פסק דין [נימוקים]

נימוקי פסק הדין שלפנינו עניינם תביעת האב להורות על קיזוז קצבת התלויים אותם מקבלת האם ישירות לחשבונה מהמוסד לביטוח לאומי מדמי המזונות עליהם התחייב האב בהסכם הגירושין שקיבל תוקף פסק דין ביום י"ז במרחשוון תשע"א (25.10.2010).

בני הזוג התגרשו באותו יום על בסיס הסכם הגירושין הנ"ל, שבסעיף 9 להסכם מוסדרים דמי המזונות עבור שני הקטינים המשותפים.

הנימוקים להלן מתייחסים לסעיף ד' של החלטת בית הדין מיום ג' בניסן תשע"ה (23.3.2015). חלקו השני של הסעיף ניתן בדעת רוב. וזו לשון סעיף ד' של ההחלטה:

ד.       באשר לתביעה להשבת כספי המזונות בגין קצבת תלויים שהועברו ישירות לנתבעת בנוסף לסכום המזונות כאמור בסעיף 9 א' להסכם הגירושין, בית הדין קובע שאכן קצבת התלויים בדרך כלל איננה מתווספת לסכום המזונות אלא מהווה חלק מתשלום המזונות.

אולם, בתיק שבפנינו הועלתה טענה שעל אף הנ"ל הצדדים הסכימו שגובה המזונות לא יכלול את קצבת התלויים, ועל כך חלוקים הצדדים. הפרשנות לסעיף 9 ג' מהווה את הבסיס לוויכוח זה.

בבית הדין נחלקו הדעות. לדעת המיעוט יש לחייב את הנתבעת להשיב את כל הכספים שניתנו כקצבת תלויים עבור נכותו של התובע. האמור בסעיף 9 ג' מתייחס אך ורק להטבות שיינתנו לאשה מהמוסד לביטוח לאומי, ולא לקצבת התלויים שניתנת לבעל ולא לאשה. סעיף מעין זה מופיע באופן שבלוני בהסכמים דומים, כך שאין להסיק ממנו דבר בנוגע לקצבת הנכות. כך גם מהעובדה שלא הוזכרה קצבת התלויים בצורה מפורשת בתוך ההסכם, על אף שבזמן עריכת ההסכם שולמה קצבת התלויים בפועל, מוכח שקצבת התלויים אינה מתווספת לגובה המזונות אלא נכללת בהם.

דעת הרוב היא, כי מאחר שיש ספק בפרשנות לסעיף 9 ג', כלל גדול בדין הוא המוציא מחברו עליו הראיה. לכן, האשה, בהיותה מוחזקת בכסף, אינה חייבת להשיב את הכספים שכבר קיבלה עד היום כקצבת תלויים. העובדה שהתובע המשיך במשך שנים להעביר מרצונו לידי הנתבעת את סכום המזונות ללא ניכוי סכום קצבת התלויים, מחזקת פרשנות זו. בנוסף, עובדה זו מעלה אפשרות של מחילה על הכספים, המופקדים מרצונו לחשבונה.

מכאן ואילך תנוכה קצבת התלויים, אשר ממשיכה להיות משולמת לידי הנתבעת, מגובה המזונות.

לפיכך, בית הדין קובע בדעת רוב, כי הנתבעת פטורה מלהשיב את כספי המזונות שגבתה בנוסף לקצבת התלויים עד מועד הגשת התביעה, ט' בטבת תשע"ה (31.12.2014).

מיום י' בטבת תשע"ה (1.1.2015) ואילך ישולמו דמי המזונות בניכוי דמי קצבת התלויים.

בית הדין סוגר את תיק 80762/17."

האב מוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ומקבל קצבת נכות הכוללת גם קצבת תלויים עבור שני ילדיו.

קצבת התלויים הייתה מועברת ישירות לחשבונה של האם עוד בטרם הגירושין (לדברי הצדדים כחצי שנה לפני הגירושין).

האב שילם את דמי המזונות הקבועים בהסכם מידי חודש בחודשו, שהם 4,000 ₪ בזמנו, ובנוסף להם כ־1,600₪ דמי מדור.

דמי המזונות הוצמדו למדד וכיום הם עומדים על למעלה מ־4,000 ₪ בהתאם לעליית המדד.

כחלק מתביעה כוללת המוצגת בפנינו תובע האב לקזז מדמי המזונות את קצבת התלויים שהאם ממשיכה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי שעומדת היום על כ־1,200₪, בטענה שאין סיבה שהאישה תקבל גם את דמי המזונות וגם את קצבת התלויים, וככל המפורט להלן.

כך תובע האב גם להשיב לו את כל כספי קצבת התלויים ששולמה לאישה בנוסף לדמי המזונות במשך כל השנים מאז הגירושין ועד היום. סכום זה עומד על כ־65,000 ₪.

האם מנגד טוענת לדחיית התביעות.

ב"כ האם נשען בטענותיו לדחיית התביעה על שני גורמים מרכזיים.

האחד הוא סעיף בהסכם הגירושין, והשני הוא העובדה שהאב במשך תקופה ארוכה אִפשר את העברת קצבת התלויים ללא קיזוזה מדמי המזונות, מה שמוכיח שכך הייתה הסכמת הצדדים. לדעתי, שתי הטענות דינם להידחות, וכלהלן.

נקדים ונאמר, שברור שקצבת התלויים היא סיוע כלכלי שניתן מהמוסד לביטוח לאומי לנכה עצמו כדי שיוכל לפרנס את מי שתלויים בפרנסתו. זוהי הטבה שניתנת לנכה ולא למשמורן, על אף שבפועל היא יכולה להיות מועברת לידי המשמורן[1], כדי להבטיח את השימוש בכספים לצורך ייעודם, שזה פרנסת ילדי הנכה[2]. אילו בית הדין היה צריך לפסוק את גובה המזונות, היו נבחנים צורכי הקטינים, ולאחר קביעת גובה המזונות הייתה מתקזזת מסכום זה קצבת התלויים. קצבת התלויים איננה עומדת כהטבה בפני עצמה לצורכי הקטינים, שנאמר שהם נוספים על דמי המזונות שלהם זקוקים הקטינים[3].

השאלה הניצבת בפנינו נובעת רק מכך שדמי המזונות נקבעו בהסכמה בין הצדדים, כאשר השאלה המרכזית היא מה הייתה כוונת הצדדים בזמן עריכת ההסכם.

א) נברר תחילה את טענת ב"כ האישה, שמהסכם הגירושין עולה שקצבת התלויים מתווספת לדמי המזונות ולא נכללת בהם.

בסעיף 9 ג' להסכם הגירושין נכתב בזה הלשון:

"דמי המזונות הם בנוסף לקצבת הילדים וכל הטבה אחרת אשר תקבל האישה מהמוסד לביטוח לאומי ו/או מכל גורם אחר יהיה אשר יהיה."

סעיף זה הוא הסעיף שעל בסיסו מבקשת האישה להמשיך ולגבות את קצבת התלויים בנוסף לדמי המזונות הקבועים בהסכם. לטענתה התוספת "וכל הטבה אחרת אשר תקבל האישה מהמוסד לביטוח לאומי", מכילה בקרבה גם את קצבת התלויים שמשולמת לאישה מהמוסד לביטוח לאומי. לדבריה לכך הם התכוונו כשחתמו על ההסכם, והראיה לכך, שהאב לא קיזז ולא ביקש לקזז את קצבת התלויים מדמי המזונות עד שלמדו בא כוחו לטעון כן.

אולם, לדעתי, ברור כשמש שתוספת זו לסעיף המזונות לא נועדה להסדיר את קצבת התלויים. וזה מוכח הן מנוסח הדברים והן מאומדן דעת הצדדים, ששניהם מהווים אבני דרך יסודיים לפרשנות של הסכמים, וכפי שיבואר להלן.

כאמור, בבואנו לפרש הסכם יש להתייחס לאומד דעת הצדדים וללשון ההסכם.

ב) כלל גדול בפרשנות של הסכמים וחוזים הוא, ההליכה אחר כוונת הצדדים בשעת חתימת ההסכם. כבר כתב בשו"ע חו"מ סי' ס"א סעי' ט"ז:

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה."

מקורו בדברי רבינו ירוחם בזה הלשון:

"כלל גדול בידינו בכל תנאי… אין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה" (מישרים נכ"ג ח"י).

ועיין שם בסמ"ע ובביאור הגר"א שזה נלמד מלשונות בנדרים, שאף בהם היכא שכוונת הנודר אינה כפי שמשתמע מהלשון יש לילך אחר הכוונה ולא אחר הלשון. ואף שהשו"ע כתב בלשון "יש מי שאומר", לא מצאנו מי שחולק על כך. זה דרכו של מרן כשלא מוצא את הדבר האמור רק בפוסק אחד לכותבו בלשון "יש מי שאומר"

וכן הוא גם בשו"ת חוות יאיר סי' רכ"ט שכתב "שבתנאים של שטר אזלינן אחר הכוונה."

לפי זה, גם אם ננסה לדחוק ולכלול בסעיף האמור מבחינה לשונית גם את קצבת התלויים, נראה שאין זה עומד במבחן אומדן דעת האב.

האב התחייב למזונות שני הקטינים סך של 4,000 ₪[4] מלבד דמי המדור (ותוספת של 1,600 ₪ למדור, שנידון בפנינו בהקשר אחר) והוצאות חריגות המוסדרים בהסכם בסעיפים אחרים, סכום סביר, ואולי גם גבוה מהמקובל ברמת ההכנסה של האב הידועה לנו. לא סביר בעיניי כלל, שאם האב היה מודע לכך שקצבת התלויים היא בעצם סיוע עבורו בשל נכותו, היה מוסיף אותה למזונות הקטינים.

כך גם ברור, שאם נכותו הייתה מסתיימת, והאב היה מפסיק להיות זכאי מהמוסד לביטוח לאומי לקצבת הנכות, לא היה עולה על הדעת, לחייב את האב להוסיף למזונות הקטינים את גובה קצבת התלויים.

כך גם, אילו קצבת התלויים הייתה חלק מגובה המזונות שלהם התחייב האב היה ראוי לנקוב בדמי מזונות גבוהים יותר בהסכם הגירושין, ולהורות על קיזוז של קצבת התלויים שמשולמת לאם המשמורנית מדמי המזונות. בנידו"ד היה ראוי לנקוב במזונות בסך 5,200 ₪, שהם לדברי האישה המזונות הראויים לקטינים, ולהורות על קיזוז הקצבה בסך 1,200 ₪, מהמזונות.

קביעת גובה המזונות של קטינים היא בדרך כלל על פי מדד משולב מרמת ההכנסה של האב ומצורכי הקטינים. שני המדדים הללו אינם מובילים בנדון שלפנינו לגובה מזונות של 5,200 ₪ ולתוספת מדור של 1,600 ₪. יש יסוד גדול להניח שקצבת התלויים שמועברת ישירות מהמוסד לביטוח לאומי לחשבונה של האם המשמורנית, לא הובאה בחשבון כלל בקביעת גובה המזונות על ידי הצדדים, בגלל הנחת יסוד מוטעית של האב שהתייחס אליה כאל מתנה שניתנת לאם המשמורנית. ויש לי יסוד להניח שמדובר בהטעיה מכוונת של האם ולא בטעות של האב בלבד[5].

אולם, גם אם נתעלם מאומדן דעת הצדדים ונבקש לבחון את נוסח ההסכם בלבד ועל פיו לפעול נגיע למסקנה דומה.

ג) כאשר לא ניתן לאמוד את דעת הצדדים הכלל בפרשנות של הסכמים וחוזים הוא, שיש לילך אחר לשון בני האדם המדוברת והמקובלת, וכפי שכתב הריב"ש בתשובתו, סי' ר"ז, מובאת בבית יוסף סי' ס"א מחודשות ס"ק כ', בזה הלשון:

"ובזה נראה שהולכין אחר לשון בני אדם כדרך שרגילין לדבר בכיוצא בזה, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל שבכל עניני שטרות הולכין בהן אחר לשון בני אדם."

ועיין רשב"א ור"ן נדרים ס"ג ע"ב, שכמו שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואפי' להקל, כך גם בשטרות. וכן הוא בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קס"א וח"ו סי' קנ"א. ובשו"ת מהרי"ק סי' ז' שכתב:

"נ"ל דבר פשוט דבלשון שטרות וכל כיוצא בזה יש להלך אחר לשון בני אדם". ובחוות יאיר סי' ר"כ כתב "כמו שארז"ל, בתנאים שאדם מתנה עם חבירו אזלינן בתר לשון בני אדם."

ועוד יתירה מזו, שאפי' אם רק רוב בני אדם מדברים בלשון זו ולא כולם יש לילך אחר הלשון אותה מדברים רוב בני אדם, שכך כתב הרמב"ם: "וכן כל הדברים האלו…הלוך אחר… לשון רוב אנשי המקום הידועה להן" (פכ"ח מהל' מכירה הט"ו). ועיין אבן האזל על אתר, מדוע אין זה סותר לכלל שאין הולכין בממון אחר הרוב, ועיין גם בשו"ת מלבושי יו"ט חו"מ סי' ו'.

כשנבחן את לשון הסעיף המדובר בהסכם הגירושין, נגיע למסקנה האמורה שקצבת התלויים אינה מוספת על המזונות אלא נכללת בהם.

מטרת סעיף הזה היא להבטיח שאם האישה תקבל בעתיד הטבה, לדוגמא כאם חד הורית מהמוסד לביטוח לאומי או מכל גורם אחר, תישלל מהאב האפשרות לטעון שלאור קבלת ההטבה יופחתו דמי המזונות.

תוספת סעיף שכזה בהסכם גירושין הוא נוסח שבלוני ברבים מהסכמי הגירושין. בחלק מהסכמי הגירושין נתקלנו בסעיף שמבטיח את העברת ההטבה הנ"ל מהמוסד לביטוח לאומי לאב ולא לאם, מאחר שדמי המזונות שמשלם האב כללו תשלומים נוספים. לפיכך, לשון הסעיף מדבר על "הטבה" ולא על איזה זכות שמגיעה לאישה. מסיבה זו, זה מוזכר בלשון עתיד "אשר תקבל האישה", הוי אומר שכרגע היא איננה מקבלת. היא תקבל את ההטבה רק בגלל היותה חד הורית וכדומה, לאחר הגירושין.

כאמור, מדובר על הטבות שהאישה תקבל לאחר הגירושין כאם חד הורית או מסיבה אחרת. אילו סעיף זה היה מתייחס לקצבת התלויים הנוסח צריך להיות בלשון הווה, שהרי בזמן עריכת ההסכם קצבת התלויים הייתה כבר משולמת.

בנידו"ד, לדעתי ברור, שלשון הסעיף המדובר אינה כוללת את קצבת התלויים, שאיננה הטבה שניתנת לאישה. ובוודאי בלשון בני אדם אילו היו מבקשים לכלול בסעיף זה את קצבת התלויים היו מנסחים זאת אחרת. ומאחר שהפירוש הלשוני של הסעיף, הוא כאמור, כיצד ניתן לחייב את האב במזונות נוספים? אתמהא!

לאור האמור, בין אם נבחן את אומד דעת הצדדים בזמן עריכת ההסכם ובין אם נתייחס ללשון ההסכם, נגיע למסקנה דומה, שאין קצבת התלויים מתווספת לדמי המזונות אלא נכללת בהם.

ד) יד בעל השטר על התחתונה

והנה, גם אם נאמר שלשון הסעיף המדובר סובל גם את האפשרות שקצבת התלויים כלולה בלשון זו, סוף סוף אין זה אלא ספק[6]. ובכל ספק בפרשנות של שטר הכלל הוא "יד בעל השטר על התחתונה."

נחלקו ראשונים במשמעות הכלל.

לדעת הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, ר"ן, ועוד רבים מן הראשונים (מובאים בבית יוסף חו"מ סי' מ"ב) כלל זה של "יד בעל השטר על התחתונה" בנוי על הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה. מכיון שבעל השטר בא להוציא ממון מחבירו על ידי השטר, הרי שאם יש לנו ספק ביכולת זאת, אין לו להוציא ממון מחבירו אלא אם יביא ראיה, שאכן פירוש השטר הוא כפירושו שלו ולא כפירושו של המוחזק בממון. ולכן, לדעה זו במקום שהשטר בא להחזיק ולא להוציא ממון, וכגון בשובר שבא להוכיח על פרעון, אם יהיה לנו ספק בשטר – ידו תהיה על העליונה שהרי הוא בא להחזיק ממון ולא להוציא.

אולם, לדעת הריטב"א והמהרי"ק, מובאים בדרכי משה שם ס"ק ד', כלל זה נובע מטעם אחר. והוא, שמי שבא לבסס את טענתו על השטר וכל הבסיס לטענתו זה השטר בלבד, הרי שלא נוכל לקבל ממנו טענה שאיננה מבוררת בוודאות מן השטר, שהוא הבסיס היחיד לטענתו. לגישה זו, גם כאשר מדובר על מוחזק שבא לבסס את טענת הפטור שלו על שטר, גם אז ידו על התחתונה וטענתו לא תתקבל אלא אם כן היא מבוררת בוודאות מלשון השטר, ולכן גם במי שמוציא שובר, שיש בלשונו ספק – תהיה ידו על התחתונה, אף שהוא בא להחזיק בממון ולא להוציא[7].

בשו"ע הנ"ל וברמ"א נראה שפסקו כדעת הרי"ף והרמב"ם.

אולם, בנדו"ד בין אם ננקוט כדעת הרי"ף, הרמב"ם וסיעתם, הרי אשה זו באה להוציא ממון מהגרוש שלה וידה על התחתונה בפרשנות של ההסכם, ובין אם ננקוט כשיטת הריטב"א המהרי"ק וסיעתם, הרי מכיון שכל הבסיס לתביעתה של האישה להוסיף את קצבת התלויים על דמי המזונות הוא הסעיף המדובר בהסכם הגירושין עצמו, הרי שידה על התחתונה, ואין לה בפרשנות ההסכם אלא את המינימום שניתן להעמיס על לשון ההסכם ואין בכלל זה את קצבת התלויים.

אשר על כן, בית הדין קובע שהאב רשאי לקזז מכאן ולהבא מדמי המזונות אותם התחייב בהסכם הגירושין את קצבת התלויים אותם ממשיכה האישה לקבל ישירות מהמוסד לביטוח לאומי.

ה) מוחזקות האישה בממון שגבתה האישה בעבר

אולם, כמבואר בראשית דברנו, האישה, מאז הגירושין ביום 25.10.10 ועד להגשת התביעה, גבתה את דמי המזונות במילואם בנוסף לקצבת התלויים. תביעת האב היא גם להשיב את כל כספי קצבת התלויים שקיבלה האישה במהלך כל התקופה הזו. לדברי התובע מדובר בסך של כ־65,000 ₪.

בשאלה זו יש לדון מכמה צדדים.

ראשית, אם היינו מקבלים שפרשנותה של האישה בהסכם יכולה להיכלל בסעיף המדובר, הרי שזה מעורר ספק, ותוכל האישה לטעון שמאחר שהאב בא להוציא ממנה ממון שהיא כבר גבתה ומוחזקת בו, הרי ש"המוציא מחבירו עליו הראיה."

שנית, האב היה מודע בכל פרק הזמן הזה לכך שהאישה מקבלת את קצבת התלויים בנוסף לדמי המזונות. לכאורה, יש לראות בכך מחילה של האב גם אם על פי דין לא היה מחוייב לאפשר לה לגבות את קצבת התלויים בנוסף לדמי המזונות. לפי זה, תביעת האב כעת היא חזרה ממחילתו שאינה ולא כלום, ובפרט לאחר שהכסף כבר הועבר לידי האישה[8]. מצד שני, יוכל האב לטעון למחילה בטעות, שהעדר התביעה על ידו נבע מהנחה מוטעית בהיותו סבור שהצדק עם האישה. ויש לדון אף בשאלת ספק מחילה.

נברר תחילה את הטענה הראשונה.

ו) מוחזקות בשטר מסופק

לעיל הובא שאם מסתפקים בפרשנות של שטר, הכלל הוא שיד בעל השטר על התחתונה. התבאר שלדעת רוב הראשונים טעמו של דין זה הוא לכאורה ככל "המוציא מחבירו עליו הראיה", שכל הבא להוציא ממון בשטר זה מאחר שיש בו ספק, עליו הראיה.

ולכן, אם מדובר בספק בשובר שהלווה טוען על ידו לפירעון חוב, והוא אינו בא להוציא ממון אלא להחזיקו, הרי שידו תהיה על העליונה (רמ"א חו"מ סי' מ"ב סעי' ח').

לפי זה, פסק השו"ע שם, שאם המוציא בשטר שיש ספק בפירושו תפס מיטלטלין מחבירו, לא מפקינן מיניה, ואפילו שתפס בעדים, עיי"ש בסמ"ע ובש"ך. והטעם ברור, שאין השטר מנגד בוודאות את פרשנותו של התופס. ולכן, היה ראוי לקבוע בנידו"ד שאיננו רשאים להוציא מהאישה את הממון שכבר גבתה. אבל זה אינו, גם לגישה זו, שהרי האב ממשיך להעביר כספים לאישה מכוח ההסכם, וכשם שהיא מוחזקת בממון שכבר גבתה כך גם הוא מוחזק בממון שעדיין לא שילם[9] ויהיה האב רשאי לתפוס ממון זה שאמור לשלם בעתיד כנגד תפיסתה[10]. וכל שכן, שלא תועיל תפיסתה לשיטות האחרות שהוזכרו לעיל, ש"יד בעל השטר על התחתונה" משמעו, שאין הנשען על השטר ומתבסס עליו בטענתו יכול לטעון אלא את המינימום המשתמע מהשטר בוודאות.

אבל בר מן דין, כמבואר לעיל, לדעתי בנידו"ד אין ספק כלל בפרשנות ההסכם, שאין הסעיף המדובר בא לכלול את קצבת התלויים אלא הטבות אחרות, ולכן תפיסת האישה בכספים אינה יכולה להשען כלל על ההסכם, אלא על הטענה שהמזונות הם בתוספת לקצבת התלויים שלא הוזכרה כלל בהסכם[11]. באשר לטענה זו כבר הובהר בראשית הדברים, שהיא דחויה מעיקרא, שקצבת התלויים היא סיוע לאב הנכה ולא למישמורן. לפי זה, עליה להשיב את כל מה שגבתה שלא כדין.

אולם, צד אחר שיש לדון בו הוא, האם העובדה שהאב לא תבע את השבת הכספים עד היום ולא קיזז מדמי המזונות את קצבת התלויים, שכך היה ראוי לו לעשות על פי דין, עובדה זו לכאורה מעידה על מחילה, שאין אחריה ולא כלום.

ז) ריש מילין, לדעתי ברור שהאמת היא כגירסת ב"כ האב, שהאב לא היה מודע לזכויותיו כלל. ולכן את תביעתו להתחשבנות עם קצבת התלויים הוא מגיש רק לאחר שהדבר נתוודע לו מעורך דינו. ראוי לציין, שלא רק התובע שבפנינו לא היה מודע לכך שקצבת התלויים נועדה לרווחתו שלו. רבים וטובים יכולים לטעות בכך. צא ולמד מהצורך שבכתיבת פסקי הדין המופיעים בראש דברנו.

כך גם התרשמנו מנוכחותו של האב בפנינו, כאשר לדעתנו קיים פער גדול בין יכולותיה של האם ליכולותיו מבחינה זו, וד"ל.

אלמלי שהיה ב"כ האב מעמיד אותו על זכויותיו היה האב ממשיך עד סוף כל הדורות להעביר לאם כספים שאינם מגיעים לה.

אבל על פי כן, סוף סוף, על מה שכבר שולם מחילה יש כאן, אלא שזוהי מחילה בטעות, שהרי אילו ידע שהוא רשאי לקזז מהמזונות את הקיצבה היה עושה כן. ובאנו, אם כן, לדין מחילה בטעות, מה דינה.

נחלקו ראשונים, האם אדם שהעביר ממון לחבירו או שאיפשר לחבירו ליקח ממנו ממון, שאילו היה יודע שאינו מחוייב בכך לא היה עושה כן, האם רשאי לתבוע את ממונו בחזרה. ובלשון הש"ס והראשונים זוהי "מחילה בטעות" או "נתינה בטעות", שיש לדון, האם שמה מחילה.

לדעת ר"ת (ב"מ ס"ו: בתוד"ה התם) כל מחילה בטעות אינה מחילה ורשאי לתבוע את ממונו בחזרה. אולם, כאשר מדובר במכירה שבוצעה בפועל, על אף שעל פי דין היה רשאי המוכר לחזור בו מאחר שהמכירה לא חלה על פי ההלכה, אינו רשאי המוכר לחזור בו, שאנו מניחים שכך היה רצונו של המוכר לקיים את המכירה בפועל גם אם היה יודע שעל פי ההלכה אינו מחוייב. בלשון הראשונים "ניחא ליה דליקו בהימנותיה". ולכן אדם שמכר דבר שלא בא לעולם, שעל פי ההלכה אין המכירה חלה ויכול המוכר לחזור בו, אם בפועל, לאחר שהדבר בא לעולם העביר את הממכר לידי הקונה – לא יוכל המוכר לטעון שאילו ידע שהמכירה לא חלה, לא היה מעביר, שחזקה היא שרצונו של המוכר למכור לא השתנתה, ואדרבה נוח לו לעמוד בדיבורו. אבל בכל מקרה אחר של מחילה בטעות לשיטה זו יכול לתבוע את ממונו בחזרה. ולכן, במוכר פירות דקל לחבירו שלא באו לעולם, וכבר אכלם הלוקח, אעפ"י שהוא מחילה בטעות אין צריך להחזיר הפירות. כך סבורים גם הריטב"א (ב"מ ס"ו: ד"ה התם זביני), וראשונים נוספים.

אך לדעת רש"י (שם ד"ה לא מפקינן, הכא הלואה) לכאורה בדיוק הפוך. בכל מחילה שאדם מחל במודע, אלא שאילו היה יודע שהדין לא מחייבו לעשות כן, אם בפועל מחל או העביר מממונו לאחר – לא יוכל לתבוע את החזרת הממון מאחר שהעברת הממון היה מרצונו. אע"פ שאם היה יודע שהדין לא מחייבו לא היה עושה כן, סוף סוף מחילה יש כאן, ואין אחר מחילה ולא כלום אף שהייתה בטעות. רק כאשר העדר החזרת המחילה תיראה כריבית או כאבק ריבית רק אז המחילה בטילה, ויש להשיב את שניתן. כשיטת רש"י זו סבורים גם הנ"י בדעת הרי"ף (ב"מ לז: בדפה"ר סוד"ה אמר) והג"א בשם מהרי"ח (ב"מ פ"ה סי' ל"ב).

ישנם שיטות ביניים שאין כאן הצורך להביאם לאור המסקנה שאותה אנו רוצים להציג[12].

בתביעה שבפנינו היה מקום לומר שלפי רבינו תם וסיעתו שכל מחילה בטעות אינה מחילה והרי היא חוזרת, יהיה זכאי האב לקבל בחזרה מהאם את כל מה שניתן לה בטעות. ואילו לפי רש"י וסיעתו, לכאורה מכיוון שהאב היה מודע לכך שהקצבה מועברת לאם[13] ולא קיזז את שוויה מדמי המזונות הרי שמחל על כך ומחילתו מחילה אף שהייתה בטעות. במחלוקת זו כבר פסק הרמ"א להדיא (חו"מ רמ"א ס"ב) "כל מחילה בטעות יכול לחזור בו", אך בסי' ר"ז ס"י הביא ב' הדעות, ויש שכתבו הלכה למעשה שיוכל המחזיק לטעון קים לי כרש"י וסיעתו (עי' בנין שלם הל' הלוואה סי' סו סי"ז סוף הע' 32).

אבל לענ"ד בנידו"ד גם לרש"י וסיעתו, חייבת האם להשיב את כל הכספים שקיבלה בטעות, וכלהלן.

שיטת רש"י לכאורה מוקשית, הן מההיגיון שבה והן ממקורות רבים שמשמע מהם שמחילה בטעות לא הויא מחילה, ובכללם סוגיא דרב ענן שקל בידקא בארעיה (ב"ב מא.), שומא בטעות בההוא דאפקיד כיפי (ב"מ לה.), והנהו גינאי (גיטין יד.). מכורח קושיות אלו נראה לומר, שכל דברי רש"י נסובו על מקרים בהם הטעות היא טעות בדין, וכגון אסמכתא או קנין בדבר שלבל"ע, וכדומה. אבל במקרים בהם הטעות היא בהכרת המציאות ולא בדין כל שהוא, גם רש"י יודה שחייב המקבל להשיב את כל שקיבל, ולענ"ד הדברים פשוטים בהגיונם. כאשר המעביר לא ידע שמדובר בממון שלו אין כאן מחילה כלל. הביטוי "מחילה" הוא כאמור רק שיתוף השם. כך משתמע בריטב"א החדשים ב"מ סו: ד"ה התם זביני, כך משמע מהרא"ש בבא מציעא פ"ו סי' ל"ב בסופו, וכך משמע בהג"א שם בשם מהרי"ח, שכתב בזה הלשון:

"וכן ההיא דחזקת הבתים… לא דמיין כלל, דהא לא מחל מידי ולא הפקיר מידי, אלא דסבור שאין שלו ונמצא שלו."

כך גם מבואר בפני יהושע שם. וכך גם פשטות דברי הגמרא שם ס"ז ע"א, מדוע באונאה חייב להחזיר אי מחילה בטעות הויא מחילה, דאיתא בהאי לישנא "דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה", וברש"י פירש "דלא ידע שנתאנה דליחול הלכך אין כאן מחילה ואפילו בטעות."

בנידו"ד מאחר שהאב לא ידע כלל שקצבת התלויים זוהי קיצבה שלו ולא של האם[14], (וכל הסיבה שהיא מועברת לאם המשמורנית היא רק לצורך הבטחת הייעוד של הכספים), אין כאן מחילה כלל, וכי מה שייך שימחול, אם למחשבתו הכסף הוא של האם בכלל ולא שלו. אשר מדובר בטעות בדין, המוחל מודע לכך שמדובר בכספו שלו שמועבר לאחר, אשר לפי הגיונו המשפטית הכסף אמור לעבור ממנו אל חבירו. העברת הכסף לפי הגיונו שלו אין בו שום פגם. רק בכה"ג אמר רש"י את דבריו.

ונוסיף הבהרה.

יש שכתבו בביאור דעת רש"י שלא מדין מחילה אינו יכול לתבוע את כספו בחזרה, אלא מאחר שלפי הגיונו של המוחל אין הכסף אמור לחזור אליו לעולם, הרי שהוא מתייאש ממנו, ועל ידי הייאוש זכה השני בממון זה. כך כתב בשער המשפט סי' כ' ס"ק א', וכך משמע מהג"א הנ"ל שכתב באמצע דבריו:

"אע"פ שהוא בטעות זכה חבירו מדידיה דהוי הפקרא בעלמא… א"כ שכנגדו קנאו בייאוש בעלים."

ועי' בקוב"ש ח"א ב"ב מא. אות קעא, ובשערי יושר ח"ב שער ה' פי"ב שדנו בהסבר רש"י עפ"י דברי הג"א. גם לפי הסבר זה נוכל לסייג דין זה רק למקרים בהם מודע המוחל לכך שמדובר בכספו שלו, ולכן התייאש מהם. כאשר המוחל לא מודע לכך שמדובר בכספו שלו לא שייך לדבר על ייאוש, וכי מה לו ולהתייאש מממון שלמחשבתו אינו שלו[15].

סוף דבר הכל נשמע. לדעתי, מכל צד שנבוא לדון בהחזקת האישה בממון שניתן לה שלא כדין, הן מצד פרשנותה בהסכם והן מצד מחילת האב, חייבת האישה להחזיר את הכספים לאב.

אולם, מאחר שייתכן שהאם השתמשה בחלק מהכספים לצורכי הילדים עצמם, מה שמשמיט את ההצדקה לתבוע את האישה[16], היה ראוי לפשר בגובה הסכום שיהיה על האישה להשיב לתובע.

על אופן החזרת הכספים יש להתחשב בעובדה שהאישה גבתה אותם בהצטברות חודשית ולא באופן חד פעמי.

וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן.

(–) דיין א'

מבלי להיכנס לכל הפרטים האמורים בנימוקי הרה"ג… שליט"א אני מסכים למסקנה העולה מדבריו, שמכאן ואילך יהיה רשאי האב לקזז מדמי המזונות את קצבת התלויים.

אולם, בנוגע להשבת הכספים שנגבו על ידי האישה בעבר, לדעתי אין לחייב בכך את האישה.

מאחר שיש ספק בפרשנות לסעיף 9 ג', כלל גדול בדין "המוציא מחברו עליו הראיה". לכן, האשה, בהיותה מוחזקת בכסף, אינה חייבת להשיב את הכספים שכבר קיבלה עד היום כקצבת תלויים.

(–) דיין ב'

קראתי את דברי ידידי הרה"ג דיין א' שליט"א ואף אני מסכים לדבריו מכאן ולהבא. אך באשר לכספים שכבר שולמו לידי הנתבעת, דעתי כדעת הרה"ג דיין ב' שליט"א, שאין לחייב את הנתבעת להשיבם, שכן מידי ספק בפרשנות הסעיף הנ"ל לא יצאנו.

חיזוק לדברי הנתבעת היא העובדה שהתובע המשיך במשך שנים להעביר מרצונו לידי הנתבעת את סכום המזונות ללא ניכוי סכום קצבת התלויים, מה שמחזק את פרשנותה של האישה לסעיף 9 ג'.

בנוסף לכך, עובדה זו מעלה אפשרות של מחילה על הכספים, המופקדים מרצונו לחשבונה.

רק למען הסדר הטוב, אשיב על כמה מנימוקיו של ידידי הרה"ג דיין א' שליט"א בעניין פרשנות הסעיף הנ"ל בהסכם.

בסעיפים א'–ב' בדבריו, קבע הרה"ג דיין א' שליט"א כי העובדה שסכום המזונות שנקבע בהסכם היה גבוה מן המקובל, וגבוה מן הסכום שהיינו מצפים מן האב לפי הכנסותיו, מהווה חיזוק לפרשנות המצמצמת, שאין בכוונת האב להוסיף את דמי קצבת התלויים, על דמי המזונות, הגבוהים בלאו הכי.

לענ"ד, אדרבא, ההפך הוא הנכון. אילו קבעו הצדדים סכום צפוי, היה זה מן החידוש לטעון כי לסכום זה מתווספת קצבת התלויים. אך דווקא בהתחשב בכך שהסכום אינו צפוי, ואין בהסכם הסבר כלשהו במבוא או בסעיפי ההסכם, לכך שהמזונות גבוהים, אין כל תמיהה בכך שהאב מסכים להעביר לידי האם המשמורנית במסגרת ההסכם, גם את הסכום הזה, הניתן לו עבור ילדיו. התמיהה הכלכלית באשר למקורות המחיה של האב אינה מעניינו של בית הדין, לאחר שניתן בעבר תוקף פסק דין להסכמת הצדדים. ייתכן שיש לו הכנסות נוספות הידועות לצדדים, וייתכן שהקשר הכלכלי בינו ובין משפחתו הרחבה מאפשר לו את הגמישות הנדרשת לקביעת מזונות גבוהים מן הצפוי. מכל מקום, דווקא העובדה שהמזונות שנקבעו, בתוספת המדור, הם גבוהים מן המקובל, מחזקת בעיניי את האפשרות שגם קצבת התלויים ניתנה לאם במסגרת ההסכם.

בסעיף ג' בנימוקים הנ"ל, שלל הרה"ג דיין א' שליט"א את האפשרות לפרש את ההסכם כך שקצבת התלויים תינתן לאשה. לדבריו, המילים "הטבה שתקבל האשה" אינן יכולות להתייחס לקצבת התלויים, הניתנת לאב הנכה, ולא לאם המשמורנית. אף שאני מסכים עם הפרשנות המצמצמת שהציע הרה"ג לוז, שהמדובר הוא אך ורק בהטבות הניתנות לאם, איני מסכים לשלילת האפשרות לתת לסעיף זה פרשנות מרחיבה, הכוללת גם את קצבת התלויים. במקרים לא מעטים של אישורי הסכם הבאים בפני בית הדין, כאשר האב מבוסס כלכלית, מביע האב נכונות להעניק לילדיו סכומי כסף גבוהים מן המקובל לצורך רווחתם הכלכלית. במקרים אלה, מוותר האב מראש על סכומים נוספים, אשר היו בשימוש הילדים גם טרם הגירושין. לעתים מדובר ברכוש כגון מכונית, לעתים בחוגים, על אף שהוא סבור שהם מיותרים, ולעתים בקצבאות כלשהן. אם גם בנ"ד כך היה, ייתכן שהאב לא דקדק בשאלה למי מיועדת הקצבה, וכלל גם אותה במילים "הטבה שתקבל האם". זו אכן הטבה, וטכנית, האם אכן קיבלה אותה. גם אם מהותית האב הוא שמקבל את הקצבה, ורק מבחינה טכנית היא הועברת לחשבונה של האם, סוף כל סוף זו הטבה, והאם היא שקיבלה אותה לידיה. אודה כי פרשנות זו אינה חלקה. גם אני מעדיף במקרה זה את הפרשנות המצמצמת, הסבירה בעיניי לא פחות. אך היא בהחלט פרשנות אפשרית, ועל כן מידי ספק לא יצאנו.

בצירוף האפשרות שהתובע מחל על הקצבה כל השנים, ורק עתה הוא מתעורר בשל סכסוך שפרץ בין הצדדים, הוא מחפש כל דרך להוציא כספים מידי גרושתו, וכופר במחילתו באמצעות טענות שווא שלא ידע על העניין, סבורני שאין לחייב את הנתבעת בהשבת הכספים.

בעניין זה ראיתי לנכון לציין כי ראשיתו של הסכסוך המחודש, כפי שהוא בפנינו, בתביעה להגדלת מזונות שהגישה הנתבעת לבית הדין ביום י"ב באלול תשע"ד (7.9.2014), ובית הדין דחה את תביעתה. כבר בדיון ביום ז' בתשרי תשע"ה (1.10.2014) הודיע ב"כ האב כי בכוונתו להגיש תביעה להקטנת מזונות. כך אכן עשה ביום כ"ו במרחשוון תשע"ה (19.11.2014), ומאז פתח עוד שלוש תביעות כנגד גרושתו, אשר אחת מהן היא התביעה להחזר כספי קצבת התלויים, שעניינה נדון בסעיף זה בפסק הדין.

לאור כל האמור לעיל סבורני כי אין לחייב את הנתבעת בהשבת הכספים.

(–) דיין ג'

לאור כל האמור לעיל, בית הדין החליט:

א.  האב ישלם החל מיום י' בטבת תשע"ה (1.1.2015) את דמי המזונות הקבועים בהסכם בקיזוז קצבת התלויים שאותם ממשיכה האישה לקבל ישירות מהמוסד לביטוח לאומי.

ב.   על פי דעת הרוב, בית הדין דוחה את התביעה להשיב כספים ששולמו לאישה במסגרת קצבת התלויים בעבר עד ליום ט' בטבת תשע"ה (31.12.2014).

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ג' באייר התשע"ה (22/04/2015).

הרב גדעון שריון – אב"ד                  הרב ציון לוז־אילוז                           הרב מאיר כהנא

---

[1].   נתון לשיקול דעת של המוסד לביטוח לאומי על פי סעיף 304 לחוק הביטוח הלאומי, האומר:

      "נוכח המוסד כי מתן הגימלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת אדם שבשבילו היא ניתנת, רשאי המוסד למנות את מי שבהחזקתו או בהשגחתו נמצא הזכאי או אדם אחר כמקבל גמלה, ולשלם לו את הגמלה… בתנאים שייראו למוסד".

[2].   כסיוע לכך שזו התפיסה המקובלת, בהבנת משמעות הקיצבה וייעודה המקובל מבחינת המוסד הביטוח לאומי, אציין את המובאות הבאות, שכולם לקוחים מה"פדאור". בתמ"ש5542/96 חנימוב נ' חנימוב (1996) נכתב:

      "כלל רביעי: כאשר תוספת הילדים בקצבת הנכות של האב – החייב במזונות, משולמת לידי האם המשמורנית – יש לנכות את תוספת הילדים משיעור מזונות הילדים בו יחויב האב".

      כך גם תמ"ש 55922-10-10 ד.פ נ' ע.פ (2011) בזה הלשון:

      "כאמור בפסק דין חנימוב לעיל, הכלל הוא כי בכל מקום שנפסקים מזונות (אשה או קטינים) לחובתו של אב נכה, תוספת הילדים בקצבת הנכות של האב תנוכה משיעור המזונות שבו יחוייב האב עבור הילדים.

      וכך גם בפסק הדין בעמ"ש 51826-11-12 בביהמ"ש המחוזי חיפה:

      "ככלל, אני סבורה כי במקרים בהם קצבת התלויים משולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי לידי האם בגין נכותו של האב – החייב במזונות, יש לנכות קצבה זו משיעור מזונות הילדים בו חוייב האב.

      כך עולים הדברים מפסק דינו של שופט ביהמ"ש העליון א' רובינשטיין  בע"מ  7976/13.

      אבהיר לכל מי שיתמה, שאין בציוני המקורות הנ"ל כדי להביא סיוע לפסיקת ההלכה, אלא לוודא שזו התפיסה המקובלת באשר לקיצבאות הניתנות על ידי רשויות המדינה, יע"א.

[3].   וכפי שמצאנו שהאב חייב במזונות ילדיו על אף שיש להם נכסים ממקור אחר, כפסק השו"ע אבהע"ז סי' ע"א סעי' א', וכדברי הרא"ש פ"ד מכתובות סי"ד, וכדעת המהר"ם מרוטנבורג, המובאת שם.

      נידו"ד אינו דומה כלל. קצבת התלויים ניתנת לאב לפרנס את ילדיו, ולא מיקרי שיש להם נכסים ממקום אחר, ופשוט הוא.

[4].   לאחר חמש שנים מאז עריכת ההסכם, גובה המזונות עלה בעקבות המדד לטענת האב לכדי 4,400 ₪.

[5].   ואין כוונתי לטעות או הטעייה בניסוח ההסכם, שכן הצדדים היו מיוצגים על ידי עו"ד שמכירים היטב את מלאכתם אלא לטעות בהבנת היחס לקצבת התלויים,  וזה עוד בטרם עריכת ההסכם, כשהאב היה סבור שהקצבה ניתנת לאם המטפלת בילדים.

[6].   אמנם, לדעת שער המשפט סי' מ"ב ס"ק ו', רק כאשר השטר סובל את שני הפירושים במידה שוה אז אמרינן שידו של מי שמוציא אותו לתבוע בו ידו על התחתונה, אבל כאשר השטר נוטה יותר לפירושו של המוציא אותו – ידו על העליונה, ומבסס דבריו על הרשב"א בתשובה, עיי"ש. מכל מקום, לדעת המהרי"ק שורש קפ"ב, מובא בבית יוסף סי' מ"ב, כל זמן שאין פירושו של המוציאו ודאי, וניתן להסתפק בו – גם אז ידו על התחתונה, שסוף סוף אינו יכול להתבסס על השטר מכח ספק. כך משמע בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ג' מובא בפד"ר ח"ח עמ' 151 (ושם התבססו עליו הלכה למעשה), ובתשובה הנ"ל כתב כלשון הזו: "אבל אם הלשון סובל פירוש אחר אע"פ שלפי כוונת השומעים הוא להיפך מכל מקום אזלינן בתר פירושו של הנותן או המתחייב וכלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה". ובלאו הכי בנידו"ד לדעתנו הפירוש של האב הוא יותר מסתבר מזה של האם, וכמבואר בפנים.

[7].   ועיין בביאור המחלוקת מבחינה עיונית בדבריו של הרב טנא זצ"ל בברכת שלמה חו"מ סי' י"ד, ומעין האמור כאן.

[8].   וכוונתנו לומר, שאין זה נוגע לשאלה האם מחילה צריכה קנין, מאחר שהכסף כבר הועבר בידיעתו (ולא בהכרח מרצונו) לידי האישה ואין לך קנין גדול מזה.

[9].   ואין לומר שמאחר שהכספים ששולמו שולמו כמזונות הילדים, אם כן לא על האישה תביעתו אלא על הילדים. אם מקבלים אנו את טענת האב, הרי שכל היתרה שעליה אנו דנים לא שירתה את הילדים אלא את האם, מאחר שגובה המזונות לצורכי הילדים נמוכים ממה שגבתה בפועל.

[10]. ואמנם, חלק מחיוביו של הבעל בעתיד הם במסגרת דמי המזונות שחיובם הם לכאורה כלפי הילדים ולא כלפי האישה, ואם כן כיצד יוכל לתופסם עבור חוב שלטענתו האישה חייבת לו. אבל זה אינו. במקום אחר ביררנו, שרק כאשר חוב המזונות מקורו בפסיקה נתייחס לחוב כאל חוב לילדים, אבל כאשר דמי המזונות מקורם בהסכם גירושין בין האב לאם, יש לבודד את המזונות המינימליים לצורכי הקטינים שהיו נפסקים על ידי בית הדין גם ללא ההסכם לבין התוספת שעליה הסכימו הצדדים שתיחשב כחוב לאם ולא לילדים. בנידון שבפנינו דמי המזונות והמדור מגיעים כיום לכדי כ5800 מידי חודש, שאין ספק שבסכום זה יש מעבר לצורכי הקטינים המינימליים. תפיסת האב עליה דיברנו, יכולה להתייחס להפרש זה, ואכמ"ל.

      אבל בלאו הכי, לדעתנו לא מדובר בספק כלל, כך שכל תפיסת האישה אין לה מקום. 

[11]. ואגב אורחא אימא מילתא, שלאחר העיון בסוגיית יד בעל השטר על התחתונה, ולפי האמור בפנים, מבואר, שאין התפיסה יכולה להישען על טענות שמקורם בדררא דממונא (דהיינו, ספק שאין מקורו בלשון שטר), אלא אם יש לטענות מקום בפרשנות של השטר.

      נפקא מינה מזה, שאין תועלת התפיסה תלויה במחלוקת הראשונים הידועה אי מועילה תפיסה לאחר שנולד הספק, שבכאן לכו"ע תועיל תפיסה.

      לפי זה מתבאר, מדוע לשיטת הרי"ף והרמב"ם הלשון היא "יד בעל השטר על התחתונה" ולא "המוציא מחבירו עליו הראיה", שלכאורה מאי שנא, ולפי האמור מיושב, ודו"ק. 

[12]. עי' אוצר מפרשי התלמוד ב"מ ס"ו: עמ' שב-שח.

[13]. האב המשיך לקבל דוחו"ת על קצבת התלויים המועברת לאישה. סעיף 304 ב' לחוק המוסד לביטוח לאומי, המוזכר לעיל, קובע מפורשות שהעברת הגימלה למקבל אחר שאינו הנכה עצמו מחייב את המוסד לביטוח לאומי להודיע על כך לנכה. אולם, יש להניח שבנידו"ד הודעה זו נעשתה עוד בטרם עריכת ההסכם, ובודאי לפני הגירושין בפועל, מאז שהחלה האם לקבל ישירות את הגימלה, שלטענת הצדדים היה זה כחצי שנה לפני הגירושין.

[14]. נדגיש שטעות שכזו מצויה היא ואינה נחלתו של האב שבפנינו בלבד. עיין המובאות המשפטיים בהערה שוליים בתחילתם של הנימוקים שבכאן, שמהם עולה שטעות שכזו קיימת גם אצל עורכי דין העוסקים בדיני משפחה. 

[15]. עיין שער המשפט הובא לעיל, שכתב כן מפורשות לגבי אונאה, שלא שייך לדבר על מחילה בטעות כיוון שאינו מתייאש ממה שהוא חושב שאינו שלו, עיי"ש.

[16]. ומה עוד, שיש להניח שעל חלק זה התובע ימחל.