אמרה ידועה קובעת, כי אדם מאבד את שיקול דעתו או ברגע של צער או ברגע של שמחה, רבים האנשים שיכולים לחתום על אמרה זו בשתי ידיהם, אך במקרה דנן יש לזה משמעות כפולה ומכופלת.
מעשה באדם שחתם ערבות קבלן על התחייבויות בן משפחתו ב'שטר התנאים' על סך 800 אלף ₪, אך לתדהמתו כמה ימים לאחר האירוסין הודיע קרוב משפחתו על פשיטת רגל וברח לחו"ל. קם אבי חתן ותבע מהערב לעמוד בהתחייבויותיו, אך הוא טען כנגדו שמעולם לא עלה על דעתו לשלם כלל, אלא סבר לתומו שהוא 'כיבוד' גרידא.
דייני בית הדין נדרשו להכריע בדבר, והעלו כי הנה מהות 'ערב קבלן' אינה התחייבות לפרוע את חובות הלוה, אלא התחייבות לשלם את הכסף למלווה מחמת שנתן ללווה על פיו, ולכן נפסקה הלכה בשו"ע (סי' קכט סי"ז) שאילו אמר הערב למלווה 'הלוהו ואני פורע', שהזכיר לשון חוב, אין זה בכלל 'ערב קבלן', אלא רק אם אמר למלווה 'תן לו ואני נותן לך' שלא הזכיר לשון חוב כלל, הרי הוא בכלל 'ערב קבלן', על פי זה לכאורה, ב'שטר תנאים' שאינו מופיע לשון חיוב כלל אלא בדרך סיפור שפלוני ערב, אינו נחשב ל'ערב קבלן'.
אמנם כבר מצינו בתוספות (ב"ב קעג:) שאילו כתוב בשטר 'פלוני קבלן' נחשב כ'ערב קבלן', משום שכיון שמודה שהוא קבלן מסתמא עשה זאת באופן המועיל וכן פסק הרמ"א (סי' קכט סי"ז), ומסברא הוא הדין כשכתוב 'ערב קבלן', וכפי שנוהגים כיום כל בתי הדינים.
אמנם יעויין בתשובות חכם צבי (סי' נא) שנקט שמכל מקום ב'שטר תנאים' אין אומדנא שעשה זאת באופן המועיל, שהרי מעשים שבכל יום שהמחותנים אינם שואלים מיהו 'ערב קבלן' אלא רק מיהו ה'ערב' וכן מעולם לא ראינו שהערבים נשתעבדו באופן המועיל, ובהכרח שאף המחותנים אינם סומכים על זה. וכן נקט בשו"ת עטרת חכמים (אהע"ז סי' כז).
על פי זה פסקו דייני בית הדין שאי אפשר לחייב את הערב לשלם את התחייבות המחותן, ובפרט בזמנינו שהרבה אנשים מחשיבים את חתימה זו ככיבוד 'גרידא' בודאי שאין המחותנים סומכים על כך.