ישנה תופעה רווחת מאוד במחוזותינו של הסעת ילדים למוסדות הלימוד על ידי נהגים פרטיים בתשלום, ושני הצדדים נהנים מכך, גם ההורים משום ההקלה שיש בה וגם הנהג שמביא את לחמו הביתה.
אך אליה וקוץ בה, פוליסת הביטוח של הנהגים הפרטיים מותנית בכך שהנהג אינו מסיע נוסעים בשכר, לשם כך יש פוליסה מיוחדת המיועדת להסעת נוסעים בשכר, מעתה, במקרה של תאונה ח"ו נוסעים אלו אינם מבוטחים באופן הראוי.
אחד מהנהגים האמורים מעין אלו מצא 'פטנט' לעקוף את בעיה זו, וסיכם עם הנושאים מראש שמסיעה אותם בחינם והתשלום הוא בתורת מתנה בלבד, וסבר שמשום כך אם אם תהיה תאונה ח"ו הוא יוכל להצהיר שלקח נוסעים בחינם ולתבוע את חברת הביטוח.
דייני בית הדין נדרשו לסוגיה זו והעלו, הנה מצינו בגמרא (כתובות מד. ע"פ ביאור הראשונים) שהמוכר קרקע לחברו יכול לכתוב לו שני שטרות, הראשון שטר מכר והשני שטר מתנה, בכדי שאם יתבע אותו שכנו על שלא מכר לו את הקרקע מדין 'בר מצרא' יוכל להראות את שטר המתנה ולטעון שהיא מתנה בלבד.
וביאר בזה המהרי"ט (חו"מ סי' כז), שאף שכבר זכה הקונה בשדה בתורת מכירה ולא בתורת מתנה, מכל מקום מדובר שמתחילה הקנה לו בתנאי שאם שכנו לא יערער הרי היא בתורת מכירה, אך אם שכנו יערער כמצרן הרי זו נחשבת כמתנה ואין בזה הערמה, אמנם אין זה אלא בתנאי שלא יקצבו סכום מתחילה, אך אילו קצבו סכום מתחילה הוא בכלל הערמה.
על פי זה לכאורה היה אפשר לומר שאין פתרון לבעיה זו אלא באופן שמלכתחילה הוא מתנה מראש שהנסיעה בתשלום על דעת שלא תארע כל תאונה, אך אילו תארע תאונה ח"ו יתברר מלכתחילה שכל הנסיעה הייתה בחינם וללא שכר, ובתנאי שלא קצבו מלכתחילה את מחיר הנסיעה, אלא כל אחד משלם כפי שנדבו ליבו.
אמנם למעשה אין לסמוך על כך, משום שבכל תנאי שבממון הולכים כפי דעת המתנה ולא כפי לשונו היבשה בלבד, וכיון שידוע שכוונת חברת הביטוח לאסור תחת הפוליסה הרגילה כל נסיעה למטרת ריווח הרי זו בכלל הערמה האסורה.
לכן להלכה ולמעשה הורו דייני בית הדין, שהתניה מעין זו היא נחשבת להערמה על חברת הביטוח האסורה משום גזל.
