תופעת בעלי עסקים שנכנסים לסחרור עסקי עד כדי פשיטת רגל אינה שולית, ולעיתים יש לה השפעות רוחביות בדמות בע"ח שנותרו ללא כספם שנצבר שנים רבות בדי עמל.
באחד מערי המרכז מתגורר יהודי סוחר גדול וממולח, שההצלחה האירה לו פנים, בכישוריו הגדולים הוא ידע איך לזהות נכסים בעלי פוטנציאל רווחי גבוה ולמנף אותם, במילים אחרות איך לעשות מהלימון לימונדה. יהודים טובים תאבי פרנסה נהרו לפתחו והשקיעו אצלו את מיטב כספם ובמשך השנים אף ראו בהחלט תשואות לא מבוטלות, כך שבסופו של יום כולם נהנו מהחגיגה.
אך כנראה שעם האוכל בא התיאבון, כיון שראה כי טוב, החל מיודענו להוריד אט אט את רף הביטחון והרשה לעצמו להיכנס להשקעות מסוכנות יותר ובטוחות פחות, עד שיום אחד זה הגיע, חברתו הגדולה קרסה בקול רעש גדול תוך שהיא מותירה אחריה שובלי אבק אביך, עד מהרה הוא הוכרז כפושט רגל ולבעלי החוב הרבים שצבאו על דלתותיו לא נותר אלא לרדוף אחר הרוח. כונס נכסים שנתמנה לחברה חילק את הנותר בין כל בעלי החוב, אך כל אחד מהם נותר עם צלקת עמוקה בכיסו.
אחד מבעלי החוב לא התייאש ופנה לבית הדין בטענה כי למרות הכל הוא נותר חייב לפרוע את החוב מבחינה הלכתית, וכשיהיו לו נכסים לא יוכל להשתמט מלשלם.
אכן כבר מבואר בשו"ת מהרש"ך (ח"ב סי' קיג), שאילו כונס הנכסים פועל מכח הסכמת הסוחרים לחלק בין בעלי החוב את הנותר מנכסי פושט הרגל ואינו חייב לשלם את השאר, הרי הסכמה זו בעלת תוקף הלכתי כיון שעל דעת כן ירדו לעסקאות ביניהם.
אמנם יש לדון באופן שכונס הנכסים פועל מכח פסיקת בתי המשפט. וכבר כתב בזה בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב סי' סב), שפעולות כונס הנכסים תקפות על פי ההלכה מדין 'דינא דמלכותא דינא', כיון שעניין זה נוגע לתקנת אנשי המדינה. וכן משמע בדברי שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' סט).
מאידך יש מדייני בית הדין שעוררו, שלכאורה בעלי החוב מחלו על ממונם מחמת כפיית בית המשפט בלבד והרי זו מחילה באונס. לא זו בלבד, אף אין זו תקנה לטובת אנשי המדינה שהרי אדרבה יש בה נזק ללווים, שתנעל בפניהם דלת המלווים החוששים לכספם, ועל פי דעה זו עלה הלווה לשלם את חובותיו כשירחיב ה' את גבולו, וכן משמע בשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סי' לב).
אכן כתב בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' תיח), שבאופן שהנושה היה זקוק לממון בדחיפות, ומחמת כן גמר בדעתו לקבל את פשרת בית המשפט, בודאי שאינו יכול לחזור בו ולטעון משום מחילה באונס, שהרי בסופו של דבר קיבל תמורה להסכמתו, ובפרט שהיה בידו לסרב ולא עשה זאת.
אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' שו) כתב לחלק, שאם פשיטת הרגל אירעה באונס ובתום לב ולא מחמת רשלנות הלווה, הרי שיש תוקף לפסיקת בית המשפט. אולם אם פשיטת הרגל אירעה מחמת שהלווה לא התאמץ כנדרש מתוך ידיעה שמוגן מתביעות בעלי הממון בחסות בית המשפט, הרי בודאי שאין בכוונת בעלי החובות למחול לו על כספם, וחייב לשלם להם את כספם כפי דין תורה, וחובת ההוכחה בעניין זה מוטלת על כתפי הלווה.
