מזונות ילדים – למי הסמכות לדון?

מי שעוקב מקרוב אחרי הסאגה של הסמכות לדון במזונות ילדים, מבין כי אנחנו רחוקים משריקת הסיום של פרשיה זו, שאלת הסמכות לדון בעניין זה משפיעה על כל הליך הגירושין ובפרט לאור הבדלי הפסיקה השונים בין בתי המשפט ובין בתי הדין הרבניים.

כל בן זוג הנמצא בהליכי גירושין נחשף למונח המשפטי 'מרוץ סמכויות', הנה כידוע קיימות שתי ערכאות משפטיות, בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה. על פי החוק, ישנם נושאים מסויימים הקשורים להליך הגירושין שכל אחת מערכאות אלו יכולה להכריע בהם, הסמכות לדון באותו הנושא תוענק לערכאה אליה פנה אחד מבני הזוג באותו נושא קודם שבן זוגו הספיק לפנות אל הערכאה המקבילה.

מונח זה מתאר חלק מטקטיקה של מאבק גירושים בין שני בני זוג. כשבני זוג מגישים תביעות בענייני רכוש ילדים ומזונות לבית הדין הרבני ולבית משפט לענייני משפחה במקביל, נקבעת הסמכות על פי מבחן כרונולוגי. הערכאה שאליה הוגשה התביעה קודם היא בעלת הסמכות לדון בעניין, כך שיש לבני הזוג אינטרס להגיש כמה שיותר מהר תביעה האחד נגד השני בערכאה בה הם מעוניינים להתדיין. מכאן השם 'מרוץ סמכויות'.

אכן בעוד בנושאי חלוקת רכוש, מזונות אישה ומשמורת ילדים ישנה סמכות מקבילה בין שתי הערכאות ומונח זו עדיין בתוקפו עומד, הרי שנושא הסמכות בעניין מזונות ילדים חווה טלטלה עזה ברבות השנים ועוד היד נטויה, וכדלהלן:

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין,  קובע:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".

הוי אומר, כי ככל שנכרכו נושאים נוספים לתביעת הגירושין, הרי שבית הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניינים אלו, אכן בסעיף זה מופיע בכלל זה גם עניין מזונות ילדי הזוג, אך הוא הנושא העומד בלב הויכוח, וניתן לומר כי מאז נחקק חוק זו בשנות החמישים הרי שהוא חווה ארבע  תמורות במשך השנים [להלן: ארבעת התקופות] כשהאחרונה הייתה ביום 22.9.19 בפסיקת בית משפט העליון בע"מ 7628/17 על ידי השופט מני מזוז שנתקבלה ברוב דעות.

התקופה הראשונה  – לבתי הדין סמכות לדון במזונות ילדים שנכרכו:

• בתקופה הראשונה לחקיקת חוק זה ועד לשלהי שנות השישים פורש הסעיף כפשוטו, קרי ככזה המאפשר לכרוך בתביעת גירושין גם מזונות ילדים.

כך למשל כתב השופט ש' ז' חשין  (בג"ץ 170/56 רחמני נ' רחמני):

"בסעיף 3 שבו מדובר על גירושין, הנתון לשיפוטי הייחודי של בית-הדין הרבני, נאמר בפורש כי שיפוט ייחודי זה משתרע על כל 'ענין הכרוך בתביעת הגירושים, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג' כאן לא הסתפק המחוקק בביטוי הסתמי 'מזונות', וציין במפורש, כי מזונות לילדי הזוג אף הם בכלל הענינים הנתונים לשיפוטי הייחוד של בית-הדין הרבני, בבואו לדון בתביעת גירושין" .

באופן דומה כתב השופט מ' זילברג (בד"מ 1/60 וינטר נ' מסיה בארי):

"פירושו של דבר, כי מזונות הילדים אפילו אם הם נדרשים על-ידי הילדים גופם, ולא ההורים המתגרשים, נחשבים ל'ענין הכרוך בתביעת הגירושין".

כלומר, בסמכות בתי הדין הרבניים לדון בתביעה למזונות ילדים, הן אם היא הוגשה על ידי הילדים עצמם והן אם היא הוגשה על ידי הוריהם, ככל שזו כרוכה בתביעת גירושין.

התקופה השניה – 'הלכת שרגאי'

• אכן בשלהי שנות השישים חלה התמורה הראשונה בפירוש חוק זה, והיא זו שלמעשה הפכה על פיה את הפרשנות בחוק מבחינה מהותית ופגעה הלכה למעשה בסמכות בית הדין הרבני עד ימים אלו.

 באותה עת ניתנה על ידי בית המשפט העליון ההלכה הידועה שקיבלה את הכינוי 'הלכת שרגאי', בהלכה זו קבע השופט י' זוסמן, ואליו הצטרפו השופטים מ' לנדוי וח' כהן (בע"מ 175-176) כי:

"ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים. ההורה, המוציא [או העומד להוציא] יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה האישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושים, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים…תביעת מזונות של הילד…לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית ־ הדין הרבני… ..ואינה יכולה להיות 'כרוכה' בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל".

כלומר, תביעת מזונות ילדים נחלקת לשנים, האחת תביעת ההורה מגדל הילד עבור השבת הוצאותיו  שהוציא או שעומד להוציא עבור מזונות הילד,  והשניה תביעת הילד עצמו למזונותיו פשוטו כמשמעו. ההבדל בין תביעות אלו הוא מהותי גם מבחינת בעלי הדין העומדים מנגד, בעוד שתביעת ההורה היא כנגד בן זוגו ושניהם צדדים לתביעת הגירושין, תביעת הילד היא כנגד ההורה והוא אינו צד לגירושין. מטעם זה רק את תביעת השבת המזונות של ההורה ניתן לכרוך לתביעת הגירושין והיא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני, אך תביעת הילד עצמו אינה בסמכותו של ביה"ד הרבני.

בבסיס פסיקה זו עומדת ההנחה כי יש לשמור על מעמדו של הקטין כתובע עצמאי שאינו מעורב בסכסוך הגירושין של הוריו וממילא אינו נתון לסחיטה כזאת או אחרת במהלך הגירושין, כשפסק הדין ממנף אותה לכך שההורה מגדל הילד אינו יוכל לכרוך את תביעה זו בביה"ד הרבני.

יוצא איפוא, כי גם אם האם תגיש תביעה בביה"ד הרבני להשבת הוצאותיה כפי  האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין, עדיין הילד יכול להגיש תביעת מזונות בביהמ"ש לענייני משפחה.

חובה להדגיש, הלכה מצמצמת זו נקבעה למרות לשונו המפורשת של סעיף 3 לחוק, שממנה נובע לכאורה, כי ניתן לכרוך גם תביעת ילדים למזונותיהם.

התקופה השלישית – 'הלכת אברהם':

• כמה שנים לאחר מכן ניתנה פסיקה מאזנת המכונה 'הלכת אברהם' על ידי השופט מ' שמגר  ובהסכמת הנשיא ש' אגרנט והשופט ח' כהן ( ע"א 109/75 אברהם נ' אברהם):

"תביעה למזונותיהם שלילדים יכול שתעלה בתביעתם של אחד ההורים ויכול שתעלה בתביעת הילדים עצמם: 

א. הורה – המוציא הוצאות למזונותיו של ילד, והסבור כי…עומדת לו זכות התביעה להשבתן של ההוצאות ממי שחייב במזונות הילד, כולן או חלקן, יכול לתבוע מזונותיו של הילד ממי שחב בהם לדעתו.

שנית, תביעה למזונותיו של ילד יכול ותהיה משולבת בתביעת גירושין שבין ההורים".

פסק דין זה מאזן בין השמירה על עצמאות הקטין בתביעה למזונותיו לבין לשון החוק המורה על האפשרות לכרוך את תביעת המזונות לתביעת הגירושין, לפיו אכן ניתן לכרוך את מזונות ילדים בתביעת גירושין הנידונה בפני בית הדין ולמנוע מההורה השני להגיש תביעה זו בערכאה מקבילה, אך מאידך היא איננה חוסמת את דרכו של הקטין לפנות לערכאות האזרחיות, משום שהקטין אינו צד להליך המשפטי שמתקיים בבית דין.

תקופה לאחר מכן יצאה פסיקה נוספת מביהמ"ש העליון  'פסק דין חבושה' על ידי השופט ג' בך, בפסיקה זו נוסף ונקבע, כי אף שיש בידי הקטין עצמו לתבוע בערכאה אזרחית בצורה עצמאית למרות שתביעת מזונות נכרכה לתביעת הגירושין, מכל מקום ככל שהתקיים בבית הדין דיון כהלכתו בעניין מזונותיו של הקטן וניתנו בו החלטות, יש לראות בכך שהקטין היה מעורב בהליכים אלו והיה צד להם.

כלומר, פסק דין זה מהוה עליית מדרגה מהמשתמע מהפסיקה ב'הלכת אברהם', לא זו בלבד שיש לביה"ד סמכות ייחודית לדון בתביעת מזונות עבור הקטן ולא רק בתביעת השבה, אלא ככל שהקטין לא היה צד פורמאלי לדיון בלבד אלא התקיים בעניינו דיון כהלכתו הרי שדרכו לערכאה אזרחית חסומה.

התקופה הרביעית – הפגיעה בסמכותו של ביה"ד הרבני

• התקופה הרביעית החלה בשנת 2003 על ידי שרשרת פסקי דין שהחלו לנגוס באורח שיטתי בסמכותו של ביה"ד הרבני.

פסק הדין הראשון בשרשרת זו הוא  בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן המכונה 'הלכת פלמן', עיקרו של פסק דין זה עוסק בעיקרון כיבוד הדדי של הערכאות, והוא קובע כי במצב בו נכרכה הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת-גירושין ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות – בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני – שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי כריכה, כך למשל, אם אחת משתי הערכאות כבר החלה לדון בטענות כנגד סמכותה והדיון בשאלת התקיימות תנאי הכריכה מצוי בפניה בשלב מתקדם, על הערכאה האחרת לשקול אם להימנע מדיון ולהמתין להכרעת הערכאה הראשונה בעניין הסמכות. או למשל, כאשר תביעה לחלוקת רכוש הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה לאחר שסוגית הרכוש כבר נכרכה בתביעת הגירושין, ובית-הדין הרבני כבר החל לדון בסוגיה הרכושית בלא שהועלתה בפניו טענה כנגד סמכותו, כי אז ראוי שבית-המשפט יימנע מדיון בתביעת הרכוש המאוחרת שהוגשה בפניו; זאת, על-מנת שהתובע יעורר טענת-סמכות בפני בית-הדין הרבני, ובית-הדין הוא שיכריע בה.

אמנם ציינה השופטת ד' בייניש, כי הדבר נכון למעט מקרה שיש בו 'טעם מיוחד', כגון כאשר ברור וגלוי על פני הדברים כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטיים הכרעתה בטלה…למשל כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון תביעת ילד למזונותיו) ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת הגירושין. 

במקרים אלו, על פי הנשיאה ד' ביניש, כלל הכיבוד ההדדי בין הערכאות ייסוג. זאת במובן שערכאה אחת רשאית להחליט בשאלת הסמכות אף אם ערכאה האחרת כבר החליטה שבסמכותה לדון בסוגיה.

מאמרת אגב בפסק דין זה למדנו, כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעת ילדים למזונותיהם מכוח כריכה, וככל שהוא דן בכך אף על פי כן – דין החלטתו היא בטלות. כך בנוגע לראש הראשון.

 מבלי להלאות את הקורא נציין בקצרה, כי לאחר מכן יצאו החלטות סותרות בצורה כזאת או אחרת, כך שבפועל נוצרה כאן פסיקה מבולבלת, מספר פסקי דין מצמצמים את כריכת מזונות הילדים לתביעת השבה בין ההורים, אחרים דבקים בלשון החוק הפשוטה וגורסים כי מזונות ילדים, בין אם הוגשה הבקשה לקביעתם על ידי הילד עצמו ובין אם על ידי אחד מהוריו – ניתנים לכריכה.

אכן לעניין  שאלת התביעה העצמאית של הילד. אין חולק בפסיקה כי הילד אינו כפוף בצורה מלאה להסכמות הוריו. אולם, השאלה שבמחלוקת היא האם מדובר במבחן פורמאלי – לפיו הילד רשאי תמיד לפתוח את עניינו בפני הערכאות האזרחיות; או במבחן מהותי, האם אכן בפועל ביה"ד הרבני כבר דן כהלכתו והוציא פסיקות בתביעת מזונות הילד.

המפץ הגדול:

אכן 'המפץ הגדול' אירע בשלהי שנת 2019, באותה עת יצאה פסיקה מביהמ"ש העליון מאת השופט מ' מזוז בע"מ 7628/17 שנתקבלה ברוב דעות  וטרפה את כל הקלפים תוך שהיא מחזירה את הגלגל אחורה לתקופה השניה של הלכת שרגאי ומפרשת אותו באופן שהלכה למעשה 'חיסל' את אפשרות שביה"ד הרבני ידון בעניין מזונות ילדים מכח סעיף 3 לחוק, בפסק דין זה נכתב כי 'הלכת שרגאי' חיה וקיימת ולפיה יש להבחין בין תביעת השבה בין בני הזוג לבין תביעת מזונות הילד, כפי האמור שם אין מקום או צידוק לסטות ממנה או לשנותה, שכן התכליות שעמדו בבסיסה עודן רלבנטיות גם היום לאחר 50 שנה.

עוד מוסיף ביהמ"ש ומנמק, כי מזונות ילדים הם זכות עצמאית של הילדים שאינה מותנית בקשר הנישואין וממילא אינם חלק מזכות הכריכה שנועדה כאמור לאפשר הכרעה כוללת בעניינים הכרוכים בסיום קשר הנישואין. מטעם זה, מזונות אישה ניתנים לכריכה, אך לא מזונות הילדים. חובת הורה לזון את ילדו אינה מותנית בקשר נישואין. היא קיימת גם ללא נישואין, במהלך נישואין וגם לאחר פקיעתם. לפיכך, מבחינת מהותם, אין לראות במזונות ילדים כענין "אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין".

מלבד זאת, בסיס הלכה זו עומדות מטרות נוספות, האחת מניעת השימוש בכריכת מזונות הילדים בתביעת הגירושין כמנוף לחץ במערכת היחסים בין בני הזוג אגב הגירושין. הכוונה היא בעיקר לחשש להפעלת לחץ על האֵם לוויתורים לשם הסכמה של הבעל למתן גט. השניה, היא מניעת חידוש "מרוץ הסמכויות" – רעה חולה שאפיינה בעבר את ההליכים שבין בני זוג אגב גירושין והעסיקה רבות את בתי המשפט ובתי הדין, מאז הלכת שרגאי, הנוהגת עמנו מזה קרוב ליובל שנים, "הובילה לשקט יחסי באופן ניהול הסכסוך המשפחתי", וקיים כמובן אינטרס ציבורי מובהק בשימור שקט זה".

תביעת השבה – מהותה:

אמנם ישנה  אי בהירות במושג 'תביעת השבה' במזונות ילדים הניתנה לכריכה על פי 'הלכת שרגאי', שהרי כל אחד יכול לטעון כי תביעתו היא תביעת השבה, משום כך מוסיף השופט מ' מזוז ומגדיר כי הכוונה להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה, היינו, להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת. אך היא אינה יכולה להוות מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין על ידי כריכת תביעת השבה המתייחסת להוצאות עתידיות שאינן תחומות כאמור. מטבע הדברים מדובר בהליך שאינו מצריך דיון והכרעה בסוגיה המהותית של החיוב במזונות.

זכות הילד לתביעה עצמאית:

על פי זה, במקום בו תביעת המזונות מוגשת מכח סעיף 3 לחוק, הרי שאין היא חוסמת את דרכו של הילד עצמו להגיש תביעה נפרדת למזונותיו, ואף אם בפועל אירע דיון בעניינו כהלכתו בבית הדין הרבני.

אמנם אם ההורים המביאים את נושא מזונות הילדים לדיון בבית הדין הרבני בהסכמה ביניהם מכח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין, הרי שרק במקום שבו בית הדין דן בעניין זה כהלכתו ואף הוציא פסיקות בעניין נחסמה דרכו של הילד להגיש תביעה עצמאית לערכאה אזרחית.

אין ספק כי פסיקה זו פגעה בזכויות הצדדים המתדיינים ובפועל הכריחה אותם לקפוץ מערכאה אחת לחברתה על כל הכרוך בכך במקום לסיים את ההתדיינות בערכאה אחת. אך לביה"ד הרבני לא נותרה הברירה והוא החל בע"כ לאמץ את גישה זו, ראה למשל תיק 1197104/3.

המהפך הגדול – התעשתות ביה"ד הרבני הגדול:

אכן אם מישהו סבר כי האבק בעניין זה שקע, הרי שמתברר שהמציאות עולה על כל דמיון:

ממש לאחרונה בשלהי שנת 2021, קם ביה"ד הרבני הגדול תיק 1250217/3 והטיל פצצה תוך שהוא מחזיר עטרה ליושנה.

בפסק דין ארוך וסוער קובע ביה"ד הרבני כי הלכה למעשה בע"מ 7628/17 כלל לא שלל את סמכות בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים, שכן דעת  השופט מזוז נשארה במיעוט לאחר שהשופט קרא לא הצטרף אליה וכל שכן לא השופט הנדל. ואדרבה, דעת הרוב קבעה כי הלכת שרגאי בכלל מחייבת, אך לא קיבלה ואשררה את עמדת המיעוט של השופט מזוז בנוגע לצמצום סמכות בד"ר "ולכן היא אינה חלק מפסק הדין שהתקבל בדעת רוב וכל שכן שלא כ'הלכה מחייבת', גם לא ביחס לבתי המשפט ולא רק ביחס לבית הדין הרבני".

עוד הוסיף בית הדין לטעון כי הבע"מ לא ניתן במסגרת עתירה לבג"צ בהתאם לסעיף 15 (ד) לחוק יסוד השפיטה, ואף אם הוא מחייב את בתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר אין הוא מחייב את בתי הדין הרבניים.

לא זו בלבד, עמדתו של כב' השופט מזוז מהווה ביטול הלכות קודמות וותיקות של בית המשפט העליון, תוך חריגה מהכללים הנהוגים בבית המשפט העליון לעניין שינוי הלכות מחייבות קודמות.

ביה"ד הוסיף וציין, כי "פסק דין זה פוגע בראש ובראשונה בבני הזוג עצמם הבאים להתגרש ומעל לכל בילדיהם. זאת, כאשר לאחר סגירת שאר העניינים הכרוכים בתביעת הגירושין בבית הדין הרבני, יאלצו ההורים להמשיך ולכתת רגליהם ולהיאבק בבית המשפט לענייני משפחה בהליכים משפטיים נוספים בעניין מזונותיהם. הליכים יקרים ומתישים, השואבים את כספם וכוחותיהם של הצדדים, ולא פעם אף מעצימים ומבעירים מחדש את אש המחלוקת ומעירים את הכעסים האמוציונליים במסגרת התגוששות בהליכים משפטיים נוספים אלה, אחר שכבר במעט שככו בעקבות פסק דין הכולל".

דומה כי עוד לא נאמרה המילה האחרונה בנושא זה, והעתירה לבג"ץ בנושא זה בוא תבוא, וכבר חזקה עליו שיעשה את מלאכתו 'נאמנה' וידאג לנגוס שוב בסמכותו של ביה"ד הרבני.

סיכומו של דבר:

כל בר דעת העוקב אחרי סאגה זו מבין כי נוצר כאן מצב מורכב מאוד הן מבחינה משפטית והן מבחינה טקטית, מצב זה מחייב היוועצות צמודה עם טוען רבני מקצועי כבר בשלב ההתחלתי – מיד עם הבשלת המחשבות על הגירושין לידי מעשה.