המגיש תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין הוא בעצם מבקש להנות מכל העולמות, גם להנות מזכויות הגשת תביעת שלום בית לעניין כתובה מדור ספציפי ומזונות אישה, וגם להנות מזכויות תביעת הגירושין לעניין כריכת התביעות בערכאה הנוחה לו.
הבעיה הגדולה היא שהבסיס לתביעות אלו הוא 'כנות התביעה', ללא זה הן לא תתקבלנה. על פי פסיקות בית הדין הרבני לדורותיהם, תביעת 'שלום בית' יכולה להתקבל בתנאי שנראה שאכן המבקש מעוניין באמת ובתמים בשלום בית אמיתי ואינו מגיש את תביעה זו כצעד טקטי לצורך השגת מטרותיו בלבד. כמו כן, ע"פ פסיקת בג"ץ. (בג"צ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי), כשרות כריכת תביעות נוספות לתביעת גירושין נקבעת על פי ה'מבחן המשולש' כשאחד מהם הוא מבחן 'כנות התביעה', היינו אם התובע באמת ובתמים מעוניין בגירושין או שהוא מגיש את תביעת הגירושין לצורך טקטי בלבד על מנת שיוכל לכרוך אליה תביעות נוספות.
מעתה קמה בעיה זו וניצבה במלוא עוזה, אם מגיש התביעה מעוניין באמת ובתמים בגירושין אז ממילא הוא לא מעוניין ב'שלום בית', ואם אכן הוא מעוניין באמת ובתמים ב'שלום בית' אז הוא לא מעוניין ב'גירושין' וכיצד ניתן לכרוך תביעות נוספות לתביעה זו?!!
קודם יציאה למלחמה – קריאה לשלום
אכן ביה"ד הרבני ברחובות (תיק 1-21-8240) כבר התייחס לסוגיא זו והביא על זה את דברי הכתוב (דברים כ, י): 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום', למדנו מכאן שהלכה היא, שטרם יציאה למלחמה על עיר יש לקרוא לה לשלום. כלומר, אין בכך כל פגם במה שקודם תביעת הגירושין מבקש התובע לנסות ולבחון את האפשרות להשכין את השלום בבית.
הוסיף בית הדין הרבני (שם) והביא את דברי בית הדין הגדול (תיק ערעור לה/218, פד"ר י' 310, 313):
"בין הצדדים תלויה ועומדת תביעת הגירושין של המשיב. ואף על פי שהתביעה לגירושין כאילו חילופית היא לתביעה לשלום בית, הרי גלוי וידוע הוא כי דרכה של תביעת גירושין לעולם כך היא, שטרם היציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום. ואין בלחילופין לגרוע ולפגום בכוחה של תביעת הגירושין.
ואם לא כן, אלא שתביעת גירושין אינה ראויה לתואר זה, אלא רק כאשר היא מוחלטת, בלי פתיחה לשלום, הרי יגיע הדבר לידי כך שכאשר בעל או אשה, יתבע גט, ויבקש שכל עניני תביעה זו יתברר במקום אחד, כפי שהוא זכאי לכך, למען לא יוכרח לכתת רגליו מבית הדין לבית המשפט ומבית המשפט לבית הדין וחוזר חלילה, עם כל ההרפתקאות הכרוכות לגלגולים אלו, לא תהיה לו לתובע זה כל ברירה אלא להיות לא כנה בתביעתו, להטמין בחובו את ההרהורים לשלום, ולדרוש, בניגוד לרצונו, אך ורק גירושין, ללא פתח לשלום, ולוא גם כחודו של מחט. וחוששני גם למקרה שתביעה לגירושין כגון זו, ללא דברי שלום ואמת – שלא לשמה, תביא לידי זה שיקויים בו בתובע הזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: לגירושין במוחלט ללא מוצא לשלום."
גישתו של בית הדין הגדול אושרה בע"א 866/75 שביט נ' שביט:
"אפילו אניח שבעת הגשת תביעתו לבית-הדין הרבני היתה כוונת המשיב קודם כל לשלום-בית, אין כל סימנים לכך שתביעתו החילופית לגירושין לא היתה כנה ולא באה לשמה ולשם גירושין".
על הלכה זו חזר בית המשפט העליון כמה וכמה פעמים. ראו למשל: בגצ 6334/96 לאה אליהו נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב):
"אכן, כנותה של תביעת גירושין אינה נשללת בשל כך שהתובע מוכן לשקול אפשרויות אחרות מלבד גירושין, ובכלל זה שלום-בית".
תביעה לגירושין ולחילופין שלום בית
אכן יש לדון לעניין מי מהצדדים התובע 'גירושין ולחילופין שלום בית', אכן הדברים פשוטים מסברא וכפי שכבר כתב ביהמ"ש לענייני משפחה (תמ"ש 48183־03־10) בעניין זה:
"אוסיף ואעיר, בלי לקבוע מסמרות בדבר, שאם ההלכה כן בתביעה "לשלום־בית ולחלופין לגירושין", שאז עולה מן הניסוח, לפחות ברמה הפורמאלית/לשונית, שהתובע מעדיף ומבכר את הסעד של שלום־בית על פני הסעד של גירושין, ובכל זאת אין בכך כדי לפסול אוטומטית את כנותה של התביעה לגירושין, על אחת כמה וכמה שכן ההלכה במקרה שהתביעה מוגשת תחת הכותרת ההפוכה, "לגירושין ולחלופין שלום־בית", כבמקרה דנן, שאז מוכיח נוסח הכותרת עצמו שעדיפותו של התובע היא לגירושין, וכי הסעד של שלום־בית הוא אשר נכלל כסעד חלופי".
הרי כי אם בתביעה 'לשלום בית ולחילופין גירושין' אין פגם בכריכת התביעות הנוספות, על אחת כמה וכמה באופן שהוגשה תביעה 'לגירושין ולחילופין שלום בית'.
כשניכר שתביעה אחת היא התביעה העיקרית
אמנם פעמים רבות ניצבים דייני בית הדין בפני דילמה לא פשוטה בשעה שהונחה בפניהם תביעה מעין זו, שכן מתוך דברי מגיש התביעה ניכר כי אין פניו גם לשלום בית וגם לגירושין אלא או לכאן או לכאן, וכמעט בכל המקרים הדברים אינם חד משמעיים, ומאידך טוען הצד שמנגד שאין כל תוקף לכריכה שנעשתה שהרי תביעת הגירושין אינה כנה.
מקרה מעין זה הונח על שולחנו של ביה"ד הרבני בחיפה (תיק 976383/1 :), במקרה זה הצהיר הבעל כמה וכמה פעמים כי הוא אוהב את אשתו וכי הוא רוצה לחיות עמה בשלום בית, ואף פנה אליה במהלך הדיון בבית הדין ישירות וקרא לה לשוב ולחיות עמו חיים משותפים. לא זו בלבד אלא הגדיל לעשות ולבקש ללכת לייעוץ נישואין במסגרת פרטית מפני יעילותה הגדולה ולמרות עלותה הרבה.
לאור זאת לא נותרה בידי בית הדין הברירה אלא לקבוע כי תביעת שלום־בית היא התביעה העומדת על הפרק מבחינתו של הבעל, וממילא ביה"ד הרבני נעדר סמכות לתביעות הנוספות שנכרכו לתביעת הגירושין.
דומה כי היטיב להגדיר את עניין זה ביהמ"ש לענייני משפחה (תמ"ש 48183־03־10):
"השאלה אם התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין היא, ואם הכריכה בה של ענייני הרכוש נעשתה בכנות ובתום לב, תלויה לא רק ולאו דווקא בלשונה כי אם ובעיקר בנסיבות שהוכחו במקרה המיוחד. יש תביעה לשלום־בית ולחלופין לגירושין שהוכרה כתביעת גירושין לעניין זה (ע"א 120/62, טז 2514) ויש שלא הוכרה (בר"ע 120/69, כג (2) 180). רק אם בית המשפט או בית הדין מגיע על פי הנסיבות שהוכחו בפניו לידי מסקנה שהתביעה החלופית לגירושין לא הוספה לתביעת שלום־הבית מפני שהתובע רוצה בגירושין ולו לחלופין בלבד, אלא רק במטרה אחת ויחידה, והיא להקנות לבית הדין הרבני את סמכות השיפוטית הייחודית אשר תמנע בעד בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעה פלונית של האישה – רק אז יראה את התביעה כתביעת שלום שבית ולא כתביעת גירושין .
נתקבלה תביעת שלום בית – בטלה הכריכה
אכן מאידך גיסא, מצינו מקרה מאוד מעניין שעלה בפני דייני ביה"ד הגדול (תיק 1205636/1):
מדובר באישה שהגישה תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין וכרכה אליה תביעות נוספות, מאידך הבעל הגיש תביעת גירושין, ביה"ד האזורי ברחובות דחה את תביעת הגירושין של הבעל הואיל ולדעתו במקרה הנ"ל זכותה של האישה לדרוש שלום בית, אולם למרות שהאישה עומדת על תביעתה ל'שלום הבית' לא בטלה כריכת התביעות הנוספות לתביעת הגירושין שכן תביעת הגירושין עודנה קיימת.
קם האיש לערער על פסק ביה"ד האזורי וטענתו בפיו, כי מאחר ונתקבלה תביעת שלום הבית של האישה ואף האישה אומרת שהגישה את תביעת הגירושין אך ורק לזעזע את הבעל אין כל תוקף לתביעת הגירושין וממילא הכריכה לתביעה זו בטלה.
בבואו להכריע בנידון זה הביא ביה"ד הגדול (שם) את החלטת בג"ץ 661/77 מנדל הבר:
"מטרת ההוראה הזאת (סעיף 3 לחוקי שיפוט בתי הדין הרבניים) היא להסמיך את בית הדין הרבני, מקום שענין כרוך או נכרך בתביעת הגירושין, שהגיש אחד מבני הזוג כלפי השני, לפסוק בו, בעניין זה, וזאת לשם 'חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה […]' נמצא, כי בעניננו, בו כרך הבעל בתביעתו לגירושין גם את תביעתו שבית הדין יפסוק בשאלת הרכוש המשותף, לא היה בית הדין מוסמך לפסוק בשאלה האחרונה, כל עוד לא פסק שהצדדים יתגרשו זה מזה […]
הנכון הוא שבית הדין הרבני מוסמך לפסוק בשאלת הרכוש רק למקרה שיפסוק גירושין […] נראה לי שניתן להצדיק את ההלכה הנ"ל בכך שעניין הרכוש הוא טפל לתביעת הגירושין, ולפיכך אם נדחתה תביעת הגירושין נפל העיקר ועמו נופל גם הטפל […].
נמצאנו למידים, כי כל כוחו של ביה"ד הרבני לדון בתביעות הנוספות מכח כריכה הוא היינו במקרה שאכן נפסק כי על הצדדים להתגרש, וראה (שם) שאפילו אם רק נפסק שמצוה עליהם שלהתגרש, אולם ככל שנפסק שתביעת הגירושין נדחתה התבטלה הכריכה.
לאור זאת, נתקבל ערעור האיש על ידי ביה"ד שם, ונפסק כי מאחר שנתנה החלטה על ידי ביה"ד האזורי שתביעת הגירושין יורדת מסדר היום הרי ממילא בטלה הכריכה ואין באפשרות בית הדין הרבני לדון בתביעות אלו.
כל המתבונן בסוגיא זו מבין על אתר את חשיבות ליווי טו"ר מקצועי כבר מתחילת הגשת התביעות, טעות קטנה בצורת הגשת התביעה או ביטוי לא מדוייק על ידי מי מהצדדים יכול לגרום למהפך בכל התביעות
