חוק הגמחי"ם שחוקק לאחרונה בכנסת שם את הפוקוס על פעילותם הענפה של הגמחי"ם, אך לא רבים מודעים לקושי הגדול העובר על בעלי הגמחי"ם בגביית החובות, ובפרט לנוכח איסור התורה לנגוש את ממון לווה שאין לו להחזיר, אכן יש כאלו שמשום כך נמנעים מלהלוות ובאים לידי ביטול מצוות עשה מהתורה.
לא פעם אחת ישבו בתי הדין על מדוכה זו, והעלו כי בזמנינו כמעט שאין לאיסור זה וכדלהלן.
הנה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' צז ס"ד) שאם הגיע זמן פרעון החוב ואין ללווה לשלם, חובה על בית הדין לדאוג שיישאר לו לכל הפחות כדי מזונותיו, כסותו וכלי תשמישו, אך לא נתפרש אם אפשר להכריחו למכור את דירתו על מנת לפרוע את החוב, ומצינו בזה מנהגים שונים בין בתי הדין.
יש מבתי הדין שנוהגים שאין להכריחו למכור את דירתו, משום שמנהג העולם שאין מוציאין את הלוה מביתו, ויש בזה כדי חילול ה', או משום שבדרך כלל הבעל הוא הלווה והדירה רשומה גם על שם האישה וקשה למכור רק את חצי הדירה השייך לבעל, אך בעיקר משום שהם מרחמים בדין וקשה להוציא אדם ומשפחתו מביתו ולהניחו ללא קורת גג.
אמנם יש מבתי הדין שנוהגים לחייב את הלווה להעביר את הבעלות והרישום על הדירה למלווה, כשזכות המגורים בדירה נשארת בידו לכל ימי חייו, ובכך יכול המלווה למכור את בעלותו לאחרים ולפרוע את חובו.
על פי זה לכאורה האיסור לנגוש לווה בזמנינו תלוי במנהג בתי הדין, לדעת הנוהגים שאפשר מעיקר הדין למכור את בית הלוה אין לחשוש לאיסור נגישת הלוה, מאחר שכיום יש לרוב בני אדם דירה בבעלותם ונחשב כאילו יש להם ממון לשלם, אולם לדעת הנוהגים שמעיקר הדין אין למכור את הדירה בודאי שנחשב כאילו אין לו לשלם, ויש לחשוש לאיסור זה.
אמנם בבית דין של הגר"נ קרליץ זצ"ל נוהגים שאין מוכרים את דירת לווה שאין לו מהיכן לשלם, ולמרות זאת נקט בחוט השני (חו"מ סי' צז ס"ו, מילי דנזיקין) שאין איסור לנוגשו.
