סוגיית התדיינות בערכאות מונחת תדיר על שולחנו של כל יהודי יר"ש בצמתים רבים במהלך חייו ובפרט כשעוסק במסחר עם הציבור הכללי שאינו שומר תורה ומצוות, ישנם חוזים רבים שמופיע בהם סעיף המתנה את ההתדיינות בין הצדדים בבית משפט פלוני ועל פי חוקי המדינה.
מעשה היה בשני יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות שעשו ביניהם הסכם שותפות בפרוייקט נדל"ן מניב, ובאחד מסעיפי ההסכם סוכם שכל דין ודברים ביניהם ידון בבית המשפט ועל פי חוקי המדינה. אך ברבות הימים, שניהם התקרבו ליהדות והחלו לשמור תורה ומצוות, קלה כבחמורה. ומאליה התעוררה ביניהם השאלה האם מותר להם להתדיין בבית המשפט על פי חוקי המדינה, כמו כן, גם אם ננקוט שאסור להתדיין בבית המשפט שמא מותר להם להתדיין בבית הדין על פי חוקי המדינה, או שיש לומר אסור להם להתדיין כלל על פי חוקי המדינה ולמרות שהותנה כך מלכתחילה.
בית הדין נדרש לסוגיא זו והעלה, הנה כתב בעל התרומות (שער סב ח"א סי' ד) שהמקבל על עצמו בקניין לדון עם בעל דינו בפני שופט נוכרי אינו רשאי לעשות זאת, ואפילו אם לא היה זה דבר מצוה אלא דבר הרשות בלבד.
וכתב הטור (סי' כו ס"ג), שמכל מקום באופן שיש לו זכות בערכאות יותר מאשר בדין תורה יכול לדון בערכאות. וביאר הסמ"ע (סי' סא סקי"ד) שאין הכוונה שילכו לדון בפני ערכאות אלא שילכו לדון בפני ב"ד ישראל על פי חוקות הנוכרים, אמנם במקום שנאסר על ביה"ד לדון על פי דיניהם כגון בשנת שמיטה יכולים ללכת לדון בפני נוכרים.
אמנם הט"ז (ס"ג) התומים (סק"ד) והערוך השולחן (אות ד) נקטו, שאפילו אם התנו במפורש שידונו על פי חוקות הנוכרים התנאי בטל, שהרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה.
על פי זה הורו דייני בית הדין, שאינם יכולים לדון בפני ערכאות ולמרות שהותנה כך מלכתחילה, אמנם לעניין להתדיין בבית הדין של ישראל על חוקי המדינה באנו כאן למחלוקת הפוסקים, ומכל מקום יש להורות בזה שבית הדין ידונו על פי דין תורה בלבד מאחר שאין ספק מוציא מידי ודאי.
