מגיפת הקורונה הבאה עלינו שלא לטובה כבר עתה פגעה אנושות בכלכלה העולמית, שכירים הוצאו לחופשה ללא תשלום, עסקים שאינם חיוניים משוועים ללקוחות וכפי הנראה יחוייבו להיסגר, החתונות הנערכות בחצרות הבתים מעידים כמאה עדים על השבר הפוקד את תעשיית השמחות לענפיה השונים. ובכלל, כל המשק עצמו עומד בפני שוקת שבורה שסופה מי ישורנו, וכבר אמר מי שאמר, כפי שהגשם מרטיב את כולם כך הבצורת מכה בכולם.
אירועים כגון אלו מעוררים דיונים ממוניים העולים בסופו של דבר על שולחן בית הדין וכגון במקרה דנן. אומן ידוע שכר אולם גדול ורחב ידיים על מנת לערוך בו את הופעותיו ואף שילם דמי מקדמה לא מעטים, אך למרבה הצער הוראות משרד הבריאות הכריחו אותו לבטל את האירוע ובהתאם לכך הוא פנה לבעל האולם על מנת ליטול את כספו בחזרה בטענה שאנוס הוא, מאידך טען כנגדו בעל האולם, כי כספו מגיע לו בדין שהרי הוא עמד בכל פרטי ההסכם ומבחינתו הוא יכול היה להשתמש באולם.
מקרה בדומה לזה כבר הובא לפני דייני בית הדין ואלו העלו, הנה מצינו בתוספות (ב"מ עט: ד"ה אי), שאף ששוכר אינו צריך לשלם במקום אונס, מכל מקום המשכיר אינו צריך להחזיר לו את ששילם כבר כמקדמה, ועי"ש בטעם הדבר.
אמנם נחלקו הפוסקים באונס שהוא מכת מדינה לעניין זה, דעת הר"ש משאנץ שהמשכיר צריך להחזיר את הכסף שכבר נטל, וכן פסק הרמ"א (סי' שיב סי"ז).
אולם דעת הראב"ן (שו"ת סי' צח) שעל המשכיר להחזיר חצי מהדמים שנטל, ומכמה טעמים עי"ש.
מאידך חידש המחנ"א (שכירות סי' ז), שאם העיכוב בשימוש במושכר אינו מחמת המשכיר כגון שהבית עומד על תילו אלא שפרצה מגיפה, הוא אינו חייב להשיב את הכסף לשוכר, משום שיכול לומר לו: 'הנה ביתי לפניך', והוא הפסד שלך.
לאור זאת פסקו דייני ביה"ד, שהשוכר אינו חייב לשלם את דמי השכירות שהרי אנוס הוא, אך מאידך מאחר שהתפרצות המגיפה היא בודאי בכלל 'מכת מדינה' והאולם עומד וקיים יכול המשכיר לטעון 'קים לי' כשיטת המחנ"א שיכול לומר לו 'הנה האולם עומד לפניך', וממילא אינו חייב להשיב את דמי מקדמה שכבר שילם לו.
אמנם, כאן לכאורה יש להוסיף ולדון, שהרי גם בעל האולם עצמו מחוייב להוראות משרד הבריאות, וממילא אינו יכול להעמיד את האולם לרשות האומן.
