לעיתים נראה כי ההליכים בבית הדין הרבני צועדים בבטחה לכיוון אחד, כל האינדקציות מצביעות על פסק הדין העומד להינתן, אך ממש ברגע האחרון חל מהפך המפנה אותו לכיוון אחר לגמרי וכפי שאירע לי לאחרונה בביה"ד הרבני בירושלים.
סוכם בין הצדדים – אורח חיים דתי:
בני זוג – כל אחד בפני עצמו התקרב ליהדות עוד לפני שהכירו האחד את השני, לאחר תקופת זמן הם החלו לצאת ולהיפגש, אך הבעל שראה כי האישה עדיין אינה בשלה דיה מבחינה רוחנית סירב להתקדם הלאה לעבר הנישואין.
כעבור תקופה פנתה אליו האישה שוב וסיפרה לו כי התחזקה מאוד מבחינה רוחנית תוך שהיא מתארת לו כי הולכת באופן קבוע לשיעורי תורה וכעת היא כבר בשלה להקים עמו את הבית על אדני התורה והיראה כפי שהוא רוצה.
הדברים התגלגלו מכאן לכאן ותוך תקופה קצרה עמדו שניהם תחת החופה ונשאו כדת משה וישראל כשהוא מתחייב לשלם לה כתובה בסך לא מבוטל, אך מהר מאוד הבין האיש כי לא דובים ולא יער, 'התחזקותה הרוחנית' של האישה החזיקה מעמד בקושי חודשים ספורים כשמיד לאחר מכן היא החלה להתלבש בניגוד להלכה ואף לחלל שבת מידי פעם, כך שהיא לא הותירה לאיש את הברירה אלא לשכור את שירותיה של עורכת דין ותיקה ולהגיש תביעת גירושין.
בתביעתו לגירושין ציין האיש את עניין זה אך הוסיף עילות נוספות שלדעתו מהוות סיבה לגירושין. ומנגד האישה עצמה תבעה כמובן שלום בית כשהיא טוענת שהאשמה אינה תלוייה בה וכי בכלל ניתן לגשר על הפערים הכללים והרוחניים כפי שמצינו אצל זוגות רבים.
תיק זה התגלגל בבית הדין במשך תקופה ארוכה אך לפתע נוכח האיש כי פני בית הדין אינם עמו וכי לבסוף הוא ייאלץ לשלם את דמי הכתובה טבין ותקילין, או אז הכתה בו ההכרה כי עורכת דין זו הובילה אותו בדרך עקלקלה, כזאת שתעלה לו במחיר הכתובה הנדיבה שכתב, שכן הוא זה שעזב את הבית ותבע גירושין.
הפרת הסכם פוטרת מכתובה?
כשמשרדנו נכנס לעובי הקורה התברר כי הטענה העיקרית של הפרת המוסכם על ידי האישה נטענה רק בדרך אגב, בעוד שלכאורה יש מקום לטעון ש'ממנה יצאו הגירושין' והיא אינה זכאית לכתובה לאחר שהפרה תנאי כל כך מהותי המוסכם בין הצדדים.
אכן לאחר מכן במהלך דיון הוכחות ארוך ומפותל הצלחנו בס"ד להביא את האישה להודות במפורש כי הוסכם במפורש על קיום אורח חיים חרדי בבית וכי על דעת כן הצדדים נשאו, כשנשאל האיש מדוע רק כעת טען זאת בהדגשה יתירה השיב, כי עורכת הדין שייצגה אותו מנעה ממנו לטעון זאת משום שסברה שזו טענה שאינה קבילה ולכן לא ראה מקום להדגיש זאת.
אמנם ביה"ד ראה לנכון לפסוק שבגלל עובדה זו בלבד הפסידה האישה את כתובתה ופסק (תיק 750495/8):
"קיים משקל מהותי ומחייב לסיכום שהוסכם בין הצדדים עוד קודם הנישואין. יצוין לדברי הפוסקים שדנו ביחס לסיכום מוקדם עוד קודם לנישואין ביחס למקום המגורים, עיין באריכות באוצר הפוסקים סי' עה סק"ז. ועי"ש שהביאו מתשובות הגאונים שכתבו "אם התנו ביניהם בעת השידוכין הכל לפי התנאי, והיוצא מן התנאי ידו על התחתונה". וכן הביאו מתשובות הגאונים גאוני מזרח ומערב סי' צא שאם סיכמו קודם לנישואין שהבעל רשאי לדרוש לעבור לגור במקום אחר, "אין לה חפץ לשבת עם בעלה שוברת כתובתה ויוצאה". וכן עולה מדברי הרמב"ם פי"ג מאישות הי"ז ומדברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ג ס"ב.
בנידון זה ההסכמות אינן ביחס למקום המגורים אלא ביחס לדרך ניהול הבית, שיהיה באופי תורני ברור. סיכום זה מחייב את האשה כמו שמחייב את הבעל. מאחר שכעת ברור שעניין זה הוא שהביא למשבר שחסם את הדרך לתיקון ליקויי תקשורת וליקויים אחרים, כל המשנה ידו על התחתונה, ובמקרה זה ניתן לקבוע שהגירושין יצאו מהאשה, למרות שהבעל הוא זה שהגיש את תביעת הגירושין ואת התביעה לפירוק השיתוף….ומאחר שהגירושין הן בעטיו של השינוי שהאשה עשתה ומסרבת לעמוד בסיכום, יצאו הגירושין ממנה ואינה זכאית לכתובה דאדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה תוספת כתובה".
