באיזו סמכות?
כיום כמעט כל בתי הדין בארץ פועלים במסגרת חוק הבוררות, כשבתחילת הדיון נדרשים הצדדים לחתום על שטר בוררות, חתימה על שטר זה מקנה לבורר סמכות לדון ולהכריע בנושא שבין הצדדים, ופסיקתו סופית ללא כל יכולת ערעור. אמנם בשנים האחרונות נקבע (תיקון 2 לחוק הבוררות 2008), שאילו מלכתחילה הוסכם בשטר הבוררות על ערכאת ערעור הרי שצד החפץ בכך יוכל לערער בפניו על פסיקת בי"ד קמא.
מלבד זאת, נדרשים הצדדים קודם תחילת הדיון לעשות קניין סודר בו הם מתחייבים לקיים את פסק הדין, כך שהלכה למעשה פסק הדין מחייב את הצדדים הן מבחינה הלכתית והן מבחינה חוקית.
אכן על פי ההלכה גם ללא חתימה על שטר בוררות, כשאדם מקבל זימון מבית דין קבוע עליו להופיע מבלי לחמוק מכך, במידה והוא לא יופיע, הוא יקבל עוד 2 זימונים נוספים ואם לאחר מכן הוא עדיין לא יופיע בבית הדין, התובע יקבל היתר ללכת לתבוע בערכאות, לכן כל נתבע שחושב לסרב להתדיין בבית הדין [למרות האיסור ההלכתי] עליו לשקול בראש ובראשונה אם מצבו בבית המשפט טוב יותר או גרוע יותר.
מן הראוי לציין, לכל בית דין יש שטר בוררות עם נוסח משלו, ניתן להוריד כאן את שטרי הבוררות של בתי הדין השונים.
כמו כן, ישנם בתי דין שהכינו כתב תביעה מובנה, ניתן להוריד זאת כאן.
כתב סירוב:
בעבר בתי הדין היו מוציאים 'כתב סירוב' כנגד נתבע שמסרב להופיע לדיון, להליך זה הייתה משמעות רבה שכן היה בידי התובע לפרסם ברבים את 'כתב הסירוב', כמו גם ע"פ ההלכה בי"ד מנדים את הנתבע המסרב והוא אינו מצטרף למניין, אך בג"ץ בהחלטה 3269/95 אסר את הדבר, ולפיכך כמעט כל בתי הדין אינם משתמשים בסנקציה זו, אלא במקרה הצורך נותנים היתר ללכת לערכאות.
כיצד?
חשוב לדעת, לכל בית דין יש את צורת ההתדיינות שלו ואת אופי הפסיקה שלו בנושאים רבים, ולעיתים כך הוא אפילו בין הרכבי הדיינים השונים באותו בית הדין, כך שלמקום הדיון יש משמעות קריטית לכל ההתנהלות בתיק, מאחר ולהלכה נפסק כי יש בידי הנתבע לגרור את הדיון להרכב בית הדין קבוע שהוא בוחר, הרי שהוא מחזיק בידיו כח רב שיש בו להשפיע על ההחלטה הסופית, לכן חשוב מאוד, הן לתובע הן לנתבע, להתנהל בתבונה רבה כבר מהשלב הראשוני של הגשת תביעה.
כמו כן, ישנם דיינים המקיימים הליך בוררות פרטי בדומה לזה המתנהל בבית הדין כשהם יושבים כדיין יחיד, לכל הליך יש מעלות וחסרונות וחשוב מאוד להתאים את ההליך לאופי הדיון ולאופי הדיין, להתאמה זו יש משמעות קריטית.
ישנה צורת התדיינות נוספת על ידי זבל"א, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, כלומר, כל צד בוחר לו דיין אחד ושני הדיינים בוחרים להם דיין שלישי, וכולם ביחד מהווים ערכאה שיפוטית לכל דבר ועניין, את מקור צורת התדיינות זו כבר מצינו במסכת סנהדרין (פ"ג), אך להלכה נפסק שבמקום שיש בי"ד קבוע התובע הולך אחר הנתבע, אמנם מקצת מבתי הדין נוקטים שלמרות זאת אילו התובע עומד על דעתו להתדיין בזבל"א הרי שבידו הדבר וזאת בהתאם לתקנת רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל מרבני הישוב הישן בירושלים.
אכן ישנם אופנים שגם שאר בתי הדין נוקטים שאפשר לכפות על הנתבע להתדיין בזבל"א, לצורת התדיינות זאת יש מעלות וחסרונות, וכבר נשפכו עליה נהרות של דיו בין הפוסקים. כל בר דעת מבין את חשיבות ההתייעצות עם טוען רבני מקצועי כבר בשלב ראשוני זה.
פניה לבית המשפט:
לאחר פסק הדין, יכול הצד שזכה בבוררות לפנות לבית המשפט על מנת לתת תוקף של פסק דין להחלטת הבוררות, ולאחר מכן יהיה ניתן להפעילו על ידי הוצאה לפועל. חשוב לדעת, בית המשפט המאשר את הפסק אינו בוחן את תוכנו, אינו מאשר את נכונותו ואינו בודק כל עניין פרט לשאלה האם הוא ניתן על ידי בורר שהוסמך לכך על ידי הצדדים, והאם לא הוגשה בקשה לביטול הפסק במועד הקבוע לכך. בהתקיים שני תנאים אלו פסק הבורר יאושר.
צד שהפסיד בבוררות רשאי להגיש לבית המשפט בקשה לביטול הפסק, תוך ימים הקבועים בחוק מקבלת הפסק. חשוב להדגיש, הבקשה אינה יכולה להתייחס לתוכן הפסק, אף אם בפסק שגיאות בדין ובעובדה הגלויות על פניהן אין זו עילה לביטולו.
אכן ישנם עילות המופיעות בסעיף 24 לחוק הבוררות 1968 ומאפשרות לבטל בבית המשפט את פסק הבורר, כגון אם שטר הבוררות לא היה בתוקף, הבורר חרג מסמכותו ע"פ ההסכם, או לא ניתן לאחד מהצדדים להשמיע את טענותיו וכו', אך חשוב לדעת ככלל, בשנים האחרונות המגמה בבתי המשפט היא לעודד שימוש בפסיקות בורר על מנת להוריד מהעומס על מערכת בתי המשפט ובהתאם לכך מאוד קשה לקבל פסיקה על ביטול פסק בורר, כל בר דעת מבין כי עליו לעשות הכל כדי לשכנע את בית הדין בצדקת טענותיו כבר מלכתחילה ולא לסמוך על אפשרות ביטול הפסק.
