כמעט אין אדם שלא נתקל בדרישה לחתום על חוזה המכיל 'אותיות קטנות', או שפה משפטית קשה להבנה, או אפילו כזה הכתוב בשפה זרה שכלל אינה מובנת. במקרה הגרוע הוא יסמוך על עורך החוזה שאין לו לחשוש, ובמקרה היותר גרוע הוא יחתום בתקוה ש'יהיה טוב', אך בשניהם התוצאה כמעט זהה – מפח נפש.
כך אירע עם הרב ו. שעלה מארה"ב לרמת בית שמש, הוא פנה למתווך דירות וביקש לקנות דירה עם מחסן גדול בכדי לאחסן את חפציו שהועלו מחו"ל, אך מאחר ואינו דובר עברית, נטה לסמוך על בעל הדירה שכתב וסקר בפניו את פרטי החוזה ו'שכח' משום מה לציין את הסעיף המתיר לו לאכסן את חפציו במחסן הדירה לשנה שלימה, רק לאחר מכן התבררה לו עומק הבור שבו נפל.
והנה נפסק בשו"ע (סי' סא סט"ו –ט"ז), שצריכים לדקדק בלשון השטר ולא אומרים שהחותם על השטר לא הבין את משמעות השטר, אמנם אם השטר סותר את שסיכמו בעל פה קודם לכן נוקטים כפי רוח הדברים וללא דקדוק בלשון השטר.
וכתבו הרמב"ן (סי' עז) והרשב"א (ח"א סי' תתקפ"ה), שחתימתו מחייבת גם אם אינו יודע לקרוא את השטר, שכיון שסמך על הסופר בהכרח גמר בדעתו להתחייב בכל האמור בשטר, וכן פסק בשו"ע (סי' מה סי"ג).
וכתב הש"ך (סי' סא סקי"ח), שהוא הדין אף אם בודאי אינו יכול להבין את השטר שעליו חתם, מאחר שקיבל על עצמו ושתק.
לא זו בלבד, כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרכט) שאף אם הוא יודע לקרוא את השטר, אך אינו מבין את תוכן דבריו מתחייב בחתימתו, שאם לא כן כל עמי הארץ יוכלו לטעון שאין ערך לחתימתם מאחר שלא הבינו את תוכן השטר.
אמנם כתב המהריא"ז ענזיל (סי' מט) שכל דברי ראשונים אלו שהחותם בלא לבדוק סומך על הסופר היינו כשהסופר אינו בעל דינו ולכן לא חשש שמא ישקרו אותו, אולם אם הסופר הוא בעל דינו אינו גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר כיון שחושש שמא ישקר, ולכך אילו לבסוף הוברר שהוטעה יכול לטעון שלא התחייב.
עוד כתב הערוך השולחן (חו"מ סי' מה סק"ה), שאם קראו לפניו את השטר קודם חתימתו ורימו אותו בזה, בודאי לא נשתעבד על מה שכתוב בשטר.
על פי זה פסקו דייני בית הדין בנידון דידן, שמאחר שמוכר הדירה ערך בעצמו את חוזה הדירה, וכן הוא הקריא לפניו את תוכן החוזה לא כפי האמת, בודאי שקונה הדירה לא התחייב על האמור בשטר אם לבסוף הוברר שאין זה כפי שסוכם.
