אחת הסוגיות הנפיצות ביותר שגרמו למתח תמידי בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט לענייני משפחה היא החלטת 'פירוק שותפות' שניתנה ע"י בית המשפט מחד ו'צו למדור ספציפי' שניתן ע"י ביה"ד הרבני מאידך, ובמה דברים אמורים:
הזכות לתבוע פירוק השיתוף:
סעיף 37א לחוק מקרקעין התשכ"ט-1969 קובע:
"כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף"
כלומר זכותו של כל שותף במקרקעין לממש את חלקו בנכס המצוי בבעלות משותפת עם אנשים אחרים ולפרק את השותפות בכל עת ללא כל שייכות לתביעת גירושין. בהתאם לכך בתי המשפט נעתרים לבקשת אחד מבני הזוג לפרק את השותפות בדירת המגורים עם בן זוגו כדבר שבשגרה, שכן על פי המשפט האזרחי, כמעט שאין טענה שיכולה לעמוד מנגד ולמנוע את פירוק שותפות בני הזוג בנכס, לרוב דירת המגורים.
ללא פירוק הנישואין – אין זכות לתבוע פירוק שיתוף:
מאידך, על פי דין תורה אין אפשרות לבקש פירוק שיתוף ללא פירוק נישואין, שכן בני הזוג שותפים בנכס כחלק ממסגרת נישואיהם וכלשונו של ביה"ד (תיק: 586129/1): "הבית הוא המשכן להכיל בתוכו את המשך החיים המשותפים שבין בני הזוג" וכל עוד נישואיהם לא הסתיימו אין אפשרות לכפות האחד על השני את פירוק השותפות בנכס [וראה עוד מאמרינו 'תביעה למדור ספציפי – כל מה שצריך לדעת'], ולפיכך ביה"ד הרבני לא יורה על פירוק השותפות במנותק מפסיקה על גירושין.
לאור זאת, כחלק מסמכותו הבלעדית של ביה"ד הרבני לעניין גירושין ושלום בית יש ביכולתו להוציא צו ל'מדור ספציפי' ולמנוע לעת עתה את מכירת הבית המשותף, אם ישנו סיכוי סביר במסגרת 'תביעת שלום בית' שהשלום ישוב לשרור בבית.
לפיכך באופן שהבעל הגיש תביעת גירושין בעילה שאינה מוצדקת ובד בבד תביעת פירוק שיתוף ומאידך האישה תובעת שלום בית ומדור ספציפי, יורה בית הדין על הקפאת הליך פירוק השותפות שכן אין כאן עילה ראויה להעביר את האישה "מנווה טוב לנווה רע".
הלכות סותרות אלו יצרו לא מעט עימותים בין שתי הערכאות השונות, שכן לא אחת בעוד האישה כבר הגישה בביה"ד הרבני תביעה לשלום בית ובית הדין נערך לדון בדבר באמצעות דיונים והוכחות וכדומה, הבעל אץ רץ והגיש בקשה לפירוק שיתוף בבית המשפט, בידיעה שאחר פירוק השותפות השלום כבר לא ישוב לבית הזה וממילא הדיון בתביעת שלום הבית יתייתר, וכך גם הפוך כשהאיש כבר הגיש תביעה לפירוק שיתוף והאישה רצה לביה"ד הרבני לבקש צו למדור ספציפי, אכן בית המשפט הוציא בעניין זה פסיקות שונות.
בתיק גולדמברג נגד גולדמברג ( 0861-51-) קבע ביה"ד הגדול (ב- ז' אב תשס"ג 5/8/2003) :
"מבחינה משפטית: למרות שנושא המזונות והמדור נמצא בסמכות ביהמ"ש למשפחה, הרי זכאית האשה לדרוש מדור ספציפי כחלק מתביעת שלום בית. בהעדר בית, 'אין שלום בית'. הבהרנו פעמים רבות, שבית מגורים אינו מדור בלבד, אלא הוא לבו ומהותו של שלום הבית".
על פסה"ד הוגשה עתירה לבג"צ (בג"ץ 207/04 אריה גולדמברג נ' גולדה גולדמברג) והעתירה נדחתה, תוך קביעה, שלביה"ד סמכות ליתן צווי ביניים בדונו בעתירה לשלום בית, כמו בכל תביעה אחרת.
כך גם בבע"מ (1045/03 ג.ל. נ' מ.ל.) הוגש ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ובערעור נקבע:
"על אף שמדורה של האשה מהווה רכיב במזונותיה, מוסמך בית הדין הרבני, במסגרת תביעה לשלום בית, ליתן צו מניעה בענין מדורה של האשה. סבורה אני, כי בענייננו, מסגרת של תביעת האשה לשלום בית, נועדה לסייע בהשגת 'שלום בית' ומשכך, פנייתה של המערערת לבית הדין הרבני בבקשה למתן צו מניעה, מהווה נקיטת הליך משפטי ראוי, בנסיבות הענין".
גם בג"ץ 304/04 עוזי יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, אישר את סמכות ביה"ד להוציא צווי עזר אף בתביעת לשלום בית, ואף כאשר קדמה תביעת לפירוק שיתוף בביהמ"ש וקבע:
"אמנם הבעל הגיש את תביעתו לביהמ"ש לענייני משפחה לפני שהגישה האשה את תביעותיה לבית הדין, אך אין בכך כדי לשלול מבית הדין את הסמכות לדון בענייניה".
"עקרון הכבוד ההדדי בין הערכאות מחייב כי משניתנה החלטה בבית הדין בעניין המדור, על בית המשפט הדן בעניין פירוק השיתוף להתחשב בהחלטה זו. איני רואה אפוא מקום לקבל את טענת הבעל כי בית הדין חרג מסמכותו בהחלטתו כי האשה זכאית למדור ספציפי וזאת למרות שתביעת האשה הוגשה אחרי תביעתו של הבעל. אנו רואים עצמנו מצווים לכבד את ההחלטה של בית הדין הרבני, שניתנה במסגרת סמכותו ועל פי שיקול דעתו".
כך גם נקבע בבג"ץ (מס' 5969/94, אקנין נ' ביה"ד הרבני בחיפה), ובהתאם לכך בתי המשפט לענייני משפחה מאזנים בין הצורך הבסיסי של אדם לפרק את השיתף בנכס המשותף ובין השמירה על סמכות ביה"ד הרבני להכריע בעניינים אלו, כך שהם נותנים צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים, אך מעכבים את מכירת הנכס עד לשלב בו הצו למדור ספציפי או צו המניעה שהוצא מטעם בית הדין הרבני – יפקע אם מחמת שבית הדין רואה שאין כל סיכוי לשלום בית או מחמת שהוכח לבית הדין הרבני שהאישה איבדה זכותה למזונות.
