כידוע, בעידן המודרני נפוץ מאוד בין הסוחרים השימוש בצ'ק, בראש ובראשונה הוא נועד להקל על אלו שאין בידם כסף מזומן או שחששו לטלטלו בדרכים, אך ברבות השנים היו ממשלות שהשתמשו בו למאבק בהון השחור. ליצירה חדשה זו יש כמה וכמה נפקויות הלכתיות, ולא אחת נדרשו יושבי על מדין להכריע אודות מעמדו ההלכתי, וכגון במקרה שלפנינו.
על פי חוקי המדינה, לאחר חצי שנה מהתאריך הנקוב בצ'ק הבנק אינו יכול לכבדו, מעתה עולה השאלה בצ'ק שניתן במתנה ועברה חצי שנה מתאריך הנקוב בצ'ק, אם בעל הצ'ק חייב לשלם את סכום הכסף הנקוב בו או לא.
ולכאורה הוא תלוי במעמדו ההלכתי של צ'ק וכפי שנחלקו בזה הפוסקים:
הגר"ש וואזנר זצ""ל, הגר"ש קרליץ זצ"ל הגר"נ קרליץ זצ"ל ועוד נקטו, שאין זה אלא הוראה לבנק לשלם את הכסף לפלוני המחזיק בצ'ק ותו לא, ולפיכך הורה הגר"ש וואזנר, שהנותן מתנה לחבירו באמצעות צ'ק יכול לבטלו ואף אם הלה העבירו לסוחר אחר, שהרי המקבל לא קנה מאומה.
המנחת יצחק, הפתחי חושן, הגר"י פישר – זצ"ל והגר"מ שטרנבוך שליט"א נקטו שגדר צ'ק כשטר חוב, שבחתימתו מתחייב נותן הצ'ק לשלם את הכסף למחזיק הצ'ק, ויש שהוסיפו שאינו כשט"ח רגיל שהרי אין חתומים בו עדים אלא כדין שטר 'ממרני' המובא בש"ך (סי' קצ סק"א) שכל המוציאו רשאי לגבותו ומועיל אף ללא עדים.
הגר"מ פינשטיין זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל נקטו שנתינת הצ'ק מקנה את הממון מדין סיטומתא, שהרי כך הוא מנהג הסוחרים.
מעתה אם ננקוט שצ'ק הינו הוראה לבנק לשלם, יש לומר שאין בהוראה זו התחייבות של נותן הצ'ק, וכיון שעבר זמן ההוראה אינו יכול לגבותו, אולם אם ננקוט שצ'ק הינו שט"ח ובוודאי אם ננקוט שהוא כסיטומתא, נותן הצ'ק חייב לפרוע את התשלום לבעל הצ'ק.
אמנם עדיין יש לדון, אם יכול נתבע לטעון קים לי כשיטת הגר"ש וואזנר על מנת להיפטר מחיוב הצ'ק, ועיין בעטרת דבורה סי' כג שדן בזה, ולפי"ד אינו יכול. עוד יש לדון אם אפשר ללכת להוצל"פ על מנת להוציא צ'ק שחזר.
