מהו צו למדור ספציפי?
"מדור ספציפי" הינו צו הניתן על ידי בית הדין הרבני הקובע שמדורה של האישה הוא בדירה הספציפית המשותפת, כעין עיקול המונע את מכירת הדירה. צו זה הוא תחת סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני והוא ניתן כנגד תביעה לפירוק שיתוף שמגיש אחד מהצדדים, לרוב הבעל ויש בכוחו לעכב את מכירת הבית המשותף לתקופות משמעותיות מאוד.
צו זה נשען על כמה יסודות הלכתיים, אשר מכוחם נוצרה לבן הזוג המבקש הזכות להישאר בבית עד לפסיקת ביה"ד הרבני כי יש חובה להתגרש החובה להתגרש וכדלהלן:
שלום בית:
כלל ידוע הוא שללא בית לא ישכון השלום בבית וכלשונו של ביה"ד (תיק: 586129/1): "הבית הוא המשכן להכיל בתוכו את המשך החיים המשותפים שבין בני הזוג"[1], ולכן כחלק מרצון ביה"ד להשכין את השלום בבית על פי תביעת אחד הצדדים ניתן צו זה, מתוך הנחה שאילו דירת הצדדים תימכר הרי שהסיכוי לשלום בית ייפגע אנושות.
יתירה מכך, כפי שכתב ביה"ד הרבני בחיפה (תיק מספר: 573311/6) יש בנתינת צו זה אף מעין הפעלת לחץ על הבעל שיאות לשוב לאשתו לחיים של שלום ושיתוף.
מטעם זה הורה ביה"ד הרבני (תיק 1344002/2) שבמקום שהתעקשות האישה להישאר בבית המשותף תפגע בסיכוי לשלום הבית, עליה לצאת מן הבית.
גם אם התעקשות האישה להישאר בבית לא תעלה ולא תגרע, עצם הדבר שאין כל סיכוי לשלום בית ימנע מבית הדין להיעתר לבקשתה לצו זה[2].
מדור אישה:
זאת ועוד[3], במסגרת חיובי מדור שהבעל חייב לאשתו נקבע לא רק את עצם חיוב המדור של האישה אלא גם את איכות המדור שהבעל מחויב להעניק לאשתו. כגון ההלכה שמובאת בשולחן ערוך (אבהע"ז סי' עה):
"וכשיוציאנה מעיר לעיר… לא יוציאנה מנוה יפה לנוה הרע, ואף לא מנוה רע לנוה יפה…"
הרי שלאשה יש את הזכות לדרוש מבעלה לא רק מדור למגורים, אלא אף לעמוד על טיבו של המדור, כלומר הבעל חייב להעניק לאשה זכות מגורים במדור הראוי לה.
ביאור הדבר, שהבעל חייב להעניק לאשה מדור הראוי לה באותה מידה שהוא חייב לדאוג לשאר צרכי קיום היומיים שלה, כל צורכי האישה כלולים בחיוב מדיני אישות שהבעל חב לאשתו תחת הכותרת "חיוב מזונות". חיוב זה במשפט העברי אינו מצטמצם למאכלים בלבד, אלא הוא כולל בתוכו את כל הנצרך לאשה לקיומה היומיומי[4].
בחובת המזונות שהבעל חב לאשתו קיים כלל הלכתי נוסף של "עולה עמו ואינה יורדת", היינו הבעל חייב לספק לאשתו את כל צרכיה בהתאם לרמה שהייתה רגילה קודם נישואיה עמו, או במידה והתרגלה לרמת חיים גבוהה יותר עם נישואיה עם בעלה, אין הוא יכול להוריד את רמת חייה.
מכאן נובעת כאמור ההגבלה על הבעל להעתיק את מגורי האישה מדירה יפה לדירה יפה פחות, ממילא באותה מידה יש לומר כי הבעל אינו יכול להעביר את האישה מדירה שהיא בבעלות שניהם, לדירה בשכירות אפילו יפה יותר וגם אם היא מצויה באותה סביבת מגורים, מפני שכל אדם מעדיף דירה משלו גם אם היא יפה פחות מאשר דירה שכורה השייכת לבעלים אחרים אשר דייריה תלויים במידה כזו או אחרת בחסדיו של המשכיר.
נמצא איפוא, כי במסגרת חובת מזונות הנובעת מהדין האישי ההלכתי, חייב הבעל במדור הראוי לאשתו, ומכאן נובעת זכותה של האישה לבקש סעד למתן צו עיקול – "צו למדור ספציפי", בכדי לקבע את חובתו של הבעל למדור אליו הורגלה ולעכב את הליך פירוק הבעלות המשותפת של בני-הזוג.
על פי זה, את בקשה לצו זה יכולה רק האישה לבקש ולא הבעל, שכן האישה אינה חייבת במדורו של הבעל כלל. אמנם ע"פ שאר הטעמים האמורים גם הבעל יכול לבקש את צו זה.
הבעל והאישה – שותפים
מלבד זאת[5], ישנו בסיס להוצאת צו למדור ספציפי מדיני השותפים, שכן הבעל והאישה נחשבים כשני שותפים אשר רכשו ביחד את הדירה. ואין הם ככל שותפין המבקשים לפרק את שותפותם אשר נפסק להלכה (חו"מ סי' קעא ס"ו) שכל אחד מהם יכול לכוף את חברו לפרק את השותפות, שכן הם נחשבים לשותפים שהשתתפו לזמן עד סיום מסגרת הנישואין שנפסק בה (חו"מ סי' קעו סט"ו) ש"כל אחד מהם מעכב על חברו ואינו יכול לחלוק עד הגיע זמן" וכפי ביאר זאת כב' דיין ביה"ד הגדול (בדימוס) הרב אברהם שרמן (פורסם "שערי צדק" ח"ט עמ' 79)[6]:
"י"ל שכאשר בני זוג קונים בשותפות או נוצרת שותפות ביניהם למדור משותף, יש לראות את זמן השותפות כקשור ומותנה במסגרת הנישואין וכאשר מסגרת הנישואין מסתיימת בפועל על ידם או על פי דין ופסיקת בית דין, יש לראות בסיום זה כזמן המסיים את השותפות וכו' שכן בסתמא דעת בני הזוג המשתתפים שזמן שותפותם בדירת מגוריהם כנשואין היא במסגרת זמן הנישואין, שכן השותפות היא חלק מהנישואין ולמענם. ויש כאן הסכמה מכללא בלבם ובלב כל בני זוג נשואין ואין להפריד בין הנישואין לזכות המדור שנוצרה"
העולה מן הדברים, שהיות ובני הזוג נכנסו לשותפות זו עד סיום מסגרת הנישואין, אין אפשרות לפרק את שותפות זו עד שתתפרק מסגרת הנישואין.
פקיעת השותפות – על ידי גירושין או מתן פסק דין לגירושין
אמנם עלינו להתבונן ממתי נחשב הדבר שמסגרת הנישואין כבר הגיעה לסיומה בכדי שביה"ד יוכל להורות על פירוק השותפות, אכן מצינו בזה שתי גישות:
גישת הרב שרמן כפי המופיע לעיל, שהשותפות מסתיימת "כאשר מסגרת הנשואין מסתיימת בפועל על ידם או על פי דין ופסיקת בית דין", אולם אילו הצדדים פרודים אך מסגרת הנישואין לא הסתיימה בפועל ואף לא הייתה פסיקת ביה"ד בעניין, השותפות לא באה לידי סיום ואפילו אם ברור מעל כל ספק שאין כל סיכוי להשיב את השלום לבית.
לא זו בלבד, אפילו אם כבר הייתה פסיקה של ביה"ד שמצוה עליהם להתגרש מחמת פירוד ממושך לא הפסידה האישה את זכותה הממונית כשותפה וכפי שנכתב על ידו וע"י כב' הדיין הגר"ח איזירר (תיק מס' 007998479-24-1):
"ההחלטה של מצוה לגרש היא מצוה המוטלת על האיש או האשה (ובמקרה דנן על שניהם) אבל אינה חובה משפטית ולפיכך אינה עוקרת ואין בכוחה לבטל שום זכות משפטית או ממונית ממי שהוטלה עליו המצוה. פעמים שהאשה מפסידה מזונות גם במצוה לגרש כגון שהבעל טוען מאיס עלי ויש אמתלאות המסייעות לטענתו. אבל בנדון זה שהבעל נתן עיניו באחרת אין לו נאמנות לטעון מאיס עלי וכ"ש שאין ערך לאמתלאות".
פקיעת השותפות – גם כשאבדה התקווה לשלום בית
אולם גישת כב' הרב בנימין בארי אב"ד בית הדין הרבני באשקלון (בדימוס)[7], שכיון שהוברר לבית הדין הרבני שהשלום כבר לא ישוב לשרור בבית, אין כל מניעה לפרק את שותפות הצדדים בנכס וגם אם משום סיבה כלשהי הם לא הוציאו פסק דין לחיוב גט, וכפי שכתב:
"ומסתבר לומר, שבשותפות בין איש לאשתו, כאילו נקבע מראש שהשותפות נמשכת כל עוד הם יכולים לגור ביחד, אבל אם נוצר מצב של מאיסות, ובית הדין משוכנע שנוצר מצב בלתי הפיך שהחיים בכפיפה אחת בלתי נסבלים, כי אז יש אומדנא ברורה שנחשב כאילו כלה זמן השותפות, וכל צד רשאי לדרוש את פירוק השותפות וזה שלא כדברי הגר"א שרמן שליט"א, שכתב שהשותפות הקניינית ממשיכה מדיני שותפות עד הגירושין. האם יעלה על הדעת שכאשר בני הזוג נפרדו והגט מתעכב בגלל סירובו של אחד מהצדדים להתגרש, שהשותפות תימשך בעל כורחו של האחר לעולמים?"
וכן כתב הדיין הגר"ש דייכובסקי (תחומין חלק כא עמ' 284) "כאשר בית הדין פוסק שאין מקום או אין סיכוי לשלום-בית, יש לומר שעל דעת כן לא נשתתפו, וניתן יהיה לפרק את השיתוף ביניהם לאלתר", וכן בתחומין (חלק כב עמ' 154 הערה 15) שם כתב לנהוג כך "כאשר יש קביעה משפטית ש"נישואין מתו"[8].
העולה מן הדברים, שכיון שבית הדין סבור שאין כל סיכוי לשלום בית הרי ממילא כלה זמן השותפות ואין כל מניעה לפירוק השותפות.
אין סיכוי לשלום בית באמתלא מבוררת – לכל הדעות בטלה השותפות
אמנם כבר הוסיף וכתב ביה"ד הרבני בנתניה (תיק 1068015/2), שבאופן שהאישה אינה רוצה בשלום בית מחמת מאיסות באמתלא מבוררת, הרי לכל הדעות די במה שאין כל סיכוי לשלום בית על מנת שייחשב הדבר שתמה שותפותם וכל צד יוכל לכפות על שכנגדו לחלוק את דירת מגוריהם.
הטעם לכך הוא שהרי נפסק להלכה לגבי אשה מורדת בטענת "מאיס עלי", שאם האישה נותנת אמתלא לדבריה, אינה חייבת לדור בביתו וכפי המובא בהגהת הרמ"א (אבהע"ז סי' עז ס"ג):
"אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים […] ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו".
מעתה במקרה שההלכה אינה מחייבת את האישה לדור עם בעלה, וכגון באישה המואסת בבעלה שהיא רשאית לצאת מן הבית ולדור בנפרד, הרי שממילא תמה שותפותם בנוגע למדור. לפי ששותפותם בבית הייתה כדי לדור יחדיו, ומשנתבטלה המטרה בטלה עמה גם השותפות. וגם לפי שיטת הרב שרמן המובאת לעיל שצריכים לפסיקה על גירושין אין הכוונה לפסיקה ממש אלא די בכך שבשלו הנתונים הרלוונטיים לפסיקה שכזו בכדי שתסתיים השותפות.
כאמור ישנם כמה עילות על מנת לבקש מביה"ד 'צו למדור ספציפי', אכן בודאי שבקשה צריכה להיות מוגשת על פי הכללים הנדרשים במסגרת העילה המבוקשת, שהרי אינה דומה בקשה במסגרת תביעת שלום בית לבקשה המוגשת במסגרת תביעה למדור אישה ובין תביעה המוגשת במסגרת הליך רכושי, בהתאם לכך רק טוען רבני מומחה הבקי בדיני משפחה ובפסיקה הרלוונטית יוכל להגיש את הבקשה המתאימה בצורה המיטבית.
[1] כך גם כתב ביה"ד הרבני (תיק 1305146/3): "ובמידה ויינתן צו לפירוק שיתוף דירת המגורים, נשמט בכך השיתוף החיצוני להמשך קיומו של מוסד הנישואין המחייב את השיתוף החיצוני-הפיזי לצורך קיומה הפנימי של השותפות". כך גם בתיק (1193535/3): "אם אכן יש סיכוי לשלום, פרוק השיתוף במדור הצדדים, ישים "סוף פסוק" ל"תהליך השלום". מדובר באירוע לבבי, שמביא את חיי הנישואין למוות קליני, ולגירושין שייתכן שניתן למנעם".
[2] פסק דין של בית הדין הרבני (תיק מספר 573311/6).
[3] ראה פסק ביה"ד הרבני תיק (1305146/3).
[4] כפי שהדברים באים לידי ביטוי בלשון הרמב"ם (אישות פי"ג ה"ו): "כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו, יש לו כסות כלי בית ומדור", וכן נפסק להלכה בשו"ע (סימן עג ס"ז).
[5] ראה פסק ביה"ד הרבני בנתניה (תיק 289799/1).
[6] וראה גם דברי משפט (ח"ז עמ' תז), פד"ר כרך טז (עמ' 309), ושורת הדין (ח"ה עמ' קסט) שהוסיף וביאר זאת [והו"ד בהרחבה בפסק ביה"ד הרבני בנתניה תיק 1068015/2]: "שותפות בני הזוג בדירה, נוצרה ביניהם למדור במסגרת חיי נישואין משותפים, ותנאי הסכם שותפות זה נקבעים בהתאם למסגרת נישואיהם, וקיימת הסכמה מכללא שזמן הנישואין הוא זמן השותפות, וכל עוד שהנישואין לא נסתיימו על פי דין, הלכה, או הסכמת בני הזוג, אין שום צד רשאי לבקש פרוק השותפות בדירה, שכן בזה הוא מפר את תנאי זמן השותפות שנקבע בהסכמה מכללא בלב שני בני הזוג שנקבעה בשעת יצירת השותפות".
[7] והו"ד בהרחבה בפסק ביה"ד הרבני בנתניה (תיק 1068015/2).
[8]אולי גם לכך כוונו דבריו (מובא בשורת הדין יז, עמוד שנ): "אילו היה סיכוי ממשי לנישואין, הייתי שוקל שימוש באמצעי השהייה, כמו מדור ספציפי, על מנת לתת סיכוי להצלת המשפחה, מה אעשה ואין סיכוי ריאלי לכך". וכן בפסק הדין של ביה"ד הרבני (תיק מספר 7978): "לי שמורה זכות ראשונים לפני יותר משתי עשרות שנים, בשימוש במונח ובקביעה של זכאות למדור ספציפי וכו'. בתקופה מאוחרת יותר הגבלתי את השימוש בזכות זאת למקרים בהם לא אבדה התקווה לחידוש הקשר בין הצדדים. כתבתי שבמקרים של מות הנישואין לא הייתי משתמש בזה". אמנם הדיין הגר"א לביא הגיב על דבריו וכתב (תיק מספר 3599-22-1): "לפי האמור, דעת הג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א מקובלת עלי ככל שהדיון נסוב ביחס להיבטים הרכושיים ולקביעת מעמדו של כל צד כשותף ברכוש. אך ביחס לזכויות האשה למזונות, לא יתכן להביא לפיצול הקובע חיוב הבעל בכלכלה וביגוד, אך לא במדור, ללא בסיס בהלכה. כל עוד לא נשללה זכות האשה למזונות, הרי שהבעל מחויב במדור עבורה, ולעיל הוגדר היקף חיוב המדור. אין בכוח העדר הסיכוי לשלום-בית להביא לפיצול המוצע".
