איזון חובות:
לא מעט פעמים אנחנו נתקלים במקרה שאחד מהצדדים, לרוב הבעל, החזיק עסק שלא צלח וצבר חובות, וכעת כשהצדדים עומדים לפני גירושין נוצר ויכוח ביניהם האם עליהם לישא במשותף בחובות העסק או לא. האישה טוענת שאין לה כל שייכות לחובות העסק ובפרט שלפי דעתה הבעל כשל כאן בניהול העסק. מאידך הבעל טוען, שעול חובות העסק מוטל על כל הבית בדיוק כפי שכל בני הבית היו נהנים מרווחי העסק.
סעיף 6/א לחוק יחסי ממון קובע:
"לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים"
הוראות החוק ברורות ביותר: יש לאזן בין הצדדים גם את החובות שנוצרו במהלך תקופת הנישואין. אמנם לא ברור אם ניתן לערוך איזון משאבים לעניין החובות בלבד כאשר אין לבני הזוג נכסים העומדים לאיזון, זו הסוגיא העומדת לפתחנו וכפי שהתייחס אליה ביה"ד הרבני האזורי בטבריה.
איזון חובות – כפי שיש איזון זכויות:
הפסיקה דנה בשאלת חלוקת החובות בין בני זוג נידונה בעיקרה בהקשר לחזקת השיתוף, החלה על זוגות שנישאו לפני שנת 1974. מהפסיקה העוסקת בחזקת השיתוף, עולה כי הרציונל העומד מאחורי תפיסה זו דורש שיתוף שווה לעניין החובות בדיוק כפי שהוא קיים לעניין הזכויות (זאת למעט חובות בעלי אופי אישי וכיו"ב). כפי שבא בפסק דין רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ:
"אכן, כפי שמטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בזכויות הינה להבטיח חלוקה צודקת ושוויונית של הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים, כך מטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בחובות הינה להבטיח חלוקה שווה וצודקת של החובות שנצברו במהלך החיים המשותפים."
אולם כאמור, כל אלה נידונו בעיקר בהקשר לחלוקת החובות בין בני הזוג על פי הלכת השיתוף. ביחס לחלוקת החובות לפי חוק יחסי ממון כאשר אין נכסים לאיזון – אין עדיין הכרעה של ביהמ"ש העליון.
איזון חובות כשאין זכויות לאזן:
בין המשפטנים מצינו גישות שונות האם איזון על פי חוק יחסי ממון כולל גם איזון הפסדים בלבד, כלומר – האם ניתן לנכות מן הנכסים בני האיזון חובות ששיעורם הכולל עולה על שווי הנכסים ולערוך "איזון שלילי", או שמא האיזון נעצר בספרת האפס ואין מתחשבים בהפסדים.
עמדת פרופ' רוזן-צבי, בספרו חוק יחסי ממון (343-345) הינה:
"במסגרת הלכת השיתוף זכאי בן-הזוג בזכויות כבר במהלך הנישואין, אך נושא גם במכלול החבויות. בהסדר איזון אין כל שיתוף במהלך הנישואין. לכאורה אין בני-הזוג נהנים האחד מרכושו של האחר ואין גם כל אחריות הדדית לחובות. השיתוף מתחיל ונגמר למעשה באותו הרגע. ממילא אין כל טעם וסיבה לגרום לכך שהסדר שיתוף דחוי, המתקיים לראשונה עם פקיעת הנישואין, יחול לטובתם של הנושים בלבד. איזון הפסדים לא ייצור איזון משאבים בין בני-זוג אלא איזון בין נושים לבין בן-זוג. לא נראה לנו כי זו הייתה כוונת המחוקק….
איזון הפסדים היה מטיל אחריות הדדית לחובות כל אחד מבני-הזוג, בעוד המחוקק קבע בסעיף 4 במפורש כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי להטיל על בן-זוג אחריות לחובות השני. זאת ועוד, המחוקק דחה הצעה להסדר חלקי של אחריות הדדית לגבי חובות הנוגעים למשק-הבית, על אחת כמה וכמה שלא התכוון להטיל בעקיפין אחריות הדדית כללית לחובות. גם ההפרדה בין סעיף 5 לחוק, העוסק בהסדרה של זכות האיזון, לבין סעיף 6, שענינו ניכוי חובות בני-איזון מן הנכסים בני-האיזון, מלמדנו שהסדר האיזון מכיר ערכים חיוביים בלבד בעוד שאלת ניכוי החובות מוסדרת בנפרד".
מסקנתו של פרופ' רוזן-צבי, הינה כי "חוק יחסי ממון בין בני-זוג ענינו איזון בערכים חיוביים בלבד. יש, אפוא, להיעצר בכל מקרה בספרת האפס".
מאידך פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, במאמרו: "יחסי ממון בין בני זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם" משפטים ז' בעמ' 306-305 סובר, כי האיזון יכול להביא גם להטלת חיוב על בן הזוג אף כשאין נכסים חיוביים לחלוקה:
"אנו היינו נוטים לדחות טעמים אלה, ולאפשר איזון גם בין שני מספרים שליליים, או בין מספר אחד חיובי למספר אחד שלילי […] שאין זה הוגן לאפשר לבן-הזוג לאחוז בחבל משני קצותיו, קרי ליהנות מנכסי בן-זוגו כשיש לו עודף נכסים על התחייבויות, אך להתנער מחובותיו אם יש לו עודף התחייבויות על נכסים. השותפות בין בני זוג מחייבת, לדעתנו, להשתרע על ההנאות והקשיים גם יחד".
פסיקות שונות בבית משפט לענייני משפחה:
בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה ניתן למצוא ביטוי לשתי העמדות. השופטת גאולה לוין התייחסה לשאלה זו באופן מפורש בתמ"ש (ב"ש) 8102-00 י. ב נ' מ. ב (13.1.12) וציינה כי היא מקבלת את גישת פרופ' רוזן- צבי:
"לעמדה זו בדבר פרשנות סעיף 6 לחוק יחסי ממון נוטה אני להסכים. גם דעתי נוטה לכך שחוק יחסי ממון ענינו איזון בערכים חיוביים בלבד, מהטעמים שפירט פרופ' רוזן-צבי. אין לבסס על החוק תביעות שתכליתן איזון בערכים שליליים, כדוגמת התביעה שלפניי. קל וחומר שלא ניתן לבסס על הוראות החוק תביעה שכל עניינה איזון בחובות ספציפיים, להבדיל מעריכת איזון משאבים כולל של הנכסים של בני הזוג, והפחתת החובות. תביעה מסוג זה נגועה גם בחוסר הוגנות. מי שמבקש לחייב את בן זוגו על יסוד חיי הנישואין והשיתוף, מצופה כי יבקש גם להנות את בן זוגו מפירות הנישואין."
על עמדתה זו חזרה בתמ"ש (ב"ש) 47859-07-11 נ.ל נ' ס.ל (27.1.15) ופסקה:
"לטעמי התובע אינו יכול לקבל סעדים ביחס לחובות אלה במסגרת תביעה לאיזון משאבים, כאשר אין במאזן נכסים חיוביים (זכויות) אלא נכסים שליליים בלבד (חובות)".
מאידך מצינו גישה שונה בפסק דינו של השופט שמואל בר יוסף בתמ"ש (ת"א) 35366-01-14 ח.ה נ' ע.י.ה:(12.9.15):
" א. היותו של חוב בר-איזון איננה נקבעת בהתאם לקשר שיש לחוב עם נכס בר-איזון […] חוב דינו כדין כל נכס אחר והיותו בעל ערך שלילי איננה מעלה ואיננה מורידה […]
ב. המסקנה האמורה מתבקשת גם מלשונו של סעיף 6(א) לחוק, הדן במנגנון האיזון וקובע לאמור: "לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שווים". מהתיבה "החובות המגיעים ממנו" המוסבת על בן הזוג ולא על נכסים כאלה או אחרים, אנו למדים שכל החובות, להוציא אלה שהוחרגו (כמבואר לעיל) הינם בני-איזון".
כלכלת הבית מוטלת על האב בלבד ולפיכך האישה אינה שותפה בחובותיו:
ביה"ד הרבני בטבריה (תיק 1216224/3) עמד על סוגיא זו בהרחבה והכריע שיש להעדיף את הפרשנות שאיננה מחייבת את הנתבעת להשתתף בחובותיו של התובע, שכן לשונו של סעיף 6(א) לחוק תומכת בפרשנות זאת, ואילו הגישה האחרת נתמכת בפלפולים משפטיים שאינם מתיישבים עם פשט לשון החוק. בנוסף, במקרה של ספק יש להעדיף את הפרשנות הקרובה ביותר לעקרונות המשפט העברי, ועל פי ההלכה אין האישה מחויבת בפרנסת הבית והתשלומים הקשורים בכך כולם מוטלים על אבי המשפחה. ואף על פי שהחוק הפקיע זאת לעניין איזון הזכויות, הדברים אמורים לגבי בעל שצבר זכויות יותר מחובות. אך כאשר החובות עולים על הזכויות ויש ספק בפרשנות החוק – המוציא מחברו עליו הראיה, ולכן לא יוכל הבעל לשעבר להוציא מידי האישה את חלקה היחסי בחובותיו.
