תופעת הפריצות לבתים חיה וקיימת בכל המקומות אך היא רווחת בעיקר בשכונות הנמצאות באזורים מסויימים, וייתכן כי אפילו באותה השכונה, רחובות מסויימים יהיו מועדים לפורענות יותר מרחובות אחרים מאחר והם נמצאים בקו התפר עם כפרים של בני מיעוטים, וכבר היו דברים מעולם.
אכן, בהרבה מאוד שכונות התקינו מצלמות במעגל סגור על מנת ליצור הרתעה, כמו כן ישנם מקומות שוועד השכונה שכר במשותף את שירותיה של חברת שמירה שניידות מטעמה מסיירות בשטח מידי לילה, כשכל אחד מדיירי השכונה משלם מס שמירה לקופת ועד השכונה.
מעשה מעניין שהונח של שולחנו של בית הדין עוסק בפרוייקט דירות חדש שהוקם בליבה של העיר ירושלים, מיד לאחר תום האכלוס ביקש 'ועד הבית' להתקין מצלמות שמירה מסביב לכל הבניין, כמו כן להתקין אינטרקום בכניסה לבניין על מנת למנוע מזרים להיכנס ללא רשות.
מאידך קמו חלק מדיירי הבניין והתנגדו בטענה שהדבר כרוך בעלויות כספיות שאינם מבוטלות. עוד הוסיפו לטעון, אף אם נאמר שאכן אפשר לחייב את הדיירים בהתקנת המצלמות, בודאי שאי אפשר לחייב את כל הדיירים בגובה 'מס שמירה' אחיד, שהרי כל אחד נהנה מזה באופן שונה, אין הנאת אדם עשיר שממונו רב כהנאת אדם עני שהפרוטה אינה מצויה בכיסו וממילא גם אינו חושש כל כך מגנבים בביתו.
דייני בית הדין נתיישבו בזה והכריעו, הנה נפסק בשו"ע (סי' קסא): "בני העיר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר, וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם". עוד נפסק (שם, ס"ג) שגובין את דמים אלו לפי שיעור הממון שיש לכל אחד, כלומר לפי שיעור ההנאה שיש לכל אחד משמירה זו.
על פי זה, במקום שנהגו להתקין מערכות שמירה יש אפשרות לחייב את דיירי המקום בעלויות שהרי הוא בכלל דלת ובית שער לחצר הנועד להגן על המקום.
אמנם, אף שבדברי השו"ע מבואר שכל דייר משלם לפי גודל הנאתו מהשמירה, מכל מקום כיום נהגו לחייב את כולם בשיעור שווה, ויש לומר שאף על דעת כן נשתתפו כולם במגורי הפרוייקט.
אכן, אילו אין מנהג המקום לעשות כך, אלא זו דרישת יחידים בלבד, יש לזמן את הדיירים לישיבת ועד הבית על פי הכללים הנדרשים ולהחליט בדבר על פי הרוב.
