הימים ימי מלחמת המפרץ, אימת הטילים הכימיים של סדאם חוסיין הוטלה על כל תושבי אזור א' – גוש דן, עשרות אלפים נטשו את בתיהם ועברו להתגורר באזורים אחרים ורחובות גוש דן נראו כשוממים, 'עריקים' כינה אותם ראש עיריית תל אביב באותה עת.
תקופה קודם לכן, שכרה הנהלת ישיבה מפורסמת קמפוס גדול באחד מיישובי האזור על מנת לערוך 'שבת גיבוש' לבוגריה, ושילמה דמי מקדמה. מובן מאליו שלנוכח המצב האירוע התבטל, אך בעלי הקמפוס לא ויתרו ותבעו את דמי השכירות בטענה שעמדו בהסכם. מאידך הנהלת הישיבה טענה שהיו אנוסים, ואף תבעה להשיב לה את דמי המקדמה ששולמו.
דייני בית הדין נדרשו לדון בדבר והעלו.
הנה מצינו בתוספות (ב"מ עט: ד"ה אי), שאף ששוכר אינו צריך לשלם במקום אונס, מכל מקום המשכיר אינו צריך להחזיר לו את ששילם כבר כמקדמה, ועי"ש בטעם הדבר.
אמנם נחלקו הפוסקים באונס שהוא מכת מדינה לעניין זה, דעת הר"ש משאנץ שהמשכיר צריך להחזיר את הכסף שכבר נטל, וכן פסק הרמ"א (סי' שיב סי"ז).
אולם דעת הראב"ן (שו"ת סי' צח) שעל המשכיר להחזיר חצי מהדמים שנטל, ומכמה טעמים עי"ש.
המחנ"א (שכירות סי' ז) חידש, שאם העיכוב בשימוש במושכר אינו מחמת המשכיר כגון שהבית עומד על תילו אלא שפרצה מגיפה, הוא אינו חייב להשיב את הכסף לשוכר, משום שיכול לומר לו: 'הנה ביתי לפניך', והוא הפסד שלך.
לפיכך פסקו דייני ביה"ד, שאינם חייבים לשלם את דמי השכירות מחמת האונס, ומאידך מאחר שאיום הטילים הוא בודאי בכלל 'מכת מדינה' והקמפוס עומד וקיים יכול המשכיר לטעון 'קים לי' כשיטת המחנ"א, ואינו חייב להשיב את דמי מקדמת השכירות.
אך הוסיפו בזה, שמכל מקום ראוי שהמשכיר יתפשר בעניין זה, שמא כשיש חשש שיפלו טילים על הבית אין זה בכלל 'בית שעומד על תילו'.