שיתוף על שתי הדירות הרשומות על שם הצדדים דירה א' ברחוב […] ב[י'] ודירה ב' הנמצאת ברחוב […] ב[ע'].

ב.    תמורת הדירה תחולק שווה בשווה בין הצדדים לאחר סילוק חוב המשכנתא על הדירות הנ"ל.

ג.    אם דירות אלו לא תימכרנה תוך תשעים יום ממתן פסק דין זה בית הדין ימנה את באי כוח הצדדים לכונסי נכסים.

ד.    הדירה הנמצאת ברחוב […] ב[פ'] והרשומה על שם הבעל עוד בטרם הנישואין, תישאר לבעל בלבד.

ה.   על האישה לשלם לבעל דמי שימוש ראויים על הדירה ב[י'] – סך של אלפיים ש"ח לחודש החל ביום י"ז באלול תשע"ה (1.9.2015) ועד ליום פינוי הדירה בפועל.

ו.    על הבעל לשלם לאישה מחצית מדמי השכירות של הדירה ב[ע'] שעמדו על סך של אלף ושבע מאות ש"ח לחודש, דהיינו סך של שמונה מאות וחמישים ש"ח לחודש מיום י"ז באלול תשע"ה (1.9.2015) ועד ליום פינוי הדירה בפועל.

ז.    על האישה לשלם לבעל מחצית מתשלום המשכנתא ששילם הבעל על הדירה ב[י'] וזאת מיום ט"ז בניסן תשע"ה (5.4.2015) שבו הסתלקה האישה מהחשבון המשותף.

ח.   המיטלטלין שבדירות יחולקו שווה בשווה.

תביעת הכתובה

א.   מחילת הכתובה בהסכם הגירושין   

בנוגע להסכם הגירושין מיום ט' בתמוז תשע"ד (7.7.2014) – בית הדין סבור כי אין ממש במחילת האישה על הכתובה שנעשה בהסכם זה אף שקיבל תוקף של פסק דין.

בית הדין השתכנע כי אכן לא הייתה גמירות דעת מלאה של האישה בחתימת הסכם זה, כפי שנשמע בדבריה בפרוטוקול מאותו יום (שורה 13 לפרוטוקול) "אני לא הייתי רוצה אבל אני נאלצת להסכים", וכן מהמשך ההליכים ושמיעת טענות הצדדים בבית הדין אנו סבורים כי לא הייתה גמירות דעת מלאה של האישה במחילה על הכתובה בהסכם הנ"ל, ומשכך דין הסכם זה להיות בטל.

ב. חיוב כתובה באישה שאינה יכולה להרות וללדת

מכל מהלך הדיונים בבית הדין ומהחומר שהוגש עולה כי האישה לא יכלה להרות ולהביא ילדים לעולם. דין זה מופיע בהלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנד סעיף י) ובבית שמואל (שם ס"ק כב), שכל שהמניעה היא ממנה אין לה כתובה ודינה כאיילונית. ונפסק (בסימן קטז סעיף ג) שאיילונית, כל שלא הכיר בה – דינה כדין חייבי לאווין שלא הכיר בהן (המבואר בסעיף א שם) – שאין לה עיקר כתובה אך יש לה תוספת כתובה. והסביר שם הבית שמואל (ס"ק ג) שהכלל הוא שלא הפסידה תוספת כתובה אלא כשהיא ידעה מהחיסרון שבה והוא דבר שאין אדם מתפייס עליו.

בנידון זה האישה לא ידעה טרם הנישואין שיש לה בעיה להרות, וממילא לא הפסידה את תוספת הכתובה.

ג.    מסקנה    

מכל האמור, על הבעל לשלם לאישה את תוספת הכתובה בניכוי עיקר כתובה, בסך 178,250 ש"ח שיקוזזו מחלקו של הבעל במכירת הדירות.

הרב זבדיה כהן – אב"ד

אני מצטרף.

הרב דוד שני

נימוקים מורחבים ודיון בתביעת האישה בעניינם של העוברים המוקפאים –

הרב מרדכי מזרחי בר אור

רקע עובדתי

הצדדים נישאו בכ"ד בשבט תשס"ח (31.1.2008), במהלך תקופת נישואיהם קנו הצדדים רכוש משותף – זכויות בשתי דירות: אחת ברחוב […] ב[י']; השנייה ברחוב […] ב[ע'] (להלן: הדירות).

דירה נוספת הייתה לבעל לפני נישואיו ורשומה על שמו בלבד הנמצאת ב[פ'].

לצדדים לא נולדו ילדים, למרות מאמצים גדולים שעשו שני הצדדים. האישה עברה טיפולים רבים במשך כמה שנים, היו לה בעיות פוריות והטיפולים לא צלחו ולכן קיבלה האישה תרומת ביציות מחו"ל והביציות הללו מוקפאות בבית חולים. את התשלום עבור הביציות שילם אבי הבעל.

הבעל התייאש כבר מלהביא ילדים מאשתו, הוא בן ארבעים ושש והיא בת ארבעים ושתיים. הבעל פתח תיק לגירושין ואישור הסכם בבית הדין בפתח תקווה ובתאריך ט' בתמוז תשע"ד (7.7.2014) ניתן פסק דין לגירושין בהסכמה. הצדדים התגרשו זה מזה בגט פיטורין [לאחרונה ולאחר הליכים נוספים וכדלקמן] כאמור בסעיף א' להסכם.

בסעיף ג' להסכם נאמר: "מעבר לאמור לעיל אין לצדדים תביעות נוספות זה על זה לרבות מחילת האישה על כתובתה."

הצדדים הוזמנו לסידור גט, אך האישה חזרה בה מן הגירושין, ביקשה שלום בית ורצתה עוד פעם שבעלה יחזור אליה וביחד יביאו צאצאים לעולם. הבעל סירב והבהיר שאינו מוכן לחזור בשום אופן.

בעקבות זאת עזב הבעל את הבית ב[י'] בתאריך י"א באב תשע"ד (7.8.2014) והלך לגור ב[ע'] עם חבר; האישה חזרה לגור בבית הוריה ב[ח']; את הדירה ב[י'] השכיר הבעל.

בתאריך י' בטבת תשע"ה (1.1.2015) עברה האישה לגור בדירה המשותפת ב[י'].

על שתי הדירות נלקחו הלוואות – משכנתאות: על הדירה ב[י'] נלקחה משכנתה של 202,137 ש"ח. על הדירה ב[ע'] נלקחה משכנתה בסך 116,716 ש"ח. תשלום המשכנתה עבור שתי הדירות 'ירד' מהחשבון המשותף.

התקיימו כמה דיונים בבית הדין [בתל אביב, שאליו הועבר התיק], הוסכם בין הצדדים להתגרש והצדדים התגרשו בתאריך ג' בכסלו תשע"ו (15.11.2015), לאחר הגט ידון בית הדין בנושא של כתובה ופיצויים. הצדדים קיבלו על עצמם בקניין לדון בנושא הרכוש על פי חוק איזון משאבים.

טענות האישה

"עברתי טיפולים קשים כדי להביא ילדים לעולם, כולל תרומות ביצית מגויה בהדרכת רבני פוע"ה.

יש לנו ארבעה עוברים מוקפאים. הבעל היום מתנגד להחזרת העוברים.

ב־1.6.2014 פתח הבעל תיק לגירושין ואילץ אותי להסכים להתגרש. אני חזרתי לאחר הסכם הגירושין ב[פ'] והודעתי לבית הדין שאני לא מעוניינת בגירושין וזה היה תחת לחצו של הבעל. ב־25.10 הגשתי בקשה לביטול ההסכם.

אני מקבלת קצבת נכות בגין "לקות ראיה/עיוור" מביטוח לאומי.

בתחילת הנישואים התגוררנו שלוש וחצי שנים ב[י'] ולאחר מכן עברנו להתגורר ב[ע']. הבעל החליט שהוא רוצה להתגרש ממני, והשכיר את הדירה ב[י'] ללא ידיעתי וללא הסכמתי והלך לגור ב[ע'] עם חבר, בעקבות זה עזבתי את הבית והלכתי לגור בבית הוריי.

בתאריך 8.1.2015 עברתי ניתוח כריתה של חלק מצוואר הרחם בעקבות מחלה בנגיף הפפילומה שבעלי הדביק אותי. המחלה הזאת מועברת באמצעות מגע מיני עם נשים רבות. בעלי הדביק אותי כיוון שהוא היה חילוני וחי כנראה עם נשים נוספות ובעקבות זה אני נדבקתי במחלה. אני עצמי לא קיימתי יחסים עם אף אחד לפני החתונה, וגם בדיון הודה הבעל שהייתי בתולה, כך שזה ברור שהמחלה נגרמה בגלל הבעל.

את שתי הדירות ב[י'] ו[ע'] קנינו במשותף. הדירות רשומות על שם שנינו. יש שתי משכנתאות על הדירות שאנחנו משלמים מהחשבון המשותף שלנו בסך 318,853 ש"ח.

מיום 2.9.2014 אני יצאתי מהחשבון המשותף והבעל משלם לבד את המשכנתאות."

האישה נשאית נגיף הפפילומה עד סוף ימיה. לאור מצבה, לדעת הרופאים, אין לה סיכוי להביא ילדים. היא מבקשת מבית הדין שיפסוק שהחלוקה של הדירות תהיה לא באופן יחסי שווה בשווה אלא על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, האומר שאם ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות המצדיקות זאת רשאי הוא לחלק את הרכוש לא באופן שוויוני.

כמו כן כושר ההשתכרות של האישה מצומצם להיותה נכה ומקבלת קצבת נכות מביטוח לאומי. הבעל – "בריא ברוך ה' יש לו השתכרות גבוהה יותר. לפני הנישואים הייתה לבעל קליניקה מצליחה לרפואה סינית".

"אני מבקשת מבית הדין לקבוע שאיזון המשאבים לא יהיו מחצה על מחצה אלא יחס אחר בגלל הסיבות הנ"ל.

הדירה ב[פ'] רשומה על שם הבעל בלבד, אני מבקשת שגם פה תהיה חלוקת איזון משאבים.

שילמתי מהחשבון המשותף את המשכנתה של הבית ב[פ'] מקצבת הנכות שהפקדתי לחשבון המשותף, זה מלמד על שיתוף. על פי הפסיקות שניתנו בעבר על ידי שופטים שהתחשבו בזה, אם יש כוונת שיתוף בנכסים אפילו שהם רשומים על שם הבעל בלבד הרי הם נכסים ברי איזון. אני לא מבקשת חצי מהדירה ב[פ'] אלא שמהחשבון המשותף ששילמתי – הערך של הדירה שעלה מאז שילמתי את המשכנתה עד היום, זה עלה בארבע מאות אלף, אני רוצה את חלקי על התקופה – המשכנתה ששילמתי.

הבתים המשותפים ב[י'] ו[ע'] להלן "הדירות", מושכרים מ־2.9.2014 וכספי שכר הדירה הגיעו לחשבונו של הבעל בלבד, שלא העביר לי מחצית משכר הדירה, ואני מבקשת לקבל מחצית מדמי השימוש הראויים.

השכירות של הדירה ב[י'] הייתה ארבעת אלפים וחמש מאות, ואני מבקשת מחצית. ב[ע'] הושכרה באלף ושבע מאות ש"ח ואני מבקשת מחצית. על הדירה ב[י'] מיום 2.9.2014 בו נפרדנו שילמתי ארנונה עבור הדירה ב[י'] והשוכרים העבירו עוד חמש מאות ש"ח לבעל.

אני מבקשת שישלם חצי מהארנונה של הדירה ב[י'].

הבעל לא מסכים שום הסכמה בעניין חלוקת המיטלטלין ואני מבקשת שבית הדין יחליט שמגיע לי חצי משווי המקרקעין על פי חוק."

טענות הבעל

"פתחתי תיק לגירושין לאחר שהגעתי למסקנה שאין סיכוי שהאישה תביא לי ילדים לעולם בבית הדין בפתח תקווה ושם אושר בהסכמת האישה פסק דין לגירושין שהאישה מוותרת על כתובתה אך האישה קיבלה ייעוץ וחזרה בה מכל ההסכמות ולא רוצה להתגרש ודורשת את כתובתה.

טענתי היא, שלאחר שהאישה חתמה בפני בית הדין על ויתור כתובה אין לה זכות לקבל את הכתובה."

"אנחנו מבקשים מבית הדין:

ליתן צו המורה על פירוק השיתוף בזכויות בשתי הדירות המשותפות, החלוקה תהיה בחלקים שווים לאחר סילוק הוצאות המכר וחוב המשכנתאות הרובצות על הדירות, לחלק חצי חצי, חלוקה שווה.

ליתן צו פינוי המורה על האישה לפנות את הדירה ב[י'] לאלתר, כדי לאפשר מכירת הדירה בשוק החופשי למרבה במחיר."

"הדירה ב[פ'] שרשומה על שם הבעל בלבד לפני הנישואין ושהוא קנה אותה מכספו, עשר שנים לפני כן אין לאישה שום זכות בזה. כך שאנחנו מבקשים שהדירה לא תאוזן."

"תשלום דמי שימוש ריאליים: היות שהאישה הודתה שביום 1.9.2015 היא עברה לגור בבית ב[י'] ללא הסכמתי, על כן אני מבקש שבית הדין יחייב אותה בתשלום דמי שימוש ראויים.

האישה הסתלקה מהחשבון המשותף בתאריך 5.4.2015 ואני משלם בלית ברירה את כל התשלומים החודשיים בגין ההלוואות שלקחנו. את המשכנתה אני משלם לבד לצורך הדירה ב[י']. אני מבקש מבית הדין לחייב את האישה בחצי מהתשלום של המשכנתה ששילמתי לבד.

אני מסכים בקשר לדירה ב[ע'] לשלם לידי התובעת מחצית משכר הדירה שיתקבל בגין השכרת הדירה ב[ע'] בתקופה שמיום 5.4.2015 עד ליום פירוק השיתוף לדירות בפועל."

דיון והכרעה

תוקף מחילת הכתובה

אושר הסכם גירושין בבית הדין בפתח תקווה ובו נאמר שהאישה הסכימה לוותר על כתובתה. לאחר האישור חזרה בה והודיעה לבית הדין כי אינה רוצה להתגרש ודורשת שלום בית. הסכם זה אינו מחייב כל זמן שלא התגרשו בני הזוג, מאחר שכל הסכם גירושין – ברור לכול – כפוף לסידור הגט וכל זמן שלא התגרשו הסכם זה לא מחייב את הצדדים, אפילו שני הצדדים רוצים להתגרש. רק אם התחילו ליישם את ההסכם בפועל – אפילו חלק מההסכם – לא יכולים לחזור בהם. בנדון שלפנינו: האישה רשאית לחזור בה – ראה פסקי דין רבניים שפסקו כך שאם צד אחד רוצה לחזור ואינו רוצה להתגרש רשאי לחזור בו (פד"ר ג עמוד 169 – פסק דין מהגאונים הרב י' מ' בן מנחם, הרב י' הדס והרב ב' ז'ולטי):

"[…] נראה דיש הבדל בן אם המחילה היא מעכשיו אלא שעשה תנאי בזה אינו יכול לחזור בו אם השני רוצה לקיים התנאי וכמו שכתב הגר"י מקוטנא […] אבל בנדון […] המחילה לא היה מעכשיו אלא בשעת קיום התנאי ולכן הוא יכול לחזור בו לפני שקוים התנאי"

– ולכן היא יכולה לחזור בה לפני שקוים התנאי –

"וכן מבואר בספר מחנה אפרים בהלכות מכירה דיני אסמכתא סימן ו' […]"

וכן כתב הגאון הרב גולדשמידט (מובאים דבריו בספר משפטי שאול סימן כח):

"אין כל ספק כי כאשר זוג עורך הסכם גירושין ומפרט בו כל התנאים בקשר לגירושין הרי ודאי הוא בגדר אומדנא דמוכח לכל כי הכוונה בכל ההסדרים הללו אם לא נכתב בהסכם במפורש אחרת, היא רק בגלל הגירושין למעשה וכאשר צד אחד חוזר בו מהגירושין לפי הדין בידו לעשות כך הרי בטלים הם כל ההתחייבויות וכל המחילות שבהסכם, ובאין גירושין גם הם אינם."

חלוקת הרכוש

הבעל פתח תיק לגירושין בתל אביב, התקיימו מספר דיונים והוגשו סיכומים. הצדדים קיבלו בקניין שבית הדין ידון בחלוקת רכוש על פי חוק איזון משאבים, בית הדין נתן החלטה שהצדדים ידונו בכל הנושאים כולל חיוב הכתובה לאחר סידור הגט.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הם בעלים משותפים בחלקים שווים בדירות ב[י'] וב[ע'] ונלקחו משכנתאות עבור שתי הדירות וכי החזר החוב יצא מחשבון המשותף. אין מחלוקת כי הצדדים מבקשים לפרק את השותפות בדירות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי האישה עברה לגור בדירת הצדדים ב[י'] בתאריך י"ט במרחשוון תשע"ו (1.11.2015) וכי היא מוכנה לשלם חצי מדמי שימוש ראויים.

אין מחלוקת כי הבעל חזר לגור ב[ע'] בתאריך כ"ב באב תשע"ה (7.8.2015) וכי הוא מוכן לשלם חצי מדמי שימוש ראויים.

האישה מבקשת כי חלוקת הרכוש לא תהיה "חצי־חצי" מפני שיש כאן "נסיבות מיוחדות".

זו לשון חוק איזון משאבים סעיף 8 לחוק יחסי ממון:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת רשאי הוא לבקשת אחד מבני הזוג לקבוע שאיזון משאבים כולם או מקצתם לא יהיה מחצה אלא לפי יחס אחר שיקבע בין השאר בנכסים עתידיים לרבות כושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג."

האישה טענה שחלתה והוצרכה לעבור ניתוח לכריתת חלק מצוואר הרחם ולטענתה מחלה זו נגרמה על ידי הבעל. מחלה זו מועברת על ידי האיש על ידי קיום יחסים עם הרבה נשים. הבעל הודה שהיה בקשר ממושך עם שתי נשים לפני שהתחתן. האישה טענה כי היא הייתה בתולה כפי המופיע בפרוטוקול הדיון (בתאריך ג' בסיון תשע"ה – 21.5.2015 שורה 222), הבעל נשאל אם האישה הייתה בתולה והוא הודה בכך.

לטענתה הוא גרם לה למחלת צוואר הרחם והיא נאלצה לעבור ניתוח והיום היא לא יכולה להביא ילדים לעולם.

עם כל הצער, אין זו טענה המצדיקה לחלק את הרכוש לפי נסיבות מיוחדות האמורות בחוק שחלוקת רכוש לא תהיה ביחס שווה בשווה.

לגבי טענת האישה לגבי הדירה שב[פ'] הרשומה על שם הבעל בלבד ושנקנתה לפני הנישואין, על פי הפסיקות בשנים האחרונות, המקנות לבן הזוג זכויות קנייניות גם על נכסים שנרשמו על צד אחד לפני הנישואין:

בפסיקות שנפסקו מדובר בבני זוג שגרו יחד משך שנים בדירה הרשומה על שם צד אחד וניהלו משק בית משותף כולל חשבונות בנקים משותפים והכול היה בשותפות מלאה – זה מראה על כוונת שיתוף גם בנכסים הרשומים על שם צד אחד.

במקרה הנ"ל, הצדדים לא גרו בדירה ב[פ'], הדירה הייתה של הבעל בלבד נקנתה על ידי הבעל קודם הנישואין והושכרה על ידו. הצדדים גרו בדירה ב[י']. לפיכך אין לה זכות בדירה ב[פ']. אם חוב המשכנתה על הדירה ב[פ'] שולם מהחשבון המשותף זכותה לבקש חצי משווי המשכנתה ששולמה על הדירה ב[פ'].

לשון החוק המפורשת בסעיף 5(א) (1) מורה כי אין זכות לאזן ולחלק את הרכוש של קודם הנישואים. לפני כשמונה שנים תוקן חוק יחסי ממון ונעשו בו שינויים משמעותיים (תיקון מס' 4) ושולבו בחוק הלכות שיפוטיות שונות, בכללן כושר השתכרות שלא היה לו ביטוי בדברי המחוקק לפני כן עד למועד התיקון בסעיף 5. הלכה שהתחדשה בשנים האחרונות היא שאם הצדדים ניהלו שיתוף מלא בכל הדברים אז תהיה זכות לצדדים – אף בנכס שרשום רק על שם צד אחד – לחלק שווה בשווה. הלכה זו לא תוקנה בחוק ובחוק נאמר במפורש שנכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין אין בהם הסדר איזון משאבים ובנסיבות אלו אין בתי דין מסתמכים על פסיקת שופטים שפסקו כך ובפרט שגם לפי ההלכה אין שום זכות לחלק רכוש זה שרשום על צד אחד מבני הזוג.

מסקנה (בסוגיית הרכוש)

יינתן צו לפירוק שיתוף מלא בשתי הדירות המשותפות ולאחר ניכוי המשכנתה והוצאות אחזקת הבית – יחולקו שווה בשווה.

הדירה ב[פ'] שייכת בלבד לבעל. אם שולמה משכנתה מחשבון משותף אז האישה זכאית לקבל חצי מתשלום המשכנתה ששולמה.

בית הדין נותן לכל צד זכות ראשונית לקנות את הדירות. אם שניהם דורשים את הדירה תהיה התמחרות ביניהם וכל המרבה במחיר יקנה את הדירה. אם הצדדים לא יצליחו למכור את הדירות תוך ארבעה חודשים בית הדין ימנה את באי כוח הצדדים ככונסי נכסים. הדירות ימכרו ולאחר ניכוי שכר טרחת כונסי הנכסים בסך שני אחוזים והוצאות מכירות הדירות היתרה תחולק שווה בשווה.

חשבונות הבנקים הרשומים על שם שני הצדדים בזכות ובחובה יחולק שווה בשווה.

מיטלטלין שבדירה יחולקו "חצי־חצי". אם לא יגיעו להסכמות, בית הדין ימנה שמאי להעריך את שווי המיטלטלין לצורך חלוקתם בין בני הזוג.

דרישת האישה לקבל את העוברים שהופרו מזרעו של הבעל

בקשר לבקשת האישה להעביר לרחמה את העוברים שהופרו מזרע בעלה לשעבר כדי שתוכל ללדת, מאחר שבעלה גרם למצבה – לטענתה שבגלל מחלתו נאלצה לעבור ניתוח בצוואר הרחם והיום אינה יכולה ללדת אלא רק באמצעות הביציות שהופרו.

זו שאלה עקרונית מבחינה הלכתית  – אם ההליך מותר –  שנוצרה בעקבות התפתחות הרפואה, ואין לנו בספרות התלמודית ראיה לזה.

השאלות שנשאלות לפנינו:

     א. האם מותר לכתחילה להפרות ביציות של אישה זרה מזרע בעלה של אישה שאינה יכולה ללדת בצורה טבעית?

ב. אם האישה התורמת את הביציות אינה יהודייה והביציות הופרו בזרע הבעל והוכנסו לרחמה של האישה – האם הולכים אחר האישה שילדה והילד הוא יהודי מדין 'עובר ירך אמו' או שהולכים אחר האישה שנתנה את הביציות, היות שהביציות שבהן עיקר הגנים של העובר – כל התכונות של העובר מתחלקות בין הביצית לזרע הבעל (עיין מסכת נדה), ואכן בביצית נמצא ה"די־אן־אי" – ואם כן היא האם שהיא נתנה את החומר הגנטי שממנו נוצר הוולד והוולד שייוולד יהיה דומה לה במראה ותכונות, ולכן הולכים אחר תורמת הביצית?

ג. האם יוצא הבעל ידי חובת מצוות פרייה ורבייה על ידי הפריית ביצית של גויה על ידי זרעו של הבעל ולידת הולד על ידי אשתו?

לגבי עיקר ההפריה – אם היא מותרת – דעת מרן פוסק הדור הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל מובאת בשו"ת יביע אומר (חלק ח אבן העזר סימן כא) זו לשונו:

"מסקנא לדינא לגבי תינוק מבחנה, שנראה שדינו שווה למה שהתירו האחרונים להתיר הזרקת זרע הבעל לרחם האישה, וכשאי אפשר בשום פנים ואופן לאישה להיכנס להיריון בדרך כל הארץ וצריך להשגיח מאוד שלא יוחלף זרע הבעל בזרע של איש אחר, ומה טוב שיהיה על ידי שני רופאים דתיים, יראי שמיים בהשגחה מלאה משעת הוצאת הזרע עד הכנסתו לרחם האישה וראיתי למי שכתב לחלק ולאסור בנידון דידן ולא מצאתי יסוד נכון לחלק בזה ואח"כ שמעתי שכן התירו כמה גדולים בדורנו."

לגבי קיום מצוות פריה ורביה בהפריה חוץ גופית – בספר רץ כצבי (עמוד כא) מצטט מספר תורת המשפחה (מדריך לזוגות היוצא על ידי עמותת בוני עולם) מכתב שנתפרסם ביום כ"ג אלול תש"ע, שבו כתב הגאון הרב וואזנר בעל "שבט הלוי", שבהפריה חוץ גופית מקיימים מצוות פרו ורבו על פי התורה וייחוס הילדים להוריהם כבנו ובתו לכל דבר וכן מלים אותם ביום השמיני שחל בשבת, ועל המכתב הזה חתמו מרן הגאון רבי עובדיה יוסף וכן מרן הגאון הרב אלישיב.

לעומת זה בתשובות והנהגות לגאון הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית (חלק ב סימן תרפט), כותב ששמע מפי עד נאמן ששמע מהגאון הרב קנייבסקי – ה"סטייפלר" שאסר הפריה במבחנה. אך (בחלק ה סימן יז, בשנת תשסט) כתב הרב שטרנבוך "והאמת שלא התרתי ולא אסרתי אלא שכן שמעתי מגדולי הוראה שהורו להיתר" ובשנת תשע"א (בחלק ו) כבר כתב אחרת לגמרי:

"בעניין הפריה חוץ לרחם התפשט בזמן האחרון ורבים נושעו: נראה שאם נעשה אחר החלטת המומחים שמאשרים שרק בדרך זה יש סיכוי להיריון וזו דרך המעולה אצלם לקיים מצוות פריה ורביה וכבר עבר זמן ולא נושעו ועל פי גדולי ההוראה הורו אצלו לעשות, אין בזה שום חשש וכבר פורסם בשם גדולי הוראה שבנו הוא לכל דבר."

ייחוס העובר

א.         הגאון הרב עמאר שאל את מרן פוסק הדור הרב הגאון עובדיה יוסף זכר צדיק וקדוש לברכה מה דעתו, ואמר לו שהוולד מתייחס אחרי בעלת הביצית והיא האם, ולא אחר האישה היולדת, ולכן אם האישה בעלת הביצית אינה יהודייה הולד צריך לעבור גרות.

ב.         הציץ אליעזר (חלק יט סימן מ) כתב וזו לשונו:

"הוא הדין נמי בביצית הניתנת מגופה של אישה ומשתילים אותה בגופה של אישה אחרת להיריון וללידה שמתבטלת הביצית לגופה של האישה האחרת והוולד מתייחס לאישה היולדת ולא לאישה שתרמה ביצית."

וכן נוקט הגאון הרב מרדכי אליהו שהולכים אחר הלידה.

ג.          הרב אביגדור נבנצאל שהוא מגדולי תלמידיו של הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך העיד ששמע מהגאון כי בעלת הביצית היא האם (מובא בספר רץ כצבי עמ' מו). מאידך גיסא, פרופסור זאב לב מעיד ששמע להיפך מפי הגאון ר' שלמה זלמן – שהיולדת היא האם.

ד.         בספר נשמת אברהם (אבן העזר סימן א אות ו) כתב שהגאון ר' שלמה זלמן לא הכריע בדבר, ולשונו שם:

"לדעתי אין ראיה ברורה בדבר להכריע מי האם ולכן נראה לו להכריע בכל השאלות האלו ואם הפונדקאית היא עכו"ם אזי הילד יצטרך להתגייר מספק וכן אם הביצית היא של עכו"ם יצטרכו גיור מספק."

וכן נוקט הגאון הרב בן ציון אבא שאול (אור לציון יבמות דף מב) כמו שהביא חמי הגאון אב"ד ירושלים הרב עזרא בצרי (מכתב בספר רץ כצבי עמ' צב) וכן כתב מו"ר חמי הגאון הרב עזרא בצרי בספרו שערי עזרא (חלק ד – אבן העזר סימן טז) שמכיוון שדין זה ספק דאורייתא  –אם ללכת אחר האם שנתנה את הביצית או אחר האם שגידלה ברחמה את הוולד – אזלינן ביה לחומרה וצריך לגייר מספק.

בימים האחרונים יצא לאור ספרו של הגאון מורנו נשיא בית הדין הגדול הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף שליט"א – שו"ת הראשון לציון – שכתב במסקנתו (בסימן ה) בשם מרן אביו פוסק הדור שאם המשפחה שומרת תורה ומצוות אפשר לקחת ביצית מגויה ויטבילו את הילד או הילדה בגיל שנתיים או שלוש כדין גר קטן ואם המשפחה לא שומרת תורה ומצוות ויש חשש שהבן שיגדל לא ישמור תורה ומצוות – ייקחו רק ביצית מאישה יהודייה רווקה.

וזו לשונו שם עוד (בסימן ו):

"הנה אנחנו תופסין עיקר לדינא וזה דעת מרן פוסק הדור, כי העובר שנולד לאישה יהודייה מביצית של גויה שהופרתה ברחמה והיהודייה היתה אם פונדקאית דין הולד כגוי לכל דבר שהולכים אחר הביצית, ומה שהיהודייה היתה אם פונדקאית לא עושה את הוולד ליהודי. וכן להיפך אם בעלת הביצית היא יהודייה והאישה היולדת היא גויה הילד הוא יהודי. וכן צידד הרב הגאון הרב נבנצאל (בקובץ אסיא תשמ"ג חוברת לד) שמסתמא העובר מתייחס אחר אביו ואמו ולא אחר הפונדקאית וכן השיב הגאון הרב יוסף כהן בשם חמיו הגאון הרב פסח פרנק הרב הראשי לירושלים. ודעת הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך שיש להחשיב את שתי הנשים כאמהות לחומרא היינו גם ה'תורמת' את הביצית וגם ה'תורמת' את הרחם."

כך שהמסקנה המתבקשת שרוב הפוסקים נקטו הלכה למעשה, שאם אי אפשר ללדת בצורה טבעית מותר לעשות הזרעה מלאכותית או I.V.F. – זו דעת מרן פוסק הדור הרב עובדיה יוסף, וגם דעת מרן הגאון הרב אלישיב (מובא בספר נשמת אדם) המתיר להכניס אישה להיריון בטיפול I.V.F. (אך רק בהשגחה מלאה על ידי רופאים דתיים ואך ורק מביצית וזרע של בני הזוג).

ומכל מקום – וכן מסקנת הראשון לציון נשיא בית הדין הגדול – צריך להחמיר בדין תורה ואם הפונדקאית היא גויה או בעלת הביצית, צריך גיור מספק. לכן זכותו של הבעל שמזרעו לא ייוולד וולד שהוא צריך גיור, ולכן זכותו לסרב. וגם זכותו של הבעל שלא יהיה ילד מגרושתו – כל ההסכמה שהייתה בעבר ניתנה על סמך זה שכזוג נשוי יהיה להם ילד, אבל לאחר שהתגרשו אינו מעוניין שמזרעו יהיה לגרושתו בן.

למי הבעלות על הביציות המופרות

אמנם לכאורה, מאחר שבני הזוג הסכימו שהבעל יתרום את הזרע והאישה תשיג ביצית ויכניסו את זה לרחמה בהסכמה, אם כן שניהם שותפים בעובר. האם היום לאחר הגירושין האם זכותו לסרב להפרות את האישה?

בתחומין (כרך כב עמוד 392 ומקורו בפסק דין בערעור לבית הדין הגדול על בית הדין האזורי שפסק שאין להשתיל ברחמה של האם נגד רצון האב את הביצית שהופרתה בזרע האב, האישה הגישה ערעור לבית הדין הגדול), הביא הרב שרמן את דברי הגאון הרב ישראלי שהזרע מתייחס לבעליו כבנו, אמנם גם האישה שותפה עם הבעל על הביצית המופרית וצריך הסכמת שניהם. ובנידון דידן הביצית נקנתה בחו"ל על ידי אבי האב.

ראיתי בספר אסיא (סה–סו, אלול תשנ"ט) שנשאל הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג אם מותר לשאוב זרע מכיס האשכים של גבר מת להפרות את אשתו להשאיר לו זכר עולם. ותשובתו, שללא הסכמת הנפטר הדבר אסור, אך אם קיימת הסכמה מפורשת אין בכך איסור. וכך רואים שזכותו של הבעל לסרב שזרעו יופרה ברחם הגרושה וצריך הסכמת שניהם. אך מקרה דידן אינו לגמרי דומה, היות שכאן הביצית נקנתה על ידי אבי הבעל ולאישה אין זכות בביצית המופרית.

גם פסיקת בג"ץ (נחמני נגד נחמני), שפסק ברוב דעות כי לאישה הזכות לדרוש את הביציות שהופרו בזרע הבעל כדי ללדת – גם שם מדובר בביצית של האישה, ואילו אצלנו הביצית נקנתה על ידי אבי הבעל ולאישה אין זכות בביציות.

סיכום

עם כל הצער והכאב שיש לאישה שעברה טיפולים קשים במשך שנים ולא זכתה להביא ילדים לעולם, אין כל דרך להכריח את הבעל שיסכים שביציות שהופרו מזרעו תקבלם האישה, ומה גם שלטענתו הביציות נקנו בחו"ל על ידי אביו של הבעל לאחר הגירושין והוא לא מעוניין שיהיה לו בן ממנה.

תשלום כתובה ותוספת לאישה שאינה יכולה ללדת

לאחר שמיעת הצדדים ועיון בסיכומים, בית הדין סבור כי אין עילה להפסידה כתובתה, ומה שיש לדון הוא אם אישה שאינה יכולה ללדת מסיבות רפואית כמו במקרה הנ"ל מפסידה את כתובתה.

הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ח) כתב:

"שהתה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ – חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ויש לה תוספת – לא תהיה פחותה מאיילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת כמו שנתבאר."

כוונתו למה שכתב (בפרק כד הלכה ב): "איילונית שלא הכיר בה יש לה תוספת."

וכתב הראב"ד: "ותמהנו עליו על אילונית שלא הכיר למה יש לה תוספת."

וכתב הרב המגיד:

"ודע שבפירוש אמרו בירושלמי (כתובות פרק ז הלכה ו) אף באילונית שיש לה תוספת, וזה דעת הגאונים ז"ל וכן הסכימו בעל העיטור והרמב"ן והרשב"א כדברי רבנו."

וכתב בכסף משנה: "וכן כתב הרי"ף" – כדברי הרמב"ם.

ובהגהות מיימוניות (פרק טו באות ה): "וכן בסוטה פרק ארוסה (דף כד ע"א) משמע דיש כתובה לעקרה ולזקנה היכא שנישאת בהיתר.

בספר תשובות רש"י (סימן עד) כתב:

"נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון אילונית, יש לה תוספות שמוסיף לה בעלה, ואשה עקרה לא הוזכרה להפסיד אפילו עיקר כתובתה, שמא לא זכה ליבנות ממנה."

בפד"ר (ד עמוד 216 פסק דין מהגאונים הרבנים הדאייא, אלישיב וז'ולטי) פסקו באיילונית שלא הכיר בה כשיטת הרמב"ם.

בשולחן ערוך (סימן קטז סעיף ג) כתב: "אילונית […] אם לא הכיר בה דינה כחייבי לאוין שלא הכיר בה."

ולעיל (בסעיף א) כתב שאם לא הכיר בחייבי לאווין אין לה עיקר אבל תוספת יש לה.

וכתב הגר"א: "ודלא כהראב"ד […] וחלקו עליו כל הפוסקים והסכימו לפירוש הרי"ף".

והטעם – כתב הט"ז:

"דהתוספת אינו מצד תקנת חכמים אלא שחייב עצמו כל זמן שתרצה להיות אצלו והרי עמדה לפניו בתנאי שלה. ורש"י פירש שהתוספת כתובה מתנה בעלמא היא משום חיבת ביאה."

 וכן כתב הטור שאיילונית – אם לא הכיר בה – אין לה כתובה אבל יש לה תוספת, ולא הביא כלל את הראב"ד שחולק על הרמב"ם. גם השולחן ערוך (בסימן קטז, כנ"ל) הביא רק את שיטת הרמב"ם וכתב הכנסת הגדולה:

"גם הרב בית יוסף ז"ל בספרו הקצר לא הזכיר סברת הראב"ד ז"ל כלל ועיקר, גם הרב בעל המפה ז"ל לא הגיה עליו כלום. ואולי השמיטוה מפני שסברת הראב"ד היא יחידית וכל הפוסקים חלוקים עליו. וכיון שהוא יחידי בסברא זו – אפילו המוחזק אינו יכול לישען עליו, וכל שכן שפשט דברי הגמרא מוכיחים כאותם הפוסקים שסוברים שיש לה תוספת."

וכן כתב הגאון הרב בצרי בספר דיני ממונות (עמוד קנח) בכללי הקים לי, שבארץ ישראל אין יכול לומר קים לי נגד מרן בין ספרדים בין אשכנזים, שקיבלנו הוראות השולחן ערוך. אבל במקום שחלק הרמ"א ופסק כדעת אחרת – יכול לומר קים לי כדעת הרמ"א.

מקור הדברים הוא מתשובת חכם צבי (סימן סא) ואבן השוהם (סימן סב) והחוות יאיר (סימן קסה), שכתבו שכל מי שפוסק נגד מרן או הרמ"א הרי זה בכלל טועה בדבר משנה.

במקרה דידן הרמ"א לא חלק על השולחן ערוך, ולכן אין הבעל יכול לומר "קים לי".

מסקנה (בסוגיית הכתובה)

בירושלמי כתב במפורש שיש לה תוספת, ובתלמוד הבבלי לא מצינו שחולק. וכל הפוסקים (מלבד הראב"ד) – הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, הרב המגיד, הגהות מיימוניות והשולחן ערוך פוסקים שיש לה תוספת, ואין אומרים קים לי כדעת יחיד נגד כל הפוסקים.

לכן מגיעה לה תוספת כתובה ובפרט במקרה שלנו האישה טוענת שהבעל הדביק אותה במחלה פפילומה וגרם לניתוח בצוואר הרחם וכתוצאה של זה היא עקרה, אם כי בית הדין לא נכנס לברר טענתה מאחר שאין אפשרות להוכיח זאת בוודאות.

לכן הבעל ישלם לאשתו סך 178,250ש"ח תוספת כתובתה ופטור מעיקר כתובתה.

מסקנות

א.         הדירות ב[י'] ו[ע'] יחולקו שווה בשווה, וכל צד שיבקש לקנות את חלקו של הצד השני אם שניהם יבקשו לרכוש את חלקו של הצד השני יעשו התמחרות ביניהם ויקוזז סכום המשכנתא והוצאות הבית כולל הארנונה. אם לא יצליחו למכור את הבתים בתוך שלושה חודשים, ימונו באי כוח הצדדים לכונסי נכסים למכירת הדירות.

ב.         הדירות שהושכרו, כל אחד זכאי מבני הזוג למחצית השכירות כך שהצדדים יעשו חישוב ביניהם ויקזזו את הסכום המגיע לכל אחד.

ג.          האישה תשלם לבעל מחצית מדמי שכירות ראויים מיום שנכנסה לדירה ב[י'], הבעל ישלם מחצית מדמי שכירות ראויים מיום שנכנס לגור בדירה ב[ע'].

ד.         בית הדין מקבל את תביעת האישה לכתובתה, אך רק לתוספת כתובתה בסך 178,250 ש"ח.

הרב מרדכי מזרחי בר אור

פסק דין

לאור האמור פוסק בית הדין:

א.         בית הדין מוציא צו לפירוק שיתוף על השני הדירות הרשומות ע"ש הצדדים דירה א' ברחוב […] ב[י'] ודירה ב' הנמצאת ברחוב […] ב[ע'].

ב.         תמורת הדירה תחולק שווה בשווה בין הצדדים לאחר סילוק חוב המשכנתא על הדירות הנ"ל.

ג.          אם דירות אלו לא תימכרנה תוך תשעים יום ממתן פסק דין זה בית הדין ימנה את באי כוח הצדדים לכונסי נכסים.

ד.         הדירה הנמצאת ברחוב […] ב[פ'] והרשומה ע"ש הבעל עוד בטרם הנישואין, תישאר לבעל בלבד.

ה.         על האישה לשלם לבעל דמי שימוש ראויים על הדירה ב[י'] סך של אלפיים ש"ח לחודש החל ביום י"ז באלול תשע"ה (1.9.2015) ועד ליום פינוי הדירה בפועל.

ו.          על הבעל לשלם לאישה מחצית מדמי השכירות של הדירה ב[ע'] שעמדה על סך של אלף ושבע מאות ש"ח לחודש דהיינו סך של שמונה מאות וחמישים ש"ח לחודש מיום י"ז באלול תשע"ה (1.9.2015). ועד ליום פינוי הדירה בפועל.

ז.          על האישה לשלם לבעל מחצית מתשלום המשכנתא ששילם הבעל על הדירה ב[י'] וזאת מיום ט"ז בניסן תשע"ה (5.4.2015) בו הסתלקה האישה מהחשבון המשותף.

ח.         המיטלטלין שבדירות יחולקו שווה בשווה.

ט.         הבעל ישלם לאישה עבור תוספת כתובה סך של 178,250 ש"ח שיקוזזו מחלקו במכירת הדירות.

 ניתן ביום כ' בתמוז התשע"ו (26.7.2016).

הרב זבדיה כהן – אב"ד                הרב מרדכי מזרחי בר אור                           הרב דוד שני